קאיקורה - לרכוב על לויתן

מגיעים לקאיקורה

כשהגענו לאי הדרומי הבטחנו לעצמנו לראות הרבה טבע והרבה חיות. לא עוד זפזופ ובהיה מתמשכת בסרטי הנשיונל ג`יאוגרפיק אלא חיות אמיתיות, בשר ודם עם נוכחות חייתית וריח אמיתי ואם היא מסוכנת קמעה, אז שתהיה במרחק של כמה מטרים אחרי ארוחה משביעה... אריות ים לדוגמא, שמענו שהם מותק עד שנכנסים להם לטריטוריה, נו, נראה לכם שנתעסק עם אריה ולא משנה באיזה גודל ומודל הוא? החלטנו להזהר ולהתחיל בקטן...

 "מה הסיכוי שנראה לויתנים היום?" שאלתי אחד מאנשי הצוות של Whale Watch - החברה שמפעילה את סיורי הצפיה בלויתנים. "גבוהים ביותר" נעניתי, הים חלק ורגוע, מזג האוויר נפלא והראות מצוינת". הוא חייך אלי חיוך גדול וחושף שיניים, כשהוא מושך את המלים כמו מסטיק ומנסה להראות מכובד גם עם הכובע האדום של סנטה שחבש על ראשו. הבטתי בו בחשדנות, כמה אמין יכול להיות אדם שמתחפש לסנטה שבועיים לפני הכריסמס? "הם מטורללים לגמרי", סיננתי לרמי שישב והביט בסרט של הנשיונל ג`יאוגרפיק, על לויתנים כמובן, ששודר בלופ באולם הצפיה "הולכים עם כובעים של סנטה קלאוס, עוד מעט הם יצעקו "הו הו", אני עורכת להם מבחן שתיה לפני שהם עולים לסירה וחסר להם שהם לא ינהגו את הסירה ישר..."

לתחילת הכתבה

שייט לוויתנים

לשמחת כולנו, אף אחד מאנשי הצוות לא נראה שתוי ולא התחפש לסנטה. כולם היו גבוהים ורחבים, גם הבנות שבחבורה, הם הילכו על הסיפון המתנודד בצעדים בטוחים וחייכו אל הילדים שלנו, שהיו הילדים היחידים על הסיפון. התנדבנו בשמחה לשבת מאחור, בירכתי הסירה, זכרנו את הבחילה שחלק מאיתנו חטף במעבורת שהובילה אותנו מהאי הצפוני לדרומי והחלטנו לא לקחת סיכונים.

הפלגנו. הקפטן, בחורה צעירה ובלונדינית, ניווטה את הסירה במיומנות. בשלב מסוים עצרה את הספינה וזינקה אל הסיפון עם צינור ארוך שהתברר כמיקרופון מיוחד הקולט מתחת למים את קולות הלויתנים. הבטנו בה בעניין. הנה עוד מעט ונראה לויתן, חשבנו לעצמנו, אך לשווא- המנועים הופעלו והמשכנו בשייט. "אל תדאגו", אמר המדריך בבטחה, "הים רגוע והלויתנים בסביבה". הוא הסביר לנו כי בחוף הים של קאיקורה יש תופעה מיוחדת- מדף היבשת (הקטע הרדוד בין החוף לים) בנוי בשיפוע מתון עד לעומק של כ-90 מטר אך אז הוא צונח בבת אחת לעומק של יותר מ-800 מטר. הזרמים החמים והקרים מתערבבים שם וגורמים לשפע של סרטנים קטנים ועסיסיים (פלנקטון) לעלות למעלה ולשמש בופה לשפע הלויתנים שנמצאים שם.

"כולם מוזמנים לעלות לסיפון", הודיע המדריך בקול נרגש, "הגענו לאיזור של האורקות". הזדרזנו לעלות. הסיפון היה רטוב מגלי הים והמעקה היה נמוך מדי לטעמי. אחזתי בחוזקה באילאיל ויעלה והיבטנו אל האופק מחפשות אחר לויתן.

