סיכום טיול טכני

יצאנו שני משפחות יחד (כל משפחה שני מבוגרים ו4 ילדים) לסיני. פרקנו את התיקים במסוף טאבה ואז החנינו את הרכב במגרש עפר, מול חוף קצ"א וחזרנו למסוף במונית (40 שקל). יצאנו כשבוע אחרי חופשת הפסח וחזרנו יום לפני העיד אל פיטר, כך שלא היה לנו כלל תורים במעבר.

בסיני נסענו במוניות. לדעתי היה נכון יותר לקחת את האוטו. תהליך הכניסה לא מסובך והיה נותן לנו יותר גמישות. 

במעבר הדבר החשוב ביותר שיש לזכור (מלבד לא להעביר סמים, תחמושת וכו) הוא לשמור כל כל הקבלות שאתם מקבלים במעבר. לאורך הדרך עד החזרה לישראל, אתם תצטרכו אותם. דבר נוסף הוא אגרת הכניסה שמשלמים בסוף המעבר (405 לירות כפול מספר הנוסעים) הם מוכנים לקבל רק לירות אז תהיו מוכנים. אנחנו לא החלפנו כסף בסיני, ומשכנו מהכספומט במעבר בצד המצרי לירות. התהליך המלא: שיקוף - מילוי טפסים - מוצאים כסף -  משלמים 27  לירות לאדם - מקבלים קבלה 1 - דרכונים - רישום נוסף ומקבלים קבלה 2 - דרכונים שוב - אגרה 405 לירות לאדם - מקבלים קבלה מס' 3. מבקשים שוחד (בקשיש) כמעט בכל תחנה בצד המצרי. אנחנו התעלמנו.

 אפשר לשלם בסיני בדולרים ושקלים בלי בעיה. שילמנו למונית בין 360 ל 400 שקל עבור 12 איש (לא זוכר בדיוק). ביקשנו ממנו לעצור בחנות התקשורת שבעבר כדי לקנות סים. הוא אמר לנו שנקנה כבר בדיונה אצל סלמן. זאת הייתה טעות. שילמנו 350 לירות עבור סים עם אינטרנט ללא שיחות, שנגמר לנו לאחר יום. (קיבלנו חבילה חדשה מסלמן, אבל חבל על הטרחה ועדיף לקנות במקום מסודר). בנוסף הם ביקשו את הסים בחזור (לא הסכמנו להחזיר).

 ישנו 4 לילות בדיונה הגדולה בנואייבה (אצל איברהים) בעלות של 80$ ללילה (לכל משפחה בנפרד) עבור חדר ממוזג עם שירותים ומקלחת. החוף נהדר וחולי והשוניות קרובות. כך שמאוד קל ויפה לשנרקל בסביבה. האוכל סביר וזול מאוד. (עבור 6 אנשים ארוחת בוקר\צהרים\ערב,  5 ימים, חביתות\צ'יפס\פנקייקים\ פה ושם דגים וכו' שילמנו בסך הכל 2700 לירות - קצת יותר מ 500 שקל). לא היה לנו נעים עם חלק מהעובדים, לא משהו רציני, אבל הם נתנו לנו הרגשה שאנחנו מטרידים אותם כשאנחנו מבקשים אוכל וכו'. 

יצאנו לטיול שקיעה - 300 לירות לשני המשפחות. נוסעים בטנדר פתוח אל ההרים, הליכה קלילה לעבר פסגה, שקיעה מאוד יפה, שותים תה וחוזרים. טיול נוסף לואדי וואש וואש. יצאנו בשעות הצהרים (לא זוכר כמה עלה, אבל לא היה יקר במונחים של ישראל), והיה חם בצורה לא סבירה.  הליכה של כ 20 דק, 4 סולמות ומגיעים לגב מים יפיפה. הילדים קפצו למים מהסלעים והיה יפה מאוד. החזור היה קליל.

סה"כ טיול כיף וזול במיוחד. הנוף ובעיקר הים בסיני הוא מדהים. פעם הבאה נכנס לסיני עם רכב וכנראה נחפש מקום לינה אחר.  

