גוואייקיל - עיר של ניגודים
אנחנו חוזרים לאקוודור, הפעם מדרום, ונכנסים ל- Guayaquil, העיר הגדולה באקוודור, עם למעלה מ-2 מליון תושבים. הרושם הראשוני שלנו הוא של עיר גדולה, מתפוררת ומלוכלכת. הרושם השני הוא של עיר של ניגודים. הרחוב הראשי הוא נקי ומצוחצח, ושני רחובות משם יש ביוב שזורם בתעלה פתוחה. גולת הכותרת וגאוות העיר היא הטיילת החדשנית והיפה שליד חוף הנהר. הכל נראה חדש לחלוטין, היישר מפס הייצור, וכל שני מטר מוצב שוטר שמתפקידו לדאוג שכך זה גם יישאר. נראה שרק אנשים-טובים-מבית-טוב מורשים להיכנס, והשיכורים ומיני הקבצנים שמסתובבים בחוץ, נעדרים לחלוטין מהטיילת הסטרילית.
בתוך הטיילת - החיים הטובים. עולם של בילויים, בתי קולנוע, חנויות, מסעדות, ולאנשי התרבות יש גם מוזיאונים ותערוכות. לא במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לטיילת פעמיים ביום במשך שהותנו בעיר. אבל לא באנו לפה לבלות. מה שאנחנו בעצם רוצים הוא לארגן לעצמנו שיט באיי הגלפגוס. אולם מתברר שאין זה עניין פשוט כלל. קודם כל יש את בעיית הכסף. כלומר, הבעיה היא לא הכסף, אלא שמדובר בכל כך הרבה כסף. וזה גם משמש את כל הסוכנים במנטרה שמסבירה מדוע אנחנו צריכים לבחור דווקא בהם. כי אם אנחנו כבר מוציאים כל כך הרבה אז כדאי שנעשה זאת אצל סוכן שיבטיח לנו תמורה הולמת, כמוהם. וזה מביא אותנו לבעייה השנייה, והיא שמתברר שאף סוכן כמעט לא יכול להבטיח לנו כלום. כלומר מתברר שבעולם הסיורים באיים יש שתי ישויות נפרדות, אחת היא הסוכנים שיושבים בעיר, והשנייה היא בעלי הספינות והספינות שנמצאות במרחק 1000 קילומטר משם. כלומר השליטה של הסוכנים על מה שקורה למעשה בספינה היא מוגבלת בהחלט. לכן בנוסף לטלפון השבור ו/או הרמאות שקיימת בינינו לבין הסוכנים, יש את אותו סיפור בין הסוכן לבין בעל הספינה.
כל אלו הן הבעיות הרגילות, אבל בנוסף נראה שגם נפלנו על עיתוי לא מוצלח במיוחד, בדיוק לפני שבוע של חג לאומי באקוודור. איזה חג אנחנו שואלים, מתברר שמדובר בחגיגות יום העצמאות של העיר Cuenca, העיר השלישית בגודלה. אוקיי, אז זהו חג לאומי, אבל למה כל השבוע הוא חופש? אז מתברר שהחג הוא ביום רביעי, אז לוקחים כבר גשר בשני-שלישי, ואם כבר אז למה לא גם חמישי-שישי. בקיצור, האקוודורים כנראה לא כל כך אוהבים לעבוד.
בכל מקרה, מבחינתנו, משמעות הדבר היא שרוב השיוטים מלאים באקוודורים אמידים (למקומיים אגב, המחירים הם הרבה יותר נמוכים מאשר לזרים, ולא רק עבור הכניסה לפארק אלא גם לספינות עצמן, מה שמרגיז אותנו קצת), ולנו לא נשאר. פור נופל - אנחנו מחליטים לבלות את שבוע החג בנסיעה איטית לקיטו וטיולים בדרך, ולנסות את מזלנו שוב מקיטו, אחרי שיעבור זעם. נשארים עוד יום-יומיים בגואיקיל, שמתבררת בינתיים כעיר נוחה למדי, מהסוג החם, אבל לא נורא. אנחנו מבקרים בבית הקברות, גם זו אטרקציה תיירותית. נראה שפולחן המוות בהחלט תופס כאן חלק חשוב, והקברים של מכובדי העם מעוטרים בפסלים ענקיים ומושקעים, ויש גם חלקה יהודית גדולה באופן מפתיע. איך ולמה הגיעו כל היהודים שנקברו כאן בשנות השישים? אין לנו מושג.
