שלושה שבועות בטנזניה - חלק א'- מכתש הנגורו נגורו ושבט הבושמנים- האדזבה

 ארושה- נגורונגורו- בושמנים
חזרנו ממזרח אוגנדה לקמפאלה במטאטו, נשנשנו שוב חומוס בקניון וקנינו כרטיס לאוטובוס לטנזניה למחרת ב-15:00. עשינו קניות וארגונים וחזרנו לרד צ'ילי ללילה אחרון באוגנדה. היה לילה הזוי- כשנשכבנו באוהל התחלנו לשמוע צפצופים מוזרים- פתאום קלטנו שזה מרצפת האוהל. אמיר התעקש לנסות לישון בכל זאת אבל לא הצלחתי..הכרחתי אותו לצאתלבדוק אבל לא היה לנו כוח להרים את האוהל (שהיה מחוזק ביתדות). מהמעט שהרמנו ראינו המוני ברחשים קטנים...חזרנו לאוהל והתחלנו לחבוט בהם דרך רצפת האוהל נמרצות עד שהשתרר שקט.
בבוקר קמנו רגוע, וב-14:30 התייצבנו במשרדי החברה של האוטובוסים (קמפאלה קואץ'). כמובן שיצאנו באיחור סביר של חצי שעה, האוטובוס היה ישן ומקרטע וקופצני במעבר הילוכים. הנסיעה הזדחלה לה בעצלתיים, אחרי 5 שעות הגענו לגבול עם קניה, שם האוטובוס נתקע שעה וחצי. אני ירדתי לקנות ביצה קשה מהילדים למטה. התחלנו להיות ממש רעבים. כל שעתיים האוטובוס עצר לאיזו חצי שעה-שעה. ב-6 בבוקר הגענו לניירובי אבל אז התברר שהאוטובוס מקולקל וצריך להחליף אוטובוס...חגיגה. הלכתי לשתות תה במסעדה מטונפת מעל התחנה המרכזית (אחרי ששוב, הסברתי שאני רוצה קפה עם חלב בתוכו, ולא קפה שחור בנפרד וקפה עם חלב בנפרד. הם לא הבינו). אחרי כמה שעות הביאו אוטובוס חלופי. כל הדרך לטנזניה היא דרך בבניה. כאילו מה, עכשיו נזכרתם לסלול? עוד פעם נתקענו בגבול, הפעם 3 שעות- אחד מהנוסעים היה צריך להתחסן אז עיכבו אותו. לא ראינו אותו אח"כ.. אחרי עוד שעה- פנצ'ר. ב-16:00 הגענו לארושה סוף סוף. ואז הכל התחיל להסתדר. לקחנו מונית לאכסניית "מרו האוס" -;מאד מומלצת, מחיר לישראלים. בעל המקום מארגן גם ספארי, ארגנו איתו ספארי של יום אחד לנגורו נגורו (מפאת חוסר תקציב לסרנגטי, וגם כי היינו במסאי מרה). הלכנו לשוק להצטייד באוכל (יש סופר גדול בארושה שנקרא שופרייט ויש בו הכל, כולל לחם טרי! אבל הוא נסגר מתי שבא להם, ועל המזל שלנו היה סגור). יצאנו ב-5 בבוקר עם נהג שלקח אותנו ועוד מישהי להתחבר לקבוצה שכבר באמצע טיול ספארי. כנראה שלטנזנים יש גנים ישראלים, גם הם יודעים לעשות קומבינות. היינו סה"כ שישה- אמיר ואני, אבא ובת אמריקאים כנראה טחונים בכסף, אנגלי שטייל בכל העולם וקוריאנית שנראתה משועממת. כבר ב-9 הגענו למכתש הנגורו נגורו- אזור מהמם!! ראינו מלא חיות, המקום מיוחד מאד, החיות לא צריכות לצאת בכלל מהמכתש, יש להן שם הכל.

