סוף העולם שמאלה, ומשם תקח כבר טרמפ...

דרום היבשת דרום אמריקה - הלוא היא פטגוניה - הינה שטח עצום ומדהים ביופיו. השטח כולל את ארגנטינה וצ'ילה, כאשר צפון פטגוניה מגיע לאזור ברילוצ'ה (ארגנטינה) ופוקון (צ'ילה) ובדרום עד קצה היבשת - ארץ האש (tierra del fuego) הידועה בכינוי קצה העולם. בפטגוניה נופים רבים ודרכים מגוונות לטייל. ממרכז פטגוניה וצפונה, בצי'לה, ישנה דרך הנקראת קרטרה אוסטרל.
הקרטרה, כביש מספר 7, הינה הדרך הראשית המובילה מפוארטו מונט לוייה אוהיגינס, ברובה דרך עפר, ואורכה כ-1500 ק"מ. מטיילים רבים שוכרים ואן עם נהג, שהוא גם המדריך, ויוצאים לטיול של כ-8 ימים במסלול קבוע, אשר עובר בחלק קטן מהקרטרה. עוד דרך נפוצה לטייל בקרטרה היא לשכור רכב שטח ולנסוע לבד לאורכה, אך דבר זה עולה כסף רב יחסית. דרך אחרת לטייל בדרך יפה זו, דרך פחות נפוצה, היא בטרמפים.

התחלתי את המסע באל צ'אלטן שבארגנטינה (סוף פברואר), שם נפרדתי מחבריי איתם טיילתי למעלה מחודש וחצי עד כה והתחברתי לבחור אחר, אייל, איתו תכננתי לתפוס טרמפים בקרטרה. לקחנו אוטובוס מאל צ'אלטן ללוס אנטיגוס - נסיעת יום. בין שתי העיירות ניתן לנסוע או ביום או בלילה. באוטובוס פגשנו קבוצה של 4 ישראלים נוספים שבדרכם לטרמפ הראשון בקרטרה כמונו ואת חן, שעימה יצא לי לטייל מעט בתחילת הטיול שלי. הדרך ביום עדיפה בהרבה, ומסתבר שצדקנו בהחלטתנו. הדרך הינה דרך עפר ובוץ. הנסיעה מתוכננת לכ-8 שעות, אך כמובן, יש עיכובים. באמצע הדרך, התעוררתי משנתי ולא הבנתי מדוע הפסקנו לנסוע, הרי מסביבנו אין שום ציוויליזציה אלא רק נוף עוצר נשימה של הרי האנדים המושלגים, אגמים גדולים ויפים וקונדורים חגים בשמים. ירדנו כולנו מהאוטובוס וגילינו לחרדתנו שהאוטובוס התחפר בבוץ. צריך להבין, כי דרך זו אינה נתיבי איילון ואין מסוקים בשמיים המחפשים אנשים בצרה. לכן, גילינו תושייה כל נוסעי האוטובוס, חיברנו כבל ו....משכנו.
 

כמובן שישראלים יותר חכמים מכולם, כביכול, וישר ניתחנו מה מקור הבעיה ונתנו את הפיתרון החכם ביותר... כן, ישראלים מצויים. בעוד הגברים מושכים ומושכים, מלכלכים את הנעלים והמכנסים בבוץ, הבנות עומדות מהצד, מצלמות וצוחקות. כמובן שהן הפסיקו לצחוק כאשר החל לטפטף. רק זה חסר לנו, גשם. לאחר ניסיונות ממושכים, כאשר כמעט אמרנו נואש, הגיע המושיע! מרחוק ראינו סטיישן אפורה שעושה את דרכה צפונה, כמונו. התפללנו שתעצור, אך לא! היא נוסעת ולא עוצרת. מעט לפני שהספקנו להגיד כמה דברים לא נעימים על נוסעי הרכב ועל אמא שלהם, לפתע היא נעצרה, ונסעה רוורס, כנראה הם גם לא רצו לשקוע בבוץ כמונו. כבר חשבנו לפתוח אוהלים ולהתחיל את הטרמפים מוקדם מהצפוי. לאחר מספר דקות של גרירת האוטובוס בעזרת הרכב, נחלצנו בשלום והמשכנו לנסוע. לכן במקום להגיע ללוס אנטיגוס ב9 בערב, הגענו ב3 וחצי בלילה. ממש אידיאלי.

