המסע בעקבות הפינגווין המלכותי - פרק חמישי - פטגוניה

לתחילת המסע

לפרק הקודם

יום 20 - פונטה ארנס – פוארטו נטאלס

כיוון שכבר הגענו עד כאן (ואתם זוכרים כמה זמן זה לקח לנו, נכון?), החלטנו להמשיך את ההרפתקה בטיול קצר בפטגוניה. לשם כך הזמנו רכב בפונטה ארנס, בסוכנות Europcar בעיר. טיפ– הסוכנות הזאת מומלצת בחום. הצוות מדהים, הרכבים חדשים והמחיר ממש סביר. אנחנו אוספים רכב צ'רי חדש ומפנק ויוצאים לכיוון פוארטו נטאלס. המטרה היא לבקר בפארק הלאומי טורס דל פאיינה שהוא אחד הפארקים הכי, אם לא ה… בצ׳ילה. הדרך עוברת בערבות של דרום פטגוניה. זה נראה כמו מדבר למרות שיש כאן עשבים ושיחים, והדרך ישרה ושטוחה. מסביבנו בעיקר בקר וצאן, אבל מפעם לפעם אנחנו רואים חיה מוזרה שנראית כמו למה או אלפקה אבל בצבעים של חום צהבהב. מחקר קצר (תודה לוויקיפדיה) מגלה לנו שאלה גואנקו (Guanaco) – מין השייך למשפחת הגמליים, והוא באמת קרוב של הלמה. הגואנקו נפוץ לאורך שרשרת הרי האנדים, מבוליביה עד לארץ האש, בדרום צ'ילה וארגנטינה. הוא חי באזורים מגובה פני הים ועד לגובה של 4,000 מטר. פעם היו כאן מאות מיליונים, אבל עקב צייד (בעיקר כדי להשתמש בעור שלהם) האוכלוסייה היום היא של כחצי מיליון פרטים, וברוב דרום אמריקה הוא מוגדר חיה מוגנת (מלבד צ'ילה, כאן אוכלים אותם, וטיפ - בשר בקר הרבה יותר טעים לדעתנו).

שלוש שעות נסיעה ללא אירועים מיוחדים ואנחנו בפוארטו נטאלס, השער לפארק הלאומי טורס דל פיינה. נטאלס היא עיר של כ-20,000 תושבים המתפרנסת רובה ככולה מתיירות – מלונות, הוסטלים, מסעדות, בתי קפה, פאבים, חנויות ציוד מטיילים, סוכנויות טיולים, וכל מה שצריך כדי לטייל בטורס.

ההיסטוריה של העיר מתחילה במתיישבים גרמניים מהמאה ה-19 ומתבטאת באדריכלות ייחודית בסגנון מרכז אירופה, עם קתדרלה מעצי סקוויה שהיא המבנה העתיק ביותר בעיר. השוק המקומי מלא בעבודות יד מצמר, עור, אבנים ועץ, ומציע חוויות גסטרונומיות מגוונות המאפיינות את האזור. אה, כן, פוארטו נטאלס ידועה גם בעשרות הכלבים המשוטטים החיים בה. אלו כלבי רחוב, אבל הם לא באמת משוטטים, הם "גרים" במקום קבוע, אבל אין להם בעלים. ניסינו לשאול את המקומיים מה הסיפור, אבל או שהספרדית שלנו לא מספיק טובה, או שהם באמת לא יודעים מאיפה הגיע המנהג הזה. הכלבים נראים ממש בריאים ושבעים, אז כנראה שבכל זאת מישהו דואג להם.

אנחנו לא צריכים לגור ברחוב, יש לנו דירה נחמדה בלב העיר  (Entias Apartments) שהזמנו דרך בוקינג.קום, ממנה נצא לטיולים בטורס. טיפ- הנסיעה מפוארטו נטאלס לכניסה לפארק לוקחת שעה, אז מי שלחוץ בזמן ומוכן לשלם את המחיר, רצוי שילון בתוך הפארק (מחירי חדרים מ-300$ ללילה, וזה לא בעונה). מי שלא לחוץ בזמן, הנסיעה לפארק ממש יפהפיה, הדרך עוברת בערבות העצומות של פטגוניה, עם  מישורי עשב אינסופיים והרים מושלגים מסביב.

