הכל בגלל הילדה. שלחצה ולחצה ולחצה ונדנדה ונדנדה, וכל יום שאלה, מתי נוסעים? מתי נוסעים? קניתם כרטיסים? נו, מתי טסים?
בעצם, הכל בגלל אמא, שעובדת במשרד החינוך, שהתעלם ממנה, ובמשך חצי שנה התעלם מהבקשות שלנו לאישור חופשה בחו"ל.
בעצם אני אשם, אבל אין סיבה שאספר לכם למה... בכל מקרה הורים וילדים יקרים, כתוצאה מאשם בלתי ידוע, התקבלה החלטה במשפחתנו לצאת לטיול לדובאי כיומיים לאחר סיום חג החנוכה.
בשעה שהתקבלה ההחלטה ונקנו הכרטיסים, שמש זרחה בעולם הציפורים צייצו, ודובאי הייתה עדיין ירוקה (זוכרים מה זה? זה אומר שאפשר לחזור מדובאי לישראל ללא צורך בבידוד) ולא היה צריך לקנות ויזה לדובאי. חשבו אמא ואבא לשבת בשלווה ומייד קפץ עליהם רוגזה של חופשה. עוד נגיע לזה.
קנינו כרטיסים בארקיע, כרטיסים הלוך חזור ל6 נפשות כולל מזוודה ומקומות שמורים ב1950$. יקר... לשם השוואה 6 כרטיסים לרומניה בשנה שעברה עלו בסביבות ה800$. אבל אנחנו בזמן קורונה, והכל יקר וסגור. יומיים לאחר קניית הכרטיסים מודיעים שדובאי הופכת לאדומה. אנחנו נבהלים ושולחים הודעת ביטול לארקיע. וארקיע? היא לא מגיבה. אין אישור קבלה על המייל, לא על הטופס באתר, כלום, נאדה, התעלמות מוחלטת. יומיים אחר כך שר החוץ נוזף בשר הבריאות ומודיע שדובאי זה עניין פוליטי והיא ירוקה שוב. טוב, אנחנו אומרים לעצמינו, אולי כן נטוס. (טעות איומה...) בודקים באתר של ארקיע ונראה שההזמנה עדיין מאושרת. מנסים להתקשר לחברה לשלוח לה וואטסאפ, להגיב לה בפייסבוק. כלום לא עוזר אי אפשר לתפוס נציג של ארקיע.
ובינתיים, הבורגנים בדובאי מחליטים להתעשר על חשבון הפועל הישראלי (המוחלש) ויצא צו מאת המלך וידרוש 100 דולר לאדם תמורת הוויזה.
נו מילא, מה עוד יכול להשתבש עוד?
הכל כמובן, יומיים לפני הטיסה מודיעים שדובאי הופכת להיות אדומה, הוויזות לא מגיעות, אנחנו לא יודעים אם הטיסה מאושרת, וגם לא יודעים אם אנחנו חולים ואם כדאי בכלל לטוס...
עושים בדיקות קורונה השדה התעופה, היה מהיר ויחסית נעים וסוף סוף נראה שהדברים מתחילים להסתדר. שרון, כפרה עליה מארקיע שולחת לנו בוואטסאפ את הוויזות (אנחנו כבר בערב הטיסה, כן?)
בבדיקות הקורונה כולנו (ברוך השם) יוצאים שליליים - ומחליטים לצאת לטיסה בידיעה שנחזור לבידוד.
יום 1 (יום שני)
יוצאים לטיסה, וישראל החליטה להסתגר וכל חזרה לארץ מחייבת בידוד במלונית. זאת כבר בעיה רצינית אבל אין לנו כבר דרך חזרה בלי להפסיד כבר מעל 10 אלף ש"ח. התהליך בשדה התעופה בארץ היה מהיר במפתיע. פגשנו אנשים, על סף שיגעון שעדיין לא קיבלו את הוויזות והיו תקועים מאתמול בלילה כשלמעשה כל פעם מעבירים אותם מטיסה לטיסה.
