אורית ואמיר ורמוס
לשוטו- זנזיבר- הדרך ארוכה הביתה
אחרי 3 וחצי חודשים של טיול באפריקה כבר היינו די עייפים. השבוע האחרון בגורופוני סחט אותנו פיזית, וחיכינו כבר להגיע לזנזיבר לנוח. החלטנו לקחת באיזי את השבועיים האחרונים של הטיול ונסענו לעיירה מושי ללא כל כוונה מיוחדת. האטרקציה העיקרית במושי היא כמובן יציאה לטיפוס על הקילימנג'רו, המתהדר בכינוי ההר הגבוה באפריקה. מהמרפסת במלון הצטלמנו כשהפסגה מבצבצת מאחורי ראשנו ובכך סימנו וי על ההר. הנסיעה מארושה למושי די קלילה, אבל עם המזל שלנו 10 ק"מ לפני מושי האוטובוס התחיל להעלות עשן. ירדנו כולנו וה"כרטיסן" של האוטובוס עצר עבורנו מיניבוסים מתפקעים באנשים. מצאנו מלון נחמד במושי, חבל רק שהחדר שלנו הוא בקומה הרביעית! עסק לא פשוט כשעולים עם המוצ'ילה. מושי היא עיירה די נחמדה ורגועה. יצאנו לשתות בבית קפה מערבי, היה מבצע על "אייס קפה קילימנג'רו" שהיה די טעים. בכלל, על כל שטות שיש בעיירה מצמידים את השם קילימנג'רו, כיאה למסחטת תיירים. בצהריים הלכנו לתחנה המרכזית כדי לארגן כרטיס לאוטובוס ללשוטו, אזור במזרח טנזניה, תחנה אחרונה כנראה לפני זנזיבר. הדרך ללשוטו היתה סבבה ותוך 5 שעות כבר הגענו. איך שירדנו התנפל עלינו בחור בשם אלביס, המציג את עצמו בתור מדריך. שימו לב לכל האזהרות עליו, הן נכונות. הוא די נדבק ומציע לתיירים סיורים במחירים מופקעים. התעלמנו ממנו והלכנו ישר למשרדי הטוריסט אינפורמיישן. היה שם בחור די נחמד וארגנו איתו מדריך ולינה לשלושה ימים המשלבים הליכה+אוטובוס עד לעיירה מטאי. התלבטנו איפה להעביר את הלילות הבאים עד הטיול, ואז הגיע בחור חייכן שהציע לנו לבוא אליו. קוראים לו ג'רום והוא סיפר שהוא מדריך טיולים והבית שלו נמצא במעלה העיירה. יש לו חלקת דשא שנוכל לעשות בה קמפינג. ג'רום התוודה שאין מים חמים באופן סדיר, מה שכבר גרם למד האמינות שלו לזנק למעלה. החלטנו לנסוע אליו ומקסימום אם נחליט שלא אז נחזור למקום אחר וג'רום הציע לשלם על המונית. לג'רום יש אחלה בית, אותו קיבל בירושה, יש לו פרדס קטן שצומח בו הכל- אבוקדו, משמשים, גפנים. ג'רום סידר לנו שולחן וכסאות, הלך לקנות לנו שתיה ולחם. הבעיה היחידה היא שהמקלחת היא דלי מים.. אבל עדיף בהרבה מלישון סתם באיזה מקום מצחין. וגם סגרנו איתו על אחלה מחיר.
