שמונה ימים על הגבול בין אלבניה למונטנגרו
במשך כל ימי הטרק התנגנו לי בראש מילות שירו של יורם טהרלב, עם כמה התאמות קטנות משלי.
יערות האשור שרו לנו שיר על דרך,
עצי האשור היו גבוהים, גבוהים...
אוקטובר הגיע, הסתיו צבע את ההרים באדום ובכתום, ועלי העצים נשרו סביבנו כדינרי זהב. ואם כבר דינרים, אז למה לא לקרוא לאלפים הדינריים, אלפים של דינרי זהב?
בתחילת הקיץ הציע רונן יחזקאל ליוסי שלי להצטרף לטרק בפסגות הבלקן בהובלת המדריך האהוב עלינו, אסף הרשטיג ובארגון חברת רדיוס. חבר, מדריך, ארגון וגם התאריך התאים בול, כולל יום ההולדת שלי. נו, באמת. איזו תשובה כבר יכולה להיות לי? כככככןןןן!
וכך יצאנו למסע באלפים הדינריים, לאורך "הגבול הירוק" שבין אלבניה למונטנגרו. שמונה ימים של הרים, יערות, עליות וירידות, מזג אוויר הפכפך, אירוח פשוט, אוכל מנחם וחבורת א.נשים שהפכה את הדרך לחוויה משותפת
יצאנו לטייל, ובדרך קיבלנו עוד כמה שיעורים לחיים.
היום הראשון | 5.10 - הדרך אל ההרים
נחתנו ב-Tivat שבמונטנגרו בשעות אחר הצהריים. בשדה התעופה פגשנו את פידן, המדריך המקומי שלנו, אלבני שחי בקוסובו, ויצאנו לדרך ארוכה אל הכפר לפוש (Lepushe), יעד הלינה שלנו ללילה הראשון.
מונטנגרו, שפירוש שמה הוא ״הרים שחורים״, קיבלה את שמה בזכות ההרים המיוערים שנראו כהים לעיני יורדי הים הוונציאנים. אלא שהשחור הזה עומד להתחלף לנגד עינינו בצבעים אחרים לגמרי.
תחילה נסענו לאורך החוף האדריאטי, חלפנו על פני Budva התיירותית, ובהמשך טיפסה הדרך אל פנים הארץ. הנוף השתנה בהדרגה: פחות ים, יותר הרים, כבישים מתפתלים, מדרונות טרשיים וכפרים קטנים. עברנו דרך Cetinje, הבירה ההיסטורית של מונטנגרו, והמשכנו אל Pdgorica, הבירה הנוכחית. בהמשך נפרש לפנינו אגם שקודרה, האגם הגדול בבלקן, המשתרע בין מונטנגרו לאלבניה.
ככל שהתקדמנו בדרך, ההרים נעשו דרמטיים יותר. נסענו לאורך נהר Cijevna, בין מצוקי גיר וקניונים עמוקים, עד שהגענו למעבר גבול. דרכונים נבדקו, פרטים נרשמו (בכתב יד בצד האלבני), ואנחנו החלפנו מדינה.
עצרנו לקפה בכפר Tamare, נקודת יישוב קטנה בין הרים גדולים, והמשכנו בדרך מתפתלת שחצתה קו פרשת מים יבשתי. כאן מים היורדים מצד אחד של הרכס עושים את דרכם אל הים האדריאטי, ואילו מים בצדו האחר עושים דרכם דרך הדנובה אל הים השחור.
איזו מחשבה זורמת: מרחק של רכס, ולמים כבר יש עתיד אחר.
בשעת ערב הגענו ללפוש. מקום קטן, נעים ומתוק, שבו ההרים מקיפים אותך והחיים מתנהלים בקצב אחר. בבו
קר עוד נחכה לנו מחזה מקומי במיוחד: חתולים שהתכרבלו על הכיסאות, כאילו גם הם חלק מהאירוח.