כאמור, לנו התהליך עבר חלק. הצגנו אישור יציאה מהארץ, ויזות ובדיקות קורונה וכמעט לא חיכינו בשום מקום. בעליה למטוס התעכבו כשעה עד שפרקו את המזוודות של אנשים שהחליטו לוותר על הטיסה. הטיסה עצמה הייתה נעימה. צוות הדיילים היה נחמד במיוחד. לאחר הנחיתה, יש הליכה ארוכה במיוחד לאורך השדה. בדיקת קורונה זריזה לי וליפעת, ושם אומרים לנו בפירוש שאין צורך להסתגר בחדר עד לקבלת תוצאות הבדיקה. בדיקת ויזות זריזה, הכל ממש מתקתק בזריזות, קונים כרטיסי סים לטלפונים לפני היציאה מהשדה (ליד החנויות להשכרת רכב, 90 דירהם ל6gb שיחות פנים חינם ו30 דקות בין לאומי) לוקחים מונית (כולנו במונית אחת גדולה) ונוסעים למלון.
נסיעה נעימה של כרבע שעה מביאה אותנו אל המלון Rove downtown. מלון נהדר במחיר של כ 150 דולר ליום לשני חדרים (6 נפשות). בדובאי כבר אחרי חצות והילדים (כמובן) מציגים שני בעיות: רעב וחוסר מנוחה. פתרון קל לבעיה הראשונה: זוללים חטיפים שהבאנו מהארץ + פירות וירקות שקנינו מסופר קטן שממוקם בתוך המלון. הפתרון לבעיה השנייה, קל עוד יותר. מדליקים את הטלוויזיה, והילדים נשאבים אל המסך ומניחים לנו המבוגרים העייפים לנפשנו.
יום 2 (יום שלישי)
היום השני נפתח בטליה האחראית, היא מעירה את חדר הבנות (כדי להוכיח חוסר באפליה, צוותתי דווקא אני עם הבנות) ממש בזמן לארוחת הבוקר. (משש וחצי עד 10 וחצי). פותחים וילונות והבורג' חליפה (המגדל) קופץ ישר מולנו. באמת מחזה יפה. צילומים וכו' ויורדים לאוכל. יופי של ארוחת בוקר. בחרנו בכיוון המתוק, פנקייקים, קרואסונים, אננס, מעדנים, היה כיף.
עולים לחדר, מנמנמים קצת ויוצאים לפארק הפרחים. הזמנו מהמלון מונית גדולה שלקחה את כולנו ביחד. 20 דק נסיעה 70 דירהם ואנחנו שם. מאוד יפה והילדים מצטלמים בטירוף עד כדי שגעון. סיבוב של שעה וחצי לא יודע כמה זה שווה את ה 6×50 דירהם. אחרי זה כבר המשכנו לפארק הפרפרים, כ5 דק הליכה מפארק הפרחים. גם שם מדובר ב50 לאדם. הילדים מאוד נהנו סיבוב קצר יחסית ב3 אולמות, המון פרפרים שנתלים על הילדים. העברנו שם יותר משעה בכיף.
תכננו ללכת עוד לפארק הגלובלי בערב, אבל הילדים כבר רצוצים. (באפליקציה שמודדת צעדים הלכנו ברגל בערך 7 קילומטר...) ומחליטים ללכת לאכול בקניון דובאי שמול המלון. הקניון ענקי ועמוס באנשים, אני לא הרגשתי מאוד בנוח עם הצפיפות. קנינו טונות של אוכל פיצות, המבורגרים (צימחוניים) ואוכל הודי. מחירים בערך כמו בארץ ואכלנו במלון. טלוויזיה, ולישון.
יום 3 (יום רביעי)
בוקר נהדר, קמים מאוחר, ארוחת בוקר וקופצים לבריכה במלון. כיף שם הבריכה לא עמוקה מידי ואין כמעט אנשים במים. הרוב באים כדי להשתזף. אחד הילדים הופתע מאוד לראות גבר שוכב בתחתונים ורודים צמודים...