אחרי קצת שיטוטים בעיר, קצת קניות בשוק (שבועיים בלי קניות זה לא פשוט), אנחנו נכנסים למסעדה אסייתית שלא נמצאת בשום רשימה, אבל היתה במיקום מצויין – Asiatico. לא, זה לא מקום ששווה לכתוב עליו, אבל אוכל טעים וזול.

לילה טוב מפוארטו נטאלס

יום 21 - טורס דל פאיינה

את היום הראשון בטורס אנחנו מקדישים להיכרות עם הפארק. עולים לתצפיות, מבקרים במרכז המבקרים ומנסים לתפוס את הטורסים ללא עננים. הם מדהימים הטורסים, מחטי סלע עצומות המתנשאות לגובה בין 2,000 ל-3,000 מטר. כשהן מתנוססות מעל האגמים הכחולים והקרחונים העצומים, זה מראה מדהים.

טיפ- יש הרבה דיסאינפורמציה ברשת בנושא כרטיסים לפארק הטורס, אז הינה מה שאנחנו יודעים:

1. אפשר לקנות כרטיסים בכניסה לפארק (כמו שאנחנו עשינו). אם החלטתם לקנו מראש ברשת, שימו לב שאתם קונים אותו באתר הרשמי של CONAF, רשת הפארקים הלאומיים של צ'ילה. אל תפלו למלכודות של אתרי "סוכנים" או "ספקים", הם סתם גוזרים עליכם קופון.

2. כרטיס לטורס אפשר לרכוש ל"עד שלושה ימים" ול"מעל שלושה ימים". ז"א שגם אם באתם ליום אחד, תצטרכו לשלם על 3 ימים. זה לא נורא, כי במחירי 2024 זה בערך 35$ לכרטיס של 3 ימים לאדם.

3. יש הנחת "זקנים", אם אתם מעל גיל 60 תשלמו חצי מחיר, גם בלי תעודת אזרח ותיק.

4. הכרטיס הוא ללא הגבלת כניסות. אם קניתם כרטיס ל-3 ימים, תוכלו לצאת ולהיכנס לפארק כמה פעמים שתרצו. פשוט מציגים את הכרטיס לרנג'רים בכניסה. יש גורמים שירצו לשכנע אתכם ללון בתוך הפארק, וינסו לספר לכם שזה סיפור מורכב לצאת ולהיכנס. זה לא. עשינו זאת כל יום וזה עבד לנו נפלא. רק אל תאבדו את הכרטיס, כי אז תצטרכו לרכוש חדש.

בצהריים אנחנו אוכלים מרק עגבניות מעולה בקפטריה ב-Pudeto. אחד מאתרי הקמפינג שבמרכז הפארק. יש כאן מזנון קטן וחנות עם מוצרים בסיסיים ואפילו שירותים נקיים. אחלה מקום לעצירה קלה.

אנחנו מתחילים לנסוע מזרחה לכיוון היציאה מהפארק כשמאחורי אחד הסיבובים מופיע לפנינו עדר של גונאקו. חיה מוזרה הגואנקו, הם מלחכים עשב ומסתכלים עלינו במין מבט מתנשא כזה.

אנחנו מבלים את היום כולו בפארק וחוזרים לנטאלס רק בערב. פארק מדהים, כבר אמרנו? אנחנו סוגרים את היום על פיצה מצויינת (עם אבוקדו) בפיצריה הכי טובה בעיר – Mesita Granda – תודה לגל (שכטר) אהרון על ההמלצה החמה.