עוד לא התחלנו ללכת, אבל כבר הרגשנו שהתרחקנו מהיומיום
היום השני | 6.10 יום הולדתי, בין שתי מדינות
יצאנו מלפוש, הכפר השוכן בגובה של כ־1,400 מ', לכיוון Vusanje, והתחלנו לטפס בתוך יערות אשורים. הסתיו כבר נכח כאן. כתמים של אדום וכתום הופיעו בין הירוקים, וככל שעלינו הלכו הצבעים והעמיקו
המסלול הוביל אותנו אל מעבר טליאנקה, שממנו נשקף עמק גרבייה (Grebaje) במונטנגרו. קשה לתאר את הדרמה של המקום: עמק עמוק, מוקף קירות סלע עצומים, פסגות חדות ומדרונות שנדמה כי מישהו צייר עליהם בצבעים עזים
מעלינו רכס המתנשא לגובה של יותר מ־2,000 מ'. מתחתינו העמק. וביניהם אנחנו, צועדים על קו "הגבול הירוק" בין אלבניה למונטנגרו. באותו יום חצינו אותו לראשונה ברגל. בלי שערים מפוארים ובלי טקסים. ההר הוא הגבול, והשביל הוא הדרך לחצות אותו.
כ־9.5 קילומ', 820 מ' של טיפוס מצטבר ו־960 מ' של ירידה. המספרים מספרים משהו על המאמץ, אבל לא את הסיפור כולו. בשבילי זה היה אחד הימים היפים ביותר בבלקן
כי לא רק העצים צבעו את ההרים. שיחי האוכמניות, שעליהם נצבעו באדום עז ובכתום לוהט, כיסו את המדרונות ויצרו מרחוק מראה של הר בוער. כאילו מישהו הצית את השלכת, והאש מתפשטת על פני ההר בלי לשרוף דבר. ככל שעלינו, נפרש לפנינו מחזה מרהיב של מדרונות אדומים, פסגות חדות ועמקים עמוקים
בירידה עצרנו בגוסיניה, בעיירה שבה מדרחוב קטן ומאפייה מקומית סיפקו לנו טעימה מתוקה מהחיים שמחוץ לשביל. חלפנו גם על פני מסגד צנוע, עם מינרט דק, והמשכנו לווסאנייה
אסף הקריא לנו שיר של נאים פרשרי, המשורר האלבני בן המאה ה־19, שכתב באהבה על הרי אלבניה, היערות, המעיינות והנופים שבהם הלב מוצא מנוחה.
"הו, הרי אלבניה, ואלונים גבוהים,
שדות רחבים, מלאים בפרחים,
גבעות יפות ונהרות צלולים,
פסגות הרים, גבעות ויערות ירוקים!
הו, המקומות היפים, היכן שהקיץ פורח,
היכן שהעדרים רועים בשלווה,
היכן שהציפורים שרות בין הענפים,
והמעיינות זורמים במים צלולים.
כאן לבי מוצא מנוחה,
כאן נשמתי מתמלאת שמחה;
המראה של הטבע היפה
מעורר בי אהבה עמוקה לארץ מולדתי".
זה היה אחד הימים היפים ביותר בבלקן. צעדנו בין שתי מדינות, בתוך נוף שנראה כמעט לא אמיתי, וחשבתי על כך שיום הולדת הוא זמן מצוין להמשיך לטפס, להתרגש ולגלות מקומות חדשים
יש משהו משחרר בחגיגת יום הולדת על הר. אין שולחן חגיגי, אין נרות, אין צורך להפיק אירוע. יש שביל, אוויר צלול, אנשים טובים ונוף שמזכיר לך עד כמה רבות הדרכים בעולם הגדול.
היום השלישי | 7.10 - ההרים לא עושים הנחות
בבוקר היה קר כל כך, שקרח כיסה את הצמחייה. עלינו על ג'יפים, שהקפיצו אותנו לנקודת ההתחלה, ומשם יצאנו אל יום ההליכה המאתגר ביותר בטרק.
חצינו דולינה - עמק קרסטי שהיה בעבר אגם, וכעת עמד יבש. טיפסנו בתוך יער, חלפנו על פני עצים מחטניים, ובהדרגה יצאנו אל מעל קו העצים. הנוף נפתח, והבונקרים האלבניים הופיעו על המדרונות. באלבניה יש אלפי בונקרים שנבנו בתקופת שלטונו של אנוור הוג'ה, מתוך פחד קיצוני מפלישה זרה. המדינה הסתגרה, השלטון חשד באויבים מבחוץ, ובמקום להשקיע את משאביה בתשתיות ובחיי האזרחים, היא השקיעה אותם בעיקר בבטון ובביצורים. עמדנו מול הבונקרים, בלב טבע מרהיב, וחשבנו על הפער בין היופי הפתוח של ההרים לבין הפחד האנושי שמבקש להתבצר ולהתגונן.