 האוטובוס עצר ליד בית, שלמזלנו בעל הבית היה ער והכווין אותנו להוסטל קרוב. מצאנו את ההוסטל, כל שבעת הישראלים, התקלחנו והלכנו לישון. השקמנו עם בוקר (מאוחר), לאחר שעות שינה מעטות, אכלנו ארוחת צהריים באחת המסעדות בעיירה השוממה (העיר די ריקה, בקושי מכוניות ואנשים עוד פחות) ושמנו פעמינו לעבר תחנת האוטובוס המרכזית. בתחנה שלחנו את הציוד המיותר (אוהל ספייר, בגדים מיותרים ועוד דברים לא נחוצים לזמן הקרוב) לברילו'צה, שם תכננו לסיים את המסלול. מיד לאחר מכן לקחנו מיניבוס לצ'ילה צ'יקו - עיירת הגבול השכנה הנמצאת בצ'ילה. הנסיעה, ללא העצירה בביקורת הגבולות אורכת כחצי שעה, אך כמובן, שמים שבעה ישראלים ביחד במיניבוס, זה היה כמו באוטובוס בטיול השנתי. בביקורת הגבולות שפכנו את תכולת התיקים אך מסתבר שכשבנות עושות עיניים יפות לשומר, הם לא בודקים מי יודע מה...

עברנו את הגבול והגענו לצ'ילה צ'יקו. לאחר חיפוש קצר הגענו להוספדחה - בית של תושבים שבביתם מארחים תיירים. הגענו לצ'ילה צ'יקו ביום שבת ורצינו לבלות מעט במקום. יום ראשון זהו יום מנוחה ולכן החלטנו שביום שני - מתחילים. מסתבר שגם צ'ילה צ'יקו הינה עיירה מנומנמת כמו שכנתה הארגנטינאית לוס אנטיגוס. בעיירה פחות מחמש מסעדות, כאשר רק אחת מהן פתוחה, וגם לא תמיד, שתי מכולות קטנות ומספר כלבים משוטטים. מכוניות בקושי ראינו נוסעות וגם אנשים. כמו עיירת רפאים. ביומיים ששהינו שם טיילנו בעיירה. מעל העיירה גבעה עם נוף מהמם לעבר העיירה, הסביבה ואגם חנרל קררה. אגם זה, הנמצא גם סמוך ללוס אנטיגוס, הינו האגם העמוק ביותר בדרום אמריקה. הוא אגם עצום הנמצא גם בארגנטינה וגם בצ'ילה, ובחלק מהקרטרה נוסעים סמוך אליו.

 

אז זהו, שני בבוקר - מתחילים. בשלב זה נפרדנו אני ואייל משאר החבורה. אני ואייל הגינו את התוכנית הבאה: בהתחלה יורדים דרומה, בדרך שבה רוב המטיילים לא עושים, עד לאן שנרצה, לא קבוע, ואז נחזור צפונה עד צ'איטן, ניקח מעבורת לאי צ'ילואה, נגיע לפוארטו מונט, ומשם לברילוצ'ה ואל בולסון. חשוב לדעת! כשלוקחים טרמפים, האידיאל הוא לבד. כמובן שזה משעמם ואני אישית לא ממליץ, לכן עדיף שניים, לא יותר. עם זאת, חן הצטרפה אלינו לפחות להתחלה, כך תכננו. הגענו ליציאה מהעיירה הושטנו יד וחיכינו. במקום חיכה ישראלי נוסף לטרמפ, אורי, אותו פגשנו לילה לפני. לאחר מספר שעות וייאוש של ההתחלה כשלא יודעים מה לעשות, החלטנו להתחיל ללכת. אני אייל וחן ביחד. אורי לבד. כל זאת כאשר השמש הנעימה קופחת על ראשינו. כל כמה מאות מטרים עצרנו מעט והתפללנו שיגיע רכב. ואכן, בשלב מסוים עצר לנו רכב ועלינו. בקרטרה לרוב לא שואלים לאן מגיעים. הדרך מובילה לאן שאנחנו צריכים או לכיוון ההפוך, תלוי לאן הרכב נוסע. עלינו, ולאחר כ-500 מטרים עצרנו גם לאורי. והנה אנחנו, 4 ישראלים על טרמפ, טנדר של עובד מעצ מקומי, ממש לא לפי הספר לטרמפיסט המתחיל (דרך אגב, הרביעייה הישראלית שפגשנו באוטובוס לקחו טרמפים בזוגות). הנהג עצר לנו אי שם בדרך ולקחנו טרמפ נוסף (הפעם משאית להובלת בע"ח. ניחשתם נכון, אנחנו מאחורה עם שאריות החציר). נקודת הציון הראשונה שלנו הייתה פוארטו גואדל (puerto guadal). כפר קטן באמצע שום מקום, שם אכלנו צהרים במסעדה ביתית, מסעדה כביכול. התפריט -; סטייק עם צ'יפס או דג עם צ'יפס. אני חייב להתוודות, ומצטער אם איזשהו ארגנטינאי ייעלב, הסטייק שאכלתי שם היה הסטייק הטוב ביותר בחיי!!