בבוקר יצאנו לבד לטייל באזור וקבענו להיפגש עם א', שטיילנו איתה באתיופיה. הדרך יפהפיה ועוברת בין הכפרים, הנוף הררי וירוק.פגשנו את א' בנקודת התצפית למעלה, היה כיף. בנקודת התצפית יש מסעדה, בכניסה העמידו בחורה שמנסה לגבות 2000 שילינג על כניסה למלון (הם יודעים שמהמלון יש נקודת תצפית יותר יפה). צחקנו איתה ושכנענו אותה שנזמין משהו מהמסעדה של המלון. זה לא הפריע לה לצחקק ולנסות לשנורר מאיתנו את הסכום בכל מקרה אבל אנחנו גם צחקקנו עד שהיא התייאשה..בילינו כמה שעות בשתייה והבהייה בנוף המדהים, והחלפנו חוויות מהחודשים האחרונים (א' סיפרה שהיתה באי שנקרא מאפיה איילנד, שם צללה עם כרישי לוויתן!!). ירדנו אח"כ לחווה שנקראת אירנטה כדי לקחת את הדברים של א', שם פגשנו את ד', בחור ישראלי שמטייל לבד מדרום אפריקה בג'יפ. קבענו שנעשה את הטיול המאורגן ביחד וא' הצטרפה אלינו לחווה של ג'רום. עשינו קניות ובישלנו ממולאים על הצ'אקו- איזה כיף שיש עוד בחורה, ושעוד מבשלת מעולה! למחרת בבוקר קשקשנו עם ג'רום וניסינו להסביר לו איך זה שא' שחורה וישראלית. הסתובבנו כמה ימים בחוסר מעש, כיף לא נורמלי.
מכל עבר יש ילדים שמצטרפים אלינו, והמזג אויר היה מושלם- שמש וקרירות. בשבת אני ואמיר הלכנו לישון באחד החדרים של ג'רום, וגם התקלחנו אצלו במקלחת- אבל שוב, עם כד מים..איך אני מתגעגעת למים זורמים חמימים.. בילינו את שבת בצהריים עם משחקי קלפים על הדשא, ד' הגיע לבקר וג'רום נדהם מכמות הישראלים שיש בלשוטו.. ג'רום סיפר לנו שאשתו חולה במלריה, שיש המון שחיתות בממשלה (מפתיע..) ושהכסף עובר לאירופאים במקום למקומיים. רצינו מאד שג'רום יהיה המדריך שייקח אותנו לטיול המאורגן אבל הוא הבטיח לאשתו להישאר איתה. בראשון בבוקר קמנו מוקדם ונפרדנו מג'רום בהחלפת כתובות. כתבנו לו המלצה בעברית אותה הוא יתלה בטוריסט אינפורמיישן. יצאנו לדרך ארבעתנו, עם המדריך עיסא. עיסא התגלה כמדריך די מעאפן, בקושי ידע אנגלית, והיה די יבשושי. בדרך פגשנו את ע' וז', שתי ישראליות שפגשנו כבר בטיול ועצרנו לנשנש לחם וריבה. עיסא אמר שנעצור להפסקה אבל לא ציפה שנפתח גזיה ונכין קפה.. הדרך מדהימה, ומלאה נופים וכפרים מקומיים. אח"כ נכנסנו ליער וביציאה ממנו עלינו על אוטובוס עד לכפר הסמוך, שם נבלה את הלילה. בכפר לא היה כלום לאכול אז הזמנו צ'פאטי וריסקנו עגבניות לארוחת צהריים. ההוסטל שעיסא סידר לנו היה די חורבה- בלי חשמל, ועם חדרים קטנטנים עם מצעים שלא רצינו לחשוב בכלל אם החליפו אותם ומתי. לא לקחנו איתנו מצעים או שקש כדי לא לסחוב אז די הדחקנו את החדר..
למחרת ירד גשם, אז יצאנו באיזי ב-9 בבוקר. הדרך עוד יותר יפה- הכל ירוק. עשינו הפסקת צהריים של שעתיים ביער ונחנו. אח"כ עצרנו בעוד כפר, שם יש מישהי שעושה כלים מחרס. (שימו לב אם אתם מתפתים וקונים, שלנו נשברה אפילו שעטפנו אותה במיליון עיתונים וחולצה ושמנו בתיק הקטן). בערך ב-5 הגענו לקצה הדרך- הכפר מטאיה, שנמצא ממש על הצוק. הנוף מטורף- יש ראות לכל הכיוונים והשמיים התבהרו. קנינו שתיה ובירות והתמקמנו לארוחת ערב בנקודת תצפית לשקיעה. השקיעה היתה אחת היפות שראינו- כל השמים נצבעים באדום צהוב כתום. במטאיה יש סלע בולט שתושבי הכפר מספרים שהוא ההשראה לסצנה המפורסמת ממלך האריות ("יום אחד כל זה יהיה שלך"..) ההוסטל שעיסא מצא לנו התגלה כעוד יותר מצחין מהקודם, ממש אחד המגעילים- חדרון ממש מעופש, עם שמיכת סקביאס. על מים זורמים לא יה מה לדבר וגם לא על חשמל. לא נורא, ב-3 בבוקר צריך לקום כדי לתפוס את האוטובוס חזרה ללשוטו. גם פה לא היה מה לאכול אז בישלנו אורז עם עלים שנראו כמו גת..היה אכיל. העברנו במרפסת של ההוסטל ערב כיפי כל הישראלים, והלכנו לחטוף תנומה לילית של כמה שעות עד האוטובוס.
