עוזבים את דרמסאלה
תיאורים על יופיו של המקום שמענו עוד כשהיינו בעמק פארווטי ובדהרמסאללה פגשנו זוג ישראלי, שהתגורר שם שנה ואהב כל רגע. אלמורה, עיירה הודית תוססת וקאסר-דווי הסמוך, כפר שלו המונח לו גבוה בלב ההרים. אני רואה בדמיוני מקום מבודד, בו אוכל לבשל, ליצור לכמה שבועות תחושה של בית, לנוח מלטייל באמצע הטיול ולצבור כוחות לקראת הנסיעה לנפאל וחלקה השני של ההרפתקה.
חילקנו את המסע לשני חלקים: אוטובוס לילה מדהרמסאללה לדלהי ורכבת לילה מדלהי לאזור אלמורה. ארוחת צהריים אחרונה בדהרמסאללה, בחברתם של רחל ואסף ובנם הקטן הראל, במסעדה עם מרפסת פתוחה ונוף משגע ונפרדים כל אחד לדרכו, הם לאוטובוס לילה לרישיקש ואנחנו לאוטובוס שיקח אותנו לדלהי. האוטובוס מלא בידידים שהכרנו בדהרמסאללה בעיקר במסעדת הקולנוע הישראלית בדארמקוט, ביניהם הזוג המקסים זיו וענבל המלווים אותנו עוד מימי עמק פארווטי. כולם תוהים איך הבנות מתמודדות עם נסיעות ארוכות באוטובוס. התשובה של הבנות קצרה ופשוטה: הן נרדמות כמעט מרגע התחלת הנסיעה ומתעוררות זמן קצר לפני שמגיעים. לנו המבוגרים זה קצת יותר מסובך. קשה לי לנוח באוטובוס לילה, אני שוקעת לתוך שינה ומתעוררת לסירוגין וכאשר מגיעים לתחנה הסופית אני מרגישה שהמציאות מטושטשת כמו מתוך חלון מאובק.
דלהי
אני מתרגשת לקראת הפגישה עם דלהי. שמענו הרבה דברים מרתיעים על הכרך העצום הזה, אך מבעד לחלון האוטובוס הכל נראה רגיל למדי. כאן, לראשונה בטיול, אני מבחינה ברמזורים, אולם נהג האוטובוס שרואה אותם כמוני מתייחס אליהם כהמלצה בלבד. האוטובוס עוצר ברחוב ככל הרחובות ולא ברור כלל מה הפך אותו לתחנה הסופית. אנו יורדים ומוקפים מיד בנהגי ריקשה אגרסיביים, מצליחים בקושי להפרד מחברינו שמכירים כבר את דלהי מהזדמנויות קודמות. הם בדרכם ל"מיין-בזר" ואנו קובעים להיפגש מאוחר יותר לארוחת-בוקר. פנינו מועדות לתחנת הרכבת של דלהי לאחסן שם את תיקינו הכבדים עד הערב.
הנהג האגרסיבי מכולם מגיע אלינו וצד אותנו ברישתו. `כמה תעלה הנסיעה?` אנו שואלים, `נפעיל מונה` הוא אומר. בתחילת הנסיעה כשהמונה לא הופעל ניסיתי לברר את פשר הבעיה ואז הוא עונה `כמה אתם רוצים לשלם?` באותה רגע הבנו שנקלענו לאחת מההצגות המוכרות, של נהגי הריקשה בדלהי. לאחר שנקבנו בסכומים מגוכחים רק לשם ההתחכמות נקב השחקן הראשי בסכום מגוחך אף יותר של 500 רופי(!!!) עם הצדקות מתמטיות. הוא אף איים לנטוש אותנו לחפש ריקשה אחרת. לאחר שהבין את מטרת הנסיעה הוא גם בישר לנו שבתחנה אין מקום איחסון, שעדיף לשכור חדר ליד התחנה ושהוא יכול "לעזור" לנו בכך. למען האמת, הוא הצליח לערער את ביטחוננו. לבסוף התעקשנו להגיע לתחנה ושילמנו מחיר סביר של 100 רופי. הנהג גם הוריד אותנו בכניסה המרוחקת משמירת החפצים, כך שנאלצנו להעזר בפורטרים. גם הם דרשו סכומים דמיוניים, אך נענו בשלילה. בסופה של האפיזודה הייתה לנו תחושה שדלהי אמרה לנו "ברוכים הבאים לדלהי, סוף עידן התמימות".
