רקע היסטורי על קובה

לאחר שהייה של שבועיים בקובה אני עוזב אותה מבלי שגיבשתי דעה מוצקה לגביה. אין ספק שזו מדינה מיוחדת במינה, ולו רק בגלל צורת השלטון שבה. הדבר שמאפיין אותה במיוחד הוא ריבוי הניגודים שבה -; משטר שהוא גם סוציאליסטי וגם דיקטטורי, גם קומוניסטי וגם קפיטליסטי, מדינה הנמצאת במצב כלכלי קשה אך מראה הישגים מרשימים בתחומים כמו חינוך וספורט, מדינה אשר התפתחותה נקטעה פעם אחת בתחילת שנות השישים ופעם נוספת בסוף שנות השמונים, ורק בשנים האחרונות נפתחו שעריה למערב - מה שנותן לרחובות ולחלונות הראווה מראה מוזר של יצור כלאיים, שילוב של תקופות העוני הקשות בעבר הרחוק עם העושר הטכנולוגי של שנות האלפיים.

לתיירים שמגיעים לקובה לתקופה קצרה קשה לעמוד על אופייה האמיתי. האם השלטון הייחודי שלה אכן יעיל כפי שהוא מתיימר להיות? האם האזרחים מרוצים ממצב המדינה או פשוט מפחדים לפתוח את הפה נגד המשטר? תוצאותיה של המהפכה נראות בבירור -; החינוך והבריאות בחינם וכן גם מוצרי מזון בסיסיים, הבדלי המעמדות העצומים שהיו קיימים לפני המהפכה נעלמו כמעט לגמרי, רוב הנכסים של העשירים הולאמו ומעמד הפועלים שסבל בעבר מעוני וניצול הפך למעמד הביניים שכולל את מרבית האוכלוסייה.

אך מן הצד השני מצבה האקונומי של קובה קשה, היא עוד לא התאוששה מנפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ומאיבוד הסיוע הכלכלי הרב וקשרי המסחר העיקריים עם העולם המערבי. הממשל צמא להשקעות מבחוץ ומעודד אותן בכל דרך אפשרית, לא פעם גם על גבם של האזרחים אשר גם הם מנסים לנגוס מאותה עוגה של כסף זר, הכסף המקומי כמעט חסר חשיבות ומי שלא מכניס לכיסו מעט דולרים (כך קוראים המקומיים לפזו קונברטיבלה - כסף מקומי שנועד לתיירים והוא חסר ערך לחלוטין מחוץ לקובה) בקושי מסוגל להתקיים. השלטון העכשווי, שנוצר בעקבות מחאה על שלטון העריצות של בטיסטה ואימץ במהירות קווים סוציאליסטים וקומוניסטים, הפך גם הוא למעיין דיקטטורה ששליטה היחיד - פידל קסטרו - מונע כל סוג של מחאה נגדו ומטיל סנקציות קשות על האזרחים (הפסקות חשמל יזומות, מיסים כבדים על פתיחת עסקים וביקורות קפדניות) בשם הסוציאליזם ולמען כלכלת המדינה.

הניסיון להשוות את קובה עם מדינות אחרות באמריקה הלטינית דוגמת בוליביה או גואטמלה, שגם הן במצב כלכלי רע, רק מגביר את הבלבול -; במדינות האלה אחוז גדול מהאוכלוסייה לא מסיים את בית הספר ורבים כלל אינם יודעים קרוא וכתוב, העניים הם חסרי כל לחלוטין ואין אף אחד שעומד מאחוריהם. השלטונות עסוקים בניסיונות לשפר את הכלכלה ואינם מתפנים להתעסק עם חינוך, איכות הסביבה, תרבות, בריאות וספורט, העם יכול אמנם לבחור את שליטיו אך אלו מתחלפים במהירות בגלל מחאה של מתנגדיהם - מה שמערער עוד יותר את יציבות השלטון והמדינה. בקובה כאמור כל הדברים האלו אינם קיימים, היא בעלת אחוז יודעי קרוא וכתוב הגבוה ביותר באמריקה הלטינית, הבריאות התרבות והספורט מפותחים אפילו בהשוואה למדינות מערביות וגם רחובותיה נקיים ושמורים יחסית.