יום 22 - טורס דל פאיינה (2)

היום השני שלנו בפארק מוקדש להפלגה לקרחון גרי, הקרחון הכי גדול בפארק. ההפלגה מתחילה במלון גרי (300$ ללילה), שם קונים כרטיסים (110,000 פזו צ׳יליאני, וטיפ - בעונה חייבים להזמין מראש) וצועדים כחצי שעה עד הספינה. ההפלגה על פני אגם גריי עד לקרחון לוקחת כשעה בנוף יפהפה של הרים מושלגים שיורדים עד מי האגם האפרפרים, מכאן שמו.

הקרחון עצמו ענק - אורכו 28 ק"מ ורוחבו כ- 6 ק"מ  - יש לו שלוש לשונות קרח שיורדות לאגם וגובהן כמעט 30 מטר. הקרחון יורד משדה הקרח הדרומי של פטגוניה, אחד משדות הקרח הגדולים בעולם, אל אגם גריי שאורכו כמעט 17 ק"מ ורוחבו המקסימלי כ-4 ק"מ. האגם נחשב לאחד העמוקים ביותר בדרום אמריקה – מעל 400 מטר בנקודה הכי עמוקה.

כדי להנעים לנו את המאה דולר, אנחנו מקבלים משקה על חשבון הבית, קוקטייל קלפאטה סאוור, מהבר של הספינה, בו אפשר לקנות משקאות ונשנושים. טיפ- מחיר ההרפתקה אמנם מעל 100$, אבל שווה את הכסף כי הקרחון יפהפה, חמישים גוונים של כחול!!!

אנחנו חוזרים הביתה בנוף הטורס המהמם. גם היום הם קצת בעננים הטורסים. בדרך אנחנו עוצרים ליד מפל Cascada Rio Paine שמשולט בשלט קטנטן ״מפל״. בכל מקום אחר בעולם היו עושים מהמפל הזה אתר תיירות, כי מדובר ב- 15 מטר של מי קרחונים שוצפים במפל פרסה יפהפה.

ארוחת ערב אנחנו אוכלים (טיפ) במסעדה הכי טובה בפוארטו נטאלס (גם לדעת טריפאדוויזור וגם לדעתנו) – Santolla. זה מקום משפחתי קטן (5-6 שולחנות) הנמצא בתוך מבנה עשוי ממכולות תעשיתיות, והוא מתמחה בפירות ים בסיגנון צ'ילאני. מומלץ בחום!!

יום 23 - טורס דל פאיינה (3)

היום השלישי שלנו בטורס הוא יום כיפור (סליחה עם חברינו המאמינים). משפחת שכטר מייצגת אותנו בעולמות של מעלה, אז חגית ואני מטיילים לבד. בכניסה לפארק אנחנו רואים מיניבוס עומד בצד הדרך. אנחנו שואלים את נהג המיניבוס מה קרה, והוא עונה באדישות מה ״יש כאן פומה״. אנחנו עוצרים באמצע הדרך, מזיזים את הרכב רק אחרי שנהג המיניבוס מסביר לנו שאנחנו עוצרים את כל התנועה בפארק, ויוצאים לראות פומה!!!!!

חיה מרשימה הפומה, מין חתול זהוב ענק שמסתכל עלינו במבט של "תעזבו אותי בשקט בבקשה" מראש גבעה קטנה לצד הכביש. אנחנו (ושאר התיירים והמצלמות) ממש לא מזיזים לה, והיא ממשיכה להתרחץ בשקט חתולי וליהנות מהשמש החמימה. סיפרו לנו שיש פומות בטורס, אבל לא ממש האמנו שנראה אחת. ראינו פומה !!!!

מזג האוויר מקסים, השמש זורחת, הרוח לא ממש נוראית, אז אנחנו מחליטים לעשות מסלול רגלי של כ-6 ק״מ לתצפית Mirador Cuernos, ממנה אפשר להשקיף על הטורסים.

המסלול נעים וקל, רובו מישורי והוא מתחיל בתצפית על "הקפיצה הגדולה" - Salto Grande – מפל בגובה כ-10 מטר על נהר פאיינה היורד מאגם Nordenskjöld לאגם Pehoe. אנחנו צופים על המפל מנקודת התצפית המסודרת, ונהנים מקשת צבעונית המנצנצת ברסס של המפל.

