נייניטאל ואלמורה
את ערב פורים העברנו בהמתנה לאוטובוס ברחוב ראשי ליד המיין באזאר בדלהי. האוטובוס היה אמור לאסוף אותנו משם בשעה 9 ולהוריד אותנו בשעה 6 בעיירת ההילסטיישן נייניטאל
(Nainital), מצפון מזרח לדלהי. עוד כשהיינו בגואה שמענו ניסים ונפלאות על נייניטאל, עיירת הילסטיישן חביבה בצפון, כזו שגם הודים מגיעים אליה לנפוש ויש בה אגם מקסים ונופים מדהימים. הרעיון היה שנגיע לנייניטאל בדיוק בזמן להולי (Holy), חג ראש השנה ההודי, וכך נראה גם עיירה מקסימה וגם פסטיבל חג במקום קטן וכפרי.
הגענו לנייניטאל ב-10 בבוקר. בין התיאוריה של להגיע ב-6 בבוקר לבין המציאות של 10 בבוקר הפרידו שעתיים וחצי איחור של האוטובוס, רבע שעה נוספת שהעבירו חמשת סדרני האוטובוס במציאת מקומות חלופיים עבורנו, לאחר שהמקומות שלנו באוטובוס נתפסו בידי הודים חצופים, שלושת רבעי שעה ביציאה פקוקה מדלהי ועוד חצי שעה מבוזבזת באחת העצירות בדרך. עם הירידה מהאוטובוס, הבנו שנייניטאל היא לא ממש המקום המתאים לנו באותו רגע - אחרי דלהי הצפופה והרועשת, חיפשנו עכשיו כפר קטן ושלו. במקום בו הוריד אותנו האוטובוס בדיוק סללו כביש חדש, ולכן ניחוח הפרחים של כפר והשקט שציפינו שיקבלו את פנינו, התחלפו בניחוח אספלט טרי ורעש טרקטורים.
גם כשניסינו להתעלם ממראות העיר שהכתימו את נייניטאל, לא יכלנו להתעלם מהמידע שתיירת מבוגרת ניגשה ונידבה לנו: מסתבר שכל הסביבה הגיעה לניייניטאל כדי לחגוג את ההולי, כשבהודו "סביבה" יכולה להיות גם רדיוס של 7 שעות נסיעה. ממבט ראשוני מאוד הבנו שבנייניטל לא מחכים לנו לא אוויר הרים צלול כיין, לא שקט ושלווה ולא חוויה יחודית לנו בכפר נידח. החלטה של רגע הביאה אותנו לשנות את המסלול, ולדלג על נייניטאל לטובת הנקודה הבאה במסלול: אלמורה.
אלמורה גם היא עיירת הילסטיישן, עיירת נופש בפסגת הר, אך היא קטנה ושלוה הרבה יותר מנייניטאל. המרחק בין נייניטאל לאלמורה הוא שעתיים-שלוש של נסיעה, וכך יצא שהגענו לאלמורה לאחר יותר מ-13 שעות בדרכים. אחרי נסיעה ארוכה כל כך היינו מותשים ורעבים. התמקמנו בגסטהאוס הראשון שמצאנו ובלי שהיות יצאנו לחפש ארוחת צהרים. לא עבר זמן רב עד שגילינו שבהודו, כמו בארץ, כשיש חג חשוב כל העסקים סגורים- כל המסעדות, החנויות, השוק והעסקים הקטנים - הכל היה סגור לקראת ההולי. הרעב הציק, ואנחנו התחלנו לשקול הסבה לקיבוץ נדבות ולבקש ברחוב איזו חתיכת צ`פאטי וקצת אורז. למזלנו לא היה צורך לברר יותר מדי לגבי הווי הקבצנות, כי גילינו שהמסעדות בבתי המלון פתוחות למשך החג.