המשכנו לטפס אל מעבר פייה (Peja Pass) דרך יער עבות, עד לאגם קטן ולנקודת עצירה שבה אכלנו צהריים. משם ציפתה לנו ירידה תלולה במיוחד אל עמק ת'ת' (Theth) מוקפים בצוקים ובמדרונות דרמטיים. אסף אוהב לומר שאנחנו הולכים ״בין קוצר רוח לקוצר נשימה״. ואכן, בימים כאלה לומדים למצוא את הקצב הנכון: לא למהר רק מפני שמישהו מקדימה כבר הגיע, ולא לעצור בכל פעם שהדרך נעשית קשה. ללכת, לנשום, להתקדם. צעד ועוד צעד.
בסוף היום הגענו לת'ת', אחד המקומות המפורסמים באלפים האלבניים. ביקרנו ב-Kulla, מגדל המקלט ששימש גברים שנקלעו לסכנת נקמת דם. על פי מסורות מקומיות, המגדל העניק להם מקום מסתור בתקופה שבה סכסוכים משפחתיים יכלו להימשך דורות. מנהג נקמת הדם קשור לקאנון, קודקס חוקים מסורתי שהסדיר את החיים באזורים מבודדים שבהם השלטון המרכזי היה חלש. הוא עסק בכבוד, ברכוש, באירוח וביחסים בין משפחות, אך גם הנציח מעגלי נקמה קשים.
בסמוך למגדל ניצבת הכנסייה הקתולית הציורית של ת'ת', שנבנתה ב־1892. מבנה האבן הקטן, על רקע הפסגות המשוננות, הפך לאחד מסמליו של העמק
מעניין לחשוב על שני המבנים האלה, כמעט זה מול זה: האחד מספר על פחד, סכסוך והצורך להסתתר; האחר מסמל קהילה, אמונה ושייכות. שניהם מספרים על אנשים שניסו לבנות לעצמם חיים במקום יפהפה, אבל גם קשה ומבודד.
ואנחנו? אחרי כמעט 12 ק"מ, 900 מ' של טיפוס ו־1,300 מ' של ירידה, בעיקר רצינו להגיע למקום הלינה, להתיישב ולתת לרגליים לנוח. לא לקחנו בחשבון את הסולם הכפול בכניסה לחצר הכנסייה וגם לא את הטרק הקטן לחדר בגסטהאוס 😉.
גם זו חוכמת הדרך: לפעמים התובנה העמוקה ביותר היא פשוט להעריך חדר נעים, מקלחת קלה ומיטה נוחה.
היום הרביעי | 8.10 - מעבר ולבונה והגשם שהמתין לנו
הבוקר יצאנו מת'ת' אל מעבר ההרים ולבונה (Valbona Pass) בגובה של כ־1,800 מטרים.
התחלנו בטיפוס בתוך היער. מדי פעם עצרנו לנשום, להסתכל לאחור ולראות את הנוף שהשארנו מאחור
העלייה הייתה ממושכת, אבל היה בה משהו מדיטטיבי: עוד פנייה, עוד שורש, עוד מדרון. פחות לחשוב על המרחק שנותר ויותר להיות במקום שבו אנחנו נמצאים.
כשהגענו למעבר, הרוח קיבלה את פנינו. המקום צר, קר וחשוף, ולא ממש מזמין לשהייה ממושכת. הצטלמנו עם הדגל האלבני האדום שהתנופף ברוח, והתחלנו לרדת.
מן המעבר נפתח נוף נהדר לעמק ולבונה, שהנהר חוצה אותו בפיתולים (בעונה זו יבש עדיין). ההרים נפרשו זה אחר זה, וביניהם יערות האשור שכבר ליוו אותנו במשך כמה ימים
ואז התחיל הגשם.
