חלק 9, טרינידד - אינה על אל-ניניו

חלק 9, טרינידד - אינה על אל-ניניו

22.1.2016

בוקר ראשון בטרינידד. אני מתעורר בארבע ומכריח את עצמי לסחוב במיטה עד שש ומשהו. נכנס להתקלח. ציפיתי לחוסר זרם אבל לא לחוסר מים חמים. יצאתי לקריסטינה לבדוק. "שכחתי להדליק", היא מצטערת ורצה להדליק את הדוד-בלון גז (כמו בלון של מנגל שישירות מחמם את המים). עד שיתחמם מקשקש עם קריסטי בחצי אנגלית חצי ספרדית. יש לה כלב האסקי סיביר יפיפה בן שנה ומשהו. אנחנו משחקים יחד. אני מקווצ'ץ אותו באוזניים ומדגדג בבטן… מתגעגע לנלה שלנו.

כשאבא מתחיל לזוז במיטה אני יוצא לסיבוב קצר ברחובות. כרגיל, הכי מעניין לראות איך מתעוררים במקום שאתה לא מכיר. ברחוב, מוכר לחם על אופניים, מכריז בקול שהוא שם, כמו אלטחזאכן, מוכר ביצים בדוכן שפתח בדלת הבית, ילדים בתלבושת האחידה (אותה אחת בכל עיר, לפחות עד עכשיו) בדרכם לבית הספר. האמידים יותר, על מונית ריקשה אופניים , הרוב ברגל. בפתחי הבתים יושבים אלו שקשה להם להתניע את בבוקר. בוהים בעוברים ושבים. (או אולי לצערם אין להם לאן ללכת לעבוד הבוקר).

בכל פינת רחוב, בבתים פרטיים, חלון קטן פתוח. קיוסק משפחתי. מקרר וטוסטר לחיצה. על הקיר לוח גיר עם רשימת הפריטים הזמינים לארוחת הבוקר של היום. כל פריט רשום על פס לוח נפרד שמחליק על מסילה. אם נגמר משהו, מושכים את הפס הרלוונטי הצידה שיבלוט מחוץ ללוח. כמעט תמיד יהיה תור של קונים. ברשימה, סנדוויצ'ים עם גבינה, חזיר, גבינה וחזיר, המבורגר. זהו. חוזר על עצמו כמעט תמיד. לפעמיים מגוונים בפיצה (לרוב עם גבינה פלסטית). הכי יפים הדוכנים עם הפירות הטרופיים, רק שגם כאן, אין את השפע שרואים במזרח הרחוק. יש פירות אבל קצת. לא יעזור, הם כל הזמן באווירת מחסור גם אם יש או אין כזה באמת.

מגיע לככר ה WiFi. מתחבר שוב, מדבר סופסוף עם דנה. יעל בשנ"צ שישי. קדוש, לא מעירים. מעלה פוסט של שלשום לבלוג, מוריד אימיילים וחוזר לקאזה לארוחת בוקר. אבא כבר בחוץ מקשקש עם קריסטינה. יש לה חצר פנימית כיפית מתחת לעץ מנגו עצום. כאן מקבלים את ארוחת הבוקר. אלחנדרו מגיע,מצטרף ומקבל גם קצת.

מסביבנו רכס הרים ובו לא מעט טרקים, אבל הם יהיו קשים מידי לאבא או ארוכים מידי. גם הנסיעה לכל כיוון, לפחות 40 דקות. מחליטים ללכת על פארק El Cubano. הפארק ממש קרוב לטרינידד, המסלול של 3-5 ק"מ. סבבה. עצירה בחנות של אתמול להעמסת בקבוקי מים. הפעם אפשר לקנות. המוכרת לא קולטת שאלחנדרו מקומי ומנסה לתחמן את שנינו בעודף (כל אחד בנפרד). אני מזהה את התרגיל, אלחנדרו אחראי על הנזיפה. היא מאד נחלצה. (אלחנדרו סיפר שהיא יודעת שאם הוא ידווח, זה הסוף שלה בעבודה).

