הגעה ממונטנגרו
הטיול שלי לאלבניה היה קצר יחסית, בעיקר בשל בעיה קלה של חוסר במזומנים, ולכן ניתן לכנות אותו "טיול בערים הגדולות של אלבניה". במבט לאחור בהחלט ניתן לומר שקוצר הזמן לא פגם בחוויה שהמדינה המיוחדת הזו משאירה.
אל אלבניה הגעתי בדרך היבשה ממונטנגרו הסמוכה. כדי להגיע ממונטנגרו לאלבניה יש צורך לקחת מונית במחיר של בין 15 ל-30 יורו, תלוי כמובן ביכולת המיקוח של התייר, לגבול האלבני, ומשם לתפוס מונית ב-5 יורו לעיר האלבנית הצפונית שקודר. אין אוטובוסים ישירים ממונטנגרו לבירת אלבניה, טירנה, וגם לא מ"מסוף" הגבול האלבני לטירנה. הדרך היחידה לטירנה מהגבול הצפוני עוברת דרך שקודר -; העיר השניה בגודלה במדינה.
כבר בנסיעה ממונטנגרו לאלבניה ניתן להבחין בהבדל התשתיתי העצום שבין אלבניה לשאר אירופה -;הכביש אל הגבול במונטנגרו הוא כביש חדש וסלול היטב ואילו הכביש בצד האלבני של הגבול נראה כאחרון הכבישים הנידחים בכפרי הרשות הפלשתינית. במסוף הגבול הבדיקות קפדניות יחסית לבדיקות בגבולות בין מדינות אירופה. קחו בחשבון שישנה גם אגרה של 5 יורו שצריך לשלם. חשוב לציין, כי השומרים בגבול אינם מתייחסים לאגרה הזו ברצינות, ומי שאין לו, יוכל להסתפק באגרה נמוכה יותר.
השפה האלבנית לא תזכיר לכם שום שפה שהכרתם לפני -; זוהי שפה ייחודית גם בקרב מדינות הבלקן, ולכן מוטב להצטייד בשיחון הלונלי פלאנט או בכל שיחון אחר. בגלל שנים של חיים תחת השפעה רוסית ושלטון קומוניסטי, המבוגרים שבין האלבנים מכירים מעט מילים ברוסית, כך שאם אתם דוברים רוסית בסיסית (אני רכשתי אוצר מילים קטן במהלך מסעותי), תוכלו לנהל עם נהג המונית שיחה אלמנטרית על פערים דתיים ואידאולוגיים ("טי קתולי?", נייט, יא מוסלמן!, "קומוניסט?" "סוציאליסט"). כן - גם נהגי מוניות אלבניים אוהבים מאוד לדבר.
לתחילת הכתבה
שקודר - העיר הצפונית
הנוף בדרך מהגבול לעיר שקודר יפה להפליא. המונית נוסעת דרך מטעי זיתים ומול נופי הרים פראיים (רוב שטחה של אלבניה מכוסה ברכסי הרים -; ועל פי מה ששמעתי טיול שטח במדינה בהחלט מומלץ) כשמהצד מלווה את הנוסע אגם שקודר הענק בעל פני המראה.
העיר שקודר עצמה אינה מיוחדת מבחינה ארכיטקטונית בלשון המעטה, וחוץ ממעט פסלים ומסגדים במרכז העיר אין יותר מדי מה לראות בעיר, אבל אנשיה מפתיעים לטובה במידת הכנסת האורחים שלהם. אני אישית הוזמנתי על ידי נהג המונית לשתות רקיה (משקה אלכוהולי מקומי) וקפה במסעדה המשפחתית שלו על חשבון הבית ואחר כך לאירוח נדיב בביתו, מה שאומר שלא בדקתי את איכות הגסטהאוסים במקום בשביל הדורות הבאים, אבל על פי דברי המקומיים אין הוסטלים המיועדים לתרמילאים בעיר.
העוברים והשבים ברחובה של שקודר אינם מורגלים בתיירים והם מאוד מתעניינים לדעת "מה קורה שם בחוץ?", כך שאם תסתובבו באחד משווקי הרחוב בעיר, אל תופתעו מכמות המבטים שננעצים בכם או מפניות שכוללות את כל אוצר המילים של המקומיים באנגלית ("אינגליש?").
