חודש באתיופיה - חלק א'- צפון אתיופיה - באהר דר, טרק בהרי הסימיאן, לליבלה

אורית ואמיר ורמוס
שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לנחיתה באתיופיה. המושג נחיתה קשה קיבל כאן משמעות אמיתית- לקח לנו לפחות שבוע להתרגל לעוני, ללכלוך, לחוסר התשתיות, לאנשים שנועצים מבט ומבקשים כל דבר שללבנים כמונו יש (בעיקר בקבוקי פלסטיק ועטים- מצרכים נדירים באפריקה). גם אחרי חודש באתיופיה לא הצלחנו להתרגל לכפרים שנראים ומרגישים כמו שוק, ל'כבישים' העשויים חצץ עליהם עוברים אנשים ובקר, לזה שבכל מקום בו היינו, ולא משנה כמה נידח הוא היה, מצאנו תמיד לפחות בן אדם אחד שהולך עם מקל, רק הוא יודע לאן פניו מועדות. האתיופים כמעט ולא דוברים אנגלית, מה שהפך את התקשורת לכייפית יותר- חיוכים ותנועות ידיים. הפשטות שבבתי הבוץ גרמה לנו לאי נוחות, כשבוודאי נחשבנו לאנשים העשירים ביותר בכל אתיופיה (כן, חוץ מעוד כמה תיירים לבנים אירופאיים שתקציב האוכל שלהם עבר את כל תקציב הטיול שלנו). זה היה חודש שבו למדנו שוב שכדי להיות שמחים לא צריך הרבה רכוש.

אדיס אבבה ---> באהר דר ---> גונדר ---> דבארק (סימיאן) ---> באהר דר ---> לליבלה ----> באהר דר ---> אדיס אבבה
 איפה מתחילים? באדיס אבבה כמובן. עיר הבירה האתיופית נמצאת פחות או יותר במרכז המדינה, כך שאפשר להקדיש שבועיים לצפון אתיופיה, לחזור לאדיס, ואז לרדת לשבועיים דרומה. הנחיתה באדיס לא פשוטה. הגענו פעורים, 4 שעות חלפו מאז הפיצה האט בנתב"ג ואנחנו בעולם אחר. ללא מדרכות, ללא בנינים, אפור. אנחנו לא ידענו ממש לאן ללכת אז תפסנו מונית משדה התעופה לאזור הפיאצה (בערך 80-100 ביר, 5-6 דולר. להתמקח, הם יירדו בסוף).