פונים מהכביש וה הראשי לדרך הגישה לפארק. חמישה ק"מ של כביש שנורא רצה להשאר סלול אבל לא נותנים לו. מתנהלים בסלאלום בין הבורות בחמישה קמ"ש. אלחנדרו מאד שומר על הרכב. משגע אותו שנכנסות לכאן משאיות ואוטובוסים עם תיירים, לוקחים לא מעט דמי כניסה אבל מעולם לא טיפלו בכביש. בחנייה בוטקה למכירת כרטיסים ומסעדה. המחיר עבורי תשעה cuc. עבור קובני, 15 פזו. הבדל של פי 16 ! אבא נשאר עם ספר וסודוקו במסעדה בתוך היער, אפילו אי אפשר להגיד לו ביי, הוא כבר בשיחה קולחת עם הצוות…

יוצאים לדרך, כבר בכניסה על הגשר התלוי מזהים זוג מטיילים ישראלים. פעם ראשונה שלנו בקובה שרואים ישראלים. הזוג מקיבוץ מגן, מאד נחמדים. אנחנו נשארים כולנו לאורך כל הדרך, שומע על ההפרטה שכשלה בקיבוץ, על המלחמה האחרונה עם הנכדים בבית וכמובן על הטיול בקובה עד עכשיו. גם להם יש רכב צמוד ומדריך - נהג שקיבלו דרך סוכן בארץ. רק שהוא בקושי דובר אנגלית ורחוק מאד מהידיעות של אלחנדרו. הם מאד מתלהבים מאלחנדרו. בצדק. לוקחים את הפרטים. אני מקווה שבקיבוץ מגן יש תקציב נסיעות שופע, בטוח שיגיעו אליו עוד…

המסלול קליל, מעט עליות קצרות. כולו לאורך הנהר. הליכה בשביל טוב, ומסביב יער דיי טרופי וסבוך. מאד מאד לח. פה ושם ציפור מעניינת (שאלמלא אלחנדרו לא היינו מזהים), קן טרמיטים ענק. מגיעים אחרי שעה לאטרקציה הסופית, מפל מים של בערך 15 מטרים לבריכה מאד יפה. היו שם מטיילים אמיצים ומאובזרים במים הקרים, אני בלי בגד ים, ויתרתי. במקום שלושה עובדי פארק. הראשון אוסף את כרטיס הכניסה, מוודא שלא התפלחת ממקום אחר, והשניים האחרים עובדים על בניית מעקה מעץ בשביל לכוון המפל. את הכרטיסים שהם אוספים, הם משתדלים למחזר אח"כ בכניסה וככה להשאיר בכיס את התשלום של התיירים. ככה עושים כשהמשכורת החודשית היא 300-400 פזו. צילומים, נשנושים (היום הבאתי חומוסים קלויים, פעם ראשונה של אלחנדרו), מהזוג הישראלי קיבלנו עוגיות גרנולה תוצרת בית. יאמי.

מתמהמהים מעל המפל. אלחנדרו מאיץ בנו, הוא מרגיש גשם מתקרב. אמרתי לו שאל-ניניו כבר השאיר את חותמו בהוואנה, לא מספיק? את התשובה לא הספקתי לשמוע כי הוא כבר פתח בהליכה מהירה בכוון חזרה. נדבקתי אליו. שתי דקות וארובות השמים נפתחו. בהתחלה, היער הסבוך מרכך את הגשם, באיזשהו שלב, זה לא מספיק. תופסים ריצה. זוג הישראלים נשארו קצת מאחור. אני רץ כי חושש על המצלמה. את הדרך חזרה עשינו ב-25 דקות. לסיכום, חביב. ראינו יפים מהיער הזה. חבל שדורשים מחיר מופקע. אבל מבחינתי, מסלול הליכה רגלי תמיד טוב.

אבא ישב לו במסעדה עם התשבצים ובוטנים. מקשקשים עוד קצת עם הזוג הישראלי, החלפת כתובות ויוצאים חזרה.