איך אפשר לתאר את הפעם הראשונה בה רואים לויתן במרחק של כמה מטרים ממך? סנפיר שחור בצבץ לו לפתע ונעלם. אחר כך שב והגיח במרחק כמה מטרים ולאחר כמה תימרונים כאלו זכינו סוף סוף לראות את הלויתן כולו. "אבא אתה מצלם?" צעקה יעלה לרמי, שניסה לצלם כמה שיותר מהלויתן וכמה שיותר מהר בסגנון "צלמו תראו בבית". "אל תדאגי, הוא מצלם", הרגעתי אותה. לויתן נוסף צץ על פני המים גופו שחור ומבריק, מדי פעם זכינו לראות מעט מהלבן של צידי גופו. המדריך הסביר לנו שהם זוג- זכר ונקבה, מן הסתם הפרענו להם באמצע ירח הדבש. הם ערכו עוד כמה תמרונים מפתיעים כמו צלילה עמוקה לתוך המים, היעלמות יחסית ממושכת ואחר כך גיחה ממקום אחר ומפתיע. ראינו את האורקות זמן קצר יחסית, לאחר שלא עניינו אותם במיוחד, שחו לעיסוקיהם.

האורקות, לפי ההסברים, הם טורפי העל של הים, הם אוכלים את כולם ואף אחד לא מתעסק איתם, ממש שלוחה של היאקוזה. עם האוכל החביב עליהם ניתן למנות: כרישים, דולפינים, כלבי ים, פינגווינים ואפילו לויתנים גדולים מהם כמו הראשתן וכמובן כל בעל סנפיר הגדול דיו על מנת לשמש ארוחה. בספינה, בין המרוצים אחרי הלויתנים, צפינו בסרט המנציח מאבק קטלני בין אורקה לכריש לבן, לקול קריאות העידוד של הצלם, האורקה ניצח כמובן. הראשתנים זה סיפור אחר. השתוקקתי לראות אותם מסיבה הומיאופתית לחלוטין מכיוון שבהומיאופתיה מייצרים תרופה מהאמבר, החומר אותו מפרישים הלוייתנים למים. אלו גושי חומר אפור ושומני הצפים על פני המים ומשמשים לייצור חומרים רבים וביניהם להומיאופתיה ולתעשיית הבשמים.

את הראשתנים (לויתן הזרע, ואני באמת לא מבינה מי נתן להם את השם הזה) קשה לראות למרות שהם מגיעים לאורך של 19 מטרים, סנפיר הגב שלהם ממש קטן והם בקושי בולטים מהמים, מה שרואים זה מעט מהגב ואת השפריץ של האויר שהם פולטים, לכן משתמשים במיקרופון תת מימי על מנת לאתר אותם בגלל קולות השירה שהם משמיעים המשמשים אותם לניווט, ציד ותקשורת ביניהם, הם נחשבים לזמרים בין הלויתנים וניתן לשמוע את השירה שלהם מוקלטת במרכז האנטארקטי בכרייסצ`רץ`.

הלויתן הזה מיוחד מאד, הוא ניזון מדיונוני ענק שחיים בעומקים של 1200 מטר (שזה לחץ של 120 אטמוספרות למי שמבין), על מנת להגיע לעומקים כאלו הוא זקוק לשהות של כ-45 דקות מתחת למים, לכן כשהוא עולה ללגום אויר הוא מחמצן את כל הדם שלו. יש לו יכולת לאגור חמצן בדם פי כמה מיונקים אחרים וכל דקה שהוא נושם אויר נותנת לו 6 דקות מתחת למים, חוץ מזה יש לו ראש שמהווה שליש מגודל גופו ויותר מחצי ראש זה גוש ענקי של שומן ששוקל 2.5 טון!!!, כשהוא צולל הוא מזרים דם לשומן ונוצרת לו מעין משקולת שמושכת אותו למעמקים, לאחר הסעודה הוא מוציא את הדם מהשומן ואז השומן מציף אותו חזרה למעלה. לאחר שהוא חימצן מספיק את דמו הלויתן צולל צלילונת לניסיון ואז עולה על פני המים ויורד בקו ישר לבופה שלו, מה שנותר לנו לעשות זה לצלם את הזנב שלו.