משקודר ניתן להגיע לטירנה באמצעות מונית או אוטובוס ב- 4 יורו. אני, כמובן, בחרתי באופציה הזולה. את האוטובוסים ניתן לקחת מהכיכר המרכזית של שקודר. הדרך משקודר לטירנה לוקחת 3 שעות ואינה מרשימה ופראית כמו הדרך מהגבול הצפוני לשקודר. מהחלון משתקף נוף שנראה כמו מחנה פליטים אחד גדול, כשההרים המרשימים של מזרח אלבניה, משתרעים הרחק באופק המעורפל.
לתחילת הכתבה
טירנה - עיר עם אופי
טירנה עצמה גם היא אינה מרשימה במיוחד, בלשון המעטה, ונראית צבעונית ומטופחת רק מעט יותר מעיר ספר סובייטית ממוצעת. רובה של העיר נראה כמו שיכון עוני ורק מרכזה המובהק מסביב לכיכר המרכזית על בתי הקפה, המסעדות והפאבים שלו, נראה מושך יחסית לעין המערבית. טירנה עברה עיור מואץ ביותר (מ- 300,000 לכ- 700,000 תושבים) לאחר תום עידן השלטון הקומוניסטי והדבר ניכר באיכות הבניה והתכנון העירוני בעיר, בעיקר בריבוי הפקקים ובעובדה שכל מעבר של כביש בעיר כרוך בסיכון חיים.
במהלך הנסיעה לטירנה פגשתי באוטובוס בחור בשם מירזד -; צעיר מוסלמי, העוסק לפרנסתו במכירת דיסקים צרובים של מוזיקה ותוכנה. מירזד, עד כמה שניתן להכליל, מייצג באופיו את הצעיר האלבני הטיפוסי: הוא מתאונן על אי השתלבותה של אלבניה בקהילה הבינלאומית, אבל עובד לפרנסתו בזיוף, מקטר על זה שלאף אחד ברחוב האלבני לא אכפת ובאותה נשימה משליך סיגריה על הכביש ומבכה על כך שהדרך היחידה להתקדם באלבניה היא קשרים (כמה ייחודי!), בעוד שהמעסיק העיקרי שלו הוא דודו. בקיצור, טיפוס חם לבבי ומסביר פנים, שבחברתו ובחברת חבריו ביליתי את הימים הבאים בבירה.
את הביקור שלי בטירנה פתחתי בסיור מודרך (של מירזד וחברו, סטודנט מצטיין לאדריכלות בשם נקה) במרכז העיר, שם ניתן לראות שרידים מרשימים שנותרו מהעבר הקומוניסטי (פסלי ענק ופסיפסים מרשימים וכד`, שהויכוח אם להסיר אותם או להשאיר, עדיין עושה כותרות) וכמה מסגדים שנראים מרשימים אפילו בעיני ידועי מסגדים שכמותנו. האתרים המוכרים יותר כיעדי חובה לתייר נמצאים בסמיכות אחד לשני ובהם ניתן למצוא את בניין העיריה המרשים, מגדל השעון שנראה מרחוק כמו כנסיה, וגם את המסגד המפואר על שם הזאם ביי.
אבל, כפי שציינתי, טירנה, כוחה לא ביופיה, אלא באופיים של יושביה, והמפגשים עם העם שהיה סגור כל כך הרבה שנים תחת מסך ברזל מתוצרת עצמית, חזקים הרבה יותר מהרושם שמותירה העיר עצמה.
חיי הלילה של טירנה אינם עשירים באופן יחסי לבירת מדינה, אולם יש פה בהחלט מספיק פאבים, בתי קפה ומועדונים כדי לסגור לילה בכיף. אני אישית נהגתי לשבת עם חברי החדשים בבית הקפה "מטרופוליטן" - מעין הכלאה בין בית קפה גינתי לפאב יוקרתי ומצועצע. המקום מנקז אליו את כל הנובורישים של העיר ונראה שמארחיי רצו להראות לי אלבניה אחרת. הם די הצליחו, אגב.
גם במפגשים עם חברים של חברים בבתי הקפה והפאבים המקומיים רוב השיחות עסקו במצבה הקשה של אלבניה, אבל שיחה על עוני, שנקטעת מדי פעם בלגימות של בירה יקרה או קפה גורמה, נשמעת, משום מה, פחות אוטנטית. יש לציין, כי למרות המצב הכלכלי הקשה, החברים האלבנים שלי ראו צורך לשלם על האורח (עבדכם הנאמן) חשבון אחר חשבון.