בתחילה טיפות, אחר כך גשם של ממש. כיסויי התיקים הצהובים והכתומים שלנו השתלבו בצבעי הסתיו, והמשכנו לרדת בשביל. נחמד ללכת גם בגשם. בדיוק כשהגשם התחזק, הגענו למקום מחסה ועצרנו לקפה. תזמון מושלם
כ־12 ק"מ של הליכה, 950 מ' של טיפוס ו־780 מ' של ירידה. עוד יום משמעותי, והפעם גם תזכורת לכך שלא תמיד אפשר לשלוט במזג האוויר, אבל אפשר ללמוד להתנהל בתוכו.
לא תמיד אנחנו מצליחים להקדים את הסופה. אבל כשזה קורה, וכשמגיעים למקום מוגן בדיוק בזמן, לומדים להעריך את זה
בסוף היום הוקפצנו למקום הלינה שלנו בוולבונה, שם נישאר שני לילות.
היום החמישי | 9.10 - יום של האטה
התחזית הבטיחה גשם עד הצהריים, ולכן הבוקר התנהל בעצלתיים. החבר'ה יצאו להליכה לאורך נהר ולבונה, בין עצי אשור ובתוך נוף שקט ויפהפה
אלא שהיום הזה קיבל תפנית אחרת עבורי: וירוס קל אילץ אותי לוותר על ההליכה.
לא פשוט להיות בטרק ולגלות שהגוף מבקש לעצור. הרי הגענו לכאן כדי ללכת, לטפס, להתאמץ ולראות מקומות שאי אפשר להגיע אליהם בקלות אחרת. ובכל זאת, גם זו חלק מהדרך.
אני אוהבת את התחושה שהגוף מסוגל לקחת אותי למקומות נפלאים. אבל המסוגלות הזאת אינה נמדדת רק במרחק שאצליח ללכת. לפעמים היא נמדדת דווקא ביכולת להקשיב לגוף, לקבל את המגבלה ולא להפוך יום אחד שהחמצתי למסע של אכזבה.
החברים יצאו לטייל, ואני נחתי.
ההרים לא נעלמו. השבילים, הסלמנדרות ושאר הדברים הטובים יישארו שם גם בפעם הבאה.
היום השישי | 10.10 - דינרי זהב, קטונים וסוסים
אחרי יום המנוחה חזרתי למסלול, והפעם יצאנו ליום הליכה ארוך ומשמעותי: כ־17 ק"מ, כמעט 1,000 מ' של טיפוס, בדרך אל דוברדול (Dobërdol) כפר הרועים הנידח שבו נלון.
התחלנו בהקפצה לעמק צ'רם, ומשם טיפסנו אל מעבר ורניצה. גם כאן עובר הגבול בין המדינות ללא גדר או מחסום. אבן גבול בצורת פירמידה סימנה את המעבר. אפשר לחצות ממדינה למדינה, בלי חיילים ובלי ביקורת דרכונים. על אבן הגבול הופיע המספר 23. לרגע, הגבול נראה כמעט כמו סימון שביל נוסף
המשכנו לעלות ולרדת בין יערות אשורים ועצים מחטניים, שילוב צבעים וריחות שקשה לשבוע ממנו. במעבר Aljuci עצרנו לנוח בשמש. לפנינו נפתחו נופים מרהיבים של הרי קוסובו ושל הרכסים המקיפים את דוברדול.
היה לנו זמן לקפה, שבמאמץ הורתח על מדורה קטנה, ולכל אותן שיחות שנולדות רק כשאין לאן למהר. אי אפשר לקחת איתנו את כל העולם לטרק, אבל אפשר בהחלט לקחת כמה אמצעים להדלקת אש ולהפוך קפה פשוט לאירוע
אסף שלף גם את הסיפור על הדודה מיכל, מתוך ספרו של מאיר שלו, והזכיר לנו שדודות, כידוע, לא מטפסות על עצים ולא עושות כל מיני דברים שאולי אנחנו, דודות ודודים או כמעט, דווקא כן עושים. כי בטרק, התארים נשארים אי שם מאחור. כולנו פשוט אנשים שהולכים בין העצים, נושמים אוויר הרים, מתאמצים, צוחקים ומסתפקים במועט
בדרך חלפנו על פני קטונים - בתי קיץ ומתחמי מגורים של רועים, חלקם מבודדים מאוד. בסוף היום הגענו לדוברדול, כפר רועים עונתי בלב האלפים האלבניים, סמוך לאזור מפגש הגבולות של אלבניה, מונטנגרו וקוסובו.