המסלול מתון, ובהליכה איטית עם המון עצירות נוף, לוקח לנו כשעתיים וחצי. יש כאן גם המון מינים של ציפורים, מה שמוסיף על זמן הטיול. הנופים כאן מטורפים. כאן אנחנו מבינים למה דרום פטגוניה הצ'יליאנית מוגדרת MUST ע"י כל מדריך טיולים שמכבד את עצמו. אנחנו הולכים רוב הדרך לצד אגם Nordenskjöld  והעמק הצרפתי, כשמעלינו מתנשא רכס הרי פאיינה עם השפיצים של הטורסים. מטורף, כבר אמרנו?

בדרך חזרה לפוארטו נטאלס אנחנו מחליטים לעבור ב-Laguna Azul, הלגונה הכחולה, הנמצאת מעט מחוץ למסלול הטיולים הרגיל של מבקרי הטורס. הלגונה יפהפיה והדרך אליה הרבה יותר פראית מהדרכים הראשיות בפארק. אנחנו כבר לא עוצרים ליד עדרי הגואנקו המתרוצצים כאן בכל פינה.

חזרה בפוארטו נטאלס אנחנו שוברים את הצום (של משפחת שכטר) במסעדה קטנה בשם Cafeteria Cangrejo Rojo, מסעדת הסרטן האדום, שכשמו כן הוא, מקום המתמחה בפירות ים. אם אתם בעניין, מומלץ בחום !!! סרטנים, סקלופ, שרימפ וקלמרי ישר מהים ובאיכות מדהימה. סיום יאה לביקור (הקצר מידי) שלנו בטורס דל פאיינה.

אנחנו נחזור!!!

יום 24 – נוסעים לארגנטינה

כיוון שאנחנו כאן, וכיוון שאנחנו לא מגיעים לכאן כל שבוע, עשינו משאל בין ילדותינו שכבר היו באזור לאן כדאי להמשיך מכאן. בהתחשב בזמן, במקום ובעונת השנה קיבלנו תשובה פה אחד - אל קלפטה (ארגנטינה), ממנה אפשר לבקר את אזור הקרחונים של דרום ארגנטינה ואולי אפילו להגיע ל"פיץ רוי", רכס הרים המתחרה עם טורס דל פאיינה על התואר הרכס היפה בעולם. עם המלצה כזאת, ברור שנוסעים לארגנטינה.

טיפ– כדי לעבור את הגבול מצ'ילה לארגנטינה עם הרכב שכור צריך אישור מחברת ההשכרה. רצוי להזמין את האישור בעת הזמנת הרכב, מה שלא עשינו כמובן, אבל גם אם לא הזמנתם, חברת ההשכרה יכולה להכין לכם אישור תוך כמה שעות ובמחיר של כ-20$.

 מעבר הגבול פשוט וקל. קודם עוברים הגירה בצד הצ'ילאני, ממנה ממשיכים למכס הצ'ילאני, נוסעים למעבר הגבול הארגנטינאי ועושים אותו דבר. כל הפקידים ושוטרי הגבולות מדברים ספרדים שוטפת, אז כל הסיפור לוקח לנו כ-40 דקות. אמרנו קל ופשוט, לא?

 בדרך צפונה אנחנו מבחינים בעשרות גואנקו מתים שוכבים בצידי הדרך. לא ברור לנו ממה הם מתו. המקומיים טוענים שהם קופצים לכביש ונדרסים ע"י מכוניות, או שהם מסתבכים בגדרות התיל של חוות הבקר, אבל לנו זה נראה מוגזם.

