לנשום אוויר פסגות

אז טיילנו שלושה חבר'ה בבוליביה והגענו לעיר הבירה לה פאז. לאחר מספר ימים בהם חרשנו את חנויות העיר, הכרנו את כל סוחרי הבגדים ותופרות המעילים ועשינו קצת כושר בין החנויות למסעדות, החלטנו שהגיע הזמן קצת לראות מעבר לבועת השופינג שרווחת בין המוצ'ילרים הישראלים בדרך כלל על העיר ויצאנו לטרק הקונדורירי -; הרי הוא חלק מרכס האנדים הענקי הנמתח לאורך יבשת אמריקה. נרשמנו אנחנו, שלושה בחורים אצל אחת מסוכנויות הנסיעות בעיר כאשר בעל הסוכנות, שמאוד התלהב מאיתנו הודיע שמחר בבוקר יוצאים בהסעה מאורגנת מהסוכנות ובנוסף אלינו תצטרף בחורה אחרת שנרשמה לטרק, גם היא ישראלית. בטרק עצמו בנוסף למדריך, שהוא גם הטבח, ישנו בחור נוסף שתפקידו להוביל את החמורים שעל גביהם הציוד. אחרי ארוחת בוקר בהוסטל נסענו לסוכנות, נפגשנו עם הבחורה והמדריך-טבח ועלינו על הואן. בדרך עצרנו למדוד נעלי טיפוס (אפרט בהמשך) ויאללה, יוצאים לראות קצת נוף. אך לפני שהספקנו לצאת מהעיר כבר נעצרנו על ידי שוטר. השוטר חשב שאין לנהג רישיון ושכן למדריך אין היתר לקחת אותנו (או משהו בסגנון, לא בדיוק הבנו מה קרה) אך לאחר מספר דקות קצת מלחיצות שוחררנו לדרכנו הלאה. הדרך ארכה כשעתיים, פסטורלית, מדהימה ביופייה, כאשר אנחנו רואים את פאתי לה פאז הענייה וכן מספר כפרים נוספים. כולם בואן נרדמו (חוץ מהנהג) אחרי לילה ארוך של מסיבה נוספת בעיר, אך אני למרות עייפותי לא יכולתי להתיק את עיני מהחלון. הגענו לכפר טוני, איפשהו שם באמצע שום מקום. כפר קטנטן, ללא חשמל או כלשהו סימן של התקדמות ב-200 שנים האחרונות, עם כ-10 בקתות מחמר ובור שירותים כ-100 מטרים מהכפר המשמש את כולם. הכפר מוקף הרים ירוקים ולאמות מסתובבות להן חופשי כמו פרות ברמת הגולן. כשירדנו מהואן, בעוד נשות הכפר מתעסקות להן בחיי היום יום (למעשה, כרגע כשאני חושב על זה, ראינו פחות או יותר רק 2-3 גברים, שאחד מהם היה מוביל החמורים המקומי) מסדרות מאות תפוחי אדמה על גבי סדין ענק ומסדרות את החמורים לקראת יציאה. את פנינו קיבל ילד מקומי קטן וחמוד. איך כשירדנו הוא קיפץ בהתלהבות ומיד הראה לנו את כישוריו בזריקת אבנים בעזרת הרוגטקה שהוא בנה. כמובן שלא יכולנו להתאפק וגם אנחנו התאמנו קצת. אחרי כמה משחקים איתה בטעות קצת הרסתי לו אותה, אך למזלי תוך שנייה הוא תיקן אותה כאילו כלום לא קרה.


