כהרגלנו בקודש, ובעיקר על מנת לחסוך לכולנו את הטרחה של לספר את אותו הסיפור מספר רב מידי של פעמים, נכתוב את קורותינו בטרק הנפלא לפארק הלאומי הצ'יליאני, הטורוס דל פיינה.
הגענו לעיירה בליל שבת ובחרנו לנצל את יום ראשון להתארגנות לטרק: הרצאה על הטרק עם יותר מידי בדיחות קרש, קניות בשופרסל המקומי (מוזר שלא מקבלים פה חבר זהב...), קניית נעליים חדשות במחיר מופקע ובכייה על המחיר המופקע ששילמנו על מקלות הליכה (שבראייה לאחור הספיקו כבר להישחק מעבר למידה המתקבלת על הדעת). כל ההכנות האלו השתלבו עם פסטיבל הוצאת הכספים של הפארק, כי כשהצ'יליאנים מחליטים שהם סוחטים את הסמרטוט, הם לא משאירים בו אפילו טיפה אחת... אבל מי אנחנו שנתלונן, אנשי קבע מהמעמד הגבוה?!
בוקר יום שני הגענו, וקמנו נרגשים לקראת הטרק המפורסם, הלא הוא הדאבליו.. פצחנו בנסיעה לכיוון הפארק, ובשיט על קטמרן החוצה אגם בצבעי טורקיז של מי קרחונים לכיוון הפאינה גרנדה, המחנה שמתחת לקרחון גריי. ידענו שיש לנו רק שעתיים לעשות 10 ק"מ בעלייה, לפני שהשביל שעולה אל הנקודה שממש מעל הקרחון יסגר, ואיתו גם הדרך לנק' הקמינג החינמית לוס טורס (סחטנים כבר אמרנו?). לשמחתנו השתמשנו באחד הטיפים הבודדים שהצלחנו להפיק מההרצאה הארוכה והמייגעת יום קודם, והוא לעלות אחרון לקטמרן וכך להוציא ראשון את התיק. אין ספק שזה השתלם, כיוון ששקד גם הספיק לראות חילופי מילים שכמעט הפכנו לחילופי אגרופים (אירופאים מפגרים) ואותי דורס עם התיק בחורה אסייתית קטנה (למה הם אוכלים רק אורז כל היום..). סיימנו ריצה ארוכה במעלה השביל, כשאנו נתקלים ברוחות מפתיעות בעוצמתן כנגדנו ובנופים מרשימים של יער שרוף (שריפת 2011) ואגם עם שברים מקרחון גריי.. הסוף היה ידוע מראש, שעת סגירת השביל הגיעה ולנו נותר זמן רב מידי מכדי להגיע לנקודת הביקורת, ולכן החלטנו להאט את הקצב ולהנות מיתרת היום.
בלילה הראשון ישנו ברפחויו גריי, שם גילינו את התרוממות הרוח שמספק לך חדר בישולים עם מים זורמים ושולחנות נעימים, שני ברזילאים שביקשו מאיתנו משחת שיניים כדי לשטוף ידיים והופתעו שזיהינו שהם ברזילאים על סמך השפה שהםדיברו (נראה שניתקל בכמות גדולה של אינטליגנציה בעוד כמה שבועות), וכמובן במירקו, הבחור האיטלקי שיהפוך להיות מושא הערצתנו. מילה על מירקו: איטלקי חביב בעל חיוך רחב, שהחליט לעשות מעשה שלא יעשה ולהתחתן עם צוררת, אבל כדי להעניש אותה הוא גורר אותה ברחבי הגלובוס בחיפושיו אחר אמו, תמיד משאיר אותה 200 מטר מאחוריו עם פרצוף ממורמר, וכמובן הוא נוהג לפלרטט עם כל אדם שנקרא בדרכו. אין ספק, גבר לעניין. לא יכולנו שלא לסיים את היום עם התבשיל האהוב עלינו, הספיציאליטה של זוג הגברים הישראלים החסונים, הלא הוא האורז דל פיינה.