 הטנזנים, בניגוד לקנייתים, לא מוכנים בשום אופן לחרוג מהשבילים- מוערך מאד, אבל קצת מגביל את ראיית החיות מקרוב. אז ראינו מרחוק קרנף! ראינו צבועים מתכננים תקיפה על עדר זברות אבל לא היה כלום. פתאום התחיל גשם שוטף וראינו מרחוק פיל ענק צועד לעברנו, מחזה די סוריאליסטי. ואז הוא עקף אותנו והמשיך לו בדרכו. חזרנו הרוגים ב-19:00 בערב לארושה, ירדנו לאכול במסעדה ההודית הצמחונית מתחת לאכסניה. היה אחלה לאכול אוכל שמישהו מכין עבורנו- יש שם מיצים טבעיים מצויינים, יחד עם אורז ירקות וצ'יפס היתה ארוחה מצוינת.
למחרת עשינו יום כיף וסידורים- הסתובבנו בארושה, עשינו קניות קצת של חולצות, תיקנו את הטלפון- חח קטע ממש הזוי- קנינו כרטיס סים חדש ולא הצלחנו להתקשר ממנו. מה עושים? מי חושב לתקן משהו במדינת עולם שלישי, זורקים וקונים חדש, לא?.. אז זהו שלא.. מישהו מההוסטל לקח אותנו "לתקן" את הכרטיס. הוא לקח אותנו לדוכן של החברה הסלולרית, ושם אחד העובדים התקשר לשירות לקוחות ואז אמר שהכל בסדר, ועד הערב יסדרו את התקלה. בשבת עשינו התערבויות וצחוקים האם באמת זה יסודר, במוצ"ש ניסנו והצלחנו להתקשר! הרבה יותר יעילים מהחברות הסלולריות שלנו.. החברה בהוסטל ממש נחמדים, כל הזמן התענינו איך עבר עלינו היום ומה עשינו. כשאחד מהמסעדה שמע שאנחנו מישראל הוא ביקש שנעזור לו ושלף מהארנק שלו 300 שקל- סיפר שאיזה חבר נתן לו את זה כי לא היה לו כסף אחר, וביקש שנחליף איתו..תכל'ס בשביל טנזנים זה המון כסף ורצינו לעזור אז עשינו בדיקה שטחית מול האור וכשראינו את זלמן שזר ובן צבי מחייכים אלינו מהשטרות החלפנו איתו. (השטרות התקבלו אח"כ בארץ למקרה שתהיתם..). בעקבות המלצה מחבר'ה שחזרו מטנזניה ופגשנו בניירובי, החלטנו ביום ראשון לנסוע עצמאית לשבט הבושמנים (אפשר גם מאורגן, אבל למה?). נסענו במטאטו מארושה לקראטו, שם יש ג'יפ שלוקח לכפר גורופוני- חור ליד אגם אייסי. נסיעה די סיוטית- שעה וחצי מעוכים בג'יפ על דרך עפר. ירדנו בסוף הדרך- משרד שמאוכלס על ידי שני בחורים. אחד מהם קפץ ואמר שסיור יעלה לנו 50$ לאדם. אמרנו שהגענו רק עם 20,000 לאדם (15$). הם לא התווכחו, פשוט אמרו לא, וחזרו למשרד. הלכנו בינתיים לחפש מקום לישון, הצעיר ליווה אותנו. בדרך חפרנו לו שייקח אותנו עצמאית והוא הסכים ב-20 אלף לאדם +10 אלף לאופנוע עד לשבט. הוא הציע לנו ללכת לשים אוהל בקמפינג של חבר שלו- חלקת אדמה ליד המשרד. הגיע בחור הזוי עם כובע של החברה להגנת הטבע.. בקמפינג לא היה כלום, לפחות היתה בקתת קש עם חצץ בפנים, והוא הביא לנו כסאות עץ. יצא קטע די מבייש- לא חישבנו טוב ולא היה לנו מספיק כסף איתנו, אז היינו צריכים לשלם לו בדולרים ולא היה לו עודף אז הוא אפילו הסכים שנישן בחינם..השארנו לו 10$. מדהים איך אנשים שחיים בצמצום הם בעלי לב כ"כ רחב. בגורופוני אין מה לעשות בכלל. חם שם בטירוף, ואפשר להכתיר אותה כמקום הכי שומם שהיינו בו בחיים . מוסא, הבחור הצעיר מהמשרד, הציע ללכת איתנו לקנות דברים לאכול. בכפר יש רק עגבניות ובצל. אמא של מוסא מגדלת בצל. הוא לקח אותנו לבית שלהם- מבנה בטון עם וילונות במקום דלתות. הוא הביא לנו כמה בצלים והתעקש מאד שזה על חשבונו. על החלון היה מודבק ציטוט מספר תהילים- "שיר המעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי". שאלה מצוינת כשאתה נולד בגורופוני. אמרתי למוסא שאני מכירה את הציטוט והוא התלהב ואמר שהוא מאד אוהב לקרוא תהילים.