אז המשכנו בדרכנו בטרמפים עד ללילה הראשון, כאשר בערב הגענו לקוקרן (cochrane). התמקמנו בקמפינג בעיירה, די טוב למען האמת עם מקום למדורה, עצים ושירותים. שם פגשנו אוסטרלי שבנה בעצמו אופניים והיה בדרכו מאושוואיה צפונה. כן, הרבה הרבה קילומטרים, אין לנו מושג עד היום איך האופניים המאולתרות שלו לא התפרקו כבר אחרי 5 ק"מ. למחרת קמנו בבוקר והלכנו לפארק הלאומי טמנגו הסמוך לעיירה. בפארק שכרנו סירה עם מדריך, אשר השיט אותנו בנהר והוביל אותנו מעט ביער בחיפוש אחר איילות, במבי וכדומה. לאחר האכזבה שלא מצאנו, אך נהנינו מאוד מהנוף המרהיב חזרנו לעיירה ללילה נוסף. בוקר יום רביעי, היום השלישי לקרטרה, קמנו, קיפלנו את הציוד וחיכינו ביציאה מהעיירה לטרמפ. משום מקום הגיע בחור מבוגר, מקומי, עם שני כלבים הנראים תחילה חמודים, אך אימתניים ומעוררי אימה. האדם שאל מה מעשינו באזור והתחילה בינינו שיחה, אך למעשה לאף אחד מארבעתנו לא היה כוח לדבר איתו. שמנו לב, כי הוא מתעניין בחן, אז השארנו לה את העבודה. בינתיים שאנו מחכים לטרמפ הם משוחחים, הוא שר לה שירים ואם היינו מחכים קצת יותר כנראה הוא היה מציע לה גם דברים אחרים. הבחור הלך, אך כמובן השאיר לחן מתנה -; את החולצה שלו. החולצה כמובן נשארה מאחורי השיח. משם לקחנו מספר טרמפים, כאשר אחד מהם היה ג'ק, יהודי דובר עברית מסנטיאגו (בירת צ'ילה) שיצא עם אשתו אריאנה לטיול במדינה. הם הובילו אותנו דרומה עד טורטל. טורטל הינה עיירה מיוחדת במינה. היא כולה עשויה מעץ! בכניסה לעיירה יש חנייה גדולה ומשם, הולכים ברגל. העיירה בנויה על צלע הר הצמוד לאגם גדול. הבתים עשויים מעץ, ה"מדרכה", גן השעשועים, פשוט הכל. אני, אייל וחן התמקמנו בהוספדחה מכיוון שלאחר הנסיעה, שכולנו ישבנו בטנדר הפתוח מאחורה ובחוץ, התמלאנו אבק דרכים בכל רמ"ח איברינו. אורי העדיף לישון בקמפינג. הבעלים של ההוספדחה הם זוג צ'יליאנים שמנמנים בלשון המעטה, אך נחמדים. התקלחנו והלכנו לישון. ביום למחרת יצאנו לטייל בסביבה על הגבעה הסמוכה על מנת לראות את התצפית היפה על הסביבה ועל העיירה. הדרך המעגלית למעלה עברה חלק, אך משהתחלנו לרדת התחילו הבעיות. הסימון ישן וקשה לראותו, לכן קצת יצאנו מהשביל שהיה אמור להיות שם והלכנו דרך ביצה ענקית מלאת קוצים. בשלב מסוים הבנו שהביצה לצערנו היא חלק מהמסלול בחזרה. לבסוף הגענו בחזרה בשלום, אך מלוכלכים עם סנדלים קורעות. בילינו לילה נוסף בעיירה ולמחרת המשכנו בדרכנו, אך הפעם במקום להמשיך דרומה לכיוון וייה אוהיגינס, חזרנו צפונה. הדרך דרומה מעניינת ויפה, אך משם צריך לקחת שייט והטרמפים יותר דלים, והזמן לרעתנו (היה לנו דד-ליין מתי לקחת את התיקים ששלחנו בחזרה). מטורטל לקחנו טרמפ עם ג'ק ואישתו עד צומת כלשהי בדרך, שם הם פנו ומשם ארבעתנו המשכנו בטרמפים. הגענו לנקודה באמצע שום מקום כשברקע הרים ירוקים עם פסגה מושלגת ומתחתינו נהר יפהפה. אך אנחנו מחכים ומחכים ושום רכב לא בא. בלית ברירה, עם רדת החשיכה, התקדמנו מעט עם הדרך ומצאנו מקום לפתוח אוהל, באמצע שום מקום! בישלנו ארוחת ערב של יום שישי רק בלי החגיגיות והאוכל העשיר (אייל הכין את מרק העגבניות אחד הטובים שאכלתי בחיי) והלכנו לישון לצד הכביש.