נסיעה לאילת

יש כל מיני סוגי תחרות, ולכל תחרות, יש גם את רמת הרצינות שמייחסים לתוצאות שלה. אנו התייחסנו לתחרות בכובד ראש, ידענו שזה עניין של חיים ומוות, הפסד יגרור השפלה נצחית ולעולם לא נוכל להסתכל בעיניהם של שכנינו.

המטרה: מי יגיע ראשון למעבר טאבה - וכל האמצעים כשרים.

ידענו שמשפחת גבסו הם אויב ראוי, יריב שלא כדאי לזלזל בערכו. וכשהם הכריזו שהם מתכוונים לצאת בחמש בבוקר, אנחנו כיוונו את השעונים לארבע.

עם זאת בארבע לפנות בוקר עדיין חשוך (להווי ידוע שאין שעה כזאת '4 לפנות בבוקר' - 4 שעות לאחר חצות היא '4 עדיין מאוד לילה'). ולכן המשכנו לנמנם עוד כשעתיים שלוש, מחכים לנס (קפה).

ואז היא התקשרה, וכשהיא התקשרה ידענו שזאת ההזדמנות שלנו. 'היי, מאיפה אתם מתכוונים לנסוע?' היא שאלה.

 ישנם מספר נתיבים מתקוע (גוש עציון) לאילת, הקצר בניהם עובר דרך דרום הר חברון (מחבלים\פיגועי ירי\בן גביר\ברוך גולדשטיין וכו'). ולהפך - אחד הנתיבים הארוכים לאילת עובר דרך ים המלח (אך לא המסלול הארוך ביותר - בו ישנה נקודת עצירה בחרמון). (נוף יפה\עוברים דרך עיר הקודש ירושלים וכו'). מכיוון שדאגתינו העיקרית היא שלומם של בני לוויתינו בטיול, החלטנו להמליץ להם לנסוע בדרך הארוכה היפה והנעימה.

יצאנו לדרך, הילדים בשכפצ"ים קסדות, ויפעת חמושה במשקפי שמש. כידוע משכבר ימים, יפעת לא נוהגת - היא טסה בגובה נמוך. כך שלאחר כשעה - וכמאה פלסטינאים מבוהלים - מצאנו את עצמינו בואכה ערד. 

בנתיים יריבתינו הבינה את התרגיל, ובנסיון נואש לצמצם פערים - היא שלפה כלי נשק שובר שיוויון - פיקניק בדרך.

אנחנו לא פראיירים וקבענו שכל משפחה תאכל בזמנה שלה, אבל היא ידעה מה היא עושה.  התור לשירותים, התור לבורגר, לעוגה, למיץ, לחלב ולחתול - והיא הצליחה  לסגור את הפער.

לא נורא ניחמנו את עצמנו, יש עוד שעה עד אילת, התארגנו זריז ובעננת אבק דהרנו אל עבר האופק. לא עצרנו ביוטבתה, גם לא שתינו שוקו מהברז, 2 דקות מטכליות לקנות כפכפים (זיכרונם לברכה). 3 דקות מטכליות להיפגש עם חברה של טליה - והופ אנחנו במעבר.

יצאנו מהאוטו - ריח ניצחון באוויר - רצים עם התיקים על הכתפיים, הגבסואים עדיין לא הגיעו! 

אבל איפה הם? מסתכלים ימינה ושמאלה, התיק מתחיל להיות כבד. מה קורה איתם?

מזיעים.

יושבים לחכות במעבר, חם, חם מאוד. בקול ניחר ניסיתי לפזול לכיוונה של יפעת. 

אז ניצחנו? שאלתי בקול ניחר. יפעת בראש שמוט כבר לא הגיבה.

חם, חם באילת. 


הספד

האמת, לא כל כך הסתדרתי איתו. זה לא שהיה לי משהו רע יותר מידי נגדו.  אני נשבע. הוא באמת היה בסדר, אין מה להגיד. אבל מה, קצת קטן מידי בשבילי.