בצהרים בסביבות 14:00 יוצאים לטיול ג'יפים בדיונות. רצינו לעשות את זה בתיווך של ישראלי, אבל הסוכנות שאיתם הם עובדים לא הסכימה שנצא כולנו בג'יפ אחד בגלל מגבלות קורונה. ניסינו לחפש עצמאית ומצאנו את .RAH tourism הם הסכימו שנצא כולנו בג'יפ אחד והמחיר שלו היה נמוך משמעותית (570 דירהם במקום כמעט 1000). דרך אגב מצאנו אותם דרך האתר .Klook נסיעה של כחצי שעה אל חניון. שם מחכים לסביבות השעה 4. בחניון יש על מיני חנויות קטנות ומקומיים שמנסים למכור לך מזכרות. לאחר מכן’ כחצי שעה נסיעה בדיונות. כיף גדול. נהג מקצועי, נסע במהירות גבוהה מאוד בדיונות. ליפעתי קצת הסתובב הראש מהפניות והקפיצות. גם בתור חייל שנסע מאות פעמים בג'יפים, בדיונות של צאלים - זאת חוויה שונה. לאחר מכן עצרנו לסנדבורד בדיונות. נראה די כיף, לא ניסיתי בעצמי אבל הילדים נראו ממש נהנים. משם נסענו לחניון אחר. גם שם עצירה לניקוי החול מהילדים וגם שם מנסים למכור לך דברים. ממשיכים למקום של ארוחת הערב. מתחם גדול, מארח בערך כ 60 איש. ארוחת ערב נחמדה. אנחנו לא אכלנו מהבשר, אבל הסלטים והאוכל ההודי היו טעימים. כרגיל לאורך כל הישיבה מנסים למכור מוצרים שונים. בנוסף יש 3 הופעות. רקדנית בטן - לא נרשמה התלהבות. רקדן עם שמלה עם אורות שהיה דווקא מוצלח יותר. ולאחר מכן ג'גלינג עם אש שהיה מופע יפה ומרשים. ומכיוון שהתגעגענו, לאורך כל הישיבה במתחם ניגשים אליכם אנשים כדי למכור דברים שונים. כמו בכל מילואים, בשיירה חזור כמה רכבים נתקעים בחול. מתעכבים כדי לחלץ אותם. הופתעתי מחוסר המקצועיות של הנהגים האחרים. (מתחפרים בחול וממשיכים ללחוץ על הגז, לאף אחד לא היה כננת או אפילו קרשים). חוזרים, מנשנשים חטיפים והולכים לישון. במבט על, ברור שמדובר במלכודת תיירים קלאסית. עם זאת סך הכל המוכרים לא נודניקים מידי, והזמן עבר בנעימים.
יום 4 (יום חמישי)
נכנסנו לשיגרה. קמים מאוחר, ארוחת בוקר מפנקת וחוזרים לחדר לנמנום קל. היום הולכים לפארק מים. ראינו באינטרנט הרבה המלצות לאטלנטיס פארק, אבל לא היה כרטיסים להיום, כן הצלחנו למצוא כרטיסים ל Wild Wadi. שאם הבנו נכון אמור להיות יקר ומצלח יותר מאטלנטיס. עלה לנו 6*146 דירהם. דרך האתר .headout מקום גדול מגלשות, אבובים וכו'. המקום נראה לי מאוד בטיחותי. שקלו את הילדים לפני כמה מתקנים כדי לוודא שהמשקל מתאים. כל העובדים היו עם מסיכות. אני מאוד נהנתי, בעיקר ממסלול האבובים שהיה די ארוך וכלל מעבר מהיר במנהרה חשוכה לחלוטין. גם המגלשות הגדלות כיפיות. היינו גם הרבה בברכת גלים שבמרכז הפארק. המים שם היו חמים למרות שבאיזור השעה 3-4 התחיל להתקרר בחוץ (סוף דצמבר) כך שאני (והילדים) העדפנו להישאר במים... אכלנו שם צ'יפס וסלט. מחירים דומים לארץ לא יקר מידי.
כשחזרנו, השתמשנו פעם ראשונה באפליקציית DTC כדי להזמין מונית. עד עכשיו הזמנו מונית דרך הקבלה במלון, או שתפסנו ברחוב. היה קצת מוזר, לא ראינו מונה והוא עשה סיבובים ואמר לנו שהוא עוקף עומסי תנועה. לא ברור לי אם הוא ניסה לרמות אותנו. הוא דרש טיפה יותר מהצפוי, אבל לא הלכנו לריב בשביל הפרש של 10-15 דירהם.