בסרט שהוקרן במרכז לפני השייט הסבירו כי הראשתן הוא היונק היחיד המגיע לעומקים כאלו והוא החיה היחידה הידועה לנו הצדה את הדיונון הענק, הוכחות לכך נמצאו בצורת סימני כפתורי היניקה הענקיים של הדיונון על הלויתנים ומקורים של דיונונים שנמצאו בביטנם.

בסרטים שראינו, הצמידו בעזרת מתקן ואקום, מצלמה לגב הלויתן, המצלמה מתנתקת לאחר מספר שעות וניתן לנתח את האינפורמציה שהיא הקליטה, בסרט ראו מספר לויתנים הצוללים יחד כשהעומק אליו הם הגיעו היה כ-1200 מטרים, כל מי שצלל עם מיכלים יודע על הבעיות הכרוכות בלחץ הרב שיש במים, עקב התכווצות בועות האויר בדם, וזה רק בעומק של 30 מטרים, החיה הזו צריכה להיות מאד מיוחדת מבחינת מבנה ומערכות כדי לרדת לעומקים כאלו במהירות שהיא עולה ויורדת בלי לדבר על קריסת מבנה מפאת הלחץ הרב. האויב היחיד של הראשתן זה האורקה וגם אז הם צריכים לבוא בלהקה של 10 או 12 פריטים על מנת להתגבר על ראשתן אחד. עד לפני מספר שנים ניתן היה לצוד את הראשתן, אך היום הם חיה מוגנת והאוכלוסיה שלהם מתאוששת, מה שבהחלט מחמם את הלב.

 את השעה הבאה בילינו בעליה וירידה מהסיפון וזה בגלל שהסירה היא מהירה מאד, יש לה שני מנועי דיזל המפיקים 750 כ"ס כל אחד והיא מונעת בג`ט (סילון מים שדוחף את הסירה), הסירה בנויה בתצורת קטמארן שזה כמו שתי סירות המחוברות בינהן, מה שמאפשר לה להיות מהירה יותר ולכן במרדפים אחרי הלויתנים היינו צריכים לרדת למפלס הנמוך המכיל מושבים, כך שכשהצוות תר אחר בעלי חיים מעניינים נשארנו ישובים בכסאות, צופים בסרטים מרתקים על האיזור, ועל בעלי החיים השונים. כשאותרו בעלי חיים מעניינים זינקנו לסיפון, מצלמותינו בידנו ושיר על שפתינו. שלל היום היה: אורקות (לויתנים קטלנים), ראשתנים, שחפים אדומי מקור ואלבטרוסים.

אלבטרוס זו הציפור הכי גדולה שעפה, היא דומה לשחף ענקי ומוטת כנפיה מגיעה לשלושה מטרים שזה בהחלט מרשים. אבל אין ספק שאת העוצמה של הלויתן ששחה קרוב כל כך אלינו ואז זיכה אותנו בתנועת הזנב המפורסמת שלו, קשה לתאר במילים. ירדנו מתנודדים מהסירה, מאושרים ומחויכים. נזכרתי בדברי הזקנה אצלה לנו באותו לילה "היום יום יפה, הים לא יסער ותראו ארבעה לויתנים!"

 החברה המפעילה את הצפיה היא בבעלות של עמותה השייכת למאורים והיא מונופולין, לכן אין תחרות והמחירים בהתאם, יש הנחה לכרטיס משפחתי (כשבררנו על כרטיס דרך סוכנויות נאמר לנו שאין כרטיס משפחתי) אבל למרות זאת המחיר קורע את הכיס, לנו זה עלה 387 דולרים ניו-זילנדים ורצוי לקנות כרטיסים מראש. למרות שהחברה מפעילה 3 סירות ובכל אחת נכנסים כ-67 אנשים (אם לא התבלבלתי בספירת המושבים) וכל סירה עושה 3 עד 4 הפלגות ביום, עדיין יש לחץ בעונה וההמתנה יכולה להיות בת מספר ימים.