הגשם טיפה נרגע, אבל אלחנדרו לא אופטימי. "24 שעות, ככה זה בקובה" . אני רוצה לקנות היום כמה מתנות קטנות. כולם ממליצים על טרינידד. עצירה קצרצרה בחדר וחוזרים לעיר העתיקה לחפש את דוכני המתנות ברחוב. אבל לך תתכנן משהו כשאל-ניניו בשטח. רק יוצאים מהרכב, ושוב מבול. אין מה לצאת ואף רוכל לא פסיכי לפתוח את הדוכן. חזרה לרכב, נסע לחפש משהו קל לאכול. משוטטים לא מעט כי מסעדה ממש לא בא לנו, מוכרי המזון המהיר מתחבאים מהמבול. עוצרים ליד מסעדת "התאומות". מסעדה/קפה שאלחנדרו ממליץ. 5 דקות אין מה לצאת מהאוטו, אפילו שני הצעדים למסעדה במבול כזה לא יסתיימו טוב. אבא אמיץ, הוא יודע שהוא איטי בכל ההתנהלות של הישלפות מהרכב אבל לא נלחץ. אם הוא יצא אנחנו נשאר? רצים פנימה. מקבלים שולחן עם נוף לככר. מרק עוף לאבא, (שמסתבר שהוא בלי עוף), כריך בשבילי וחביתה לאלחנדרו. בירה בשותף. בינתיים המוני התיירים נעלמו מהרחובות. או בחדרים, או במסעדות או צמודים לקירות הבתים ומנסים לשרוד את הגשם הזועף. קצת נרגע אבל כל כמה דקות עוד גל גשם.

אמרתי לאלחנדרו שחייבים לקחת את הצ'אנס ולחפש דוכנים. הוא לא מהסס. יוצאים לרכב, שוב מבול, נסע קצת לחלקים בעיר העתיקה הפחות מתויירים, לראות ולקוות שהגשם יחלוף. זיהינו הפסקה, נסענו מהר לאזור הדוכנים. הם פתחו. אני רץ. לא מספיק להכנס, מיד קופצים עלי המוכרים אם אני רוצה להחליף משהו שיש לי. לא מעוניינים רק בכסף. אני סחבתי בתיק כמה חולצות, עטים, סבונים. אמנם לא קיבלתי הרבה עליהם אבל win win לכולם. כולם מנסים למכור לי קופסאות עץ לסיגרים. אין ברירה, חייב לשדרג את סגנון החיים שלי לעישון סיגר עם קוניאק כל ערב. (במקרה שלהם עם רום).

באיזה שלב, שוב מבול. הרוכלים מכסים בניילון את הסחורה, ואני מצטופף איתם מתחת לניילון. מנסים לתקשר בבליל של אנגלית לתיירים וספרדית למתחילים. חוויה.

אבא בינתים בשיחות עם עוד חברים חדשים: הלהקה שמנגנים במסעדה ממול ואח"כ בעלי החנות הצמודה. אין לו מעצורים. חברותי. הם מתים עליו. הלוואי שהיה לי חצי מהכישורים החברתיים שלו. איך אלחנדרו אומר, "תשאיר אותו בכל מקום בעולם, בכל שפה, הוא יסתדר מצויין". צודק 100%.

מחזירים את אבא לנוח בחדר, מעמיס עוד כמה דברים אחרונים שיכול להחליף או לחלק וחזרה לשוק. שש בערב, מבול. כאן אין שעות נוספות, כל המוכרים קיפלו ונמלטו מהגשם. גם אנחנו חוזרים מיד לחדר. קובעים להיפגש בשבע וחצי אחרי מקלחות לארוחת ערב.

אלחנדרו השאיר אותנו בפתח של מסעדת "סן חוזה" המומלצת והמשיך הלאה. תור גדול בכניסה, נרשמים ומחכים. מתקדמים כאן, מקבלים ביפר לסימון שהתור שלנו יגיע. 20 דקוץ והתיישבנו. נחמד בפנים. אין להקה, שקט. מנות ענקיות. לאבא פאייה פירות ים ולי שרימפסים בשום עם צ'יפס ואורז שחור עם שעועית (פריחולס). בירה מקומית להחליק את הכל. בזמן שחיכינו לאוכל, הפסקת חשמל בעיר. המלצרים מנוסים בעניין ושולפים פנסים ונרות. בחוץ ממשיך הגשם. אח"כ, בחדר מחכות לנו קריסטינה והבת. יושבות בסלון ורואות טלנובלה ברזילאית פופולארית. אבא קצת איתן, ואני אורז לקראת העזיבה מחר. בתוכנית ירידה דרומה לכוון Camaguey, יוצאים מהמסלול התיירותי השחוק לכפרים ולעיר גדולה אבל הרבה פחות מוכרת. יש לנו לא מעט עצירות בדרך הארוכה, אז נצא מוקדם. רק ש"אל ניניו" ירד לנו מהגב כבר...