בית המלון הראשון שנכנסנו אליו הקציב לנו חצי שעה בלבד להזמין ולאכול (יש מעט שולחנות בחדר האוכל). מאחר וסביר היה להניח שרוב הזמן הזה יעבור בלהמתין שהאוכל יגיע (לפעמים אני חושבת שהם ממש עכשיו הלכו לקצור את החיטה כדי להכין את הצ`פאטי, כל כך הרבה זמן זה לוקח), החלטנו לוותר והמשכנו הלאה. בצעדים איטיים דידינו למלון הנוסף היחיד שהיה פתוח באותה עת, מלון סאבוי. כשאיש הקבלה הודיע שהוא מצטער אבל המטבח סגור בשעות הקרובות, הבנו שנצטרך לשלוף את תכנית המגרה שלנו ולפשוט יד ברחובות אלמורה. נראה שאיש הקבלה קלט את מבטי ה"עוד שניה בכי" על הפנים שלנו, כי הוא אמר בשקט: "אפשר בעצם אולי אורז ועדשים..." התאפקנו מלנשק את האיש הטוב הזה, שהכין בעצמו במיוחד בשבילנו את האורז ועדשים הכי טובים שאכלנו מזה זמן רב. באותה ארוחה התחלנו לתמוה איך מסתדרים התיירים אצלנו בשבתות, בלי תחבורה ציבורית, בלי אטרקציות פתוחות ובלי הרבה מסעדות... בטח לא קל להיות תייר בשבת.
עושים פורים באמצע ההולי
למחרת חל ההולי, ראש השנה. לוח השנה ההודי מתחיל בתקופה הזו של השנה לכבוד סיום החורף ועונת החקלאות, ותחילתה של עונה חדשה - בכל הודו סיימו כעת את הקציר, ומתחילים מחדש לזרוע את השדות - שנת חקלאות חדשה. אתרע המזל, וההולי חל השנה בדיוק בחג פורים. הגילוי הזה שימח אותנו מאוד אחרי שנעצבנו על שנפספס את פורים בבית: ההולי מאוד מזכיר את חג פורים שלנו: בהולי מצווים ההודים לשמוח עד-לא-ידע, לאכול ולשתות לשוכרה, ולרקוד עד אור הבוקר. את מקום התחפושות של פורים ממלאים בהולי הצבעים: בהולי ילדים ומבוגרים כאחד משפירצים מים צבועים ואבקות צבע אחד על השני, עד שכל הרחוב נראה כמו פרסומת של טמבור.
בעל הגסטהאוס שלנו, מר שאה, הזהיר אותנו בבוקר החג שלא לצאת לרחוב- חגיגות ההולי מתחילות מוקדם, וההודים לא מרחמים על זרים בפסטיבל. בעוד אנחנו שוקלים אם לצאת ולהסתכן בלכלוך בגדינו או להשאר ולצפות בפסטיבל ממרחק בטוח, נכנסו לחצר השכנים של של מר שאה, כשמרוחים להם חיוך על הפנים וצבע על הבגדים. לכל אחד היתה שקית קטנה של אבקת צבע ביד, והם ברכו אחד את השני ב-"Happy Holy" תוך כדי שהם מורחים לכולם על המצח והבגדים מעט מהאבקה הצבעונית, וכל מי שמקבל ברכה נוטל משקית הצבע של המברך מעט אבקה ומחזיר גם הוא "הפי הולי" ומריחה על המצח. לאחר שסבב הברכות-מריחות צבע בין השכנים למר שאה ומשפחתו הסתיים, הגיע תורנו. עדי סרב בנימוס לקבל את הברכה שיוצאים ממנה עם מצח ירוק, אבל אני החלטתי להצטרף ותוך 5 דקות כל הפרצוף שלי נראה כמו פלטת צבעים.
השכנים הזמינו אותנו וזוג תיירים ספרדים שישבו לידנו (והיו יותר מאושרים ממני מכל עניין הצבע) להצטרף אליהם לחגוג את ההולי. אנחנו הסכמנו בשמחה והצטרפנו אליהם, לא לפני שרצנו להחליף לבגדים שיהלמו את האירוע - הכי מוזנחים, כאלה שלא אכפת ללכלך. סנג`י השכן לקח אותנו לגג הבית של בן דודו, שם חגגה כל המשפחה עם השכנים את ההולי. כשהגענו בדיוק ישבו כל הנשים על שטיחים, ניגנו ושרו, והגברים הסתובבו מסביב וזרקו צבע אחד על השני. סנג`י הזמין אותי לשבת ולשיר, ולעדי הוא סימן לשבת.