 אבל נעמי. נעמי זה סיפור אחר. סיפור של אהבה ממבט ראשון. איך שהיא ראתה אותו בפעם הראשונה, היא ידעה שהם ייסתדרו מצויין. הוא היה קטן, עם 4 מיתרים שהסתדרו לה מצויין בידיים, והיה לו צליל מחוספס כזה , שלקח אותך ישר לדרום העמוק של ארצות הברית. 

וגם הוא, מצידו שלו, החזיר לה אהבה. ביחד הם היו יושבים בערבים ומנגנים, וכשזה היה הולך, זה באמת היה נשמע כמו גן עדן.  

ככה, כשנסענו לסיני, היה ברור שהוא בא איתנו. נעמי לקחה אותו איתה, ושמרה עליו ב7 עיניים. אבל איפה שהוא בצד המצרי של המעבר, הוא נפל, נאבד, ונגנב בידי בן עוולה מצרי.

עקשן כזה, ברור לנו שאיפה שהוא לא יהיה, הוא עושה להם שם את המוות, ובמקום לנגן אום כולתום, הוא מתעקש לנגן מנגינות ספרדיות.

מתגעגעים אליך.

יהי זיכרו ברוך.


בקשיש

שוחד הוא טובת הנאה, בכסף או בשווה כסף, הניתנת בחשאי לנושא תפקיד על מנת שיפעל באופן הנוגד את מטרות תפקידו. (יקיפדיה).

תשלום הניתן לפקיד על־מנת לקבל ממנו יחס מועדף. (ויקימילון)

בקשיש בעברית היא מילה נרדפת לשוחד, בדרך כלל קטן יחסית. (ד"ר תמר עילם

במצרים הדרישה לבקשיש, היא פעולה יומיומית נפוצה. זה מדהים, זה נורא, והחוצפה שבה זה נעשה היא מסמרת שיער. בתור תייר, אתה נתקל בבקשה\תחינה\תפילה לבבקשיש אך לא בדרישה (עוד על כך בהמשך). לעומת זאת,כמעט בכל מפגש בין מקומיים (בעיקר נהגי מוניות) לאנשי שררה ראינו דרישה לבקשיש. ראינו קצין צבא שעצר את הנהג שלנו, ופשוט לקח את כל העטים שהיו על הדשבורד. בפעם אחרת עם נהג אחר, חייל (אחר) במחסום לקח לנהג כלאחר יד, בקבוק שלם של אלכוהול ג'ל (ואז שתה אותו). הפעם המעניינת מכולם הייתה הפעם בה, קצין משטרה התמקח עם הנהג לגבי עיתוי התשלום. הקצין כמובן דרש את הכסף במיידי. הנהג טען (כמעט בדמעות) לעומתו שזאת הנסיעה הראשונה ואין לו עדיין מזומן. לאחר דין ודברים הסכים הקצין לשחרר את הרכב ולקבל את השוחד בעת שיחזור הנהג חזרה מהנסיעה. 

עם זאת אף אחת מההגדרות למעלה אינה מתארת במדוייק את תהליך\מטרת הבקשיש במעבר הגבול. שוו את עצמכם, עומדים עמוסים בתיקים מול עמדת בדיקת הדרכונים. נימה של חרדה שקטה במחשבותיכם - "האם אני דומה לתמונה של עצמי?",  או במקרה הסביר יותר "האם (גם הפעם) יש על שמי צו מעצר?" הפקיד בפנים קפואות משווה בינכם לתמונה בדרכון, מביט בתמונה ואז בכם, ושוב, חותם ומושיט את הדרכון אליכם. ואז, ממש בשניה הזאת, קורה דבר. משהו משתנה, והבעה מכמירת לב פושטת על פניו. הוא מרים את עיניו ומלחשש "בקשיש? בקשיש?". ואילו אתם? אתם מתעלמים וממשיכים הלאה. 