 מוסא בחור ממש מדהים- חי בכזה חור אבל באמת עם פוטנציאל לצאת ממנו- החלום שלו הוא להתקבל ללימודים ולהיות מדריך טיולים מוסמך (נשארנו בקשר איתו ומהמיילים שלו נראה כי החלום עומד להתגשם). בערב חזרנו לקמפ ובישלנו פסטה עם רוטב עגבניות, מוסא הגיע וישבנו איתו ועם הבחור מהקמפינג, הסתכלנו על הכוכבים ודיברנו על מהפכת הקידמה, ועל זה שיש להם סלולרי יותר משוכלל מהסלולרי שלנו בארץ. למחרת ב-6 בבוקר מוסא הגיע עם האופנוע והרכיב אותנו לנסיעה של 10 ק"מ לתוך שבט הבושמנים. מסתבר שמוסא לא נוהג כמעט על אופנוע, אז היו כמה קטעים מפחידים אבל שרדנו. אחרי נסיעה אל תוך השיחים (לא ידענו שיש יותר חור מהחור שנמצאנו בו) הגענו לשבט. היו שם כמה משפחות שחיות בקבוצה, הם ישנים בבקתות קש שמוסוות בינות לשיחים. השבט נקרא אדזאבה. האדזאבה אוכלים כל מה שהם מצליחים לצוד- פעם הצליחו לצוד קודו, ובגלל שהוא היה ממש כבד הם העבירו את הבקתות קרוב אליו. הרי טיפשי לסחוב אותו, לא? הגברים יוצאים לצוד בבוקר ובערב, בשאר הזמן הם יושבים ומעשנים. הנשים יוצאות ללקט שורשים ועשבים ומבשלות את האוכל. הממשלה הטנזנית נותנת להם שק של קמח תירס פעם בשבוע ואז הם מכינים אוגלי- מין דייסה שאוכלים עם הידיים. הבושמנים מדברים בשפה משלהם שנקראת "שפת הקליק"- מורכבת מקליקים בהגיות שונות. השפה לא הכי עשירה בעולם ומורכבת בעיקר ממילים הקשורות לקיום יומיומי. הם ניסו ללמד אותנו, אבל מלא מילים לא הצלחנו לבטא..היה משעשע. מוסא דובר את שפת הקליק אז הוא שימש לנו כמתורגמן, וסיפר לנו על החיים של האדזבה.

 השעה היתה 7 בבוקר כשהגענו, והגברים חיכו לנו כדי לצאת לצוד. הם "תדלקו" במקטרת ויצאנו עם שני בחורים. הם הלכו מאד מהר ואנחנו רצנו אחריהם. הם היו עם חץ וקשת, הקשתות מרוחות ברעל. כל כמה דקות עוצרים לשמע רחש בענפים, עד שאחד מהם ראה כנראה ציפור, התרכז, כיוון ו..פגע בה.הציפור פרפרה לו בידיים והוא הרג אותה עם השיניים שלו...יייאק.הוא תקע אותה בחגורה והמשכנו. לשמחתנו לא הצלחנו למצוא עוד שלל ציד (אולי בגלל הנאחס שעשינו להם בכל מיני מלמולים), וחזרנו לשבט. אח"כ ישבנו קצת עם הנשים, עד שהן החליטו שהגיע הזמן לצאת ללקט אוכל. יצאנו איתן. אחרי כמה דקות של שיטוט שנראה מאד מכוון מטרה הן מצאו שורש שנראה כמו תפו"א אבל הטעם שלו הוא כמו קלקר. חזרנו לשבט והתבוננו באחת הנשים שצלתה אותו על האש. אישה אחרת ערבבה סיר ענק ובו הדייסה מקמח התירס. לאחר מכן הגברים לקחו את אמיר והסבירו לו איך להבעיר אש ממקלות (אני הרי אמורה להכין את האוכל)- לוקחים קצת "שיער" מאחד השורשים, שמים על להב של סכין, מניחים על זה מקל, ומסובבים את המקל בתנועה סיבובית מקצהו העליון ועד לתחתון בכוח רב. אחרי 20 שניות של סיבובים כאלה התחיל לעלות עשן, ואשכרה יצאה משם אש, ממש כמו בהישרדות, רק בחיים האמיתיים. ואני שמחתי שאם ניתקע באי בודד לא נרעב למוות..