חודש וחצי באוגנדה- חלק ב'- אגם בוניוני, גורילות, ראפטינג ומזרח אוגנדה

אורית ואמיר ורמוס
אגם בוניוני --> קיסורו ---> ג'ינג'ה --- > סיפי פולס ---> שבט אבאיודאיה
 הגענו לאגם בוניוני אחה"צ, התמקמנו בקמפ שנקרא קרייטר ביי, שאמור להיות פחות עמוס וקולני. הבחור שמנהל אותו התלהב שאנחנו מישראל וישר עשה לנו הנחה, במיוחד כששמע שנישאר שבוע (8000 לאדם לאוהל, 60000 לבקתה זוגית). את האוהל מיקמנו ממש על האגם, ולמעלה היה שטח מקורה שיכולנו לבשל בו. הם היו ממש חמודים- נתנו לנו צ'אקו וגחלים שנוכל לבשל לעצמנו, הסכימו שנתקלח באחד הקוטג'ים שהיו פנויים, ובכלל היו ממש נחמדים.

 באותו שבוע חל יום השנה השני להיכרותנו אז החלטנו להתפנק בשישי שבת באחד הקוטג'ים שצופים לאגם. העברנו את כל השבוע בשיטוטים בכפרים שליד האגם, עלינו לתצפית יפהפיה, עשינו שיט בסירת קאנו (יחד עם אדסון, המלצר בקמפ שהוסב לתקן של מדריך..). יש 29 איים באגם והנוף משגע- כחול וירוק. אחד האיים נקרא 'אי הענישה'- עד לפני 80 שנה הגלו אליו נשים סוררות שהיו נכנסות להיריון מחוץ לנישואין, שם היו מתות ברעב או שהיה מגיע בחור שאין לו כסף להתחתן והיה בוחר אחת מהן. האי היה נטוש, עץ אחד ריק מעלים ועשרות עורבים מקננים מעליו. צמרמורת.. בדרך חזרה לקמפ אמרנו לאדסון שאנחנו רוצים לאכול צ'יפס אז הוא התקשר לטבח שיתחיל להכין..שעה וחצי המתנה לאוכל זה עניין שבשגרה.

 את הערבים בילינו בישיבה על המזח, קלפים, מוזיקה. בקמפ היו הרבה גרמנים שיצאו לשנת התנדבות, היה מעניין לדבר איתם. באחד הלילות עשינו מרק על הגחלים, יצא מעושן וטעים. צלינו קבנוסים, זה היה ממש גיוון. כל יום כשהיינו יוצאים לשוטט היה פוגש אותנו בחור בשם ג'קסון ומנסה לשכנע אותנו לקחת שיט/להיכנס להסתכל בבקתה עם 'עבודות יד'/ לקחת איתו סיור לאיזשהו מקום שהוא המציא. הוא היה מתלווה אלינו חצי שעה ואז מתייאש. אחרי שבוע, כשארזנו ופיקנו את האוהל, ראינו שיש ריבוע צהוב- עדות להשתקעות במקום. לקחנו טרמפ לקבאלה ומשם מצאנו מכונית פרטית שנוסעת לקיסורו (שלוש שעות, 11,000). קיסורו נמצאת ליד פארק מוגהינגה, פארק יפהפה בנקודת מפגש גבולות אוגנדה-רואנדה וקונגו עם שלושה הרי געש. שם גם אפשר לצאת לטרק גורילות הרים.