 אז זהו, ארוחת צהריים, ומתחילים. כבר לאחר שתי דקות של הליכה התחלנו להרגיש את התחושה של לטייל בגובה. הכפר ממוקם בערך בגובה של 4500 מ' מעל פני הים (להשוואה, פסגת החרמון מתנשאת לערך 2000 מ' מעל פני הים) והחמצן באוויר דליל. היום הראשון היה יחסית קל, כאשר הגענו לגובה שיא של כ 5100 מ' מעל פני הים. הדרך מדהימה שאין מילים בפי לתאר אותה. מהרים ירוקים, דרך אמת מים המשמשת את כפרי האזור, חלפנו על פני אגם קטן עם מים צלולים כחולים, אדמת חצץ -; יופי בלתי נתפס. טיפסנו וירדנו על הרים, כאשר הקושי אינו ההליכה עצמה, אלא המחסור בחמצן. כל צעד שהלכנו היה כאילו סיימנו זה עתה ריצת 10 ק"מ. הגענו למחנה - שפת אגם בלי שום דבר מיוחד באזור פרט לנוף, ולהשתקפות המרהיבה של ההרים באגם הקטן והצלול למדי - אחר הצהריים, הקמנו את האוהלים ועם רדת החשיכה ועד שעת השינה העברנו את הזמן בקצת יניב ושיט הד (משחקי קלפים) -; חובה לכל מטייל ממוצע. קמנו השכם בבוקר ליום השיא של הטרק, בו הגענו לגובה של 5300 מ' מעל פני הים. הנוף הנשקף מפסגה זו שהגענו אליה, כן, שוב, קשה לתיאור. כאשר פסגת ההר צרה, מצד אחד מדרון צר (בו טיפסנו למעלה) ומצד שני תהום ע-נ-ק-י ואופק אינסופי. ממקום זה אפילו הצלחנו לראות את אגם טיטיקקה המפורסם ממרחק רב (הגובל עם פרו) והמדריך הסביר לנו על האזור מעט. פשוט לא רצינו לרדת ולהמשיך. לבסוף הגענו שוב אחר הצהריים למחנה, הקמנו אוהלים ובנוהל -; קלפים. בוקר יום שלישי, קמנו מוקדם, רק התחלתי לצאת מהשק"ש והרגשתי את הקור השורר בחוץ. יצאנו החוצה לבסוף מהאוהל ונדהמו עיננו. הטל שהיה בלילה קפא מרוב הקור וכל האדמה הייתה מכוסה שכבת קרח דקה. התקרבנו לדשא וראינו שהעלים הקטנים של הדשא מכוסים בשכבת קרח בצורת הדשא -; הקרח פשוט תפס את הטקסטורה של האדמה. יום זה היה כמו קודמיו קשה לנשימה, בעוד בסופו הייתה ירידה גדולה מאוד של כ-2 ק"מ גובה, ארוכה ומתישה, בעיקר בגלל כאבי הברכיים הכרוכים בה. לבסוף הגענו לכפר נוסף, בו הסתיים הטרק, מודרני יותר, מחובר לחשמל ולכביש, שם חיכתה ההסעה.





פה החלטנו, אני ואיתי, אחד מהחבר'ה שאנחנו ממשיכים. נסענו כחצי שעה עד ה"רפוחיו" התחתון, ירדנו והשאר חזרו להם ללה פאז. בנעלי הטיפוס אותם הזכרתי בהתחלה השתמשנו כעת. לי ולאיתי הייתה התלבטות לפני הטרק אם נרצה לטפס את ההר הנקרא "הוואינה פוטוסי" ולכן מדדנו נעלי טיפוס מיוחדים לשלג ולקרח במידה ונרצה לטפס. וכאמור, כשהסתיים הטרק החלטנו ללכת על זה. "הוואינה פוטוסי" (בתרגום לעברית -; ההר הצעיר) הוא אחד ההרים הגבוהים בסביבה המתנשא לגובה של לא פחות מ 6,088 מ' מעל פני הים!! הטיפוס נעשה בלילה (עם מדריך כמובן וכשכולם קשורים אחד לשני), כאשר ביום הראשון מגיעים לרפוחיו התחתון -; הבסיס התחתון, שם ישנים את הלילה להתרגל מעט לגובה (כ-4600 מ'), ביום השני מתאמנים מעט בטיפוס על קרח, שיטות, סוגי טיפוס וכדומה, ועולים למחנה העליון (כ4900 מ') ובלילה השני מטפסים להר. הטיפוס מתבצע בלילה ולא ביום מכיוון שביום השמש ממיסה מעט את השלג וזה מסוכן מאוד לטפס. הגענו למחנה התחתון אחר הצהריים ועד השינה יצא לנו להכיר את שאר החבר'ה המטפסים (תיירים כמובן). אנחנו היינו הישראלים היחידים, אך מסתבר שיש לא מעט ישראלים המוכנים להשקיע את כספם, זמנם ומרצם לדבר שכזה. בבקתה פגשנו אמריקאי אחד, אוסטרלי, זוג קנדי, קבוצה קוריאנית, גרמני, ועוד. מכיוון שהגענו מאוחר די התעניינו בנו, ואנו כשגרירים טובים של מדינת ישראל השארנו רושם טוב, ומלבד להיות נחמדים קצת לימדנו אותם את רזי המשחקים בקלפים. משיחה אינטימית עם הזוג הקנדי מצאנו את עצמנו אחרי חצי שעה מוקפים בהרבה אנשים שרק רוצים קצת ללמוד מאיתנו איך לשחק -; מעט הזוי כשרואים את זה מול העיניים. מסתבר שזו הייתה החלטה טובה, כאשר אחרי מספר שבועות קיבלנו בפייסבוק הודעות בסגנון "תודה שלימדתם אותנו "יניב", אנחנו פה עם עוד כמה ישראלים וכולם התלהבו שאנחנו גם יודעים". ישנו את הלילה, ומעט אחרי שקמנו הגיע המדריך עם הציוד, ויאללה לעבודה. למדנו איך לטפס על קרחון, במספר שיטות, מעלה, מטה, לצדדים, וקדימה למחנה העליון. הטיפוס למחנה העליון היה מעט קשה, אך צלחנו את העניין והגענו לעת ערב. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד והמתח ניכר באוויר, כמו לפני אירוע מיוחד, ציפייה כלשהי ללא נודע, או אפילו ההתרגשות שלפני מבצע, לקרביים שבינינו. לאחר ארוחת ערב מוקדמת הלכנו לישון מעט ובאחת בלילה -; השכמה.