אחרי כמה דקות של ניסיון להשתתף, בלא הצלחה, בשירה הודית בציבור - התייאשתי והצטרפתי לעדי, סנג`י וחברי משפחה נוספים שהתיישבו על ידם. מהר מאוד התחלתי להרגיש כמו בבית - איך שאני מתיישבת ישר דחפו לי לידיים קערה קטנה עם קציצות מתוקות, ולא היו מוכנים לשמוע לא. כשיד אחת התפנתה מלהחזיק בקערה, שם לי אחד הבני דודים כוס גדולה של רום ביד (כדי שאני אהיה שמחה לכבוד החג). כשהצלחתי איכשהו לשים בצד את הקערה בלי שאף אחד שם לב (הקציצות המתוקות היו מצופות רוטב חריף שלא הצלחתי לאכול) גררה אותי אחת הילדות לבופה, שם עשיתי מאמצים עילאיים לשכנע את כל הנשים שהציעו לי כף מהסיר שלהן שאני שבעה. לא בכל פעם הצלחתי, וככה מצאתי את עצמי בסוף הבופה עם קערת אוכל מלאה. נראה שפולניה הקימה שלוחה באמצע אלמורה.
הצטרפתי עם הצלחת מלאת החריף לעדי וכמה בני משפחה שישבו לידו. תוך כדי שאנחנו מדברים, ניגשו אלינו בני משפחה עם שקיות אבקה צבעונית וניסו לברך ולמרוח אותנו בצבע. אחרי כמה פעמים כאלה אני כבר נראתי ממש כמו תמונה פסיכדלית, אבל עדי הצליח להתחמק ולהשאר נקי - החצוף אמר שהוא אלרגי לצבע, ונתן לי לחטוף את כל הצבעים. המצב הזה לא נמשך יותר מדי זמן - לא ברור איך זה קרה, אבל בשלב מסוים כשנשארתי אני לסיים את הצלחת שלי ועדי התחיל להסתובב בין האנשים, ראיתי אותו פתאום בזוית העין זורק אבקת צבע על אחד הילדים, ושניה אחר כך הילד החזיר לו בסילון מים צבועים ישר למכנסיים. חמש דקות מאוחר יותר עדי עשה מלחמות צבע עם כל ילדי המשפחה, והיה האדם הכי צבעוני באיזור.
באותו הזמן אני הגעתי להחלטה שאין ברירה, אני אצטרך לבלוע את הקציצות ושאר המנות בשלמותן, בלי ללעוס, העיקר שאף אחת לא תעלב שאני לא אוכלת את המנה שהיא בישלה ואני אהיה כמה שפחות במגע עם החריף חריף הזה. למזלי לא הייתי צריכה להאבק עם החריף יותר מדי זמן, כי אחרי שני ביסים הכריז סנג`י: "לעזוב הכל, מתחילים הריקודים!" הצטרפתי למעגל הרוקדים, בו השתתפו כולם מלבד כמה יוצאי דופן: הסבתא הקשישה שמחאה כפיים מכסאה בצד והילדים הקטנים שרצו עם שקיות צבע בידיים וזרנוקי מים צבועים- כולם מכוונים על עדי. ולא שעדי נשאר חייב, מישהו נתן לו שקיות אבקת צבע ירוק והוא רץ והשתדל עד שכל הילדים היו צבעוניים לפחות כמוהו.