 האמת שזה יצא די ספונטני- אחרי החוויה המגניבה שהיתה לאמיר עם השימפנזים הוא החליט לנסות ולקבוע גם טרק גורילות- אז מה אם זה 500 דולר. במקרה התפנה מקום (אנשים קובעים שנה מראש) אז נסענו לשם, מה שהתברר כחוויה מאד כייפית, גם בלי קשר לגורילות- האזור כולו ירוק והררי ודי נתוש. הפארק עצמו נמצא במעלה ההר, הדרך היחידה היא טרמפ, שלא היה, או לקחת בודה בודה (6000, חצי שעה). זה היה סיוט- לעלות עם אופנוע יחד עם כל התיקים +שקית עם ביצים לשקשוקה..בדרך נתקענו בשלוליות בוץ..חוויה. הקמפ די מוזר, האזור ממש נתוש. אמיר קם נרגש לטרק הגורילות ואני ביליתי יום מנוחה בקמפ, הכנתי לי חביתה וסלט לארוחת בוקר, קשקשתי עם בחורה סלובנית (שהתפלאה שיש מדינה יותר קטנה משלה). שתיתי קפה ובהיתי בהר הגעש כמעט כל היום. אמיר חזר מטרק הגורילות ב-5 אחה"צ- מסתבר שלמרות שמשלמים 500 דולר עדיין צריכים ללכת אח"כ 9 ק"מ ברגל בחזרה לקמפ..זה לא כ"כ שינה לו אחרי שעמד כמה מטרים מסילבר באק.

 למחרת קמנו מוקדם וטיפסנו על אחת הגבעות באזור, היה יום יפהפה- התלוו אלינו שני ילדים עם העיזים שלהם, בראש הגבעה פתאום ראינו שיש שם מכתש, ואישה עומדת ומעבדת את האדמה..ישבנו שם כל היום, הילדים נתנו לנו לאכול גרגרי אפונה, והתלהבו שצילמנו אותם.

 אחה"צ תפסנו טרמפ למטה עם רכב צבאי בנסיעה מפותלת ועשינו את השבת במלון וירונגה, מלון נחמד בעיר. במוצש קבענו למחרת עם איזה מדריך לעשות סנייק ספארי באזור (20 דולר, למרות שרצה איזה 50)- הלכנו לאגם, שטנו שם לאי, חיפשנו כמה שעות ביער אבל לא מצאנו אף נחש..אחרי כמה שעות גילינו נשל (שהיה לנו חשד חזק מאד שהמדריך השתיל אותו שם לפני כן כדי שייראה שבאמת יש שם נחשים..) אבל עדיין היה נחמד. בראשון בלילה תפסנו אוטובוס לילה לקמפאלה (אוטובוס הלילה היחידי באוגנדה). כדאי להזמין מקום יום לפני. הנסיעה סיוטית- אנשים עומדים ומקיאים את נשמתם בפיתולים..בילינו לילה מעלף וב-4 כבר היינו בקמפאלה אז נשארנו לישון עוד שעתיים באוטובוס עד שהאיר. כשהגענו לקחנו בודה בודה לרד צ'ילי וצללנו לשינה באוהל שלנו. כשקמנו פגשנו שתי ישראליות שחזרו מהרפטינג עם סיפורי זוועה (ירד גשם, התהפכו כמה פעמים..) זה קצת הלחיץ אותי אבל החלטתי שאם יש שמש הכל בסדר.. התקשרתי לקבוע רפטינג ליד ג'ינג'ה דרך אחת החברות (שוב, תתמקחו, הם הורידו לי 10% וסגרנו על 115$). יש הסעה לג'ינג'ה ב-7 בבוקר, וחוזרים אחה"צ (אפשר גם להישאר לישון שם ולחזור למחרת). אמיר החליט שהתהפכויות זה לא בשבילו אז יצאתי לבדי. היינו חמישה- שתי נורבגיות מבוגרות שאחת לא שומעת באוזן שמאל, בחורה אמריקאית, סטודנט אוגנדי שלא ברור איך הגיע לשם, ואני. המדריך שלנו, טבאני, היה אוגנדי שרירי ומוצק שנתן תחושה שאם המפל יאיים להפוך אותנו הוא יהפוך אותו בחזרה. אחרי תרגול במים של רבע שעה שכלל הפיכת סירה יזומה חתרנו לדרך. הנילוס מאד רחב ועמוק מה שהופך אותו לאחד הנהרות הבטוחים לרפטינג. יש כמה ראפידים דרגה 3 ו-4 ועוד שלושה בדרגה 5, הדרך מתחילה במפלונים קטנים דרגה 3 ואז מתגברת. טבאני צועק כל הזמן הוראות לאיזה כיוון לחתור ומתי להרפות, הרגשתי כמו בגיבוש מרינס. פתאום ראינו שמתקרב מפל, זה היה די מגניב, כמו בסרטים. סתבר שאי אפשר לעשות כלום וממילא כולם מתהפכים בו..חוויה די מפחידה להתערבל במעמקי הנהר ואז להיפלט בחזרה, שני הקייאקיסטים שהיו לצידנו חתרו במרץ כדי לאסוף אותנו בחזרה לסירה. אחרי זה הסתכלנו אחורה וראינו שהוא היה די גבוה.. היה ממש אדרנלין מטורף! אח"כ הנהר יותר רגוע, טבאני חתר איזה שעתיים ואנחנו התרגענו. לקראת הסוף יש עוד כמה ראפידים. חזרתי לקמפאלה עם אנרגיות לשבוע.. בקמפאלה הכרנו גם את י' וש', שתי בחורות ישראליות וקבענו לצאת למחרת לטייל במזרח אוגנדה. נסענו בבוקר לעיירה אומבלה (12,000 3.5 שעות), משם מצאנו מישהו עם רכב שלקח אותנו לאזור שנקרא סיפי פולס- כפרים ומפלונים. בדרך הצטיידנו בשוק המקומי. הגענו אחה"צ לקמפ twilight שהיה ריק מאנשים. יש שם בונגלוס חמודים ממול המפל (20,000 לזוג). קבענו איתם שנצא מחר לטיול במפלים עם 'מדריך' בשם ג'ואל (שוב, בחור מהקמפ שהוסב להיות מדריך). תתמקחו טוב על כל דבר, המקומיים לוקחים כסף על כלום. המפלים נחמדים אבל לא היסטריים, הדרך עצמה כייפית,עוברים דרך בקתות של מקומיים.