מלבד גואנקו (חיים ומתים) יש כאן עדרי ננדו, עוף דמוי יען שהוא העוף (למרות שאינו עף) הגדול ביותר באמריקה והוא יכול להגיע ל-30 קילוגרם ולגובה של מטר וחצי. יש לו צבע חום בהיר ובניגוד ליען גם הצוואר והראש מכוסים נוצות. הננדו בעל יכולת ריצה מהירה מאוד וכן ניתור מעולה לגובה, מה שמסביר את יכולתם לעבור בקלילות מעל גדרות התיל. הם חיים בלהקות של עד 25 פרטים ובעונת הרביה הזכרים (שנבדלים מהנקבות רק בגודל) נלחמים על הזכות להרביע את הנקבות. הזכרים הם אלה דוגרים על הביצים ומטפלים באפרוחים לבדם ואילו הנקבות עוזבות את המקום (גם כן אמהות). הננדו נפוץ באמריקה הדרומית, ושוכן באזורים בהם הצמחייה גבוהה. הוא הוא אוכל-כל (אומניבור), וניזון על עלים, זרעים, שורשים ופירות, אך גם חרקים, לטאות, צפרדעים, ציפורים קטנות ונחשים. רעבתנים החבר'ה האלה.

עוד אנחנו עסוקים בננדו, ומעל ראשנו אנחנו רואים נקודות שחורות שהולכות וגדלות ככל שהן מתקרבות – קונדורים!!!!!! אמרו לנו שהם גדולים, לא הגזימו. קונדור האנדים הוא קצת קטן מהקונדור הקליפורני (העוף בעל מוטת הכנפיים הגדולה בעולם) ומוטת כנפיו מגיעה "רק" ל- 3.2 מטרים. הוא נפוץ על פני כל שרשרת הרי האנדים, מוונצואלה וקולומביה בצפון, דרך אקוודור, פרו, ובוליביה ועד ארץ האש בארגנטינה וצ'ילה. אנחנו עוזבים את הננדו ומתמקדים בפלא המעופף הזה. לא לחינם הוא נחשב למלך העופות, יש לו דאייה מלכותית והוא ממש מרהיב.

אל קלפאטה היא עיר מוזרה. היא יושבת על גדות אגם ארגנטינה - Lago Argentino – די באמצע שום מקום, ונראית כמו הפזורה הבדואית מסביב לרחוב מרכזי מקסים, שבו יש מלונות, מסעדות, בתי קפה ומגוון חנויות. עוד בטרם הוקמה העיר, בתחילת המאה ה-20, היה כאן מקום מפגש ומסחר של סוחרי צמר מחוות הכבשים הגדולות בסביבה. העיר נוסדה רשמית ב- 1927 על ידי הממשלה הארגנטינאית במטרה לתקוע יתד באזור (סוג של התנחלות). בעבר הכלכלה באזור הסתמכה על גידול כבשים לצמר, אבל כיום היא מסתמכת בעיקר על תיירות. אל קלפטה חיה כמעט אך ורק מתיירות בינלאומית המגיעה לבקר באתרי הטבע של פטגוניה, כמו הפארק הלאומי לוס גלסיירס, הקרחון פריטו מורנו ופיץ רוי אותם נבקר (אולי) בהמשך.

אנחנו מתמקמים בבית קטן ששכרנו דרך AirB&B, אצל אצל מרים ומריה (בחיי), עם השם מעורר ההשראה – House in El Calafate. למרות השם, המקום מקסים. בית קטן בקצה השכונה, צופה אל האגם, עם שלושה חדרי שינה מפנקים, סלון ענק, מטבח מאובזר ואפילו מכונת כביסה.

כיוון שהנסיעה (כולל מעבר הגבול) לקחה לנו פחות מחמש שעות, יש לנו זמן לבקר בקרחונריום - מוזיאון הקרחונים המקומי (Glaciarium - Patagonian Ice Museum). יופי  של מוזיאון. יש כאן עשרות מיצגים המסבירים את עולם הקרחונים. איך הם נוצרים? למה הם גדלים או קטנים? כמה יש? איפה? ועוד ועוד מידע עם מאות תמונות, איורים וסרטונים. טיפ– אם אתם מתעניינים בקרחונים, או שאתם סתם אוהבים לראות אותם ומעניין אתכם לדעת יותר, זה מוזיאון חובה.