בפיאצה יש שלושה 'מלונות' עיקריים- Taitu, Wutma, Baro. ב- Wutma עובד ישראלי שקוראים לו ניתאי, הוא עזר לנו מאד להתאפס, וארגן לנו את הטיול לדרום אתיופיה, שתוכנן לסוף השהות באתיופיה. הצקנו לו כמעט כל יום בסלולרי בהמלצות על מקומות לישון ואיך להגיע. לגבי לינה במלונות בשלושת המלונות שהזכרנו באדיס- הדעות חלוקות לגבי כדאיות הלינה בכל אחד מהם, אנחנו הבנו שזה תלוי מאד על איזה חדר נופלים ומה יותר מפריע לכם. אם מפריע לכם ריח- אל תלכו לחדרים האחוריים של הווטמה. אם מפריע לכם שירותים מגעילים- אל תלכו בכלל לטאיטו (אלא אם כן תשתמשו בשירותים של המסעדה עצמה, שנמצאת מחוץ לאגף החדרים, קחו בחשבון שזה לא הכי כיף בלילה כשסובלים מכאבי בטן). בבארו לא היה חדרים כשהגענו, אבל ראינו שיש כמה חדרים שווים, הם עלו בסביבות 300 ביר אז ויתרנו. אופציה יותר טובה ויקרה היא לישון באזור הBole, אזור יותר מושקע של אדיס, שם המלונות סבירים מאד, אבל עולים בהתאם. אנחנו ישנו ב-Rus הוטל- 450 ביר לחדר זוגימפנק עם מקלחת ושירותים. זה יוצא 25 דולר, הון במונחי אתיופיה, אבל התפנקנו שם בלילה האחרון של הטיול.מסעדה, מסאז', מקיאטו ומיץ חופשי בא. בוקר. היה שווה. אחרי שמתגברים על הלם התרבות הראשוני צריך להצטייד באוכל וגז. אדיס מלאה חנויות שמוכרות גז, אבל בבלונים ענקיים. גז לגזיית ניקוב מצאנו אצל בחור שקוראים לו 'אמיר'. הסברנו לו מה אנחנו רוצים,הוא מדד את הגזיה שלנו עם עפרון, דיבר עם מישהו בסלולרי ו'הזמין' לנו 5 מיכלים.למחרת בנו לקחת.יעילות מפתיעה מאד. 'אמיר' עשה עלינו קופה יפה- 5 מיכלי גז ב-500 ביר. היינו עדיין פעורים בכל הקשור לערך הביר ולאומנות המיקוח J מה זה משנה, יש לנו גז. מה מבשלים? הולכים לשוק כמובן. השוק של הירקות נמצא ליד הפיאצה, אבל אף אחד לא הסכים למכור לנו ירקות בפחות מקילו...בעיה כשאתה צריך 2 בצלים, 5 עגבניות וראש שום אחד..עדיף להביא מהארץ מוצרי בסיס לימים הראשונים- פסטה, אורז, פתיתים, כיכר לחם וכמובן מנות מבושלות. הלחם באתיופיה לא קיים, הם אוכלים בעיקר אינג'ירה, או לחמניות ממאפיות, אבל לא מצאנו מאפיות באדיס אלא רק בכפרים. כשיוצאים מאדיס לכפרים וערים קטנות אין שום בעיה למצוא חנויות שמוכרות פסטה, אורז, וירקות קונים בדוכנים.

מה עושים באדיס? מתאקלמים לאתיופיה. פשוט מסתובבים ומנסים לעכל את המעבר החד לאפריקה. העוני, המשפחות שחיות ברחוב, הבגדים הקרועים, החוסר החמור בתשתיות (כן, ישראל במצב מצוין לעומת אתיופיה). אדיס היא העיר היחידה באתיופיה שהיו בה רחובות (גם במקלה שנמצאת בצפון מזרח יש רחובות, אבל לשם לא הגענו). כשנחתנו באדיס ראינו פרסומים על כך שיתחילו לתת שמות לרחובות.. עד שזה יקרה, אם רוצים להגיע למקום מסוים פשוט שואלים את המקומיים. הקפה באתיופיה הוא מהטובים בעולם, כך אומרים. שווה ללכת לשתות בקפה מיתולוגי שנראה "טומוקה קפה". איך מגיעים? שואלים. חוץ ממנו יש באזור ה'בולה' המון בתי קפה.באדיס יש את השוק הכי גדול באפריקה, לנו היה מזל וכשהגענו לאזור התחבר איתנו בחור מקומי שהיה מדריך בעברו וכשהבהרנו לו שאין לנו כסף ואנחנו לא מעוניינים במדריך הוא פשוט ביקש להתלוות אלינו כי משעמם לו...הסכמנו והוא התגלה כיעיל מאד ומיפה לנו את השוק הענקי הזה כך שהסתובבנו שעתיים בין דוכני תבלינים, בדים, מזכרות. סיימנו בשייק פירות על חשבוננו. חוץ מזה יש כמה מוזיאונים באדיס, אנחנו היינו במוזיאון הלאומי שבו מוצגת 'לוסי', שריד של ילדה בת 3 מיליון שנים, אבל הסתבר שהיא בחופשה בארה"ב אז ראינו רק העתק של השרידים שלה. אם בא לכם קצת ציויליזציה לכו למלון 'שרתון', מלון פאר שנבנה בניגוד מופרך לפחונים שמסביבו. הכניסה אליו חופשית, אפשר להסתובב בו וליהנות מהשירותים המצוחצחים (מה לעשות, סדרי העדיפויות השתנו לצרכים הבסיסיים ביותר).
 