 עלינו על ציוד (געטקס וגופיה חמה, סרבל, חולצה נוספת, פליז, כפפות, נעלי טיפוס, חמצוואר, פנס ראש, פטיש/מעדר של טיפוס וכמובן משקפי שמש וקרם הגנה) ולפי תור הוזנקנו בקבוצות במעלה ההר, לא לפני כמובן שנקשרנו אחד לשני, אני איתי והמדריך, בחבל, על מנת שלא נלך לאיבוד וכן במקרה שאחד מאיתנו ייפול במדרון או לתוך בור בשלג שיהיה ניתן לחלצו. האות ניתן והופ -; לדרך. בהתחלה מעט סלעים אך במהרה הגענו לשלג הרב שעל ההר. העלייה הייתה איטית, אך לא יותר מדי ובקצב אחיד על מנת לשמור על כוח. לא ראינו כלום מלבד שלג כהה ושמיים כחולים כהים. הנשימה כבדה בגלל מחסור החמצן באוויר, שהולך ומתמעט. אך כל צעד לפסגה הוא כמו עוד ביס מעוגת השוקולד הטעימה ביותר שיש. באמצע הדרך הסתכלנו הצידה, ולמעשה ראינו שהשחר מתחיל לעלות ומתחתינו העננים. לא יכולתי להאמין למראה שכזה, כאילו באמצע הטיסה יצאתי מהמטוס. עוד קצת למעלה ואחרי שעה נוספת רואים מרחוק את פאתי לה פאז ומסביבנו נוף עוצר נשימה של ההרים מסביב, לבן וירוק ואפור ושחור מתערבבים, והתרגשות אין סופית. הבוקר הגיע והפסגה קרובה. עוד מאמץ קטן ואנחנו שם. אני חייב לציין שגם איתי וגם רבים אחרים אמרו שהטיפוס הזה היה הדבר הקשה ביותר בחייהם אך לא כך אצלי, אולי מכיוון שכל כך התרגשתי וכל הדרך הייתי עם פה פעור מהנוף המדהים, אז הדחקתי כנראה את הקושי, המתבטא בנשימה הקצרה בעיקר ורק רציתי לרוץ למעלה ולהגיע לשיא. לבסוף לאחר טיפוס של כ-7 שעות הגענו לפסגה. עמדנו שם, 6,088 מטרים מעל פני הים, על הפסגה הקטנה, כשמתחתנו תהום ענקי של לפחות קילומטר אם לא שניים, הנוף נשקף למרחקים ובליבנו תחושת אושר עילאי שלא זכורה לי שהייתה לי אי פעם מלבד ברגע זה. כבשנו את ה"פוטוסי". לאחר מספר דקות ירדנו כמובן, אך מסתבר שהירידה היא לא משימה פשוטה כל כך. הירידה הייתה לטעמי מתישה עוד יותר, איטית יחסית ומכאיבה בברכיים מאוד, אך כמובן שווה כל אלפית שנייה בפסגה.





ישנם האומרים שזוהי חוויה של פעם בחיים, אך לי זה עשה טעם של עוד. אני מקווה מאוד שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאזכה לעמוד על הר מושלג גבוה בטירוף, לאחר שעות של טיפוס קשה ומתיש, בלי יכולת ראויה לנשום ושאוכל להגיד ברגע שכזה שוב, שרק מי ששואף גבוה זוכה לנשום אוויר פסגות.