הסוסים קיבלו את פנינו, ואנחנו נכנסנו לבקתה גדולה ופשוטה.
כאן האירוח אינו עניין של עיצוב או פינוקים. יש אוכל מקומי טרי, גבינות, לחם, בקתת לינה מחוממת משותפת ומקלחות בסיסיות. כשבחוץ משתוללת סופת גשמים זה ממש מה שצריך. כן לפעמים זרם המים דק כל כך ומתפרץ שצריך לתכנן את המקלחת היטב. מצד שני, פרוסות הלחם עבות ורכות, והאירוח חם.
יש משהו משחרר בפשטות הזאת. לא צריך הרבה כדי להרגיש שמישהו קיבל אותך בשמחה. לא צריך ארוחה מתוחכמת כדי ליהנות מארוחה טובה. ולא צריך חדר מפואר כדי להרגיש שהגעת למקום מיוחד
בלילה ירד גשם משמעותי, ואנחנו היינו בפנים, מוגנים, אחרי יום ארוך של הליכה.
עוד שיעור קטן בחוכמת הדרך: לפעמים האושר הוא להגיע בזמן.
היום השביעי | 11.10 - מה בין אוכמניות לעננים
התעוררנו בדוברדול, במקום שנראה כאילו רחוק מהעולם המודרני. לא ממש כי החימום דווקא בנוי על פנאלים סולריים. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטיפוס תלול אל קו הרכס
העלייה הייתה מאתגרת, כזו שמחייבת לקחת אוויר בכל צעד. כשהגענו לאוכף, נפרש לפנינו נוף מרהיב. משם אפשר היה להמשיך אל פסגת שלושת הגבולות, אבל ענן כיסה את הרכס, והחלטנו לא לעלות עוד.
גם כאן יש שיעור: לא כל פסגה חייבים לכבוש
המשכנו ללכת לאורך הרכס, בין שיחי האוכמניות, ואז ירדנו אל תוך היער. בהמשך הגענו לדרך עפר כבושה, ובתוך היער חלפנו על פני בולדרים גדולים מכוסי טחב וחזזיות, וירדנו לעבר אגם צלול
הגשם טפטף, הרוח נשבה, אבל שוב הצלחנו להתקדם בין הטיפות.
היה משהו יפה במעבר הזה: מהרכס החשוף אל היער, מהסלעים אל המים, מהמאמץ אל הרגע שבו אפשר סוף סוף להתרווח. ירדנו שוב אל היער, לירידה האחרונה בטרק
בסוף המסלול, בביתן עץ חביב, קבלנו שיעור מתיחות מניצה (כמיטב המסורת בטרק זה), אח"כ פינקו אותנו במשקה חם ובורק מצוין במילוי תפוחי אדמה, תרד וגבינה. אחרי שעות של הליכה, גם המאכל הפשוט ביותר יכול להרגיש כמו חגיגה
מכאן הוקפצנו בנסיעה של כשעה אל פלאב (Plav) במונטנגרו, שלחוף אגם פלאב, אגם יפהפה למרגלות הרי פרוקלטייה.
הסתכלתי לאחור על ימי ההליכה, על העליות והירידות, על היערות, על הרגעים שבהם היה קשה אך אחווה חברית הקלה את המסע, ועל הרגעים שבהם הנוף גרם לי לעצור ולבהות.
לא תמיד צריך להגיע לפסגה הגבוהה ביותר. לפעמים עצם ההליכה, ההתמדה וההסכמה להמשיך למרות האתגר הן, הן ההישג.
היום השמיני | 12.10 - הדרך חזרה הביתה
יצאנו לנסיעה ארוכה ורגועה מפלאב בחזרה לטיבאט. בדרך עצרנו בפודגוריצה לקפה או קצת קניות בסופרמרקט, ובהמשך, לאחר שהתברר שהטיסה מתעכבת, בילינו עוד קצת בבודווה.