הנסיעה חזרה די סיוטית- שעתיים וחצי של סיבובים על דרך עפר. כשהגענו נפרדנו מא' ואני ואמיר תפסנו טרמפ עם ד' והג'יפ לדר-אסלאם, העיר ממנה מפליגים לזנזיבר. הדרך לדר אסלאם היתה ארוכה משחשבנו, אבל מי מתלונן? הדרך יפה, בצדדים הרים וצמחיה. כל שעה בערך עצר אותנו שוטר- פעם על מהירות, פעם על זה שאין אורות לברקסים (באחת הפעמים שוטר כיוון אלינו 'אקדח' מהירות, בפוזה ממש כמו של ג'יימס בונד..). מסתבר שלד' יש המון ניסיון בנושא (ככה זה כשאתה נוהג מדרום אפריקה) והוא מחזיק בתא הכפפות צילומים של רישיון הנהיגה. בכל פעם ששוטר עצר אותנו הוא היתמם, מסר צילום של הרישיון, וכשהשוטר קצת התרחק פשוט שייט לו בחזרה לכביש ושם גז. מה שהזוי זה שהשוטר נמצא שם בלי ניידת בכלל.. הפקקים בכניסה לדר אסלאם ממש כמו בכניסה לת"א. איכשהו ניווטנו לאכסניית Ymca, היה להם רק חדר זוגי אז חלקנו אותו שלושתנו. חם בטירוף בדר, אבל לפחות המקלחת היתה סבבה. חוץ מזה למי איכפת כשמחר נוסעים לזנזיבר לשבוע אחרון של סתלבט! החלטנו לקום מוקדם ולהספיק למעבורת הבוקר, שהתגלתה כמהירה אך יקרה (בקשו הנחה לקבוצות, 35$ במקום 40$). למאותגרים קיבתית קחו כדורים לבחילה, אני הקאתי את הנשמה שם (הגלים היו ממש גבוהים והמעבורת היטלטלה שם בטירוף). הגענו לסטון טאון ב-10:00 ויצאנו לחפש אוכל להצטיידות לשבוע בחופים ומיניבוס. סטון טאון די מערבית, ומלאה בתי קפה יקרים. נדבק אלינו איזה יוסף אחד שאמר שיש לו מיניבוס לחופים, לא ברור למה אבל האמנתי לו והוא די שיגע אותנו איזה שעה (ואח"כ גם נדבק אלינו וניסה להפריע כשמצאנו טרמפ אמיתי). נהגי המיניבוס מאחדים מחירים ושוחטים תיירים, תתמקחו. יש גם אופציה של אוטובוס, איתו חזרנו בחזרה. היתרון של המיניבוס הוא שהוא עוצר לבקשתכם בכל הוסטל/מלון בחוף, מחכה שתתמקחו ותנסו לסגור מחיר, ואם לא הולך ממשיכים הלאה. עברנו ככה כמה מקומות עד שמצאנו מקום שהסכים ב-30 דולר לזוג.
