האם ניתן להתגעגע לתקופה שמעולם לא חיית בה?
מזה שנים רבות אני מסתובב בתחושה חמקמקה ולא ברורה, מן נוסטלגיה שאיני מבין על מה ולמה וכל פעם שאני מנסה לחקור אותה, היא מתמסמסת מבין אצבעותיי.
אנשים רבים מופתעים שבחרתי לפתוח קורס-הישרדות ושואלים אותי למה אני עושה את זה?
מה זה רלוונטי לחיינו?
במשך זמן-מה גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו והיום פתאום נפל לי האסימון....
לאחרונה עברתי לגור במושבת-כנרת וכהרגלי ביום שהעברתי לפה את כל הדברים, כבר עשיתי טיול רגלי מסביב, מתמצה ומבין בדיוק איפה כל דבר נמצא – החוף הכי פרטי, תחנות-האוטובוס, הצרכניות המקומיות, כיווני-הכבישים וכן-הלאה.
עם זאת, ידעתי שיש עוד הרבה לאן לטייל ולא הצלחתי להביא את עצמי לצאת מהדירה הנעימה שלי מאיכות-החיים האירופאית הזו.
השבת לא נתתי לעצמי לחשוב על זה יותר-מדי כדי שלראש לא תהיה הזדמנות להתחרט, לבשתי בגד-ים, את הכאפייה הדרוזית, לקחתי רק בקבוק-מים ופשוט יצאתי לסיבוב.
בתחילת-הדרך ירדתי במקטע שביל ישראל למקום שהסתבר כ-"גן רחל" על-שם רחל המשוררת.
רחל, הייתה בתו של איסר-לייב שבגיל 8 נחטף לצבא הרוסי ושירת שם כ-25 שנה והאם סופיה שהייתה הבת של לא אחר מאשר הרב הנודע של קייב בזמנו, משה מנדלבאום.
בעקבות אחיה הצטרפה לתנועה-נוער ציונית ובהמשך עלתה לארץ ומשום שרצתה לעסוק בחקלאות עברה ב-1911 ל-"חוות העלמות" שהייתה חווה להכשרת נערות בחקלאות, על שפת-הכנרת.
היא הייתה בקשרים עם אנשים מדהימים, מנהיגי הישוב העברי, בניהם מאהבים נודעים כזלמן שז"ר שהקדישה להם משיריה, אך לעת-עתה אעצור את סיפורה המרתק ונחזור לגן על שמה.
בדומה לחייה של רחל, הגן מלא עצי-דקל גבוהים, גאים וחזקים, אך למטה האדמה מופקרת ומלאה עשב-בר.
כשממשיכים על השבילים ועוברים את קו האקליפטוסים, מגיעים לעוד אזור ב-"שמורת-הירדן", המקום מוזנח ועם-זאת ניתן למצוא שרידים קיבוציים שמשרים אווירה אותנטית וזורקים אתכם לימים עברו כשחקלאות הייתה חקלאות.
בית-המוטור
אי-שם באמצע החורשה הגדולה נמצא בית-המוטור, מבנה יפיפה מאבני-בזלת שנבנה על-ידי האגרונום משה ברמן שניהל את חוות-כנרת, שם הייתה המשאבה הראשונה ששאבה מים מהירדן להשקיית הגידולים וכיום הוא משמש מוזיאון.
גם למבנה זה היסטוריה עשירה ומעניינת, על האנשים שחיו שם בלי חשמל וניסו לגדל גידולים, חלקם מהמשפיעים על הציונות (כגון מנחם שמואלי הידוע בשם העט ממש"י אשר ב-1911 נמצא מת על הדרך בין בית-המוטור לחוות הכנרת כשהלך להביא לחם; נעליו נמצאו ליד גופתו, פניו כלפי מטה ופיו מלא עפר. רופא ערבי קבע שהוא נפטר משבץ, אך יש סברה שנרצח על-ידי שודדים בדואים. לזכרו ניטעה חורשת-האקליפטוס הידועה משירה של נעמי שמר, על גדת נהר הירדן, בקבוצת כנרת). בין השאר גם נזכר בהקשר המבנה סיפור על מאבק בין יושבי כנרת ליוצאי-תימן.
מקום מקסים, שמסתיר היסטוריה עגומה של סכסוך.
עם-זאת מה שאני ראיתי שם ונכמר ליבי, זוהי שמורה עזובה, נהדרת, פינות-חמד בכל האזור שהיום אינו מטופח או מטופל וכנראה שהשטח שייך לחברת מקורות, אז לכו תדעו אם אי-פעם יחליטו לשמר אותו כראוי.
בית-העלמין כנרת
מאז שעברתי לכאן כל הזמן טרחו לספר לי שבית-הקברות פה ייחודי ומלא בסיפורים וממש חובה ללכת לבקר בו.
בתור אחד שלרוב נמנע מלבקר בבתי-קברות שלא לצורך (אני תמיד נזכר בשם התמוה "ארץ החיים" לבית-הקברות בהרי-ירושלים), לא ששתי ללכת לשם ועם זאת, קולות ההמונים שכנעו אותי.
מה אומר ומה אדבר, איני מצטער על כך כלל, כי שם הבנתי מה שחמק ממני מזה זמן-רב...
בית-העלמין כנרת, החל מקברו של ממש"י על גדת-הכנרת שהוא כה אהב; זה לא תוכנן להפוך לבית-קברות, אך עם הזמן קברו שם עוד כמה וכמה אנשים חשובים וכך המקום הפך לבית-קברות של ממש.