שמונה ימים קודם לכן יצאנו לדרך, וביניהם נדחסו כל כך הרבה מראות, ריחות, סיפורים, מאמצים ורגעים קטנים.
חזרנו הביתה שמחים, עם רגליים שצעדו עשרות קילומטרים, זיכרונות של פסגות ושל יערות בשלכת, אנשים טובים, ואולי גם עם תחושה מחודשת של כמה דברים טובים אפשר לגלות כשנותנים לעצמנו לצאת מהשגרה
ומה נשאר איתי מהדרך?
הגוף מסוגל ליותר ממה שאנחנו חושבים.
יש תחושת סיפוק מיוחדת כשמגיעים למעבר הרים אחרי טיפוס ממושך. הגוף עובד, הנשימה מתקצרת, הרגליים מתאמצות, ולבסוף נפתח הנוף. פתאום מבינים שהמאמץ לא היה רק מחיר הכניסה אל הנוף; הוא היה חלק מהחוויה עצמה. יש גם משהו נפלא בידיעה שאפשר להגיע ברגל למקומות שרכב אינו יכול להביא אותך אליהם או שייקח לו פי 2 זמן. ככל שעולים, העולם משתנה, ואנחנו משתנים יחד איתו.
מזג האוויר הוא לא תמיד האויב.
למדנו ללכת גם בגשם, להתעטף, להמשיך ולהעריך כל רגע שבו הגענו למחסה בדיוק בזמן. למדנו גם לוותר על פסגה כשהעננים כיסו אותה. הטבע אינו חייב לנו מזג אוויר מושלם, ואנחנו לא חייבים לנצח אותו.
פשטות היא עושר.
מקלחות עם זרם דק, חדרים בסיסיים, ארוחות פשוטות, לחם טרי, גבינות מקומיות ואנשים שמקבלים אותנו בחום. בטרק לא צריך הרבה כדי להרגיש שיש לך כל מה שצריך.
הגבולות נמצאים על המפה, אבל ההיסטוריה נמצאת בשטח.
במהלך המסע חצינו שוב ושוב את הגבול הירוק בין אלבניה למונטנגרו. לפעמים אבן גבול קטנה הייתה הסימן היחיד לכך שעברנו ממדינה אחת לאחרת. אבל האזור הזה, יפה ושקט ככל שיהיה היום, ידע מלחמות, מתחים לאומיים ומאבקים דתיים. פירוק יוגוסלביה והמלחמות שפרצו בשנות התשעים הזכירו עד כמה שברירי יכול להיות השקט בבלקן. הפסיפס האנושי של האזור - סרבים, קרואטים, בוסנים, מונטנגרים, אלבנים וקבוצות נוספות, בעלי מסורות דתיות ולאומיות שונות - מורכב הרבה יותר מקווי הגבול שעל המפה. פידן, המדריך המקומי שלנו, אמר לנו שהלאומיות קודמת כאן לדת. המשפט הזה נשאר איתי, דווקא מפני שהוא מזכיר עד כמה הזהות האנושית מורכבת, ועד כמה חשוב להכיר את הסיפור של המקום לפני שממהרים לשפוט אותו.
ובסופו של דבר, אלה האנשים שעושים את הדרך.
החברים שהולכים לצדך, מי שמחכה לך בעלייה, מי שמושיט יד, מי שמצחיק אותך כשכבר אין אוויר, ומי שיודע מתי כדאי לעצור לקפה.
אני חוזרת מהטרק הזה עם הרבה יותר מתמונות יפות. אני חוזרת עם תחושת מסוגלות, עם הכרת תודה על הגוף שמאפשר לי ללכת, על האנשים שאיתי, ועל האפשרות לבחור שוב ושוב לצאת לדרך.
ובכל הימים האלה, בין יערות האשורים, הצבעים הלוהטים והפסגות, חזר והתנגן לי אותו שיר.
רק שהפעם, העלים לא נשרו סתם כך.
הם נשרו סביבנו כדינרי זהב.
יערות האשורים שרו לנו שיר על דרך.
ואנחנו, לפחות לעוד כמה ימים, היינו בדיוק במקום שבו רצינו להיות