ויש גם עוד כמה אטרקציות פחות קודרות. אנחנו נשלחים לעלות את 444 המדרגות לגבעת Santa-aua. מסתבר שבדומה לטיילת, גם זה אחד האזורים המשופצים-נוצצים של העיר. בשעות הערב, כשנושבת בריזה נעימה מהנהר, המדרגות מתמלאות בבליינים, עולים לרגל למסעדות והפאבים שמשובצים לאורך המדרגות. יש כאן סמטאות צרות, ובתים צבועים בצבעים שונים ולמי שמגיע עד למעלה מחכה מגדלור חביב. אנחנו מריעים שוב לעיריית גואיקיל שדואגת לתייריה. ויש גם הפתעות קטנות, כמו תערוכות הצילום שאנחנו נתקלים בה במקרה בטיילת. התערוכה היא של תחרות צילום של תמונות מכל העולם. יש כאן ספורטאים בפעולה, ויש סתם טיפוסים איזוטריים, אבל התחום השולט הוא מלחמות, או יותר נכון, אנשים בתוך מלחמה, במילים אחרות, תמונות זוועה. בשלב זה של הטיול, אנחנו בוחנים את התמונות בעין מקצועית, ותוהים איך חלק מהתמונות שלנו היו משתלבות כאן...
זהו, עוזבים את החוף וחוזרים להרים, ליובש, לצ`ולות. מעניין לציין שבמהלך כל שהותנו בגואיקיל לא נתקלנו ולו בישראלי אחד. הייתכן שאקוודור עדיין לא נכבשה על ידי התרמילאי הישראלי?
לתחילת הכתבה
אף השטן בריובמבה
היעד ההררי הראשון שלנו הוא העיר Riobamba, עיר קטנה ואטרקציות בה שתיים. אחת היא הר הגעש Chimborzo, הר הגעש הגבוה באקוודור שאמור להיות נשקף מהעיר ביום בהיר (שלא מגיע), ושאפשר לטייל בו עם או בלי אופניים. האטרקציה השנייה היא לנסוע על גג של רכבת שעוברת באף של השטן. כמו כל אטרקציה שמכבדת את עצמה, גם הרכבת צריכה לצאת לדרך כבר ב-7 בבוקר. לאחר שאנחנו כבר משלימים עם הרעיון שנצטרך לקום ב-6, מתברר בתור לכרטיסנים שהמציאות קשה יותר. כל תייר בתור, ויש הרבה כאלו, מקבל ממישהו מצוות הרכבת עצה אישית, רק בשבילו, שאם הוא רוצה לתפוס מקום על הגג, אז כדאי שיתייצב כבר ב-6. אנחנו מתייצבים ב-6 בבוקר, ועינינו, הטרוטות משהו, חושכות. על הפסים עומדים כמה קרונות רכבת, והגגות שלהם מפוצצים בתיירים נלהבים. אנחנו מצליחים למצוא לנו מקום, על הגג הקשה ושוכרים לנו כרית כדי לרכך את רוע הגזירה. כלומר כמובן שעל הגג מסתובבים רוכלים זריזים שמציעים כריות להשכרה, בגדים חמים, אוכל ושתייה וכל דבר שאפשר לחשוב עליו. בשלב זה מגיע הקטר, ומחבר את עצמו לקרונות.
כמה נגיחות מרעידות-גגות, ורכבת ההפתעות יוצאת לדרך. לאחר שאנחנו כמעט ודורסים אוטובוס לא זהיר שעלה על הפסים (מושג המחסומים לא קיים כאן) אנחנו יוצאים מהעיר ומתחילים לטוס בין הרים ובין סלעים. נוף של הרים ירוקים למחצה, משובצים בחוות קטנות ומתפוררות למדי. הילדים המרופטים מהחוות מנופפים לנו לשלום וכל הגג מנופף להם בחזרה. אלו שעומדים קרוב לפסים זוכים למטר של סוכריות. בשלב זה מתברר שעל הגג יש גם כמה וכמה מוכרי סוכריות שצועקים "בשביל הילדים!"..
ממשיכים לנסוע, על הגג מתחילים להרגיש חוסר נוחות מסויימת. זזים, מחליפים תנוחות, מנסים להתעטף נגד הרוח הקפואה, ברגע שאנחנו שואלים את עצמנו מתי כבר יש עצירה, והנה-בום-טרח ובמכה גדולה הרכבת נעצרת בבת אחת. מה קרה ? מסתבר שהקרון השני ירד מהפסים, פשוטו כמשמעו. אולי זה הזמן לציין שקטר הקיטור יורק העשן שלנו מדהיר אותנו על פסים שהעץ שלהם רקוב למחצה, ובקטעים מסויימים הם בקושי נראים. צוות הרכבת לא מתרגש, ובמיומנות של ניסיון רב הם בונים חלק-פס מאולתר עבור הגלגלים שירדו מהפסים והקרון החורג מוחזר למקומו כלאחר כבוד להנאת התיירים המצלמים בהתלהבות את התהליך.
ממשיכים לנסוע ללא תקלות מיוחדות, עוברים אגם קטן בין ההרים, עצירת הפסקה בעיירה שבדרך, והעלאת נוסעים נוספת ב- Alausi, העיירה שממנה מתחיל הקטע שנקרא אף השטן. הגגות הדחוסים ממילא, נעשים דחוסים עוד יותר ויוצאים לדרך. מסתבר שהאף של השטן הוא מדברי למדי. האטרקציה כאן היא הזיזגים שהרכבת צריכה לעשות בגלל הירידה התלולה. קדימה-זיג-עוצרים-אחורה-זג וכך הלאה עד למטה. בתחתית הקניון, באמצע שום מקום, הרכבת נעצרת. כל התיירים מצלמים בהתלהבות את גב הגבעה שסלע מסוים ממנו אמור להראות כמו האף (מעולם לא ראינו את השטן ואת אפו ואולי בגלל זה לא זיהינו).