ואחרי הבילויים ה"סוערים" צריך כמובן לצבור שעות שינה. הבעיה היא שבטירנה אין תרבות תרמילאים ואין גסטהאוסים ראויים לשמם ולכן בפני התרמילאי הממוצע עומדות שלוש אופציות:
1. להשתמש בשירותי ה- Couch Surfing וה- Hospitality Club ו"לנצל" את הכנסת האורחים של המקומיים (זו בפירוש אופציה מועדפת).
2. לישון באחד המלונות הזולים בעיר -; בסביבות 20 יורו לחדר זוגי (אני ניסיתי את מזלי במלון זול יותר- מלון Kalaja במרכז העיר (Murat Toptani 9), שבו המחיר למיטה בחדר משותף ללילה הוא 12 יורו (שווה להשקיע קצת יותר ולוותר על החוויה המפוקפקת). בדיעבד, מצאתי באינטרנט שני הוסטלים שנראים על פניו נחמדים יותר: Tirana Backpacker Hostel, שנמצא ב- Rruga Elbasanit 85 ונראה כמו הוסטל ממוצע לתרמילאים ו- Freddy`s Hostel הנמצא ב- 75 Bardhok Biba. שניהם ממוקמים יחסית קרוב למרכז העיר ונראים כמו מקומות יותר נעימים לבלות בהם לילה באלבניה.
3. להשקיע וללון באחד ממלונות היוקרה הפזורים באיזור מרכז העיר: ב- International Hotel תוכלו למצוא את כל השירותים לתייר -; מסוכנות רכב, דרך סוכנויות נסיעות וכלה ב-Wstern Union (גם למי שלא שוהה במלון כדאי להשתמש בשירותים אלו, שנציגיהם דוברי אנגלית בדרך כלל). גם במלונות כמו שרתון טירנה ומונדיאל תוכלו למצוא את אותם שירותים, אולם במקום פחות מרכזי.
לתחילת הכתבה
קניות - כריכת דרכון אלבני לכל דורש
גם שופופוב כמוני לא יכול לפסוח על החלק האהוב על רובנו בכל טיול - הקניות. אז ככה, בטירנה יש תרבות זיופים מפותחת וניתן למצוא בחנויות לאורך רחובותיה זיוף באיכות גרועה יחסית (יחסית לאיכות הזיוף הסינית למשל) של כמעט כל מוצר ומותג מערבי: מגוצ`י ועד לואי ויטון, מליוויס ועד נייקי. תעשיית הטקסטיל בטירנה מאוד מפותחת וניתן למצוא בעיר המון חנויות בגדים. האיכות, כפי שנראה ממבט ראשון, אינה גבוהה במיוחד, אבל גם המחירים.
מומלץ במיוחד לבקר בשוק הטלפונים הסלולאריים המקומי בצד המערבי של כיכר העיר, שם תוכלו למצוא כל סוג מכשיר שעולה על דעתכם, מאיי - פון ועד לאחרון המכשירים שמציעים לכם במרכזי סלקום ואורנג`, במחיר שווה לכל נפש -; כולל 7 שניות אחריות על המוצר.
ואפרופו זיופים, אחד המוצרים המצויים ביותר במדפי הרוכלים ברחובה של טירנה הוא כריכה מזוייפת של דרכון אלבני. בשביל להשיג כזה תצטרכו להיפרד מיורו אחד בלבד, וכך גם אתם תוכלו להפוך לאזרחים לא רצויים ברחבי העולם.
בהקשר הזה חשוב לציין, כי אלבניה נחשבת לאחת המדינות שהכי קשה להגר מהן למדינות אחרות בעולם, מכיוון שמהגרים אלבניים משנים קודמות הותירו רושם כה גרוע על המדינות אליהן היגרו (בשל שחיתות ויחס גרוע לשלטונות), מה שגרם לכך שאלבניה נמצאת ברשימה השחורה של כמעט כל רשויות ההגירה ברחבי העולם. הדבר הפך את אלבניה למדינה מנותקת ומסוגרת יותר, למרות תום העידן הקומוניסטי.
את החוויות שלי בדרום אלבניה נשאיר לסיפור הבא. אם נסכם את הביקור באלבניה בסיכום שהוא גם מסקנה, נאמר שמי שמטייל בעריה של אלבניה (בניגוד למטייל בהריה, שהם מדהימים ביופיים), כדאי לו להתמקד יותר באנשים ודרכם בעברה של המדינה המיוחדת הזו ופחות באתרים, מבנים ומוזיאונים, כי הבידוד והסגירות של אלבניה הם סוד הקסם שלה והם שהפכו את בנייניה למכוערים כל כך ואת אנשיה למיוחדים כל כך.
לתחילת הכתבה