הם רוקדים בצורה דומה לריקודי העם שלנו: מחזייקים ידיים ומסתובבים במעגל עם תנועות ריקוד מינימליות ברגליים. הסיבובים האלה לא נמשכו הרבה זמן - כולם היו שיכורים ושמחים, ופשוט נעמדו במקום וכל אחד רקד במרכז בתורו, במשהו שמזכיר קצת ריקוד יווני, עם ידיים מענטזות מעל לראש. בשלב מסויים ביקש ממני אחד הדודים לרקוד לבדי- "Please, now you will entertain us". לא התחשק לי להיות הצגת היום, אבל מאחר והרעיון התקבל בהתלהבות גדולה ולא היה נעים להגיד לא אחרי אירוח לבבי כל כך, הצעתי ללמד אותם ריקוד ישראלי. כולם ביחד, לא הצגת יחיד. לימדתי אותם את הריקוד הכי פשוט שאני מכירה מההפסקה פעילה של כתה ב`: שאבתם מים בששון - מסתובבים במעגל, מחזיקים ידיים ומדי פעם מרימים אותם ביחד. אמרתי להם שקוראים לזה "הורה", שיהיו מבסוטים. ריקודי "שאבתם מים" גרסת אלמורה לא תפסו במיוחד, לשמחתי, היו אפילו טענות שהריקוד דומה מאוד לריקוד ההודי, ואנחנו חזרנו לריקודים שלהם.
בסיום הריקודים הזמין אותנו סנג`י לארוחת צהרים אצלו בבית, שעתיים מאוחר יותר. בגלל שמר שאה שוב ישן, לא יכלנו להזמין אצלו דלי מים חמים למקלחת, ונאלצנו לקרצף את הפנים והידיים בברז בחצר, זה עם המים הקפואים. שעה מאוחר יותר היינו צבעוניים קצת פחות, עם קרקפת ירוקה מתחת לשיער ורועדים מקור. הבנו שלא יעזור - הצבע החליט להשאר קבע ויהי מה, ולכן קיפלנו את הזנב והלכנו לנוח.
ארוחה מקומית
בזמן שנקבע הגיעה פוריה לאסוף אותנו ואת שני הספרדים לארוחה. פוריה היא בתו בת התשע של סנג`י. היא לומדת להיות אחות רפואית בבית הספר היסודי, בנוסף לכל המקצועות הרגילים, ודוברת אנגלית הרבה יותר טובה משלי ושל עדי ביחד. פוריה הכניסה אותנו לחדר האורחים של ביתם, ולפקודת אביה הביאה בזריזות ארבע כוסות מיים מטוהרים עבורנו. אחרי שיחה קצרה שבה סנג`י הציג בגאווה את עבודות האמנות הנחמדות של אשתו, הוזמנו כולנו לשולחן האוכל. על השולחן כבר היו מוכנות חמש צלחות מלאות אוכל, והשולחן היה עמוס תבשילים ורטבים. הכל פרי מעשה ידיה של אשתו היצירתית. האוכל היה מעולה, וסנג`י הסביר לנו בחביבות על כל מאכל ומאכל: ממה הוא עשוי, מה שמו, עד כמה הוא חריף ואיך אוכלים אותו. מסתבר שכמו אצלנו, גם בהודו יש מאכלים מיוחדים לחגים, ובחג הולי יש שניים כאלה: פורי - מין צ`פאטי נפוח וחלול, ומשהו ששכחתי את שמו והוא דומה לקרעפלך וממולא בעיסה מתוקה וטעימה מאוד.
אנחנו היינו כל כך אסירי תודה אחרי החגיגות של הבוקר, שמאוד רצינו לתת משהו כאות תודה בארוחת הצהרים - הבאנו איתנו חבילה גדולה של עוגיות OREO, מאלה ששלחו לנו בחבילה מהבית. לא ראינו כאלה בחנויות של אלמורה, והנחנו שזו תהיה הפתעה נחמדה בשבילם. נראה שצדקנו, כי כשהצענו את העוגיות כקינוח לארוחה ההתרגשות היתה גדולה - "עוגיות מישראל!" לא עזרו כל ההסברים שזה בכלל אמריקאי, אבל העיקר שהם היו מבסוטים, וגם אנחנו. אחרי האוכל עברנו שוב כולנו לחדר האורחים, והפעם הצטרפו גם אשתו, הסבתא, וכל הילדים. למרות שהיינו גם ישראלים וגם ספרדים ליד השולחן, המשפחה כולה התעניינה דווקא בישראל. מסתבר שסנג`י ומשפחתו משתייכים לזרם הינדי מסויים שמאמין באלוהות אחת בלבד המתבטאת בצורות שונות ברחבי העולם, ולכן כל דבר קדוש בעולם קדוש גם עבורם. מכיוון שכך, ישראל ריתקה אותם במיוחד כמוקד הקדוש של שלוש דתות, לא פחות. רוב השיחה נסובה ביננו ובין המשפחה על ישראל ועל יהדות - בעיקר על מנהגי הדת.