לאחר שאיחסנו את חפצנו יצאנו לרחוב, מנערים באדישות חייכנית את נהגי הריקשה החמדניים ובוחרים בריקשת אופניים שתיקח אותנו ל"מיין בזר" תמורת 40 רופי. שני מבוגרים, שני ילדים ותיק גב נדחקים בקושי למושב צר אחד. אני תומכת בתיק ביד אחת וביד השניה מחזיקה את אחת הילדות וכך גם ארז. הילדות דוקא נהנות הנאה מרובה מהנסיעה ולילך שואלת "מתי ניסע שוב בריקשת אופניים?" עוד זמן רב לאחר-מכן. נסענו לאיטנו, חולפים ברחובות מלאי קבצנים ודלות ואנשים שישנים ברחוב ומצויים בשלבי התעוררות והתארגנות ליום חדש. כל זה משתלב באופן טבעי בססגוניות הודית טיפוסית של דוכני אוכל ורוכלים צבעוניים.
המיין בזר נראה בעינינו כרחוב צר ומחניק ואפילו המראה הכל-כך אהוב עלינו של פרות ושאר מיני חיות, המשוטטות ומנשנשות בנחת, נראה קצת מעיק. הסמטאות שהתפצלו מהרחוב הראשי נראו אפלוליות ולא מזמינות ובתי-הקפה והמסעדות עשו רושם של בעלי רמה ירודה למדי. האם כל זה קשור לחוסר השינה והחום הכבד?? אם כן, אז עם המיין בזר וכל אותם הישראלים שאוהבים את המקום הסליחה... זמן קצר לאחר שהגענו למיין-בזר הצטרפנו לחברנו בבית קפה נחמד בשם Sam`s Cafe, על גג פתוח, שמשקיף על הסביבה, 5 קומות מעל פני האדמה. אווירת החברותא והמרחבים הפתוחים תיקנה במעט את הרושם הראשוני.
בסיום הארוחה החלטנו פה אחד להמשיך מכאן אל אזור הקניות היוקרתי "קונאט-פלייס" שבו מקומות ממוזגים לרוב. קבענו מפגש במקדונלד`ס ויצאנו לדרך. לא היה פשוט למצוא ריקשה, מכיוון שכולם הציעו לנו להוזיל את עלות הנסיעה תמורת ביקור בחנויות שנותנות עמלות לנהגי הריקשה תמורת הבאת לקוחות. אנו היינו מותשים וחשדנים ולכן התעקשנו למצוא ריקשה ישירה. לבסוף השארנו מאחורינו את הרחוב הדחוס והגענו למרחבים האדירים של "קונאט פלייס". המקום הזכיר לי את כיכר המדינה רק הרבה יותר גדול. מקדונלד`ס כאילו המתין לבואנו וקיבל אותנו בזרועות פתוחות וקרירות. השוער החביב אף חסך לנו את המאמץ לפתוח את הדלת. בפנים היה עיצוב מוכר ומזגן, שמשכיח מיידית את חום אוקטובר הכבד ששורר בחוץ.
