דם, יזע ודמעות בשפאדה דיאמנצ'ינה

טוב, דמעות לא היו, אבל היה קצת דם והמון המון יזע…

הלוואי והיתה דרך להעביר איכשהו את התמונה שנמצאת אצלי בראש לאנשים שאני אוהבת. אם זה היה אפשרי, הייתם מתעוררים בבוקר ורואים אל מול עיניכם את המראה הכי יפה שראיתי בחיי.

לא, זה עדיין לא זה - מבט מלמעלה על העמק.

כמה מילים על המקום בו אני נמצאת:

שפאדה דיאמנצ'ינה היא פארק לאומי קטן בברזיל, בערך בגודל של בלגיה. הגעתי לעיירה בשם לנסויס -; עיירה קטנטונת בה כולם עובדים בתיירות הקשורה לפארק. מלנסויס אפשר לצאת לטיולים בכל רחבי השפאדה, אבל לרוב המקומות צריך מדריך מפני שהשבילים לא מסומנים. השפאדה היא איזור פורה במיוחד ובעבר היתה איזור עשיר במכרות יהלומים. רוב היהלומים עדיין נמצאים שם מתחת לאדמה! הממשלה אסרה את המשך הכרייה במקום, אבל כרייה לא חוקית עדיין מתקיימת. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהאדמה עשירה מאוד במינרלים, אבל אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך זה נראה.

הפארק ירוק מאוד -; הרבה עצים וצמחים והמון מים. נהרות, אגמים, מפלים, בריכות טבעיות -; כל המים מינרליים, צלולים מאוד, טובים לשתיה, אבל הצבעים מטורפים. מים כחולים, ירוקים, צהובים… אפילו מצאנו בריכה אדומה אחת! הסלעים וורודים או שחורים, יש הרבה סוגים של ציפורים בכל צבע שעולה על רוחכם, אבל הפרחים עכשיו סגולים בלבד (כי חורף). הלכתי לכמה מערות כאן -; מערות נטיפים ענקיות, מערות אפלות עם מים כחולים-כחולים שמוארים רק לרבע שעה ביום -; אם אתם מספיק ברי מזל להיות שם כשהשמש בדיוק מגיעה לזווית הנכונה…

ביום ראשון יצאנו לטרק -; שלושה ברזילאים, צרפתייה ואני. יצאנו עם לוקאס, שנראה כאילו הוא חי בהרים האלה מאז ומעולם ועם אחיינו טום, ילד שקט ומתוק בן אחת עשרה, שמתאמן להיות מדריך בעצמו כשיגדל. טיפסנו על "הר הרעל", חצינו את "נהר היתושים", עלינו גבעה וירדנו ממנה אל נהר קאפיברי. שני הראשונים שהזכרתי ראויים מאוד לשמם -; בהר הרעל יש המון סוגים של צמחים רעילים ולא מעט נחשים מסתובבים בו; נהר היתושים מזכיר את הנוף המוכר מ"שר הטבעות", עם עצים ענקיים וסלעים עגולים מכוסי טחב, אבל הפסקול שלו הוא זמזום חזק ומטריד של יתושי ענק -; גדולים כמו פרפרים גדולים!

נהר קאפיברי הוא כתום, המפל בגובה 18 מטר והבריכה שלו שחורה לגמרי. היום לא היה קל, ככה שהשחייה במים השחורים היתה סיום מושלם למסלול. היה קפוא!

ישנו בחריץ בסלע ענקי ולמחרת פשוט הלכנו בעקבות הנהר, דרך סדרה של מפלונים קטנים ובריכות. בלילה חנינו במערה, חולקים את החלל והאוכל עם תרמילאים אחרים שהגיעו לאותה נקודה. לוקאס הוא בשלן נהדר, כך שאחרי ארוחת הערב כולם היו שמחים ורגועים, יושבים או שוכבים ליד המדורה, תחת שמיכה עבה של כוכבים. נדמה היה כאילו השמים והארץ הפכו לגוף אחד גדול ויכולנו להביט עמוק לתוך שניהם. התחלתי לשיר בשקט שירים בעברית וכולם השתתקו והקשיבו -; זה היה נפלא. מינו אותי באופן רשמי להיות האמא של הטיול -; "כי החיבוקים שלך טובים והשירה שלך מנחמת". יפה, לא?

היום הבא היה קשה -; טיפוס סלעים בגשם! הכל היה רטוב ומחליק וחלק מהסלעים היו כל כך גבוהים! נפלתי כל כך הרבה פעמים, כל שריר ברגליים שלי זעק לעזרה, הידיים והברכיים שלי נשרטו ללא הכר, "רק עוד אחד, יאללה, רק עוד אחד". למזלי היינו כולנו פחות או יותר באותו מצב אומלל -; למעט לוקאס וטום שדילגו מסלע לסלע כאילו אין בכך כלום. גמרנו את הטיפוס והשמש יצאה. רוח נעימה, נוף ההרים לפנינו, אננס טרי וטעים והליכה רגועה על פסגת הרכס. חצינו נחל קטן והגענו לראש ההר.

בזחילה איטית, כי עמידה שם היא מסוכנת מדי, הגענו לקצה. לפנינו נפרש הנוף היפה ביותר בעולם. אני עדיין לא מצליחה למצוא מילים שיתארו אותו. היינו כל כך גבוהים! העמק היה כל כך עמוק מתחתינו והמפל עצום! כשהרוח נשבה בו היא העיפה את המים באמצע הדרך שלהם למטה -; והם בתגובה עלו! מאות קשתות נוצרות ונעלמות עם כל משב של הרוח.

כל כך שקט שם למעלה, שאתה מרגיש שהראש שלך עומד להתפוצץ, שהריאות שלך מתנפחות ומתמלאות באוויר ואתה פשוט חייב לצרוח. זה מה שעשינו. צרחנו בכל הכוח, והתחלנו לצחוק, כי זה מטורף שמקום כזה באמת קיים ואפילו מטורף יותר לחשוב שאני באמת כאן.

מפל פומאסה, בתמונה שלא מצליחה להעביר את העוצמה האדירה שלו

עזבנו לפני השקיעה. הדרך למטה, ל-Valle do Capao, היתה קלה, וכשהתחלנו את הירידה העמק נפרש לרגלינו. גדול כל כך ורחב, עם נקודות אדומות של בתים ונקודות לבנות של כוורות. השמש השוקעת צבעה את הכל בצהוב ערפילי, נשמנו נשימה עמוקה וירדנו אל הכפר בחזרה.

זו הזדמנות טובה להודות לכולם -; לוקאס, טום והפאוליסטס, פטריסיה שאיפשרה לי את הטיול הזה, אחיותיי הנפלאות ורות שהביאו אותי עד לכאן, זוקא, הוריי, כל מי שעזר להגשים את החלום הזה ובמיוחד לקדוש-ברוך-הוא, שארגן כזה יופי בעולם. אוהבת את כולכם מאוד.