 מלבד כל זה קובה היא גם מדינה יפהפייה עם חופים קריביים מדהימים, יערות גשם עבותים, מבנים קולוניאליים ישנים אך מרשימים ומכוניות ישנות כמעט באותה מידה. יש לקובה גם יופי אחר, יופי של פעם. כבר שנים רבות שמצבה הקשה מונע ממנה להתפתח וגורם לה להיראות כאילו הזמן עצר בה מלכת: הרבה מבנים ישנים ומוזנחים, כבישים רחבים שמגיעים לכל מקום אך התנועה העיקרית עליהם היא של עגלות רתומות לסוסים, אנשים שהבילוי המועדף עליהם הוא לשבת על כיסא הנדנדה (מוצר חובה בכל בית קובני) ליד החלון ולהשקיף לרחוב, ילדים שמתאמנים בכל קרן רחוב בכדור בסיס (הספורט הלאומי של קובה ביחד עם הדומינו) עם מקלות של מטאטאים ופקקים של בקבוקים וכמובן מסורת תרבותית חזקה וארוכת שנים, ערבוב מנהגיהם של האינדיאנים המקומיים, הספרדים הכובשים והאפריקנים שהובאו לאי כעבדים וכיום הם חלק בלתי נפרד מאוכלוסייתו הרב-גונית.

לתחילת הכתבה

מוזיאונים ומוסיקה בהוואנה

הוואנה היא עיר מעניינת ששווה להשקיע בה מספר ימים. מומלץ ללכת על ה`מלקון` -; חומת אבן גדולה על שפת הים. הליכה מערבה תוביל למרכז העיר ולעיר העתיקה, שם נמצאים מרבית האתרים המעניינים. ניתן למצוא שם מוזיאונים רבים, ביניהם גם את מוזיאון המהפכה אשר מתאר כמובן את כל שלבי המהפכה שהנהיג פידל ב- 1959. באיזור יש גם מבצרים ומונומנטים רבים שמעידים על ההיסטוריה המפוארת של העיר, מסעדות עם להקות ששרות ב- live וכמובן שווקים גדולים, בהם ניתן למצוא שלל עבודות יד מדהימות ביופיין, ציורים, פסלים, כלי נגינה וגם מזכרות מכל הסוגים. בתחילת שנות השישים התנתקו קשרי המסחר של קובה עם ארה"ב ורוב כלי הרכב שנוסעים בכבישים הם בערך מאותה תקופה (אומרים שהקובנים הם המוסכניקים הטובים בעולם), דבר שהופך כל מגרש חנייה למוזיאון למכוניות עתיקות.

 המוזיקה היא כמובן אחד ממוקדי המשיכה של קובה, בנוסף לבתי המוסיקה הפזורים ברחבי העיר אני ממליץ על מועדון ג`אז מיוחד ונחמד מאוד הנקרא la zorra y el cuervo, (קרוב לדירה של מריה הלנה). וטיפ קטן וחשוב: שדה התעופה בהוואנה עשוי להיות קצת מאיים, אנשי האבטחה מעכבים לפעמים תיירים ללא כל סיבה, אך אין מה להילחץ. חשוב רק לוודא שיש כתובת של מקום לינה בהוואנה (ולא לספר יותר מדי על השירות בצבא). מחוץ לשדה התעופה מחכות מוניות לעיר, קאזה מומלצת מאוד - Maria Elena - בכתובת: Calle 13 No.106 apto. 5 e/.L y M, Vedado, La Habana. Cuba (קומה 5). המייל שלהם: [email protected] והטלפון: 832 4346. מומלץ לדבר איתם קודם. בעלת הבית מאוד נחמדה ומוכנה לעזור בהכל, היא מסדרת מקומות לינה מצוינים בערים אחרות ומכירה מקומות מעניינים בעיר.

לתחילת הכתבה

ברקואה - רק רום, מוסיקה וסלסה

עיר קטנה בקצה המזרחי של קובה, מוקפת בנוף יפהפה. ניתן לשכור קטנוע ולהתרחק קצת מהעיר - ישנן דרכים יפהפיות לאורך הים מלאות בצמחיה ירוקה ועצי קוקוס. בצידי הכביש אפשר לראות כל כמה מטרים סלעים שטוחים, עליהם משורבטים בצבעים עזים שלל ציטוטים של הגיבורים הלאומיים פידל קסטרו -; "un mundo major es possible" -; עולם טוב יותר זה אפשרי, וצ`ה גווארה -; "hasta la Victoria, siempre" -; עד הניצחון, תמיד. הכבישים עצמם מלאים בורות וחלקים מהם אף אינם סלולים, והתנועה העיקרית בהם היא של עגלות רתומות לסוסים. ישנם שני מסלולים מומלצים באיזור העיר, האחד הוא בפארק הלאומי הומבולדט והשני הוא טיפוס על הר Yunque (סדן). בשניהם ניתן להתרשם מהצמחייה הירוקה והמגוונת, מנחלי המים הצלולים, מרצועות החוף היפהפיות ומהטבע הכמעט בתולי.