ההודים עוד לא אימצו את חידושי התפריט הבריאים של מקדונלד`ס ומציעים עדיין את התפריט הישן אך הטוב, רווי שומן וזכרונות מתוקים. ארז מנצל את הזמן לנמנם על השולחן והבנות אוכלות ומקנחות בגלידות טעימות. לאחר שהחזרנו כוחות אנו נפרדים סופית מזיו וענבל שפונים לעיסוקיהם ואנו מחפשים ומוצאים מסעדה הודית עם שם מעניין: `English Dairy`. זוהי מסעדה מרווחת וממוזגת, שמגישה מגוון רחב של אוכל הודי נפלא, במחירים עממיים. כאן המשכנו לעיין במדריך כדי להחליט היכן נבלה את השעות הנותרות. הבחירה נפלה לבסוף, בעידודן של קרן והעייפות שלנו, על ה-`ראג`-גאט`, שתואר כפארק יפהפה בו נשרפה גופתו של מהאטמה גנדי, לאחר רציחתו ב-1948.
למדנו לסמוך על האינטואיציה של קרן ושוב לא התבדנו. איך שהגענו למקום, לבנו פשוט נמס למראה המרחבים הירוקים של מדשאות ועצים. מצאנו פינה מוצלת להתרווח על הדשא ואני ולילך שקענו כמעט מיד בתרדמה עמוקה. ארז, למרות עייפותו הרבה, נענה לבקשתה של קרן וטייל איתה בסביבה. התעוררנו לזריחה מופלאה של ירח מלא. קבוצת ילדים הודים מונהגים על ידי נערה בוגרת באו והגישו בקשה רשמית ומנומסת לשחק עם קרן תופסת. המשחק העליז החל מיד וללא גינונים מיותרים וחיש מהר הצטרפה גם לילך. אני הלכתי לראות את הקבר של גנדי במרכזו של הפארק. בכניסה למתחם חייבים להוריד נעליים. נכנסתי יחפה, דורכת על האספלט שעדיין שומר על חמימותו אחרי יום חם ולח. המקום נראה מערבי לגמרי. מעקה אבן וחוטים חוצצים בין קבר השיש המבהיק למבקרים. תאורה רכה משרה במקום שלווה. יש לי תחושה שהשעה מאוחרת מאוד, אך למרות זאת ישנם עוד אנשים במקום חוץ ממני.
משם אנו לוקחים ריקשה ב-50 רופי (למדנו לקח) לתחנת הרכבת ונתקעים בפקקים, שכמותם טרם חווינו. כמויות עצומות של רכבים מכל הסוגים, אוטו-ריקשות וריקשות אופניים עמוסות אנשים וסחורות, אופנועים עמוסי משפחות, שני הורים ושני ילדים חולקים אופנוע אחד, וכולם ללא יוצא מן הכלל עסוקים בלצפור ולחפש את הנתיב המהיר ביותר להתקדם. הרעש מחריש אוזניים. נחש הברזל מתקדם כך לאיטו, זמן שנראה כמו נצח, ולפתע הכל משתחרר ואנו בתחנת הרכבת, שמחים לעזוב את דלהי, למרות שאנו מודעים לכך שלא חווינו אותה כראוי.
רכבת זו חוויה שקרן מצפה לה במיוחד. האמת היא שגם אני סקרנית, למרות שכבר נסעתי פעמים רבות ברוסיה, לראות איך הרכבות בהודו. אנו מגיעים כשעתיים לפני הזמן, ממתינים בישיבה ובינתיים מתענגים על אוכל הודי פשוט שנמכר בדוכנים ניידים. 8 פורי (כמו צ`אפטי, רק מטוגן) עם צלוחית סבג`י (תבשיל ירקות) ב-10 רופי. מחסלים כמה מנות והופ הינה באה הרכבת. הרכבת מגיעה חצי שעה לפני הזמן ואנו נכנסים לקרון השינה ומתמקמים. הקרון משרה תחושה קצת קלסטרופובית. חללים מלבניים זהים עם מיטות ומעבר צר שעובר לאורך הקרון. בכל חלל 6 דרגשים לרוחב ועוד 2 דרגשים לאורך. אנו מתוודעים לשכנינו ההודים איתם נחלוק את החלל, ומארגנים את שלושת הדרגשים שלנו. כבר אחרי 10 בלילה, והבנות, למרות ההתרגשות, נרדמות ברגע שאנו מסיימים להציע את מיטתן. גם אנו עייפים ונרדמים זמן קצר לאחר מכן, בנדנוד הנעים של הרכבת.