לא הצלחנו בתחילה לפענח מדוע שמשהו יביא להם שוחד בנקודה זו. הרי את הדרכונים כבר קיבלנו.כך ששוחד על מנת להתעלם מצו המעצר של האינטרפול, לא נראה כמו פעולה סבירה. בנוסף, לא זכור כל יחס מועדף שקיבלנו במעבר. איש (לשמחתי) לא הזמין אותי למסאז', תה ובסבוסה. 

עם זאת לאור מיליון הבקשות לבקשיש ברור כי חייב להיות למנהג זה הסבר הגיוני. לאחר סיעור מוחות סוער התבררה לנו האמת. כידוע, בארצינו הקדושה ישנו מנהג לשלם למובילי הרהיטים תשלום נוסף הקרוי בשם טיפ, על כך שהם הואילו בטובם לשבור רק חצי מכלי הקריסטל של סבתא. ובדומה אנחנו משלמים סכום נוסף במסעדה מעבר למחיר המנה, על הזכות לאכול תבשילים ללא תוספת שתן. ובאופן דומה, גם קציני המעבר המצרים מרגישים צורך לדרוש תשלום נוסף על הזכות לקבל את הדרכון חזרה ללא (השלם את החסר): קרעים\עיכוב ממושך בשמש הקופחת באזיקים ללא קרם הגנה\מעצר הגנתי בברכת תנינים.

נשמע הגיוני בסך הכל.

אתם יודעים מה? שייקפצו לי.

קניות ומלכודות

ביום חמישי החליטו עדת הבנות ללכת לקניות בנואייבה. אין הדעת סובלת מדוע נשות משפחתינו אוהבות להסתובב בין חנויות. אבל כבר מזמן הרמתי את הידיים ופשטתי את הכיסים. מפעם לפעם אני עדיין מנסה את מזלי ורומז כי ישנה תועלת רבה יותר בשריפת הכסף באופן ישיר (חימום ומאור), מאשר בקניית 'מציאות'  אשר השפעתם על אושרינו ועל מציאות חיינו מזערית עד מקרוסקופית. אבל כאמור, מבטי האיבה והבוז הנחים עלי כל עת שאני מעלה אי אלו טיעונים כנגד  קדחת השופינג, מביאים אותי לידי פשרה הנוחה לכולם. 'אתם תצאו לפני המחנה' - אני לא אבוא, ולא אדע מה אתם עושים.

רצה הגורל ואביתר החליט כי די לו במגוון הרחב של הצמידים והשארוולים שהוא רכש מנשות הבידואים והוא נשאר איתי במאהל. זה בהחלט מרענן ומשמח שבני הקטון מעוניין בנוכחותי. אך עם זאת מתלווה לכך הדרישה לשעשעו לכל פרק הזמן בה שאר בני משפחתו אינם נכוחים.

הים, הגלים, הרוח, הערסלים, הכלבים, הפרעושים, הכל מיצה את עצמו באיזושהוא שלב וכך מצאנו את עצמנו תחת השמש היוקדת מחפשים תעסוקה חדשה.

וכאן אני מודה, השתבשה מעט שקילות דעתי, והסכמתי לחפור עם אביתר בורות בחול. עיסוק תמים הייתם חושבים לעצמכם, אבל לאביתר הייתה תוכנית. תוכנית סודית.  בעיניים תמימות, הוא הנחה אותי אל השביל המקשר בין הבקתות (חושות בלעז) השכנות. שם התחלנו לחפור, פחות או יותר במרכז השביל, בור עמוק במיוחד. החפירה לקחה זמן רב והצלחנו לייצר בור מוסווה צר ועמוק. כעת, אביתר לא היה מוכן לחכות יותר, ודרש שכל שאר הילדים יחזרו מייד מנואיבה…  

בקיצור ולעניין, אף ילד לא נפל לתוך המלכודת של אביתר. לעומת זאת, אביתר הכריח אותי להכניס את הרגל לבפנים, ואז קבר אותה בחול כך שלא אוכל להוציא אותה החוצה...  

