המרפאה

"בינרד הנהג", אמרו לי, "יחכה לך בתחנת הרכבת". ואני חשבתי, כיצד יזהה אותי? אחרי 17 שעות מתישות, עצרה הרכבת בתחנה, ובינרד באמת היה שם. לא היתה לו כל בעיה לזהות אותי, הייתי התיירת היחידה בתחנה הענקית של גאיה, ביהאר. ביהאר היא המדינה הענייה ביותר בהודו. אנשי השלטון בה הם אנשי מאפיה שפלסו דרכם לצמרת. הרבה רציחות, הרבה אלימות והרבה אונס יש בה, אך המשטרה, אינה עמוסת עמל רב, אף אחד לא מגיש תלונתו והמתלוננים נעלמים באורח פלא.

כעבור כ-20 דקות נסיעה, הגענו אל יעדנו- בודגאיה, שום מקום של מרחבים ירוקים. בודגאיה הוא אחד מארבעת המקומות הקדושים בעולם עבור מאמיני הדת הבודהיסטית. זהו המקום בו הגיע הבודהה להארה ומאמינים מרחבי כל העולם נוערים אליו. בבודגאיה נמצא גם ה-Root Institute for Wisdom Culture מרכז רוחני לבודהיזם טיבטי, מעין קיבוץ קטן ומטופח , המעביר קורסים וסדנאות בנושאים שונים הקשורים בדת. המרפאה במרכז הוקמה על מנת לסייע לנזקקים בחברה. המרפאה וחמשת רופאיה הינם הומאופתיים. את התרופות, הקיבועים, הקביים, כיסאות הגלגלים, התחבושות וכל דבר אחר שלו זקוקים, מכינים לבד במקום. את המרפאה פוקדים מדי יום כ-150 מטופלים, סך הכל כ-54,000 מטופלים בשנה.

בביהאר אין ביטוח בריאות. כשנזקקים לביקורת רפואית או כל בדיקה שהיא, צריך לשלם, כשאין כסף לשלם, סובלים עד אשר המצב מחמיר וכשאי-אפשר לסבול יותר, מגיעים אלינו. אצלנו מקבלים טיפול, תרופות ויחס חם בחינם. 6 ימים בשבוע מ-8:00-16:00 והמלאכה לעולם לא נגמרת: תינוקות קטנטנים, אימהות מצומקות, ילדים רזים, המוני מוגבלים ונכים. עבור כל אלה, המרפאה היא המקום היחיד, בו ניתן למצוא מענה לכל הסבל הזה. מלבד הרופאים, הרוקחים ופזיותרפיסט מקומי אחד, מאיישים את המרפאה בקביעות 2 מתנדבים מהעולם הרחב: אחות ופזיותרפיסטית. אני הגעתי כאחות. אחות מלאת מוכנות ומוטיבציה. אבל מאיפה בכלל מתחילים? מהכיור החסר בחדר האחות? מהכפפות החסרות? מחינוך מחודש של הצוות העובד תחתיי, למושגים של סטריליזציה, של ניקיון. כל אותם דברים שעבורינו מובנים מאליהם ועבורם הם למידה של דבר מה חדש.

חמישה ימים בשבוע, עולים על הג`יפ ונוסעים אל הכפרים, אל כל אותם אלה שאין באפשרותם להגיע אלינו. 10 רופי (10 אגורות), עבור אוטובוס או ריקשה אינם עניין של מה בכך. בכפרים הילודה עצומה, אין תכנון משפחה, הבנות גוועות למוות או סובלות מתת- תזונה במכוון. הבנים, עובדי אדמה. מרגע שעמדו על דעתם הם מתגוררים בבתי בוץ או באוהלים מאולתרים, לבושים סחבות, יחפים, חשופים לפגעי הטבע. תחלואיהם כמעט ואבדו מן המערב ובינהם גם מספר לא מבוטל של מקרי שחפת, פוליו ואיידס. מי שמשלם, משלם בחיוך, כי זה כל מה שיש לאל ידו לתת. כשהחורף מגיע, פותחים בחלוקת בגדים. ארגזים, ארגזים מועמסים על הג`יפ מלאי שמיכות, צעיפים, כובעים, סוודרים. כל מה שיועיל מעט לחימום הגוף וימנע מוות. למרות זאת איבדנו מספר אנשים בשל הקור.