בעיקר סקרנו אותם שלושה דברים - חתונה יהודית (היה מופלא בעיניהם שאנחנו עדיין לא נשואים), שחיטה כשרה (השחיטה היהודית זעזעה אותם) וצמחונות בארץ - בהודו להיות צמחוני משמעו לא לאכול שום מוצר מן החי: לא בשר ולא ביצים, ויש שמחמירים בהתנזרות מחלב. כשספרנו להם שצמחוני בארץ יכול לאכול דגים וביצים ועדיין להחשב צמחוני, הם התפקעו מצחוק. כשחושבים על זה, למה באמת צמחונים אוכלים דגים? אני עוד לא ראיתי דגים צומחים בערוגות.
כשסיימנו לסקור את המורשת היהודית-ישראלית מכל הכיוונים, סנג`י הציע לי ולבחורה הספרדיה הצעה שלא יכלנו לסרב לה- ללבוש סארי. הוא כל כך התלהב והתרגש מהרעיון שלו שהוא ממש לחץ עלינו ללכת עכשיו ומיד עם אשתו להתלבש. אשתו של סנג`י, הספרדיה ואני נכנסנו לחדר השינה. פוריה רצה לפנינו ופתחה את דלת ארון הבגדים של אמה - שם נגלו לפנינו עשרות בדי סארי יפהפיים, מסודרים בקפידה. כל אחת בחרה בבד סארי שמצא חן בעיניה (קיבלנו יד חופשית לחטט בארון). ידענו שסארי לובשים מעל חולצת בטן קטנה, ועכשיו גילינו שמסתתרת תחתיו גם חצאית ארוכה (והדוקה מאוד במותניים, היא זו שמחזיקה את הסארי לבטן). גברת סנג`י התאימה לכל סארי שנבחר את החולצה והחצאית המתאימות לו בצבעים.
אני חושבת שמרת סנג`י התרגשה יותר מאתנו מכל ההתחפושת הזו- היא עזרה לנו לקשור את החצאית, עזרה לנו לרכוס את הווים הבלתי אפשריים של החולצה, ולא הפסיקה לצחקק כשהיא כרכה סביבנו את בד הסארי. אחרי שהסתיים פרויקט ההלבשה היא שלפה מארגז התכשיטים שלה צמידים ושרשראות שישלימו את המראה ההודי. להשלמת המראה הוצמדה לכל אחת טיקה למצח: טיקה זו הנקודה שמדביקים בין העיניים. יש הקוראים לזה "עין שלישית", יש שמשתמשים בה כסימן דתי ויש כאלה שמשתמשות בה כסממן לנישואין. בכל מקרה, זה סימן הודי. כשהושלמה המלאכה הסתכלתי כלא מאמינה במראה - אם לא הייתי יודעת אחרת הייתי אומרת שנולדתי בהודו.
עם סיום הפרויקט נכנסנו הספרדיה, אני וכל הילדים לחדר האורחים, לתשואות כולם. ההתרגשות גאתה, ועדי לא הפסיק לצחוק. סנג`י ומשפחתו התלהבו ואמרו שאנחנו נראות כמו דוגמניות הודיות, שממש יפה לנו ואנחנו נראות מאוד מכובדות, וזה בניגוד לטי-שירט וג`ינס ה"פרוצים" שלבשנו לפני כן. סנג`י אמר שהוא מבין שזה לבוש מערבי, אבל בחברה שלו זה מאוד לא מקובל שאשה הולכת עם בגדים צמודים וחושפניים כל כך, וזה עוד יותר לא מקובל עבור אשה נשואה, שהחל מנישואיה אמורה להיות חסודה לחלוטין.
