שלחו את שיריכם כאיילה ועופר...

מזכרת לדרכים

שַׁלְּחוּ אֶת שִׁירֵיכֶם כְּאַיָּלָה וָעֹפֶר,

הַקְשִׁיבוּ -;

עוֹד הַרְחֵק הַרְחֵק מְנַהֲמוֹת

הַרְבֵּה דְּרָכִים.

אֲשֶׁר חָתְרוּ בְּמִנְהֲרוֹת הָאֹפֶק,

הַכְּחֻלוֹת וְגַם הָאֲדֻמוֹת,

וְחָצוּ בַּקַּיִץ הַסּוֹעֵר

וְגָלְשׁוּ עִם הַכְּפָרִים לַבְּאֵר

וְנָסְעוּ, בְּטוּר קְרוֹנוֹת מִתְנוֹדְדִים,

אֶל הֶעָרִים וְהַיְרִידִים.

דַּרְכֵי שָׂדֶה, דַּרְכֵי בְּקָעוֹת וָגֶבַע,

גַּלֵי נְשִימָתָן הָאֲרֻכָּה...

שָׂדוֹת לְאוֹר יָרֵחַ בְּמַסְוֹות הַגֶּבֶס,

כָּרֵי מִרְעֶה וָשֶׁמֶשׁ וּשְׁרִיקָה.

דְּרָכִים,

אֶל מֶרְחָבָן

הַשַּׁר וְהַלָּבָן

בְּחֶבֶל הוֹבִילַתְנִי הַתְּשׁוּקָה!

לְקוֹל גַּלְגַּלְ וָרוּחַ וְטִיסַת פְּגִישׁוֹת

וְנַחַר סוּס דּוֹהֵר בֵּין פַּעֲמוֹן וָשׁוֹט

וְלַיְלָה מְהַבְהֵב בְּכָל הָעֲדָיִים

וְחֹרֶש מְכֻוָּץ כְּיֶלֶד עֲנָקִי

וְעַד פּוּנְדָּק נִפְתָּח לִפְגֹּשׁ אֶת הַבָּאִים,

בִּמְלֹא דֶלְיֵי צְחוֹקָהּ שֶׁל בַּת הַפּוּנְדָּקִי,

אֲשֶׁר תֵּצֵא יָפָה, בְּאֹדֶם הַסּוּדָר,

בַּקֶּרַח הַתְּכַלְכַל שֶׁלָעֵינַיִים- -

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר גָּמַע מֵחֲלַבָהּ הַקָּר,

אֵי-שָׁמָה, בַּפַּרְסָה הַחֲמִישִׁים וּשְׁתַּיִם.

דְּרָכִים, דְּרָכִים - -

טוּרֵי לֵילוֹת עָבְרוּ בָּן כִּנְזִירִים אַחִים,

אֲשֶׁר יָצְאוּ בְּסָךְ גָּבֹהַ וְשָׁבִיר,

בִּפְרֹחַ נִשְׁמָתָם שֶׁל מַיִם וַאֲוִיר.

אֲנִי אֶתְכֶן, דְּרָכִים, בְּמוֹ עֵינַי שָׁאַבְתִּי.

אֲנִי אֶתְכֶן, דְּרָכִים, בְּמוֹ חַיַּי אָהַבְתִּי.

צִפָּרְנֵיכֵן שׂוֹרְטוֹת, שׂוֹרְטוֹת צַלֶּקֶת אֵשׁ

בָּאֹפֶק הַקּוֹרֵא וְהַגּוֹעֵשׁ.

- נתן אלתרמן.

יצאנו לדרך! שוב, הפעם רחוק-רחוק, לצד השני של העולם.

מדי פעם אני מסתכלת סביבי ומזכירה לעצמי איזה כיף לי, וכל הכבוד לי שככה הבטחתי לעצמי וקיימתי. אני בברזיל כבר שבוע ויום. נחתתי בריו ביום רביעי ופגשתי את פיקיש, שלא ראיתי כבר חצי שנה. הפגישה היתה כל כך שמחה! חיבוקים ונשיקות ומלא סיפורים כבר בשדה התעופה, אבל אחרי שעה זה לא הרגיש כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז הפגישה הקודמת. כבר באותו בוקר נכנסנו לשגרה.

הראש שלי ושל פיקיש אחר לגמרי. מזל שבאתי מראש בידיעה שבהתחלה אני מצטרפת אליה לטיול שלה ולא בהרגשה שאנחנו בונות פה טיול ביחד. היא הגיעה לברזיל באווירת-סוף-טיול לגמרי. אקורד הסיום של חצי שנה מטורפת -; לנוח בחופים, לשתות קוקטיילים ולאכול אסאי, לספוג עוד שמש וחופש וזהו, בגדול. התחלנו בריו. ריו, למרות השם הטוב שיצא לה בעולם, בעיקר הזכירה לי את תל אביב. אמנם החופים יותר נקיים, אבל אפילו חוף קופאקבנה המפורסם כל כך לא נראה לי מיוחד. התחלתי כל בוקר בים, ואחר כך יצאנו להסתובב. מסכי ענק על החוף שידרו את משחקי המונדיאל וקבוצות נגנים בטיילת הקדישו לנו שירים יפים בפורטוגזית. נעים. אנחנו שתינו לא חיות מסיבות באופן מיוחד, ונראה לי שדווקא בזה ריו חזקה -; לפחות לפי מה ששמענו מהשותפים שלנו לחדר הנוראי בהוסטל.