קוטגודאם וקאסר דווי
התעוררנו מוקדם בבוקר. הרכבת עצרה באחת התחנות ובקרון החל מצעד של רוכלים, שהציעו לנוסעים צ`אי, מיני תבשילים, לביבות וקציצות עם רטבים מעניינים. אנו מתאוששים לאיטנו לצלילי המוזיקה העריבה הזו ואז לוגמים צ`אי וטועמים מן המאכלים האקזוטיים. בתחנה הבאה מגיעים לקוטגודאם (Kotgodam), עיירה הנמצאת במרחק 3 שעות נסיעה מקאסר-דווי. המונית מטפסת בכביש מתפתל דרך הרים ויערות. היער נטוע כולו עצי אורן ונראה מתורבת יחסית ליערות שפגשנו בדהרמסאללה ובעמק פארוואטי. מישהו שפגשנו סיפר, כי בעבר היה כאן ג`ונגל פראי, אך האנגלים כרתו את כולו בשם התרבות והקידמה ושתלו במקומו עצי אורן.
בדרך אנחנו עוצרים לחוויה מקסימה בדהאבה "Maruti Restaurant", שם אנו טועמים סוגים שונים של `Pakoda` ומלקקים את האצבעות. לאחר כ- 3 שעות מגיעים לקאסר-דווי ויורדים בבית הקפה של "מוהן", על הדרך המרכזית. בתדריך שקיבלנו מחברינו הישראלים נאמר לעצור שם, להניח תיקים ולחפש גסטהאוס וכך עשינו. במקום מרפסת פתוחה עם נוף משגע. ארז קורס על אחד הכיסאות וממאן לזוז. אני רציתי כבר למצוא מקום בו אוכל לקרוס במיטתי. שם בבית-הקפה פגשתי זוג - נועה וערן - שהגיעו באותו רגע מרישיקש וביחד יצאנו לתור אחר גסטהאוס. `מוהן` המליץ על "Flower Guesthouse".
ירדנו ירידה חדה למדי לאורך המדרון ולאחר כ-5 דקות ראינו שני גסטהאוסים. הראשון, "Real Guesthouse", עם מרפסות גדולות, שמהם ניתן לראות את הנוף מכל הכיוונים והשני, "Flowers", כשמו כן הוא, מלא פרחים בשלל צבעים וריחות. התאהבתי במקום ממבט ראשון. אמנם היו בו חסרונות, למשל הצורך לטפס למעלה עם הבנות בכל פעם שנרצה לצאת מהגסטהאוס והחדר בקומה השניה, שהיה קצת קטן עבורנו, אך בעל המקום הבטיח שלמחרת נוכל לעבור לקומה הראשונה. ארז העדיף לקבל כל החלטה שאחליט ואני, אני רק רציתי לישון, והמקום בהחלט ענה על הצורך הזה. כך החלו להם 3 שבועות של מנוחה ובטלה בקאסר-דווי ב-Flowers Guesthouse.
בכל בוקר היינו מתעוררים בסביבות 06:00 ויוצאים לצפות בזריחה, מלאי התפעלות מכך שתופעת טבע יום יומית, ממשיכה לרגש ולהרשים אותנו בכל פעם מחדש, כמו בפעם הראשונה. אחרי שהסתיים המופע המרהיב עשינו יוגה על הגג. ארז הקדיש את השבוע הראשון להצטננות ולחולשה ואז הצטרף אלי ליוגה וטאי צ`י. הבנות הפגינו עצמאות בבקרים והלכו לבקר חברים רבים שהכירו בגסטהאוס הסמוך. אחרי כשבוע התרחב חוג מכרנו, כשהגיעו מרישיקש חברינו הטובים רחל ואסף עם בנם הקטן הראל. השמחה הייתה גדולה למרות שנפרדנו רק לשבוע. ארז הרוויח בן זוג לשחמט ומורה לטאי צ`י וקרן הרוויחה מורה להתעמלות ומורה ללוליינות ובניצוחו עשתה שפגט בנים וגלגלון עם יד אחת בצורה מושלמת. המורים הללו התגלמו בדמותו של אסף, ברוך הכישרונות ובעל היכולת המופלאה להדריך וללמד. עד מהרה התמלא משטח הדשא הקטן של הגסטהאוס באנשים בוגרים, כולל אותי ואת ארז, המנסים את כוחם בלהטוטים כמו גלגלונים ועמידות ידיים.