כשאשתו של סנג`י נכנסה גם היא לחדר, אחרי שהיא החליפה את הסארי הפשוט שלבשה לסארי מפואר יותר, המצלמות התחילו לעבוד. צילמנו את הסארי מכל הכוונים ובכל האפשרויות, ובכל פעם עם בן משפחה אחר (או כולם). המעמד היה מאוד מרגש עבורם, וכשהגענו לאחרונות התמונות במצלמות שלנו - הם ביקשו תמונה קבוצתית עם ההודיות החדשות, שיהיה למזכרת. באותו אחר צהרים סנג`י אמר לפחות 8 פעמים: "unforgettable times, unforgettable times..."
עוד לפני שנכנסנו עם התחפושות עדי אמר לסנג`י, לא ברור לי למה, שאני מאוד אוהבת את תלבושת הסארי. בלי לחשוב פעמיים סנג`י אמר שהוא ייתן לי סארי במתנה. מובן שעדי לא התכוון להגיע למצב של לקבל סארי מתנה - הוא גם חושב שזה מגוחך להלביש את הבד הזה, וזה עוד משקל על התיק. סיבה נוספת היא עלות המתנה - מחירי הסארי נעים בין 600 - 1500 רופי לסארי פשוט (60-150 שקל), והמחירים יכולים להגיע גם ל-7000 כשמדברים על סארי איכותי ממש, כמו סארי משי עשיר או סארי לחתונה. המחירים האלה הם הון עתק בהודו, ושנינו לא הסכמנו לקבל את המתנה הנדיבה כל כך. בסופו של דבר הגענו לפשרה: לא לקחנו את הסארי, אבל כן לקחתי את הצמידים שאשתו נתנה לי לענוד.
כשבאנו מאוחר יותר להפרד מסנג`י ומשפחתו, לפני שעזבנו, העניק לנו סנג`י כמה מזכרות נוספות, כולן מוצרים של הקהילה הדתית שלו Om Shanti - זרם דתי המשתייך לאשראם במאונט אבו (הרב כדורי לא המציא שום דבר חדש): ספרון מנטרות והוראות מדיטציה של הקהילה, מדבקות "אום", עטי Om Shanti, גלויות ו"צמיד ידידות" כסוף ומזעזע לעדי. גם אנחנו הבאנו עבורו מזכרות- מטבע של עשר אגורות (עבורנו זה אולי כלום, אבל בשבילו זה מאוד מיוחד) וספרון תהילים קטן (סבתא אל תדאגי, יש לנו עוד כמה שישמרו עלינו). סנג`י התרגש מאוד ואמר שאת ספר התהילים ישים ב"פינת הסגידה" שלו, לצד פסלי שיוה והקטורות. מה זה משנה, העיקר שהוא מבסוט.
זו היתה חוויה שאני לא בטוחה שתחזור שוב בטיול הזה, למרות שאני מקווה מאוד שכן. שמחנו מאוד לראות בית הודי מבפנים, ויותר מזה היה נפלא להשתתף בפסטיבל הודי אמיתי, לא כזה שמכינים אינסטנט לתיירים. עזבנו את אלמורה עם הרבה חוויות, רובן כאלה שלא קשורות דווקא לעיר עצמה. בגלל שהגענו בתקופה שבה הישוב כולו היה סגור, לא ראינו יותר מדי מאלמורה עצמה מעבר לנוף המרהיב ביופיו והאנשים המקסימים. גם אם זה כל מה שיש לראות פה- זה הרבה מאוד, וההגעה מומלצת.
יואב, מר שאה מחכה:
זהו מר שאה, ליד מתנות שהביא לו בחור ישראלי בשם יואב לפני שנתיים. הוא נורא ביקש שנמצא את יואב בארץ ונגיד לו שמר שאה מבקש שיתקשר, הוא נורא רוצה להודות לו שוב. אז יואב, אם אתה רואה את זה - תתקשר למר שאה.