אח"כ למדנו לירות בחץ וקשת, ודי ביישנו את עצמנו- ציידים כנראה כבר לא נהיה. לפחות לא פגענו בטעות באף אחד מהם. אח"כ סתם ישבנו איתם, אחד מהם התיישב לידי והתחיל לנגן על מנדולינה. הוא דפק עליה ואמר "דיקדיק!" (סוג של צבי קטן וחמוד, שקיפח את חייו והתגלגל להיות מנדולינה חברתית). צריך לעשות ממש סוויץ' בראש כדי להבין איך החבר'ה האלה חיים- ממש כמו לפני אלפי שנים. לי אישית קצת קשה לקבל קיום שלא מושתת בכלל על ייעוד, חזון או כל משהו שהוא קצת מעבר להישרדות. האדזבה פשוט חיים להם את חייהם. מוסא סיפר לנו שעד לפני כמה שנים האדזבה לא היו לבושים, אלא רק בפיסות עור, אבל כשהתחילו להגיע תיירים הם התביישו, ומאז הם לובשים בגדים "מערביים" שהתיירים הביאו להם, והם כנראה לא החליפו משנות ה-80. הגברים לובשים מכנס קצרצר, והנשים מתכסות בבד שעוטף את גופן באופן חלקי. היה ממש מעניין לבקר אצלם, וממש שמחנו שבאנו לבד ולא בטיול מאורגן, החוויה היתה ממש עוצמתית.

אח"כ חזרנו עם מוסא לקמפ שלנו והחלטנו לארוז ולנסות למצוא טרמפ (על אף שמוסא התעקש שלא עוברות מכוניות, ורק למחרת ב-5 בבוקר יוצא ג'יפ לקראטו). עמדנו בדרך העפר כשהשמש קופחת עלינו והתפללנו לטרמפ. ראינו מרחוק משאית שעצרה. החלטתי ללכת ולהפעיל את קסמיי. התברר שהנהג הגיע להלוויה של אחותו..לא נעים. הוא יוצא עוד שעה, אבל אין לו מקום מקדימה אלא רק מאחורה, ומאחורה יש טונות של...בצל. התלבטתי אבל הוא אמר לי שלא כדאי לנו... התבאסנו והמשכנו לחכות. אחרי שעה ראינו מרחוק ג'יפ זינקתי לכביש וביקשתי יפה שייקח אותנו אבל הוא אמר שיש תיירים מאחורה וזאת לא החלטה שלו ושהם בדרך לטיול פרטי והוא צריך לשאול אותם לבד. פתאום הגיע משום מקום גבר הזוי והתחיל לדחוף את האף ולדבר עם הנהג. אנחנו עמדנו בצד וחיכינו, והגבר בא אלינו ואמר לנו באנגלית "סליחה אבל המבטא שלכם יהודי, אתם ישראלים?" גיחכנו בהלם. הוא אמר לנו "שנה טובה" ושהוא עבד המון עם ישראלים. פתאום ראינו את הג'יפ עושה רוורס, הדלת האחורית נפתחה והגבר והאישה אומרים" מה זה, אתם ישראלים? יאללה בואו כנסו" מסתבר שהם זוג מכרמיאל, למדריך שלהם קוראים'ישראל' (שמות מהתנ"ך נפוצים במקומות האלה) והוא לא רצה לקחת אותנו כי אסור לו, אבל כשהם שמעו שאנחנו מישראל הם ישר אמרו לו לחזור..עצרנו איתם לפיקניק- אנחנו תרמנו מים רותחים מהגזיה ולהם היה קפה מגורען מהבית! איזה כיף! (ושוב תודה לזוג המקסים ר' ור' מכרמיאל..). הם הורידו אותנו בצומת ליד קראטו, משם תפסנו מטאטו חזרה למרו האוס בארושה, עייפים, רצוצים ומרוצים מאד.
 אחרי קצת מנוחה ממשיכים מזרחה...