 ליד כל מפל יש איזה אוגנדי עם כסא ושולחן ופנקס קבלות והוא מנסה לגבות דמי כניסה ונותן קבלה..משעשע. בערב ישבנו ואכלנו מול הנוף, היה ממש כיף. הבנות שעשעו אותנו בחוויות שהיו להם כשפגשו חבר'ה של סולל בונה שבונים כבישים באוגנדה. ג'ואל סידר לנו שאבא שלו או דוד שלו יבואו לקחת אותנו טרמפ למחרת לשבט היהודי באזור שנקרא אבאיודאיה, אז למחרת ישבנו וחיכינו לטרמפ ובינתיים ג'ואל התחיל לראיין אותנו, זה היה די הזוי- שאל אותנו מה אנחנו עושים בישראל, אם יש לנו בני זוג, מתי נתחתן וכל מיני שאלות סבתא כאלה..הרגשנו כמו בבחינת אנגלית בתיכון.. הנסיעה לאבאיודאיה היתה קצרה, פתאום התחלנו לראות שלטים בעברית. השבט הזה הוא של אנשים שלפני מאה שנה קיבלו על עצמם את היהדות והם מקיימים חיים הדומים ליהודים קונסרבטיביים או קראים- מציינים את שבת אבל שוחטים בה עוף, עושים קבלת שבת עם גיטרה (הזוי! אבל מעניין ומרגש). יש שם בית הארחה יקר להחריד- 30 דולר לבן אדם, אבל לפחות נקי וחדש. אייזיק, בעל המקום, עשה לנו סיור בכפר וסיפר על הקשיים במציאת בת זוג יהודיה. יש שם בית כנסת עם 4 ספרי תורה, ספרי גמרא. את הקהילה מנהיג הרב גרשום שקיבל הסמכה בארה"ב.אשתו ציפורה הכינה חלה ענקית וקידשנו עליה, והיה להם גם יין כשר מארה"ב. אכלנו ארוחת שבת בבית הארחה (תיזהרו, התעוררנו בלילה עם כאב בטן נוראי ששיתק אותנו עד יום שני. כנראה מזימה של היהודים לגרום לנו להישאר..) בתכל'ס אזור מזרח אוגנדה היה כייפי, אבל אם זמנכם קצוב כדאי בהרבה להישאר עוד באגמי המכתש או בבוניוני (יש גם את אזור ססה איילנד ששם לא היינו). ביום שני חזרנו לקמפאלה, לארגונים אחרונים לפני המעבר לטנזניה.