ביום השני השארנו את הדברים במחנה ועלינו לכיוון תצפית על הקרחון, וכדי שלא ניכנס ללחץ של זמן החלטנו לחזור ולרדת לכיוון מחנה איטליאנו, קמפינג בחינם. שוב נתקלנו ברוח עזה ובנופים שנותנים מוטיבציה. הפעם ניסינו לעלות ברמה ולהכין רביולי עם בשר ברוטב עגבניות, מה שנגמר כמעדן קולינרי אך אסון למערכת העיכול.
ואז הגיע ואליי פרנסס, עמק שעולה בין שחורים מושלגים, להרי גרניט אדומים (גם הם מושלגים) ובמרכזו זורם נחל גועש. אין ספק שהגענו לתצפית יפיפייה, באמת שווה את זה. את הלילה העברנו ברפוחיו לוס קוארנוס, מוסיפים במודע יום נוסף לטרק, אך מוצאים לשמחתנו את מירקו, חברנו משכבר הימים. כיוון שהבנו שתוספת של יום משמעותה מחסור במזון, הצטדיינו בפסטה ובקופסת שימורים שטעינו לחשוב שמכילה טונה.. באותו ערב גם פגשנו את רומי ונועה, שעתידות לעשות טעות ולהגיע להוסטל שבו נישן בסוף הטרק, האחת שרופה ונפוחה כמו עגבנייה, כדי להעביר לנו ערב שלם של צחוק והנאה (להן פחות).
השמש זרחה על היום הרביעי במלוא תפארתה, ונתנה לנו גם קצב טוב, גם מצב רוח מרומם וגם נופים נהדרים. הצלחנו להגיע בבסוף היום, באופן מפתיע, לטורוסים עצמם ולהתחרדן בשמש על שפת הלגונה, עוברים בדרך את: זוג הישראלים שהתיימרו לחשוב שיעשו את הטרק צלב הימים ב4 ימים (והצליחו!!) וחבורה של ישראלים שמנתה 13 פרטים, מה שהבטיח לנו הנאה מובטחת מסכסוכים ומריבות.
אותו ערב, שקד מצא עצמו משאיל גרביים מלוכלכות (אך יבשות) לישראלי זר, מה שעשוי להתפרש כאקט של התכלבות דוחה, אך הוא העדיף להבין אותו כמעשה של קרבה ואצילות נפש. אחרי ארוחת הערב, ובידיעה שחבורת הישראלים הגדולה עוד לא הגיעה למחנה והתחילה לבשל, הכנו קפה והתמקמנו מול בקתתה העץ היחידה שניתן לבשל בה במחנה, מוכנים ומזומנים לראות את הישראלים בפעולה - הרי איך אפשר לבשל כמות גדולה כל כך בסוף יום קשה כשכולם עצבניים ועייפים, בלי לריב? להפתעתנו הרבה, נחלנו מפח נפש כשהתהליך הגסטרונומי עבר חלק, ואפילו זיכה אותנו בקצת חברה נעימה. מתני הפך מרועץ ליועץ, ושיתף מהידע שלו על טיולים וטפסי ת"ש בצבא.
למחרת עליתי לפני הזריחה לראות את הטורוסים בשיא זריחתם, אכן מראה מלבב, אבל אין טעם לעלות כל כך מוקדם (זה יפה רק כשהשמש עולה מספיק ובאמת צובעת את הטורוסים באדום), והעברנו את יתר שעות היום בהגעה מפרכת לפוארטו נטאלס ובהאבסה של כל טוב המטבח הצ'יליאני לבטן הרעבה שלנו.
מומלץ!
שכחתי לציין מה עלה בגורל קופסת השימורים החשודה שקנינו. כשפחתנו אותה נדהמנו לגלות חצי דג בקופסה, בשלמותו! מתן הצליח להכניס חצי ממנו לפה ואת השאר שפכנו לנהר, שיחזור להוריו... כלומר החבאנו אותו ביער ואת הקופסה בבקתת הבישול, כי זה באמת כבר לא הגיוני להסתובב עם כזה דבר יום שלם- צחנה אמיתית ומראה מזעזע.