חזרנו, הזמנו פיצות ועוגה מפיצה האט. (דרך האתר שלהם - השליח היה בדלת תוך רבע שעה) התארגנו ויצאנו ברגל לראות את מזרקות דובאי שמול הבורג' חליפה. הגענו בדיוק להתחלה של המזרקות שלווה במוזיקה ערבית ולאחר מכן טיילנו לאורך הטיילת ויצא לנו לראות את המזרקות שוב, הפעם עם שיר מערבי. בלי קשר להעדפות המוזיקליות שלי. המופע השני היה מרשים הרבה יותר. אם כי, הילדים בוגרי מספר פסטיבלי אור בירושלים ציפו להרבה יותר. מחר צום עשרה בטבת. ואנחנו נעבור למלון אחר, כדי להיות בשבת קרובים יותר אל חוף הים.
יום 5 (יום שישי)
יום קניות. בבוקר אנחנו יוצאים אל העיר עתיקה. אין שם משהו יותר מידי. הרבה חנויות למזכרות לתיירים. כולם פחות או יותר מוכרים את אותו דבר. הילדים קונים קצת מזכרות הביתה ומשם ממשיכים בהליכה איטית של כרבע שעה למרכז קניות .day to day גם שם הילדים קונים כל מיני משחקים שטיחים קטנים וכו.
אנחנו חוזרים ל .Rove downtown אורזים את הדברים ועוברים ל Pearl marina hotel.
סדר גודל של 1000 בלילה. אנחנו מקבלים דירה ענקית 2 חדרי שינה סלון, 3 שירותים ומטבח. סוף סוף נהיה ביחד גם בלילה. המקום בסך הכל בסדר, אבל מבחינת רמת הגימור וכל מיני דברים קטנים הוא נופל מה .Rove downtown למשל, לא היה סקוטש או נוזל כלים לניקוי כלי המטבח, שברים קטנים בריצפה וכו'. לא משהו רציני אבל מרגישים את ההבדל. כמו שהשם מרמז אנחנו עכשיו באזור המרינה. אזור יפה מאוד. כיף לטייל שם ברגל לאורך הטיילת.
מגיעים למלון. אמא עושה קניות בסופר ובמסעדה הודית. אופים תפוחי אדמה, מבשלים פסטה ושעועית. ויחד עם האוכל מהמסעדה ההודי. יש לנו ארוחת שבת מפוארת. מקנחים בגלידה ומתמוטטים מפוצצים מאוכל אחרי כמה סיפורים לילדים.
יום 6 (שבת)
כמו תמיד שבת בעייתי ביותר להיות במלונות בעיקר בענייני יציאה מהחדר והפעלת דלתות חשמליות. עם זאת יוצאים לארוחת בוקר. אוכלים טוב ומשם מחכים שמשהו יצא אל הטיילת ויפתח את הדלת החשמלית, ויוצאים יחד איתו החוצה.
טיול יפה לאורך הטיילת וחוזרים אל המלון. מי שניקה את החדר השאיר את הדלת פתוחה וחסך לנו בעיה קשה. עם זאת כל האורות היו כבויים בחדר. מעבירים עת השבת בנעימים בחדר עד שהשמש יורדת והכל כמעט חשוך לגמרי. אז אנחנו נזכרים שלא עשינו קידוש היום. בדקה האחרונה של שבת אנחנו עושים את הקידוש...
יוצאת שבת ואנחנו יוצאים לglobal village. לוקחים שני מוניות ונתקעים מייד בפקק של כמעט חצי שעה. היה שווה ללכת בערך 600 מטר ברגל ומשם לקחת את המוניות. אחרי שיוצאים מהמרינה נגמר הפקק ומשם עוד חצי שעה אל הכפר. סך הכל כל מונית שילמה כ100 דירהם. הכפר עצמו יפה, והעיצוב מרשים. לא הבנתי על מה ההתלהבות. מיליון דוכנים של מזכרות למיניהם. הרוב יקר מאוד. מה שכן, אכלנו מהאוכל הפקיסטני. הביאו לנו סמוסה מפורקת עם יוגורט וחריף, מעדן מטורף.
הלכנו לראות את המופע של האופנועים. הסכמה כללית שזה מופע טוב. הזוי לחלוטין כולל קפיצות אופנועים, מרדפי מכוניות ובאגים וטנק. כן, היה שם טנק... מצחיק וחמוד.