ארוחת ערב אנחנו אוכלים בפאב מקומי קטן (La Trinchera Wine & Beer) עם 200 (!!) סוגי יין, כמה עשרות בירות מקומיות וצלעות מדהימות!!!

Welcome to Argentina

יום 25 – הקרחון המתנפץ

היום אנחנו נוסעים לקרחון המתנפץ - פריטו מורנו (Perito Moreno), אחד הקרחונים הגדולים המרכיבים את הפארק הלאומי לוס גלסיירס.

הקרחון הוא אחד מ-48 הקרחונים הניזונים משדה הקרח הפטגוני הדרומי בהרי האנדים (פוטנציאל המים המתוקים השלישי בגודלו בעולם לאחר אנטארקטיקה וגרינלנד). זה אותו שדה קרח ממנו יורד קרחון גריי שביקרנו בטורס. שטחו של פריטו מורנו 250 קמ"ר, אורכו כ-30 ק"מ ועומקו מגיע עד לכ-700 מטר. הקרחון מתקדם (כבר 90 שנה) לכיוון אגם ארגנטינה (Lago Argentino) במהירות של שני מטר ליום (כ-700 מטר בשנה). בחזיתו אל האגם רוחבו מגיע ל-5 ק"מ, גובהו הממוצע 60 מטר מעל פני הים, ועומק הקרח הכולל הוא 170 מטר (תודה לוויקיפדיה).

מטורף לא מתאר את זה. יש כאן מסלולי הליכה בגובה הקרחון שמאפשרים לראות אותו מלמעלה, והוא באמת מתנפץ!!! שומעים אותו גונח כל הזמן, ומפעם לפעם רואים מפולת קרח. ראינו המון קרחונים בעולם, כזה עוד לא ראינו. הוא ענק, כחול ומתנפץ - שמונה פלוס בסולם ה-וואו!!!

אנחנו מבלים את כל הבוקר עם הקרחון המטורף הזה, צועדים לאורך כל מסלולי ההליכה ומצלמים מאות תמונות שלא יספרו את הסיפור. טיפ– תבואו תבינו.

בדרך חזרה עוברים בנמל בנדרה (Bandera) מכאן יוצאות הפלגות לעוד כמה קרחונים  בפארק לוס גלסיירס. אנחנו מוותרים על ההפלגה כי נראה לנו מוגזם להידחס עם יותר מ- 200 איש על סירה ליום שלם, ועוד לשלם על זה מעל 100$. טיפ– יכול להיות שהשייט הזה ממש שווה, אבל אנחנו קצת רוויים משייט, אז אנחנו ויתרנו. שווה בדיקה יותר מעמיקה.

ארוחת ערב אנחנו אוכלים ב-Rustico, אסדור מעולה!!!! המקום נמצא קצת מחוץ למרכז קלפאטה, אבל ממש שווה ביקור. מסעדה גדולה ומעוצבת להפליא, עם חלונות הפונים לאגם, שירות מקסים ובשר מדהים. מומלץ בחום!!!

יום 26 – יום מנוחה

אחרי 25 ימים של פעילות אינטנסיבית וקליטה רצופה של מראות, חוויות, ריחות וטעמים בכמות שיכולה להספיק לשנה, החלטנו שהבאפרים שלנו מלאים ואנחנו צריכים קצת זמן לעיבוד נתונים.

 כיוון שאנחנו לא אנשים שיכולים לשבת בבית ולא לעשות כלום, החלטנו לבקר בלגונה נימז  - Laguna Nimez Nature Reserve - פארק ציפורים קטן הנמצא ממש בתוך העיר. נחמד. יש כאן מסלולי טיול מסביב לשתי לגונות קטנות, עם ספסלים ועמדות תצפית. אנחנו מסתובבים כאן שעתיים ורואים קצת שחפיות, עופות מים וכמה דורסים, אבל לא יוצאים מגדרנו. ראינו הרבה ציפורים בטיול הזה.....