החופים בזנזיבר אכן מהממים, והמים משתנים בכל רגע. היו ימים שהמים היו כחולים-טורקיז, אבל היו ימים גם אפרפרים. ענין של מזל. מומלץ להשקיע ולחפש מקום שקט- על אף שהיינו באזור שנחשב הומה אדם, עדיין מצאנו כמה מקומות מרוחקים ושקטים יותר. רק תיזהרו מהגאות- תוך שעה המים עולים ומכסים חלקים נרחבים מאד מהחוף.ליד המלון שלנו, סאפינה, יש שוק מקומי של אמנים, חלקם מנסים להראות כאילו הם יוצרים בעצמם, אז תשימו לב מזיופים. יותר פנימה לכיוון הכפר יש שוק של ירקות, לחם ושתיה. יש גם מכולת עם דברים מערביים (מצאנו עוגיות שוקולד צ'יפס!). ניסינו לארגן צלילה, אבל מסתבר שהראות על הפנים אז צריך לחכות כמה ימים. בחוף עצמו יש מועדון צלילה שמנוהל ע"י ישראלי, הוא עשה לנו מחיר טוב וקבענו לעוד יומיים. הימים עוברים ממש בכיף ורוגע- קמים בבוקר, אוכלים משהו, הולכים לים, משחקים קלפים, שוב אוכלים, מקשקשים עם הרוכלים, חוזרים להתקלח, ובערב יוצאים לשבת על החוף עם מוזיקה. (לשומרי כשרות- אפשר לבקש שישימו לכם דג טונה על הגריל בתוך נייר אלומיניום). על החוף הכרנו ישראלי שהכיר בחורה מדרא"פ והם גרים ביחד בזנזיבר, ומרצה באוניברסיטה העברית שבאה לחופשה.
הצלילה היתה מדהימה! עברנו "קורס" שכלל הדרכה של חצי שעה מהמדריך שלנו, שיי, ואח"כ הדגמה בתוך המים (כשהגלים מעיפים אותנו לכל עבר). זה יכול קצת להלחיץ מי שמפחד ממים.. לאט לאט ירדנו ל-2 מטר ותרגלנו הוצאת מים מהמסכה.אח"כ צללנו לעומק של 10 מ' (המקסימום המותר) וראינו מלא דברים- תמנון ענק חום, ואז שיי נגע בו והתמנון שינה את הצבע שלו לצבע של השונית! ראינו גם דג חצוצרה צהוב מגניב, מלא כוכבי ים בכל מיני צורות וצבעים ועוד מלא דגים שאין לי מושג מה שמם. זאת היתה חוויה מדהימה ומיוחדת מאד, ללא ספק אחת המומלצות. כשצוללים ממש מאבדים את תחושת הזמן ונכנסים לעולם אחר. אנחנו מתחילים כבר להרגיש את הסוף, עוד כמה ימים אנחנו בבית. יצאנו בדרך המתישה הביתה- אוטובוס חזרה לסטון טאון (קניות אחרונות- מזכרות ותבלינים) משם מעבורת לדר אסלאם, משם אוטובוס לארושה (11 שעות) ולמחרת אוטובוס לניירובי. בגבול בין טנזניה לקניה ירדנו מהאוטובוס וניצלנו את ההמתנה לקניית תכשיטים ממש מהצוואר של בנות המסאי. היו לנו יומיים בניירובי עד לטיסה לאדיס אבבה וניצלנו אותם גם לקניות בשוק של ניירובי (יש גם שוק של בגדים, תשאלו מקומיים איפה). אח"כ טיסה לאדיס אבבה ליומיים אחרונים באפריקה. היה מוזר לנחות שוב באדיס, ארבעה חודשים אחרי. אדיס נראתה אחרת- פחות מאיימת, פחות מלוכלכת. סיגלנו כבר מבט יותר מפוקח. החלטנו להתפנק ומצאנו חדר במלון ראס, שמתפאר בכך ששיכן בעבר את היילה סלאסי המנהיג הדגול. המלון ממש על רמה- דלת אלקטרונית, מקלחת שווה, נקי. אחלה ארוחת בוקר- קפה ומיץ חופשי. אפילו אזרתי אומץ ועשיתי מסאז'! (אם כבר פינוק אז עד הסוף). העברנו יום כיף בקניון- משחקי וידאו, קולנוע תלת מימד. לרגע שכחנו שאנחנו נמצאים בעיר בירה ללא שמות של רחובות. אבל כנראה שזוהי תמציתה של אפריקה, שמתנהלת בהגיון פנימי משלה. כך תמו להם 4 חודשים מופלאים במזרח אפריקה, ולנו נותר רק לקוות שגם כשכבישים יסללו, וחשמל ומים יזרמו באופן סדיר לבתים, היבשת המדהימה הזאת תמשיך להישאר כ"כ בלתי נגישה ומיוחדת..