אכלנו שם (כמובן ) צ'יפס וברד וקינחנו במשקה קוקוס, שהילדים שנאו והשאירו לנו את כולו. בבמה המרכזית היו להקת ריקודים. מרשים ויפה. משם הסתובבנו בעוד כמה אולמות. לא מבין את הקטע, אבל נגררתי אחרי האישה והילדים. עברנו דרך הביתנים של סוריה, מצרים ואיראן. לא נראה לי שמישהו משם הוא באמת מארץ המקור אבל קצת לא הרגשתי בנוח. זה באמת מעוצב באופן דומה לשווקים ערביים. ללא ספק הביתן של איראן היה המרשים ביותר. חוזרים, התעלמנו מכל המוניות השחורות עומדות בסמוך ליציאה והלכנו כ 50 מטר עד לטור של המוניות הרגילות. מוצאים מונית גדולה שלוקחת את כולנו, ובנסיעה רצופה ללא פקקים מגיעים חזרה למלון. כ 70 דירהם. כבר מאוחר מאוד בלילה. אבל אנחנו מניחים לילדים לראות קצת בטלויזיה - מחר טסים הביתה. אני ויפעת בודקים את המצב ומתחברים לקבוצת וואטסאפ של אנשים שחוזרים לארץ, נראה ברור שאנחנו הולכים למלונית. הולכים לישון מבואסים.
יום 7 (יום ראשון)
אני מעיר את הילדים ואת יפעת יחסית מוקדם והולכים לאכול ארוחת בוקר. אני ויפעת די מבואסים מהקטע של המלונית. ידענו את זה מראש. אבל עכשיו זה מכה בנו... נראה שאם נדחה את הטיסה עד לאחרי ה1.1 יש סיכוי שבמידה והממשלה לא תאריך את חובת המלוניות (כי בכל מקרה כולם בסגר) ואולי נוכל לחזור לבידוד ביתי. מחליטים לקחת את הסיכון ולדחות את הטיסה. לא פשוט למצוא מקום זול. ובסופו של יום אנחנו דווקא מוצאים במלון שהיינו בו ב600 ללילה 2 חדרים צמודים. יוצאים לטיול בטיילת. מדברים עם שרון מארקיע (כפרה עליה, אין עליה. עזרה לנו ברמות) ומבינים שלא נקבל החזר מלבד המזוודה ומיסי נמל. עם זאת מחליטים לקנות כרטיסי טיסה נוספים ב160$ לאדם ליום חמישי ה31.12 אמורים לנחות ב21:20 שעון ישראל. עם קצת מזל ועיכובים אולי נצליח לחמוק מהמלוניות הארורות.
מטיילים די הרבה לאורך הטיילת. ואז חוזרים והולכים לאכול במסעדה ההודית. זולה מאוד. המון אוכל כולל 4 שייקים וכו' עלה לנו פחות מ 170. אכלתי הרבה יותר מידי. מתארגנים בחדרים החדשים, יש דברים הזויים פה, כמו מקלחות שפתוחות לשירותים ללא דלתות וגם ללא מגב. אנחנו מקבלים מגבת אחת לחדר. (6 נפשות, כן?) . שום דבר לא באמת חמור או בעייתי. אבל זה קצת מוזר. אם כי ב 600 ללילה לקבל שני חדרי סטודיו גדולים זה באמת מחיר זול ואפשר לסלוח לשטויות הקטנות. יושבים עם הילדות על לימודי אנגלית ומתרגמים ביחד שיר בזמן שממוש עושה קניות בסופר. חוזרים, ארוחת ערב בחדר. חביתות לחמניות וממרחים. הבנות רואות בטלפון את וונדר וומן בזמן שהבנים בחדר בשני. אני נזכר באחד בלילה שלא הארכנו גם את הביטוח בריאות, לא מצליח להתחבר לאתר של הראל גם עם ה vpn. מתקשר אליהם למוקד חירום וב 5 דקות מסדרים לי פוליסה חדשה.
יום 8 (יום שני)
לא קנינו לטליה כפכפים. כן אני יודע, אין חמור מזה. אבל בכל מקרה זה היה המשימה המוצהרת של היום... "תיקנו לי כפכפים" (טליה שנת 2009- ללא נודע)
יצאנו היום לים. בערך 15 דקות של הליכה נינוחה עד לחוף. חוף פצצה, נקי ומסודר. המים (סוף דצמבר) כבר קרים. אפשר לשכור מיטה ושמשיה ב 100. בשונה מישראל, יש לגשת למשרד בכניסה לחוף ולשכור את המיטה (מקבלים צמיד).