ארוחות הבוקר היו מעשה ידי. מסתבר שלא צריך מטבח מפואר ומאובזר כדי להכין ארוחות גורמה. אחד הכפריים היה מביא לנו יוגורט מחלב באפלו ואיתו הייתי מכינה אלדושקה, פנקייקים בסיגנון רוסי, האהובים על כולנו. לפעמים הייתי מערבבת את היוגורט עם ירקות ומכינה `ראיטה` עם חביתות ולחם מקמח מלא, שקנינו אצל `מוהן`. לארוחות הצהריים נהגנו להזמין `טאלי` מבעל המקום או מקרובי משפחתו המקסימים, שהתגוררו ממש מתחתינו. כשענייני האינטרנט נעשו דחופים היינו גוררים עצמנו ל`מוהן` ומתפנקים גם בארוחה מערבית עם קינוחים מתוקים וטעימים.
מדי פעם הייתי מכינה גם ארוחות ערב וכך יישמתי את הידע שרכשתי בקורסי הבישול של דהרמסאללה. שוב נוכחתי לדעת שאיכות האוכל לא נפגעת כשמכינים אותו במטבח זעיר, לאור נרות ופנסים. ערן ונועה היו חולקים איתנו ארוחות לפעמים. הם גם חשפו אותנו למשקה עם הרכב חומרים מוזר, אך בעל טעם נפלא עד מאד- תה-צ`אי. המתכון: קפה, קינמון והל והכל מתבשל על בסיס חלב.
ערן הוא מוסיקאי מוכשר מאד. בתור חברים שלו ולאחר שהצגתי בפניו את העולם המרתק של גילגול הנשמות, קיבלנו כניסה חופשית, לכל החיים, להופעות שלו. בנוסף לכך הוא גם בחור מצחיק בצורה יוצאת דופן. הנושא המרכזי בחייה של לילך באותה תקופה, שעליו פיתחה דיונים פילוסופיים בלתי פוסקים, היה "פלוצים". היא וערן מצאו וריאציות וצירופים אינסופיים בנושא. ואי אפשר מבלי להזכיר את יום הולדתו של ערן, אותו חגגנו בהשתתפות אנשים מכל הגסטהאוסים ובו היה הוא עצמו הבדרן הראשי והאומן האורח.
בימים בהם נשארנו בבית, לילך עבדה קשה מאוד ומהבוקר עד הערב רחצה את הבובות בדלי עם מים וסבון. קרן פיתחה קשרים חברתיים עם חבר`ה ישראלים מהגסטהאוס שלנו ומהגסטהאוס הסמוך ואף הוזמנה, כאורחת כבוד, לארועים חברתיים ולימי הולדת ואני הכרתי שתי בנות שהפכו להיות חברות טובות ואף העברתי להן סדנת תקשור.
יום אחד פשטה שמועה, כי בקאסר-דווי מתגורר מזה 13 שנה, בחור ישראלי שמכין מפות אסטרולוגיות. כמובן שיצאתי מיד כדי לקבוע אצלו תור, אולם נוכחתי לדעת שהוא תפוס לשבוע הקרוב. האפשרות היחידה להיפגש איתו היתה לשנות את תאריך הנסיעה שלנו לנפאל וכך היה. גם היום, בדיעבד, אני חושבת שההחלטה היתה נכונה. הוא גילה לי על עצמי ועל ילדי דברים מרשימים והציע לי פתרונות יצירתיים. נתן לי כיוון של קריירה וחשף בפני את מערכת היחסים המורכבת שלי עם הכסף. בילינו יחד 8 שעות ואני יכולה להעיד על כך שהוא עושה עבודה יסודית ומדויקת.