הצילווווו

"בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל. יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד"


בזלת על גרניט

כידוע לילדים יש דרישות. עם זאת יש ילדים ויש ילדים, ויש דרישות ויש דרישות. בצעירותי, היינו שמחים לצאת לטיול למדבר ובלבד שנקבל חטיף קטון. לעומת זאת הילדים בימינו לא יסתפקו בפחות מטיול לחו"ל ו-3 אטרקציות ביום (ולא מן אטרקציות זולות כמובן) והחשוב מכל: שיצטלמו יפה באינסטגרם.

על התרבות הלייקים המוטרפת של ימינו, כבר כתבו רבים וטובים לפני.אבל למען השם, למה? למה זה טוב?  

ובכל זאת בעקבות דרישת הילדים (ילדים=ילדות=ילדה ספציפית אחת) החלטנו לנסוע למקום יפה בו רואים שקיעה ומצטלמים. (תרבות האינסטגרם כבר אמרנו?) 

כידוע הנסיעה בסיני יכולה להיות באחת משני הצורות: "מסוכנת" או "מסוכנת מאוד". הפעם הבידואים בחרו בשבילנו "מסוכנת מאוד". עמסנו את ציאצאינו, ואת צאצאי צאיצאינו, ואת שכנינו את צאצאיהם, כולם על טפם חמוריהם וגמליהם, על תא המטען של טנדר פתוח. 

אין בפי המילים כדי לתאר את האימה. כל הילדים נאחזים בכל כוחם בקרנות הטנדר, בעוד הרכב מאיץ לכדי המראה, והרוח העזה מאיימת לגלגל אותנו אל מעבר לשולי הכביש. אין מושבים, והרעיון של חגורות הבטיחות נדחה בבוז על ידי המקומיים. כיאה לעוללינו בעלי ההגיון הישר, ברגע שחדרה אל קודקודם ההבנה כי קפיצה קטנה של הרכב עלולה להעיפם אל אלף עזאזלים, מייד הם מנסים לקום\לדחוף אחד את השני ולבחון את שפיות דעתם של הוריהם מוכי הפחד.

בהתאם לאותו הרגל עתיק יומין בחרנו כמובן לעצום עיניים ולהרכין את הראש נמוך ככל האפשר (כך שהרוח לא תפגע בפרצוף בכינון ישיר). מתוך אותה תקווה המגובה בסטיסטיקה מרשימה, שאם נעצום עיניים למספיק זמן - הכל יעבור בשלום.

ואכן, הגענו בשלום. אם כי מעט פרועים מאובקים וצרודים משפע הצרחות והתחינות על ילדינו. ושם ראינו באמת נוף יפה של רכסים פראיים לעת שקיעה. מה שהיה מעניין מאוד היה אופי הקרקע, היינו בשיא הגובה של הרכס, והקרקע הייתה גרניט אדום שעליה מן שכבה דקה ושבורה של אבן געשית (לבה). 

וכמאמר חז"ל:

"פסגות ההרים הגבוהים בסיני בנויים מסלעים מגמתיים, הנפוצים מאוד באזור, ונוף הואדיות שביניהם, נחשב למרשים ביותר. סלעים אלו נוצרו מהתגבשות תערובות מינרלים מותכים, שכונו בעברית "בצק" (במקור סלעי מגמה), ומקורם בעומק של 10-30 ק"מ באדמה. עליית הטמפרטורה, עם החדירה לעומק כדה"א והתכת המינרלים (בשיעור של כ-3°C לכל 100 מטר), בשילוב עם העלייה בלחץ, המתרחשת אף היא בעת החדירה לעומק האדמה, מזרזת את נקודת ההתכה ומונעת מתערובות המינרלים להפוך לנוזל ולעלות מעלה - אלא אם הלחץ ממנה יוסר. ככל שעולים במעבה האדמה מעלה, מתגבש הנוזל ומתקרר ונוצרים סלעים מגמתיים שונים  בטמפרטורות התכה שונות של המינרלים.