היה כיף בים ולקראת 4 בצהרים שהתחיל להתקרר התחלנו להתארגן כדי לאכול במסעדה על הטיילת. אחת הבנות וממוש ראו שהאישה שעל ידנו בוכה. מסתבר שנפל לה העגיל יהלום של 3 קאראט שעלה לה כנראה סכום כסף רב. (תלוי באיכות היהלום אבל זה נע בין 20,000 דולר ל 100,000 דולר). חיפשנו חיפשנו וחיפשנו, ולא מצאנו. האישה הייתה כבר מיואשת וגם אנחנו כבר חשבנו לוותר, ואז אחרי תפילה למציאת היהלום (ברצינות) ממש בבדיקה האחרונה ללא שום סימן, פתאום מצאנו את היהלום. האישה התרגשה ממש, ורצתה להביא לנו דברים. לא הסכמנו כמובן, ובסוף התפשרנו על גלידה לילדים. המשכנו למסעדה איטלקית על הטיילת. מחירים כמו בארץ. פיצות,2*סלומון, פסטות וכו' יצא לנו באזור ה500. חוזרים למלון יושבים על האנגלית עם הבנות. אוכלים ארוחת ערב. לחמניות וחביתות שהכנו בחדר.
יום 9 (יום שלישי)
החיים הטובים. קמנו מאוחר, זללנו ארוחת בוקר והופ לים. תכננו לעשות כל מיני דברים אבל בלי לשים לב כבר נגמר לנו היום. הלכנו לאכול צ'יפס קרפים ותירס על הטיילת. ארוחת ערב בישלנו במלון וישבנו לראות סרט על פופקורן שהכנו במיקרוגל. בארץ, ברוך השם לאחר מאבק תקשורתי מר, החליטו לוותר על המלוניות! איזה כיף! נראה שההימור שלנו השתלם.
יום 10 (יום רביעי)
איזה כיף, היום עשינו אטרקציה! יוהוווו. היום החלטנו ברוב קולות שלי ושל עצמי (וגם של ממוש) שהולכים לשיט מודרך לאורך התעלה.
ממוש סרקה את כל האינטרנט הפייסבוק וכל ההמלצות על דובאי ומצאה את ה Yellow boat. מדובר בסירת גומי גדולה (בצבע צהוב כיאות) שיוצאת לסיור מהמרינה, אבל מהצד המרוחק יחסית למלון שלנו. סיור כיפי במיוחד. עלינו לסירה, אנחנו 6 נפשות, זוג וילדה יהודים מניו ג'רזי שהסבירו לנו כמה ניו ג'רזי גדולה וזוג גרמנים. הוראות בטיחות מסודרות ולובשים חגורות הצלה. מתחילים במהירות איטית לאורך התעלה, כשהמדריך מסביר בנחת ונותן לנו זמן לתרגם לילדים. כל כמה דקות המדריך מצלם אותנו על חרטום הסירה. כשיוצאים לים הפתוח, מגבירים מאוד את המהירות, משקפי שמש יעזרו מאוד נגד הרוח, מצטלמים בכל מיני מקומות יפים וחוזרים אל נקודת ההתחלה. סיור של 75 דק עלה 120 לאחד. ממש נחמד ומוצלח. בערב יצאנו לחגוג את סוף הטיול במסעדה לבנונית על הטיילת. חיכינו כמעט שעה לאוכל שלא היה מאוד מוצלח. אבל סך הכל היה נחמד.
יום 11 (יום חמישי)
כרגיל תכננו לעשות כל מידי דברים, אבל קמנו מאוחר מידי... מחליטים ללכת קצת לטיילת מול הים. עוצרים לגלידה הטובה ביותר בדובאי (מכולה בצבע תכלת בכניסה לטיילת). חוזרים מתארגנים ואורזים תיקים. מונית, שדה תעופה, קצת תורים בהתחלה, מקדולנדס (צימחוני), הולכים, הולכים, הולכים (יותר מ30 שעה), מטוס, תוך 40 דקות היינו מחוץ לשדה התעופה אחרי בדיקות קורונה והופ הגענו הביתה.