במהלך שהותנו ליווה אותנו חג ה-Diwali, שמתבטא בעיקר בהדלקת זיקוקים, נפצים והעפת רקטות לאוויר עם צעקות: Happy Diwali. כל יום היה בעל הבית המקסים רוכש באלמורה מבחר מרשים של מתפוצצים שונים ומזמין את הבנות להשתתף בחוויה אור-קולית מרהיבה. מראה האושר על פניהן של קרן ולילך, בזמן שהן מחזיקות את הזיקוקים הבוערים, היה מרגש. בערבים נשמעו מכל הכיוונים קולות של פיצוצים והשמים נצבעו בשלל צבעים.
מרוב היופי והשלווה שהקיפו אותנו התקשינו מאד להביא את עצמנו לקום ולטייל בסביבה. בערב היינו קובעים לטייל ולמחרת לאחר הזריחה, היוגה וארוחת הבוקר מצאנו את עצמנו רובצים בשמש המלטפת ונהנים מהזמן החולף לאיטו. מבלי שהרגשנו כבר הגיעה שעת אחר-הצהריים והתוכניות נדחו ליום המחרת. למרות העצלות עשינו טיולים קצרים בסביבה: ארז הלך עם הילדות לטיול יום למפל מים יפה, הנמצא במרחק 3 שעות הליכה במורד ההר, בין שדות הכפריים ולאורך הנהר. ביום אחר ביקרנו במקדש `קאסר-דווי`, על גבעה יפה עם נוף משגע, שעל שמו קרוי הכפר. ביום האחרון התארגנו כקבוצה לביקור ב"שמורת הציפורים", מרחק של שעת נסיעה מקאסר-דווי.
שמורת הציפורים
הנסיעה לשמורה מרשימה מאד והתצפיות המרהיבות על הרי ההימלאיה, עוררו תאבון לקראת הנסיעה לנפאל. במהלך הנסיעה התחלף יער האורנים המתורבת בג`ונגל פראי וסבוך. כנראה שהיד הכורתת של האנגלים לא הגיעה לכאן. הרכב טיפס גבוה ובכל פעם קיבלנו זווית אחרת של העמק. כשהגענו לשמורה הציע לנו מדריך מקומי את שרותיו ואנו נעננו בשימחה. כבר בתחילת הטיול הוא בישר לנו שבעונה זו אין ציפורים בשמורת הציפורים (?!), אך הטיול ביער היה יפה כשלעצמו. המדריך הראה לנו עקבות של נמר ועצים עצומים התנשאו מעלינו. נקודת השיא בטיול היתה גם הנקודה הגבוהה ביותר באזור, שם חיכה לנו מגדל תצפית עם מדרגות רעועות. פחד גבהים אחז בי, אך הבנתי שזו ההזדמנות להתגבר עליו. בשעה שטיפסתי למעלה ליבי הלם בחוזקה וניסיתי לגרש בעקשנות מחשבות טורדניות על איך אצליח לרדת למטה. בקומה השלישית חיכה לי נוף נשגב שנשקף אלי מכל הכיוונים. נשמנו אוויר פסגות מלוא ראותינו והיינו מוקפים בפסגות ההימלאיה של סין, טיבט, נפאל והודו. הירידה למטה הייתה "קלולה" כמו שקרן אומרת.
למחרת נסענו ל-Kotgodam והתחלנו את המסע לנפאל. המונית שהזמנו לא הגיעה ונאלצנו למצוא פתרונות חירום של הרגע האחרון. אנו ממליצים לארגן מונית דרך `מוהן` כמה ימים מראש, כדי להמנע מלחצים מיותרים.