כל אותם אלה הכלואים במערכת הקסטות והמעמדות, המושרשת חזק כל כך בביהאר, אין בינהם מאושרים, לא אלה שאני הכרתי: קופאים מקור בחורף ובקיץ מרווים צמאונם מהמים המזוהמים. והתסכול גדול- את מי להציל קודם ומאין יבוא הכסף?

ביום שני הגענו ללאל: קישור פרסד- שנה שלמה הסתובב עם רגלו השבורה ובתוכה זיהום, עד שכמעט ונמקה לו. עד העצם הגיע הזיהום והרגל כאובה ונפוחה. נירו דוי- מצומקת, אושפזה לאחר שנמצאה בכפרה כשבטנה נפוחה מתת תזונה קשה, סובלת מכאבים עזים ומדממת מזיהום אלים בדרכי השתן. גנש בן ה-14, לקה בדלקת קרום המוח שהותירה אותו נכה, למד אצלנו להתלבש בכוחות עצמו ושמח עד מאוד כשהוענק לו כיסא הגלגלים- כעת יוכל להתנייד באופן עצמאי ללא עזרת אבא. אקילש, עם רגלו המנוונת, חולת הפוליו, שאיבדה צורתה שנותח ולמד ללכת מחדש. וכמותו, מדי יום רביעי, עומדים ילדים רבים ממתינים בפתח חדר הפזיותרפיה לקיבועים, הליכונים ולטיפול השבועי המסור.

במהלכו של חודש דצמבר, נותחו 12 ילדים בעלי חיך שסוע, כעת אינם חריגים יותר. וישנם גם יעוצים של רופאים מומחים, בדיקות דם, בדיקות הדמייה, קניית תרופות ועוד. אפילו פרוייקט חינוך לבריאות החל ביוזמתנו- מיילדות מקומיות שמלאכתם עוברת מאם לבת, מגיעות מדי שבוע ומודרכות בנושאים שונים כגון: תזונה נכונה, בדיקות מעקב, יתר לחץ דם ועוד. הכל בכדי לסייע להן בעבודתן החשובה כ"כ. המלאכה אינה פוסקת והתסכול לעיתים גדול- למי לעזור קודם? מאין יבוא הכסף?

ואז מגיע נזיר בודהיסט שנפל מריקשה ושבר את ירכו. עלות הניתוח, התרופות ושכר הרופא המנתח כ-300$. שלוש מאות דולר הם יותר מדי- סכום שלא נמצא בידנו כעת. וכיצד אומרים לא? אנחנו עושים כל מאמץ לעזור לכולם, כשאין ברירה תולים שלטים ברחובות, בניסיון לגייס כספים לניתוח כזה או אחר. מתרוצצים ונושאים תפילה ולבסוף הכסף מגיע, תודות לנדיבותם של זרים. כי "אנחנו" כמו שפרנק, מנהל המקום אמר, "בודהיסטים, תפקידנו לשמח אנשים. אנחנו נעזור והכסף יגיע".

 חמישה חודשים עבדתי במרפאת ה-Root ויצאתי אל הכפרים. אל מול כל החולי, העוני, המצוקה והזוהמה, הגעתי גם אני להארה שלי- תפקידנו אינו לשאול מדוע, תפקידנו לנסות לעשות את מה שישנו למעט טוב יותר.

לתחילת הכתבה

פרטים טכנים

אני הגעתי למרכז דרך מרכז אחר שנמצא דווקא בארץ: "עמותת ידיד" - הדהרמה. זו עמותה העוסקת בלימודי בודהיזם ללא רווח כלל. בעמותה הכרתי חברים רבים ובינהם שניים שסיפרו לי על המקום והפנו אותי למי שהייתה מנהלת המרפאה דאז ישראלית בשם דורית. כרגע אין בקליניקה אחות והם תמיד מעוניינים באנשי מקצוע מערביים כגון אחיות, רופאים, פזיותרפיסטיים וכו`. פרנק, מנהל המרכז והמרפאה, הינו אדם מקסים הפתוח לרעיונות חדשים. עוד על המרכז- ניתן לקרוא באתר- www.rootinstitute.com ואני כמובן תמיד מוכנה לענות על שאלות.

לתחילת הכתבה