 באחד הימים בהם שהיתי בברקואה ישבתי עם בחור נוסף איתו טיילתי בכיכר המרכזית של העיר, וצפינו בעוברים ושבים. לאחר כמה דקות של ישיבה ניגשו אלינו זוג קובנים מבוגרים, אחד מהם אוחז בידו בבקבוק רום מלא למחצה והשני מחזיק כוסות פלסטיק. הם התיישבו מולנו והציעו לנו מעט רום ומיד פתחו בשיחה, שתמציתה הייתה שברקואה היא המקום הטוב ביותר בקובה. כששמעו שאנחנו מישראל אמר אחד מהם שאצלנו יש הרבה בעיות, עניתי לו שגם בקובה יש בעיות אך הוא טען שבקובה הכל טוב -; שותים רום, שומעים מוסיקה ורוקדים סלסה כל היום.

לתחילת הכתבה

טרינידד - החיים האמיתיים בקובה

עיר נחמדה עם חוף יפה, מומלץ לישון אצל ג`יני וחואן Yini ines saroza Marcos בכתובת: calle Andres berro macias # 76. הטלפון: (00) (53) 4193093 זוג נחמד, הבעל מרצה להיסטוריה שכיף לשמוע ממנו קצת על קובה. טרינידד הייתה עיר מפותחת מאוד בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 שגשגה בזכות גידול הסוכר בסביבתה. השגשוג הביא לפריחה כלכלית ותרבותית, שנקטעה עקב מלחמת העצמאות בסוף המאה, והעיר כאילו שקעה בשינה מאז וכל אותם מבנים מפוארים נשתמרו כמות שהם וכיום נותנים לעיר מימד נוסף. רבים מרחובותיה מרוצפים באבנים והיא מפורסמת בבתי המוזיקה האיכותיים שלה. באחד הימים יצאתי לסיור ברכבת ישנה (מ- 1920) שעוברת באזורים הכפריים, בהם היו בעבר מטעי סוכר רבים. הנופים נראים כאילו נלקחו מסרט של שנות ה-50` -; בתי עץ ופח, כרי דשא ירוקים בהם רועות פרות, עגלות רתומות לסוסים או שוורים, זקנים יושבים על כסאות נדנדה בפתחי הבתים וכמובן הרכבת, אשר נעה באיטיות ועוצרת פעמים רבות במהלך הנסיעה, פולטת ענני עשן שחור וצופרת לעוברים ושבים. כיוון שטרינידד היא עיר קטנה יחסית, אפשר להגיע בקלות לאזורים הפחות מתויירים (והיותר עניים) של העיר, ולהתרשם מהחיים האמיתיים בקובה: הרחובות מוזנחים, הבתים ישנים, ילדים משחקים ברחוב בייסבול עם אלות מאולתרות ומבוגרים משחקים דומינו בקרנות רחוב. ניתן לשמוע מוזיקה בוקעת מאחדים מהבתים ואפילו נתקלתי בלהקה שעושה חזרות לקראת מופע עתידי.

לתחילת הכתבה

חוזרים הביתה

הביקור בקובה עורר בי מחשבות רבות לגבי צורת החיים בה ולא יכולתי להימנע מלהשוות אותה לצורת החיים בקיבוץ. האם הדרך הזאת, המבוססת על אידיאלים נאצלים כל כך, יכולה עדיין להתקיים בתקופה שבה הכסף הוא המטרה ולא האמצעי? כך או כך, בינתיים קובה היא עדיין פנינה תרבותית ומדינה מדהימה, אשר נחרטת בזיכרון לשנים ארוכות כמעט כשנותיו של מנהיגה.

 זהו, טיול נוסף נגמר, ושוב חוזרים הביתה אל כל אותם דברים אשר רק לפני זמן לא רב נראו רחוקים כל כך, החוויות הטריות מהטיול מתערבבות עם השגרה המוכרת והכול הופך למעין בליל של געגועים זיכרונות ורגשות, אשר מתעמעמים אט אט ובסוף נשאר רק זיכרון רחוק, תמונות וסיפורים, אשר מחזירים אותי כל פעם מחדש אל אותם מקומות קסומים. ושוב אני מניח בצד את התרמיל ועט הכתיבה ומבטיח לעצמי שזה לא יהיה הטיול האחרון. משתדל להשאיר לעצמי עוד כמה חלומות שטרם מומשו, בכדי שיהיה לי למה לשאוף. איש חכם אמר לי לא מזמן את המשפט הבא: "החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שלך אלא לפי כמות הרגעים בהם אתה עוצר את נשימתך". ולכן, אני שואף לחוות כמה שיותר רגעים עוצרי נשימה, יהיו אלה מקומות יפהפיים, תרבויות מרשימות או אנשים מיוחדים, כל רגע כזה נצרב בזיכרוני ואפילו הזמן, אויבו הגדול ביותר של הזיכרון, לא יוכל להוציאו משם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה