חלק שלישי.
בשעת בוקר מאוחרת מגיעים לאנטיגואה – עיר קוסמופוליטית בת 40 אלף תושבים, מלאה בתיירים ובמבנים מפוארים מימי השלטון הספרדי. עיר קולינאלית ציורית וצבעונית השוכנת בין 3 הרי געש עצומים.
עושים סיבוב קצר לחיפוש חדר. אחרי שעוברים מס' מקומות מבינים שההיצע ממש לא מדהים, חדרים קטנים ודחוסים ומחירים גבוהים יחסית לסן פדרו. מתפשרים על חדר ויוצאים לסיבוב בעיר. מטיילים ברחובותיה היפים ובשוק המקומי. העיר מזכירה את סן כריסטובל שבמקסיקו. לקראת ערב נכנסים לסוכנות מקומית ומזמינים טיול להר געש לבוקר שלמחרת.
בבוקר יוצאים לנסיעה לכיוון הר הגעש פקאיה. פקאיה הוא אחד מ32 הרי געש בגואטמלה, והפעיל ביותר מבין כולם. הוא חלק מהשרשרת הגעשית של אמריקה המרכזית. ההר המתנשא לגובה של 2,500 מטר, פולט כמויות לבה עצמות שלא פעם החריבו כליל את היישובים שלמרגלותיו.
אנו מתפסים על ההר הסמוך, מה שיאפשר תצפית על הר הגעש עצמו. מתחילים בטיפוס, העליה קשה והקרקע חלקה מהגשם שירד הבוקר, אנחנו מחליטים לקחת 2 סוסים שהציעו לנו. הבנות עולות על סוסים והבנים מעדיפים לעלות ברגל. מגיעים לפסגה, מולנו ניצב הר הגעש כשכולו אפוף בעשן. בכל 2-3 דקות פולט ההר מטר של סלעים, אבנים ואש, ומשמיע קולות נפץ חזקים וקצת מבהילים. מחזה פשוט מדהים. הטבע באיתנו. הנוף המרהיב שמסביב מתכסה לפתע בעננים כשאנחנו מעליהם. קשה להבחין בין העשן לבין העננים.
תופסים פינה שקטה ויושבים מול הנוף המהפנט. אשל מסתובבת לה מסביב ומחפשת אטרקציות. לאחר מס' דקות היא צועקת לעברי 'אמא אני לא מבינה מה הם מדברים איתי' אני מפנה את מבטי ורואה חבורת ישראלים מסביבה וכולם נקרעים מצחוק. מה מסתבר? הישראלים חשבו שאשל ילדה מקומית, התלהבו ממנה, התחילו לצלם אותה ולהצטלם איתה, הציעו לה ממתקים ושאלו אותה שאלות בספרדית... אלא שלפתע להפתעתם הרבה 'הילדה המקומית' צועקת לעבר אמה בעברית...(:
האינדיאנית הפרטית שלנו...
אחרי יומיים עוזבים את אנטיגואה וממשיכים לסמוק שמפיי.
לאחר 10 שעות נסיעה מתישות הגענו ל'אל רטירו' - לודג' אקולוגי הממוקם במעבה הגונ'גל. איזה מקום! בקתות קש, נהר זורם, ומסביב ירוק ירוק וירוק. שמים את התיקים בחדר ומגיעים בשעת הכינוס לביקתת האוכל המרכזית. תיירים מכל העולם, כולם מסבים יחדיו סביב שני שולחנות מאורכים. בשעת ה'גונג' כולם מוזמנים לגשת אל הבופה. בכל ערב תפריט אחר של אוכל בריאות.
אחרי האוכל חוזרים לבקתה ונופלים שדודים אחרי יום ארוך בדרכים.
למחרת משקימים קום ע"מ להספיק לטנדר שיקח אותנו לסמוק שמפיי. הטנדר מגיע ו.... כולנו אמורים לעלות עליו...?? אז זהו, מסתבר שכן. כולם נדחסים כמו סרדינים לנסיעה משעשעת ביותר.
אחרי 45 דקות (8 ק"מ!) מגיעים ליעדנו. הליכה של רבע שעה בתוך יער, מביאה אותנו לסמוק שמפיי. שמורת הטבע המרהיבה בגואטמלה ויש האומרים במרכז אמריקה כולה. 7 בריכות, הנשפכות זו לזו, צבע המים משתנה כל הזמן. תכלת, ירוק, כחול... לא צריך למות בשביל להגיע לגן עדן...
מבט מראש ההר
לאחר יום שלם של שחיה בברכות, חוזרים לעת ערב לבקתת העץ ב'אל רטירו'. בבוקר ממשיכים בדרכנו, בקושי רב עוזבים את אחד המקומות המדהימים שהיינו בהם אי פעם...