אחה״צ מוקדש לטיול במרכז העיר, באזור שנראה כמו עיר ולא כמו כפר אינדיאני. כאן קלפאטה היא עיר ממש נחמדה אבל גם ממש יקרה. אנחנו נכנסים לכמה חנויות בגדים ומזכרות, משוטטים בשוק האומנים (Paseo De Artesanos Jorge Echeverria) ושותים לנו קפה בבית קפה קטן. יום חופש.

הערב לוקחים חופש גם מהבשר הארגנטינאי ואוכלים במסעדת פסטה חביבה (Buenos Cruces Pasta Bar) עם אוכל טוב ושירות מקסים.

מחר ממשיכים לטייל

יום 27 – פיץ רוי או "נוסעים 400 ק"מ לראות הר"

 היום נוסעים לאל צ׳אלטן (El Chalten) 220 ק״מ צפונית לקלפאטה. לא שאל צ'אלטן היא מקום חשוב כל כך, אבל היא הישוב הקרוב ביותר לרכס הפיץ רוי, שכמו שכבר אמרנו, מתחרה עם טורס דל פאיינה על התואר ההר היפה בעולם.

זאת נסיעה של 200 ק"מ לכל כיוון (ע"ע נוסעים 400 ק"מ לראות הר), כשעתיים וחצי, אבל הנוף המהמם של המדבר הפטגוני בין ההרים המושלגים הופך את הדרך לכיפית ממש. אולי זה לא כל כך נורא לנסוע 400 ק"ב כדי לראות הר. בדרך אנחנו עוצרים מפעם לפעם להשקיף על (ולצלם את) הנוף, ואת עדרי הננדו והגואנקו הרועים בערבות שמסביבנו. כמה פעמים חולפים מעלינו קונדורים עצומים ועופות דורסים אחרים. נסיעה ממש נעימה.

אל צ'לטן היא עיירת מטיילים קטנטנה, רחוב אחד, צבעוני ושמח. מלונות, מסעדות, בתי קפה, חנויות מטיילים  וחברות טיולים. אל צ'אלטן הוא בעצם כפר הררי קטנטן, שאליו מגיעים מטיילים רבים בשל היותו נקודת היציאה לאחד הטרקים המפורסמים בארגנטינה ובעולם - טרק הפיץ רוי (Cerro Fitz Roy). הנוף כאן הוא מיוחד ועוצמתי עם קרחונים ענקיים, לגונות וכמובן הר הפיץ רוי. בכפר עצמו גרים כ- 400 תושבים והוא קיים משנת 1985. כל תושבי הכפר מתפרנסים מתיירות, ואנחנו מחליטים לתרום לכלכלת הכפר ונכנסים לבית קפה קטן וחביב (Lo De Haydee) לקפה של "אחרי נסיעה של 200 ק"מ".

אחרי הקפה אנחנו ממשיכים לכיוון הפיץ רוי. הוא באמת נראה הר מהמם. הטרק לפיץ רוי לוקח 3 ימים, והוא טרק עצמאי שמצריך מפה טובה ומעודכנת, ציוד לינה (הלינה באתרי קמפינג) ואוכל. מים יש בשפע לאורך המסלול. למי שלא בעניין של טרקים רב יומיים מומלץ לעלות ל- Loma del Pliegue Tumdado, מסלול שיוצא מהכניסה לעיירה, ועולה (4 שעות) דרך לגונות, קרחונים ונופי הפיץ רוי והסרו טורה (או הטורס הארגנטינאים) עד לתצפית פנוראמית מדהימה על ההרים. הלוך-חזור זה בערך 8-10 שעות. לצערנו אנחנו קצרים בזמן, אז הפעם אנחנו רק נשקיף על ההר מרחוק. אבל אנחנו נחזור!!!

אחרי כמה שעות באל צ'אלטן אנחנו חוזרים כל הדרך (200 ק"מ) לאל קלפטה. כמו שאמרנו - 400 ק"מ כדי לראות הר. אבל הר יפה.

זהו. מחר מתחילים את הדרך הביתה. סיכומים ותובנות בפרק הבא.

לפרק האחרון