ההוסטל הראשון שהיינו בו היה צ'ה לגרטו -; רשת מפורסמת ובגדול די מוצלחת, אבל איזה חדר נוראי! עשר מיטות צפופות, בלי חלון (תחשבו מה זה כשכולם חוזרים מצחינים מסיגריות ואלכוהול בארבע וחצי בבוקר...) ושני חדרי שירותים לכל ההוסטל. לקח לנו בדיוק יומיים לעבור. עברנו להוסטל של ניוטון, שני רחובות ליד. בקומה התחתונה של ההוסטל יש חנות ענתיקות ויד שניה, והמקום אמנם נראה כמו מחסן דחוס-דחוס-דחוס, אבל...

עולים קומה אחת למעלה. החדרים קטנים, ויש ארבע מיטות בכל אחד וחלונות גדולים -; אהה, אוויר! יש פינת אוכל נחמדה ומטבח משותף וכרגע אנחנו היחידות בהוסטל. בהמשך הצטרפו עוד אנשים, אבל צפוף לא היה שם. ניוטון ממש נחמד ועוד יותר ממנו -; ליליאן הנהדרת. אישה מקסימה, לבבית וחמה. נכון שהיא מדברת רק פורטוגזית ואנחנו ממש לא, ונכון שלפעמים קשה להבין מה אנחנו רוצות, אבל השיחה איתה התנהלה מעבר למילים. איכשהו הצלחנו לתקשר ונהנינו פשוט להיות איתה. היא גם המליצה לנו על הסיור בפבלות ורשמה אותנו דרך מארגן טוב.

הסיור היה מצוין. המדריכה סימונה מירינדה היא פעילה חברתית בפבלות, מעבר לתפקידה כמדריכה, מאוד מקצועית ובקיאה והיה מעניין להקשיב לה. הפבלות בברזיל הן חתיכת סיפור. אצלי בראש היתה תמונה שנלקחה ישירות מ"עיר האלוהים" -; סרט מעולה אמנם, אבל חלק נכבד מהפבלות עברו דרך ארוכה בשנים האחרונות והן מתרחקות לאט לאט מהמצב הזה. כמובן שהדרך לפניהן עוד ארוכה. אז מה בעצם הסיפור של הפבלות?

פבלות הן שכונות עוני בברזיל. ריו מפורסמת בהן, אבל הן נמצאות כמעט בכל עיר גדולה בברזיל. הפבלה הראשונה הוקמה על ידי חיילים שנשבו במלחמה, נלקחו לעבדות ושבו כגיבורים משוחררים. הממשלה חגגה את שובם ברוב הדר והבטיחה להם דיור ותעסוקה, אבל מאותה הבטחה נשארו רק מילים פורחות באוויר והגיבורים מצאו את עצמם חסרי כל, מנסים להתחיל חיים חדשים. בהיעדר רכוש, הם בנו את בתיהם על צלעות ההרים בסביבת העיר. זו הפבלה הראשונה. בעקבותיה נוצרו עוד ועוד שכונות כאלה -; לא מתוכננות, לא חוקיות. הפבלות הלכו וגדלו, הלכו והצטופפו ובמקביל העיר הלכה וגדלה, עד שבלעה את הפבלות לתוכה -;הן חלק מהעיר, אבל מנותקות ממנה. הבניה שם מאולתרת, חיבורי החשמל והמים פיראטיים, אם הם בכלל קיימים. ברוב הפבלות אין כמעט כבישים, למעט כביש גישה אחד שמגיע עד לתחילת הפבלה ומסתיים שם. כיום, לפי סימונה, 90% מתושבי הפבלות עובדים, חיים באופן די נורמטיבי ולא עוסקים בפשע ובסמים, והם עדיין עניים מרודים. עם זאת, מי שמכתיב את הטון הם הבוסים -; סוחרי הסמים וראשי המאפיה. למשטרה אין דריסת רגל בתוך הפבלות ואותם גורמי פשע הם שאחראים על הבטחון. אם משחקים לפי הכללים שלהם -; הכל בסדר...
בבית הספר הציבורי לומדים בשלוש משמרות: 8:00-12:00, 13:00-17:00, 18:00-22:00. עמותות, מתנדבים ותורמים מכל העולם מעורבים במה שקורה בפבלות ומשתדלים לעזור לילדים ששם להתקדם. ללא העזרה הזאת הסיכוי לצאת ממעגל העוני הוא די קטן. מתוך האמונה שחינוך הוא הבסיס הוקם בית הספר "פארא צ'י" (="בשבילך") -; בית ספר משלים בפבלה "וילה קנואס", שנותן עוד ארבע שעות ביום ל-70 ילדים ומהווה מרכז חינוכי וחברתי בשכונה. הביקור בו והשיחה עם המורה היו מאירי עיניים. בפבלות עצמן אי אפשר לצלם, אבל התמונות משם נחקקו אצלינו בזיכרון. מעורר השראה לשמוע את הסיפורים ולראות את האנשים ששוחים נגד הזרם בתנאים כל כך קשים כדי לאפשר לעצמם ולילדים שלהם חיים טובים יותר.