 מאדיס התחלנו לעלות צפונה, לעיירה שנקראת Bahar-Dar , ונמצאת על אגם טאנה. אפשר להגיע אליה באוטובוס מקומי, אנחנו העדפנו להצטרף למיניבוס לילה (אפשר להזמין מההוסטל-מלון שישנים בו). הוא מגיע בסביבות 3 לפנות בוקר ואוסף אנשים מהמלונות. הדרך יפהפיה, מרגישים פתאום אויר נקי וירוק יותר כשיוצאים מאדיס. בסביבות הצהריים מגיעים לבאהר-דר. לקחנו טוק-טוק למלון Gion, מלון שיושב על האגם, חדרים גדולים, גינה, בר, שייקים. על השייקים באתיופיה אפשר לכתוב דפים שלמים- פירות טריים וטעימים, צבעוני וזול ומרווה בטירוף. במלון יש את השייקים בין הטעימים ששתינו באתיופיה. אפשר להתמקח ולקבל חדר ב-200 ביר (כולל מקלחת). אפשר לעשות שיט מאורגן מהמלון (להתמקח) לכיוון האיים עם המנזרים. ממוסחר ומתוייר יחסית. נחמד, לא יותר מזה. שווה להיכנס רק למנזר עם ציורים מהמאה ה-13. ביום אחר אפשר לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון הכפר Tys Abey, משם מתחיל מסלול למפלי הנילוס. מסלול יפהפה, ירוק, נוף משגע, המפלים מדהימים! בדרך עוברים ליד המון כפריים. בבאהר-דר יש המון שייקים מכל מיני פירות, זולים וטעימים בטירוף! מבאהר-דר ממשיכים ל Gondar(4 שעות נסיעה). בגונדר יש טירות מגניבות, עיירה חמודה. כדאי מאד להצטייד בה במידה ועוברים ממנה לטרק בהרי הסימיאן, מכיוון שב-Debark (העיירה ממנה יוצאים לטרק) אין כמעט כלום. משם היינו כבר לחוצי-טבע ורצינו להגיע לדבארק (3 שעות באוטובוס על דרך עפר), כדי להתחיל את הטרק של הסימיאן. דבארק זאת עיירה עם רחוב אחד, בתחילת הרחוב נמצאים משרדי שמורת הסימיאן. הם פתוחים עד 17:00, ככה שאפשר להגיע בצהריים, ללכת למשרדים ולארגן את הטרק למחרת (אין מה לעשות בדבארק חוץ מלארגן את הטרק, אם עדיין לא הבנתם..).ה'פקידים' במשרד מארגנים לכם מדריך, סבל עם חמור, וציוד לטרק (אם אתם צריכים. אנחנו לקחנו רק מזרונים). משלמים להם על הטרק (לנו יצא בערך 2000 ביר לשנינו לשישה ימים, כולל מדריך וסבל אחד. לא לקחנו טבח, ועל כך הצטערנו מאד...פרטים בהמשך). קבענו עם המדריך (שמו שטו) והפורטר למחרת ב-7 ובינתיים יצאנו עם שטו להשלים ציוד- מים מינרלים (כדאי לקנות רק מים ליום הראשון, בהמשך אפשר למלא מים נקיים), ירקות. יש הוסטל בדבארק שנקרא סימיאן (שם ממש מקורי) אבל הוא היה מלא, אז מצאנו מקום במלון שנקרא ג'יאנט. מלון סבבה לגמרי אבל קצת יקר- 250 ביר לזוג (עם מקלחת). הלכנו לישון נרגשים לקראת הטרק, סוף סוף טבע והרים! הטרק שתכננו מתחיל בדבארק, ביום הראשון עולים לכיוון סנקבר- יום לא פשוט, עלייה קורעת בערך באמצע היום. המחנה נמצא בגובה 3,000 מטר. קר מאד בלילה, היו כמה קבוצות של אירופאיים שלקחו צוות שלם של טבחים וסבלים, אנחנו ניסינו להתחמם סביב הגזיה החמודה שלנו..ביום השני ממשיכים לכיוון מחנה ג'יץ'- הדרך מדהימה! בכלל, לאורך כל הטרק פוגשים במקומיים, הטרק ממש עובר בדרכים בין הכפרים, חוויה מאד מיוחדת. עשינו עצירה בשבת ונשארנו לעוד לילה במחנה, אח"כ ממשיכים לתצפית מדהימה שנקראת Imet Gogo- צוק יפהפה המשקיף על כל האזור.