סלעים מגמתיים מתחלקים לשני סוגים: האחד, סלעי תהום (פלוטוניים), המייצרים גבישים גדולים בהתאם להתקררות המינרלים והנוזל, היכולים להגיע מגודל מילימטרים בודדים עד מטרים רבים, וכוללים תוכם הן סלעים וולקניים והן פלוטוניים. השני, סלעי פרץ (וולקניים), שנוצרו לאחר שהמגמה שפרצה והתפזרה על-פני השטח והתקררה במהירות"


הזיות בואדי וואש וואש

יום שישי קיצי, שבת נכנסת מאוחר, ומה יותר טוב מטיול קליל בוואדי וואש וואש אל גב מים צונן? קבענו עם איברהים, שעל הבוקר יבוא הטנדר ייקח אותנו לטיול, כך שניקח הפסקת קלה בין הרחצות והשנירקולים של יום חמישי לאלו של שבת. 

מדובר בסיני, כך כש - 'על הבוקר', הפך להיות 10 בבוקר, אף לא התרגש. גם כשב10 בבוקר הובהר לנו שיש תפילת יום שישי ו"הוא יגיע גג חצי שעה" אף אחד לא התרגש (וגם לא האמין). בסוף, הוא באמת הגיע, אבל ב 1 בצהרים, עם לנדרובר לבן (וממוזג!) וכולנו היינו מרוצים. המשכנו להיות מרוצים שמחים וטובי לב כל הדרך אל הוואדי (החטיפים והמיץ מנגו עזרו). 

הגענו לתחילת הטיול, פרקנו מהרכב, והתעלפנו. היה חם בצורה שלא תאמן בוואדי. החום רבץ עלינו כמו שלושה עדרי צאן.  בניגוד אלינו המדריך הבדואי הצעיר שהלך איתנו, לא היה נראה מושפע מן החום, והוא זירז אותנו קדימה כאילו היינו עדר עיזים עצלניות במיוחד. הילדים כשלו בהליכתם, עקב בצד אגודל סמוקים כמו עגבניות בשלות, מתחננים לעצירה תחת כל צל מזדמן. גם המבוגרים לא נראו טוב יותר, מוצפי זיעה ומותשים פסענו לעבר גורל עגום.

ככל שהזמן חלף החום הלך וגבר, קירות הואדי היו נראים כנמסים, ציפור לא צייץ, שור לא געה, עד שיצא הקול - "זוזו כבר יא עצלנים". 

והנה לפתע צל, ובצל הולכת לה שיירה היישר אלינו, עיניים עירניות, פרצוף רענן, שיער רטוב ובפיהם לשון הקודש. הם מסתכלים אלינו בעיניים רחמניות ואומרים "עוד 5 דקות והגעתם". מיד חגרו הילדים עוז וגבורה והחלו אצים ומטפסים על הסולמות בדרך אל המים (ארבע סולמות! כל אחד בגובה של בניין! בלי מעקה!).

שומר פתאים השם, ולצערינו כולם הגיעו מעלה בשלום. מי שלא ראה שמחת הילדים בכניסה למים, לא ראה שמחה מימיו. כל כך הרבה אפשרויות לההרג, רק צריך לבחור: לטבוע, להתרסק על הסלעים בקפיצות למים, להידקר מהסכין שלי, או להישרף בלהט המדבר.

בילינו שם זמן ממושך, והשמש כבר נטתה למערב בעת שהתחלנו את מסענו חזרה, הלכנו עירניים ומדושני עונג והגענו לג'יפ תוך 20 דקות. 

כעת, על מה התלוננו בהלוך כל כך הרבה?  

חתולים ושלשולים

יום ראשון בבוקר, יום יפה ואני ויפעת שותים קפה. היום יום אחרון בסיני וכולנו כבר מתרגשים לעזוב את הסבל הכרוך בבהיה ללא מעש בים הכחול, ולחזור במרץ אל חיי העמל והיצירה בים האבק של תל אביב.

כאמור קודם, לא קנינו מספיק מזכרות ולא ראינו מספיק שווקים ועל כן אנו סובלים מתוספת משקל ארנקית המכבידה עלינו ולא נותנת לנו מנוח.

ועל כן, הוחלט בזאת (פה אחד!) לחסל את מיטב שטרותינו.

