
חוות נברלנד נמצאת בדרום אקוודור, באיזור שנקרא "העמק הקדוש", דרומית לווילקבמבה. בעלת החווה, טינה, היא היפית אמריקאית ואישה נפלאה. אפשר לומר שהיא חיה הרבה חיים -; יש לה ניסיון חיים מגוון כל כך ומלא ועשיר שנראה לפעמים כאילו השלם קטן בהרבה מסך חלקיו. איך הכל נכנס בפחות מחמישים שנה? ובכל זאת -; נכנס. ועכשיו היא כאן, באקוודור. היא הגיעה לפני שנים בעקבות בן זוגה דאז ונשארה מפני שכל כך אהבה את המקום והתחברה אליו. היא מעורה בקהילה לגמרי, עד כדי כך שהיא משמשת בתור המיילדת של הכפר! היא גם הסנדקית של חלק נכבד מילדי הכפר והדבר הזה בכלל לא פשוט, בעיקר מפני שברוב חלקי אקוודור הפערים בין ה"לבנים" וה"אינדיאנים" עדיין מורגשים באוויר.

העבודה שלי היתה בעיקר במטבח ובסביבתו -; נכנסתי כל כך טוב לתפקיד אשת האיכר: לצאת בבוקר לחליבה, לבשל לפועלים, להכין גבינות ולאפות לחם, להאכיל את התרנגולות ולטפל בכלבה הפצועה... קיום שליו. האחרים עבדו בגן הירק ובגינת העשבים, טיפלו בסוסים ובפרות, צבעו ושיפצו חדרי אירוח או עבדו על גולת הכותרת -; הקמת אנטנה לקליטת אינטרנט בראש הר סמוך כדי להביא אינטרנט לטומיאנומה. למה זה חשוב? חשוב. כשליש מהאקוודוריאניים בעולם לא חיים באקוודור. המצב הכלכלי דוחף אותם לנסות את מזלם בארצות אחרות, בעיקר דוברות ספרדית כארגנטינה וספרד. מה שאומר שחלק נכבד מתושבי טומיאנומה נפרדו מילדיהם, חבריהם, נכדיהם לפני שנים ומאז התקשורת ביניהם היא מינימלית והגעגועים רבים. תשתית אינטרנט לכפר, בתוספת תרומת מחשבים שטינה הצליחה להשיג לטובת העניין, תאפשר להם להיות בקשר עם החבר'ה שהלכו לבקש עתיד טוב יותר. הפרוייקט מלא כוונות טובות וכשלים לוגיסטיים, ונכון לעכשיו עדיין אין אינטרנט בכפר. אני מקווה שיהיה בקרוב.

הפועלים בחווה הם מקומיים -; חמישה חבר'ה שמחזיקים את העסק ותמיד יש מתנדבים. הפעם התקבצנו מרחבי העולם: אני, סטפן (מצרפת), סאמר (מקליפורניה) וניקי (מהאיים הקריביים), אלי (מבוסטון) ופליפה אהוב ליבי (מקולומביה). הילדים האבודים. כל יום אמרתי שאני בטח אעזוב בקרוב, ובסוף כל יום נשארתי. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי באמת עצובה לעזוב מקום, כי אני מרגישה שהחוויה הזאת היא באמת חוויה חד פעמית -; הצירוף המסוים הזה של האנשים והמקום והירח... לא יקרה שוב בחיים האלה. ואני הייתי בת מזל להיות שם בדיוק ברגע המתאים.
נשארתי ללילות הראשונים של הנובנה -; חג של תשעה ימים בטומיאנומה. לכל כפר בעמק יש את החג שלו, והנובנה של הכפר הזה היא בתחילת אוגוסט. הרעיון הוא שכל יום בחג מוקדש לכפר אחר. כל יום מגיע כפר אחר מהסביבה להתארח. במשך היום יש פעילויות לילדים ולמבוגרים (וגם למבוגרים מאוד - אחד האירועים היה משחק כדורעף לגילאי שמונים פלוס), בערב כולם נפגשים לתפילה בכנסיה ואחר כך יוצאים למגרש המרכזי והכפר האורח מעלה הופעות. חלקן טובות, חלקן פחות, ניקי ואני צחקנו בלילה הראשון עד שבכינו ובקושי הצלחנו לחזור הביתה אחר כך. אחרי ההופעות רוקדים, ובלילה האחרון יש מסיבה עם הופעה חיה ורוקדים עד הבוקר. בלילה האחרון כבר לא הייתי שם, אבל השמועה מספרת שהיה שמח. הלילה הרביעי היה הלילה שהחווה אירגנה ביחד עם חוות אחרות בסביבה, או כמו שכינו אותו "הלילה של הגרינגוס" -; בלי התראה מוקדמת מצאנו את עצמנו מול הכפר. רוקדים את "ריקוד הזקנים", משתוללים עם פליפה בתפקיד ה-vaca loca, אלי שרה שירים של ג'וני מיטשל... בכיתי בלילה ההוא. לא שזה אירוע נדיר כל כך כשמדובר בי, אבל בכל זאת -; כשהפועלים עמדו מול הכפר שלהם, שקיבל אותי כל כך יפה, ושרו "Por que te vas" (="למה את הולכת?"), ואז שלושה ילדים הגיעו ונתנו לי שקיות של פירות לדרך, לא היתה שום אפשרות לעצור את הדמעות. כדאי אולי להוסיף שהתושבים שם מאוד מאוד עניים, כך ששקית פירות היא באמת מתנה מיוחדת ויש בה מסר של אהבה וחברות.
פינת התכל'ס
פרטים על החווה אפשר למצוא בטיפ הזה:
www.lametayel.co.il/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA+neverland+%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D+%D7%90%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A8