 משם ממשיכים למחנה שנקרא צ'נק. משם עשינו את הדרך בחזרה לסנקבר (בדרך קצת אחרת ממה שהגענו) ותפסנו טרמפ בתשלום לדבארק. הטרק הזה מאד מומלץ- אמנם אין בו הרים מושלגים כמו שאני אוהבת, אבל הנוף מדהים, ופוגשים מקומיים בדרך, ומנסים לעכל שאשכרה הם חיים במקום הזה..

 מדבארק חזרנו לבאהר-דר, משם נסענו לLalibela- מקום שידוע בכנסיות החצובות שלו. הדרך לשם מאד מתישה- מיניבוס עד עיירה שכוחת אל שנקראת Gashema, משם ניסינו לתפוס טרמפ ללא הצלחה (הגיע אוטובוס מפוצץ שלא הסכים להעלות אף אחד. שוחד גם לא עזר). פתאום הגיח מיניבוס, קפצנו עליו וגילינו,איך לא, 4 ישראלים...אחרי שעתיים וחצי מתישות של נסיעה בדרך עפר מפותלת ללא חמצן הגענו ללליבלה. התמקמנו כולנו באיזה הוסטל ויצאנו לראות מה הענין של הכנסיות האלה. מסתבר שחייבים סיור, שכנענו את אחד המדריכים שם לקחת אותנו (לחץ מתון של שישה ישרלים זה לא דבר של מה בכך). היה טיול שנתי- הוא ניסה להסביר לנו על הכנסיות, ועל כך שבכל כנסיה מופקד מישהו ששומר על וילון מאחוריו יש "קודש הקודשים" (לדבריו), בו נמצא עותק של לוחות הברית. העברנו אחה"צ כייפי, הכנסיות עצמן חצובות באופן מרשים, אבל בדיעבד לא היינו עושים בשבילן את המסע המפרך הזה. חוץ מזה אין ממש מה לעשות בלליבלה ליהודים שכמונו, אז העברנו את הזמן בטיפוס על הר קרוב ובשתיית שייקים (אבוקדו , הלהיט המקומי, מומלץ לבעלי קיבה חזקה וחוסר בררנות קולינרי). מה שכן יצא אחלה זה שהתחברנו עם זוג ישראלים (איתם יצאנו אח"כ לדרום אתיופיה)ועם עוד שני ישראלים אותם פגשנו לאורך כל הטיול. זה היה ממש שינוי מרענן לפגוש ישראלים. פגשנו כמה בסימיאן, אבל חוץ מזה כלום. עד אז, כמעט בכל נסיעה היינו התיירים היחידים. מלליבלה חזרנו בדרך ארוכה לכיוון גשמה, משם היה לנו מזל ותפסנו טרמפ עם זוג אוסטרלי ששכר מיניבוס ונסע לבאהר-דר. בילינו עוד שבת במלון
 גיון, וביום ראשון חזרנו לאדיס לקראת היציאה לדרום אתיופיה, 8 ימים של שבטים, חיות ותרבות!