המטרה: להנות כמה שיותר.

המשימה: לבזבז כסף.

השיטה: כוח תקוע ינוע דרומה באופן רכוב, אל העיירה הציורית דהב.  לאחר ההגעה הרגלית אל היעד, הכוח יתפצל לשלושה כוחות. שני כוחות בפיקוד הנשים הבוגרות ובתגבור כלל הילדים, יפשטו על כלל חנויות העיר, יתשאלו כל חנווני, ויבזזו את מחסני העיר.  הכוח השלישי בפיקוד אב המשפחה, ינווט בדד חרישי אל עבר הבית קפה וישתה לו מיץ בנחת.  

המשימה הוכתרה בהצלחה, מכל עבר נראו פרצופים מרוצים של מוכרי המזכרות שבכשעה מכרו כמות מזכרות של שנה שלמה וכעת התנהל משא ומתן עצבני בין נשות המשפחה לנציגי העיר, על שינוע הסחורה אל עבר גבולות ישראל בתמורה לאחת הבנות. 

כעת נותרה רק שאלה אחת בלתי פתורה, מה ואיפה נאכל לסיום החופש?

לאחר דיון סוער ומעמיק בה נבחנו כלל המסעדות ההצמחוניות בדהב, בחרנו במסעדת דגים הסמוכה למקום עומדנו. כלל הילדים בחרו לעצמם מנות מצריות מסורתיות. מפיצה ופסטה ועד למילקשייק קצפת בעיטורי וניל. בנקודה זאת, נרשמה עוגמת נפש רבה עבורי. בעודי זולל מן הברבוניות המטוגנות, ביקשה אחת הילדות כי אלווה אותה אל הנוחיות. מכיוון שחונכתי כג'נטלמן לא שילחתי אותה לכל הרוחות ועזבתי את צלחתי מתוך תקווה כי אחזור אליה בכוחות מחודשים לאחר הפסקה קלה.

כמובן שלא הייתה לתקוה זאת שום בסיס. ומייד כשסובבתי את גבי, קפץ חתול בן בליעל ששכב במארב, והחל בעידוד שאר בני המשפחה מתענג על הדגים . לא ידעתי את נפשי מצער, אבל את הנעשה אין להשיב. וכך סיימנו את הארוחה כשרק חצי צלחתי בביטני.

בחזור אל עבר הגבול לא נרשמו אירועים מיוחדים. במספר מקומות נשדד נהג המונית שלנו על ידי השוטרים ואולץ לשלם שוחד של מספר דו ספרתי עטים, ממחטות אף וביצי יונה.

לאחר עצירה קלה בראס אל שטן אחד הילדים החל מפרכס ומתעוות בעקבות כאבי בטן קשים מנשוא. כל זאת כשמאחורינו נוסעת ניידת משטרה. לב נהג במונית נכמר מצרחות הילד, והוא עצר את המונית בשולי הדרך. הילד ואימו פרקו בסערה מהרכב, ובמקביל עצרה ניידת המשטרה הפרעונית לבדוק את הסיבות לפשע הנורא. 

אחד השוטרים פתח את דלת הניידת, רק הוריד רגל אחת אל הכביש, וכבר פגע בו ריח השלשול הכבד. הוא החוויר, ואז הוריק, מתנדנד הוא נסוג לאחור ואז ברח משם כל עוד נפשו בכפו. למיטב ידיעתינו הוא התפטר משורות המשטרה וכעת הוא מעביר הרצאות בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת קהיר בקורס "פוסט טראומה מורכבת ודרכי התמודדות ממוקדות חמלה".   

עברנו את הגבול. האירוע הראשון שיירשם בזכרוננו לדורי דורות, הוא הריקוד האינדיאני המסורתי שביצעה ביתנו בעת שגילתה כי יש לה קליטת אינטרנט. האירוע השני הייתה ארוחת המבורגרים בתחנת הדלק בחצבה, בה הלמה בנו ההכרה כי מחיר הארוחה היה גבוה ממחיר החופש כולו…