לתחילת הכתבה

כלבי ים

הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח. ריח חריף הפולש לתוך המוח וגורם לך להסתכל בחשדנות על סולית הנעל כדי לראות אם לא דרכת על מתנה של כלב. למעשה הריח המסוים הזה הזכיר לי את ריח גן החיות בחיפה בתקופת ילדותי הנשכחת, או לדברי רמי, את משתנות הציבוריות בהודו שהן לא יותר מקיר באמצע הרחוב. לאורך הכביש המוביל לקאיקורה חדי העין יכולים להבחין בכלבי הים על הסלעים או מבצעים שחיה אומנותית, ניתן לעצור סתם לאורך הכביש או בחניוני הדרכים הנמצאים לרוב ולגשת בעדינות, השלטים ממליצים לא להתקרב יותר מדי לכלבי הים, אני חושבת שזה בגלל שהכלבים לא מבינים את שפת התירים והרשויות רוצות למנוע מהכלבים עגמת נפש?

בדרך לשייט עם הלויתנים, עצרנו בחניון דרכים שהתברר כמקום מאד מוצלח, היו שם עשרות כלבים, גופים כהים וחלקלקים ששחו נמרצות בים או השתזפו בעצלות על הסלעים בשמש המסתתרת. המראה היה מרשים ומרגש. הילדים ואני קיפצנו בהתרגשות על הסלעים, אם מחמת ההתרגשות במפגש פנים אל פנים או סתם מעצמת הריח. התקרבנו עד מרחק של שניים או שלושה מטרים מהם כשרמי מנציח אותם בתמונות אין ספור, הם הביטו בנו באדישות והמשיכו בשלהם.

לאחר סדרת תמונות ארוכה של דוגמן הבית, התידדנו עמו ורצינו להזמינו לחלוק עמנו את את סעודתנו, הוא הביט בגועל בקופסת הטונה ובאדישות הלך לדוג לו סושי טרי, את מקומו על שולחננו הוא נתן לשחפים למרות מחאותינו, מיותר לציין שהם לא שעו לתחנונינו ודרשו בקול ובחוצפה את חלקה הניכר של הארוחה, כולל את הטונה שהדוגמן דחה בשאת נפש, ההתנפלות הרבתי שהם ערכו על פירורי הלחם שזרקנו להם יכולה להוות דוגמה ל"איך עושים זאת נכון" בשיטת "חטוף ואכול כי תיכף יהיה עוד".

מזג האויר הבלתי ידידותי בעליל הכריח אותנו להפרד מהדוגמן ובני מינו בצער ומהשחפים הנודניקים בשמחה ולחזור לחמימות האינטימית ברכב, המשכנו להדרים ואת הלילה העברנו בחווה המפעילה שירות השכרת חדרים לטרקים, הבחירה נפלה על החווה כי קיאקורה מאד יקרה וחוץ מצפיה בלויתנים אין בה הרבה מה לעשות, לכן העדפנו לבלות במקום בו הקופה הרושמת מצלצלת פחות ולהופיע בעירה רק לקראת ההפלגה. בסיומה של ההפלגה, הצוות עבר דרך מושבת כלבי ים, נפנפנו להם לשלום ובקשנו שימסרו ד"ש לדוגמן, אני חושבת שהיתה להם בעיה עם המבטא שלנו כי הם התעלמו מאיתנו באלגנטיות ואנחנו, חזרנו לבסיס מאוכזבים משהו מהיחס הצונן.

 בניו זילנד מסחרו את הטבע, כדי לראות חיות מסוימות צריך לשלם, אבל על כלבי הים עדיין לא הדביקו תווית מחיר, אולי כי יש כל כך הרבה מהם או סתם לא הגיעו איתם להסכם משביע רצון על חלוקת הרווחים...

לתחילת הכתבה