קמנו למחרת, ותפסנו טרמפים עד ריו טרנקילו, כשמה היא -; רוגע. עיירה קטנה ושקטה צמודה לאגם חנרל קררה מצידו הצפון מערבי. התמקמנו בערב בקמפינג אל גאוצ'ו, חדש מאוד ובו יש מדורה עם רשת להכין אוכל, קומקום, כיור, מקלחת ושירותים, אפילו מגבת הייתה! פשוט קמפינג חלומי. באותו ערב גם התעדכנו בחדשות במדינה. בלילה הייתה רעידת אדמה קטלנית באזור סנטיאגו וקונספסיון. אנשים רבים נהרגו ונפצעו, בתים קרסו וחייהם של עשרות אלפי בני אדם נהרסו בן רגע. למרות שאיננו צ'ילאנים, המבט בעיניהם של המקומיים ודאגתם עשתה לנו משהו בלב, ואנחנו דאגנו ביחד איתם. דאגנו בנוסף גם למשפחתם של ג'ק ואריאנה, איתם לא היה לנו קשר. כמו כן, דאגתי גם לחברים שהכרתי במהלך הטיול שגרים בסנטיאגו. למרבה המזל אף אחד ממשפחתם של מכרי לא נפגע. למחרת קמנו והתפצלנו. אייל וחן לקחו טיול לקרחון הנמצא מספר קילומטרים משם אשר ניתן ללכת עליו. אני ואורי הלכנו למערות השיש. למערות מגיעים בשייט כאשר בדרך רואים סלע ענקי בצורת ראש של כלב, חוויה נחמדה, והמערות עצמן יפות מאוד. חזרנו לעיירה ומשם אורי החליט להמשיך בדרכו ותפס טרמפ צפונה. אני חיכיתי לאייל וחן (אני ואייל היינו שותפים לאוהל ולציוד כולו לכן לא יכולנו להתפצל). בעודי מחכה לחברי בקמפינג, בידיעה שהם אמורים לחזור עד 10 פחות או יותר, אני מסתכל בשעון ורואה שהם מאחרים המון. ביחד עם בעל הקמפינג יצאנו לעיירה לחפש את חברי ולתשאל את התושבים אם הם ראו אותם. לאחר בירור ממושך התברר שהם בסדר והם מאחרים. כשעתיים וחצי -; שלוש לאחר המועד המקורי חזרו השניים עייפים, מותשים אך מרוצים מהטיול. מסתבר שהנהג עשה להם בעיות (הם היו בקבוצה עם עוד מספר אנשים) ורצה עוד כסף על ההסעה חזרה. לאחר לילה נוסף, אייל וחן יצאו למערות השיש אך אני חיכיתי להם בעיירה. לקראת הצהריים הם חזרו, אכלנו צהריים וחיכינו לטרמפ ביציאה מהעיירה. רבים אומרים על הצ'יליאנים שהם לא נחמדים. בטיול הכרתי המון צ'יליאנים נחמדים ואני בקשר עם חלקם עד היום, אך באותו יום הבנתי על מה מדובר. במקרה עברו באותו יום יחסית הרבה מכוניות בדרך, כאשר יש ברכב רק נהג והמון מקום פנוי, אך אף אחד לא עצר לנו! לקראת ערב ראיתי משאית עוצרת ליד המסעדה בה אכלנו צהרים. מהמשאית הוציאו בשר למסעדה. מסתבר שהבשר כלל לא מגיע בקירור, ויש לו מספר שעות רב בדרכים עד שהוא מגיע לעיירה. קישרתי את זה לבשר בקרטון שראיתי עומד במסעדה כבר יומיים. מצאנו קמפינג בעיירה סמוך לדרך, ובאותו לילה היה לי את אחד מקלקולי הקיבה הרעים שהיו לי בחיי. מומלץ מאוד לשים לב איזה בשר אוכלים, במיוחד באזור מנותק וכפרי כמו זה.