מלבד הנוף המדהים של הכנרת, המצבות על התל, כולן מספרות סיפורים מדהימים של ראשוני הישוב-העברי. הן מעוצבות כאילו הן חלק מהטבע, מהקרקע ובניהן פזורים מגוון סיפורי-חיים מדהימים.
החלוץ אלקסנדר ברקנר אהב להתבודד ולנוע יחידי בהרים ובעמקים, אך הוא סבל ממחלה בשם "מחלת הנופל".
הוא עלה לארץ מרוסיה והיה מתהלך יחף בשומרוןובגליל-התחתון, חלומו היה להיות רועה.
לבסוף הצליח להפוך לרועה במושבה ובחוות כנרת, אך מחלתו גרמה לו ייסורים רבים ולבסוף הוא ירה בעצמו כדי להפסיק את ייסוריו.
מלבד היופי עוצר-הנשימה, המקום נגע בי במיוחד –
מכל אנדרטה וגלעד מורגשת התחושה של אנשים שהיו מחוברים בדמם לאדמת ארץ-ישראל ובזה בדיוק מצאתי את עצמי, בתחושה הבלתי-אמצעית של החיבור הזה.
כשהייתי ילד, היינו מבקרים הרבה אצל חברי משפחה בקיבוץ דגניה –
אני זוכר את חדר-האוכל, זוכר נסיעה בשבילי-הקיבוץ באופניים עם סלסלה מקדימה, זוכר לילות שהיינו יושבים בחוץ- קבוצה גדולה של אנשים ומפטפטים אל תוך החשיכה בשלוות הצרצרים, אני זוכר קריוקי, אני לצאת כמה חבר'ה לחוף, שם באמצע המים הייתה לה משום-מה קבועה – רפסודה שהיינו שוחים אליה, יושבים עליה וקופצים ממנה למים;
אני זוכר חיים שמעולם לא חייתי, אלא רק הייתי אורח בהם לפרקי-זמן קצרים, גיחות של פשטות וקרבה אמתית למקורות.
פתאום הבנתי שאני כמהה ומלא כיסופים לתקופה הרבה יותר תמימה, שאנשים לא התרכזו אך ורק בכסף, בטכנולוגיה מתקדמת, במסכים, במרוץ הבלתי-פוסק, בחיים-הנוצצים;
אני מתגעגע לתקופה שבה אנשים עם ערכים עמוקים רצו לעבוד את האדמה, לייסד מדינה שהיא חלק מהטבע-המקומי, אנשים שהיו מחוברים לצורות הכי יסודיות של היקום והקיום שלנו.
מעולם לא חייתי בתקופה הזו, עם זאת מגעים חולפים עם בני-מושבים או קיבוצים בחיי שעוד שמרו קצת על הצביון והאופי תמיד הזכירו לי אותה ותמיד רציתי להיות חלק מזה, או יותר נכון, זו תמיד הייתה הפיסה החסרה – החלק שחסר בי.
החלק שזכיתי קצת להכיר בזכות סבי וסבתי היקרים והאהובים שהיו אנשי ארץ-ישראל באמת, זיכרונם-לברכה.
שביל סובב-כנרת
מבית-העלמין ניתן לצאת ישר למסלול המקיף את הכנרת (שביל סובב כנרת) – ודאי שלא עשיתי את כולו, אך כן טעמתי ממנו.
הוא מלא בפינות-טבעיות ונהדרות ונקודות מקסימות שיורדות אל המים;
משום-מה הוא לא מטופל והצמחייה שם פרא, מסתירה כמעט לחלוטין את הדרך.
זה צורב וצובט בלב, לראות איך ממש מתחת לאף שלנו, בארצנו, יש מקומות מדהימים ביופיים, עשירים, חיים, עם נשמה ואף-אחד לא טורח לשמור עליהם.
שכחנו את אחת המצוות החשובות ביותר – לקחת את הרגליים שלנו וללכת בשבילי ישראל.
רק כאשר אנו מחליטים באקראי לקחת את עצמנו ולצאת לטייל, אנו מגלים מחדש את המקומות המיוחדים, הסמויים מחיי היומיום המתועשים והמהירים.
המקומות שבשבילם אנחנו כאן.
כשחזרתי לדירה, אחרי טיול-רגלי של 3 שעות וישבתי בחצר עם בירה-קרה, קראתי עוד קצת על רחל המשוררת.
כשהתגלתה אצלה השחפת, גירשו אותה מקבוצת-כנרת, כי חששו להדבק.
אולי החיים אז לא היו כאלה תמימים כמו שהלב אומר לנו...
אך מה שכן, אני שואל את עצמי כעת, איפה איבדנו את הדרך?
איפה אני איבדתי אותה?
מה אני עושה, מחפש עבודות שמספקות הרבה כסף, שואף לחיי-מותרות זוהרים, בחור שאפתן – נער עירוני שתא אחר העושר.
מתי שכחתי שמה שאני באמת מחובר עליו, נמצא בהישג רגליי – מתי שכחתי שגעגועיי האמתיים לאדמה?
מוקדש לסבא וסבתא - עדה וזאב ייבין שהכירו זו את זה בהתכתבות כשסבי היה בכלא הבריטי, הוא יוצא לח"י וסבתא יוצאת יוצאת הפלמ"ח
לסבא סמי שלא זכיתי להכיר ושבתא יהודית זילברשטיין שהייתה ניצולת שואה.
יהיה זכרם ברוך