פנינו מועדות לחווה חקלאית בשם 'פינקה איזבל' קראנו עליה המלצות מטיילים והמלצה חמה של לונלי פלנט. החלטנו שזה מקום מתאים להעביר בו את יום כיפור. מיד עם הגעתנו הבנו שהמידע שקראנו כנראה לא ממש מעודכן.... והמקום על אף יופיו ומיקומו בלב הטבע, שומם ונראה כי ידע ימים טובים יותר. התבאסנו, אבל זה מה יש. הלכנו לישון. למחרת, ערב יום כיפור התעוררנו והתלבטנו לגבי האפשרויות העומדות לפנינו. המקום שורץ יתושים, אי אפשר אפילו לשבת לקרא ספר במרפסת. החווה שוממת, מלבדנו ומלבד הצוות לא היה איש.... משעמם.... מכיוון שאנו צמים ולא נוסעים בחג צריך לקבל החלטה, ומהר. בשעה 11 בבוקר החלטתי שזהו. פה אנחנו לא נשארים. גם ככה לא קל לצום, אז לפחות שיהיה מקום נחמד שיהיה איך להעביר את הזמן. תוך 5 דקות ארזנו את כל התיקים, הזמנו שאטל, ולאחר 3 שעות נסיעה, עם עוד 30 גואטמלים בתוך וואן צפוף ודחוס הגענו ליעדנו.
לפלורס הגענו 3 שעות לפני כניסת יום הכיפורים. מטיילת ישראלית שפגשנו יומיים לפני, המליצה לנו על מלון מפנק ולא יקר. מזל שרשמנו את המלצתה... הגענו למלון מקסים, על שפת האגם, קיבלנו חדר גדול ומרווח עם שלוש מיטות זוגיות! איזה כיף! והכל נקי ומסודר. בנוסף יש במלון בריכה מפנקת. בתנאים כאלו טרם נתקלנו מאז כניסתנו לגואטמלה. את הצום העברנו בנעימים במלון. בסוף הצום הלכנו להתפנק במסעדה חלבית על שפת האגם. חזרנו שבעים ומרוצים לחדר. השקם בבוקר לפני זריחה, הגיע הוואן שהזמנו ערב קודם ולקח אותנו לכיוון הפרמידות בטיקאל.
לאחר נסיעה של שעה הגענו ליעדנו. טיקאל הוא קומפלקס מקדשים גדול ומרשים של שבט המאיה, החבוי בתוך יערות הגשם הטרופיים בצפון גואטמלה. הפרמידות הרבות פזורות בתוך מעבה הג'ונגל. התחלנו לצעוד עם שחר. פנינו היו מועדות לעבר הפרמידה הגבוהה ביותר בטיקאל. פרמידה זו היא גם הגבוהה ביותר בכל יבשת אמריקה. גובהה 71 מטרים, והיא הפרמידה היחידה בטיקאל, עליה מותר לתפס. היא נמצאת כשעה הליכה מהכניסה לטיקאל. התחלנו לצעוד עם אור ראשון. נפש חיה לא היתה סביבנו. רק אנחנו והגו'נגל הגדול. מידי פעם פוגשים פרמידות שונות. ככל שנכנסים למעבה הג'ונגל, כך שומעים יותר את החיות סביבנו. בשלב מסויים התחלנו לשמוע שאגות ונהמות מכיוונים שונים. הקולות הלכו והתקרבו ככל שהתקדמנו. מה עושים אם פתאום יצא מולנו איזה אריה או נמר?? איפה הפקחים?? איך יתכן שנתנו לנו לצעוד לבדנו ללא השגחה? ולאן נברח במקרה הצורך? רעדתי מפחד, הצעתי שנחזור על עקבותנו אבל כמובן שהצעתי נדחתה על הסף. עוד רגע מגיעים הרגיע איתן. אחרי כמה דקות, פגשנו עוד זוג מטיילים, ולא רחוק מהם פקח של השמורה. נרגעתי. הגענו אל הפרמידה הנכספת. התחלנו לתפס. כמה דקות ואנחנו בפסגה. יושבים במעלה הפרמידה ומסדירים נשימה. מלמעלה נפרש נוף הג'ונגל הבלתי נגמר ופסגות הפרמידות הפזורות בשטחו. אחרי סשן צילומים, ירדנו והתחלנו לנוע לכיוון היציאה מהשמורה. בדרך כבר היו מטיילים נוספים ואור יום מלא, כך שהפחד שכך.
בפסגה
עוד אחת מהפרמידות שבדרך
חזרנו אל הנהג שהמתין לנו בכניסה והמשכנו בדרכנו. בדיעבד הצטערנו שלא לקחנו הדרכה היסטורית בטיקאל. הרגשנו שלא מיצינו, והידע מקריאה בספרים לפני כן, לא הספיק.
יצאנו מהשמורה ועצרנו במסעדה על שפת האגם לארוחת בוקר. משם עוד כשעה נסיעה והגענו למעבר הגבול בין גואטמלה לבליז. החתמת דרכונים קצת טופסולוגיה ואנחנו בעבר השני של הגבול. נפרדים בצער מגואטמלה המרתקת וממשיכים בנסיעה בת 3 שעות לעבר בליז סיטי.