קמנו למחרת בבוקר והצלחנו לתפוס מספר טרמפים כאשר לבסוף תפסנו טרמפ עד קויאיקה (coyhaique) עם מי אם לא מאשר חברינו הוותיקים ג'ק ואריאנה, שמשם כבר לא ראינו אותם עוד. דילגנו בדרך על וייה סרו קסטייו, עיירה שבסביבתה הר שבו ניתן לטייל ולעשות טרקים. אזור יפה מאוד שלצערנו ויתרנו עלייה. קויאיקה הינה עיר קטנה ומודרנית יחסית, עם כבישים מסודרים, סופר גדול, ספרייה עם מחשבים בחינם ועוד. ביקור במציאות אחרי 8 ימים שבהם היינו בעולם אחר. ישנו בהוספדחה באזור, אני, אייל וחן, עשינו קניות והתעדכנו באינטרנט. כמובן שלחנו מסרי הרגעה למשפחתנו הרי היינו רחוקים מאוד ממוקד הרעש. בבוקר למחרת עמדנו בכביש, כן, מפה היה כבר כביש (למרות שלא לאורך זמן רב) וחיכינו לטרמפ. במקרה הגיע אוטובוס, אז לא חשבנו פעמיים וקפצנו פנימה. הטרמפים מעייפים ומתישים מאוד!! הגענו עם האוטבוס עד וייה אמינגואל, כפר פיצפון בדרך ומשם לקחנו טרמפ עד פויואפי (puyuhuapi). בילינו את הלילה בהוסטל ולמחרת מוקדם בבוקר תפסנו טרמפ לקרחון התלוי הנמצא מספר ק"מ מהעיירה. לצערי, אני לא התלהבתי מהקרחון, מכיוון שהוא די רחוק, העלייה לתצפית ארוכה וקשה מעט, וכמו כן, הוא לא ממש תלוי. ביקרנו בקרחון אחרי כל פטגוניה, אחרי שכבר ראיתי קרחונים, והם היו מרשימים הרבה יותר. אך שוב, הנוף יפה מאוד. חזרנו לעיירה בטרמפ, לקחנו את הציוד ותפסנו טרמפ צפונה. בימים אלו החלטנו שלא נמשיך לפוארטו מונט ולאי צ'ילואה, אלא נקדים להגיע לארגנטינה. באחד הטרמפים נסענו עם שלושה סטודנטים מבואנוס איירס, אחד ארגנטינאי ושניים מארצות הברית, אשר שכרו רכב לטיול בצפון פטגוניה. מה שכן, הם עשו טעות גדולה, ונכנסו לקרטרה עם רכב משפחתי נמוך ולא עם רכב ארבע על ארבע. יצא מצב, שברכב היינו 6 נוסעים, ציוד רב של שלושת הסטודנטים בתא המטען ועלינו, ובנוסף 3 מוצ'ילות ענקיות. ישבנו כל כך צפופים, כמו 10 תאילנדים על אופנוע. ירדנו באחד הצמתים והמשכנו בטרמפים עד צ'איטן.


למחרת בבוקר, יום שבת, היום ה-13 לקרטרה, אייל וחן יצאו לרפטינג בעודי מחכה להם בעיירה. בצהריים הם חזרו, התארגנו והגענו ליציאה מהעיירה לכיוון אסקל (sequel) שבארגנטינה. כמובן גם פה חיכינו לטרמפ זמן רב, עד שכבר התחיל להיות מאוחר, אז לקחנו מונית לאסקל. שם ישנו לילה אחד בהוסטל נחמד מאוד ובבוקר לקחנו אוטובוס לסוף המסע של הקרטרה -; אל בולסון. שם שהינו שני לילות (מעט מדי לדעתי לבילוי באל בולסון ולאגו פואלו) ונסענו לברילוצ'ה מכיוון שהיינו חייבים לקחת את התיקים ששלחנו בדואר מלוס אנטיגוס. עברו עלינו שבועיים עמוסים מאוד של טרמפים, אוטובוסים, מיניבוסים, ציפייה וחוסר סבלנות, קלקול קיבה לא נעים, סטייק מעולה, נופים מרהיבים אנשים מוזרים אך אנשים רבים יותר טובים ועוזרים. בשבועיים אלו שפר עלינו מזלנו ולא ירד עלינו גשם כלל, למעט מספר דקות כאשר היינו בתוך רכב, כך שהיו לנו שבועיים קיציים ומעולים לתפיסת טרמפים. כנראה בחיי לא אקח עוד טרמפים למשך זמן כה ממושך ובאזור כה בודד ומרוחק, אך הייתה זו חוויה של פעם בחיים, שלמרות שעייפתי ממנה וקיללתי כל רגע, גם נהניתי ממנה בצורה יוצאת דופן.