וזהו, חוזרים למעלה לאלאוסי בנסיעה מזוגזגת. אנחנו יורדים מהגג רטובים מעט לאחר 7 שעות של חבטות, ולאחר סיבוב קטן באלאוסי אנחנו עולים על אוטובוס שמחזיר אותנו לריו-במבה בשעתיים. למחרת, יום שני, ואנחנו נוסעים לעיר Ambato כדי לראות את מה שהספר מגדיר כשוק הגדול באקוודור. אבל כשאנחנו מגיעים לעיר לא ברור איזה שוק אנחנו בעצם רוצים. כשאנחנו שואלים איפה השוק, אנחנו נענים בשאלה - מה אתם מחפשים? ונאלצים לענות במבוכה שכלום, אנחנו רק רוצים לראות.
אבל בסוף מתברר שאין מה לדאוג, כי כל מרכז העיר הוא שוק אחד גדול. הרים על גבי הרים של פירות, רקובים יותר ורקובים פחות, נערמים ברחובות מחכים לקונים. אנחנו מתרשמים שוב מכמות הבננות, נראה שאנשים כאן כבר לא יודעים בעצמם מה לעשות עם כל כך הרבה בננות ויש דוכנים שמוכרים כחטיפים בננות אפויות, בננות מטוגנות ובננות בכל בכל צורה אפשרית. אנחנו כבר למדנו שהבעיה העיקרית בלקנות בננות היא שתמורת המטבע הקטן ביותר, מקבלים כאן אשכול ענק של בננות שבסוף נרקבות לנו בתיק. גם פטל שולט כאן בשוק, וגם פה השפע מוליד יצירתיות, ואנחנו מגלים משקה בשם Colada Morada, מעיין דייסה חמה על בסיס פטל, שמירית מתמכרת אליו במהרה. ולמי שכבר מצויד מספיק במוצרי היסוד, יש את הלונה פארק ושוק הקיטש והמתנות ב- Prau שגם הוא נחמד, ולא גרינגואי (מלשון gringo) בכלל.
לתחילת הכתבה
חופים וטיפוסים
חוזרים הביתה, לריו-במבה, ולמחרת אנחנו נוסעים לראות את המעיינות החמים ב- Guayabamba. לשם שינוי, אין זה טיול שהומלץ על ידי התנ"ך (lonely planet) שלנו, אלא שמקורו בפוסטר של נוף ירוק ויפה שראינו באחת מסוכנויות הנסיעות. רבע שעה של אוטובוס מביא אותנו לכפר בשם Chumbo. עוד עשר דקות של אוטובוס בנוף של גבעות ירוקות ואנחנו נזרקים ליד התפצלות בדרך ומונחים לצעוד כמה קילומטרים עד המעיינות. הנוף מרשים, הגבעות פסטורליות, הפרות שמנות והפסגות מכוסות עננים. לעומת זאת אנחנו מתחילים לתהות אם עשינו בחוכמה שבאנו ביום חופש באקוודור. המוני מכוניות עמוסות מתרחצים נוהרות לכיוון המעיינות.
לבסוף אנחנו מגיעים רק כדי לגלות שלשווא נשאנו איתנו בגדי-ים ומגבות. אולי יש מעיינות חמים אבל הם מבויתים בשלוש בריכות מלאכותיות קטנות מלאות במים בוציים ודחוסות עד אפס מקום בנשים גברים וטף עליזים ומצווחים. הצניעות אינה הצד החזק כאן, ואנחנו זוכים לכבוד המפוקפק של לראות כמה צ`ולות מזדקנות, חשופות חזה. כולם נראים מאושרים עד הגג, מה שגורם לנו לתהות מתי בפעם האחרונה יצא להם להתרחץ במים חמים. אנחנו מסתפקים בטיול קצר (ומאוד יפה) במעלה הגבעה, וחוזרים לריו-במבה. ממשיכים לעיר הנופש Baňos. כבר בדרך אנחנו מרגישים שהגענו למקום מיוחד, כשאנחנו צופים מהאוטובוס על הר הגעש החולש על העיר. מדובר בהר געש ממש כמו בסרטים - שחור, מחודד, ומקצה החוד יוצא סליל של עשן סמיך... לפי הספר מדובר בהר הגעש Tungurahua, שסיסמוגרפים הצביעו על התפרצותו הקרובה, ולכן העיר בניוס פונתה מכל תושביה באוקטובר 99`. הזמן עבר וכלום לא קרה, ולכן התושבים והתיירים חזרו, ומאז, החיים נמשכים כהרגלם, בצל סליל העשן.
אין ספק שהגענו למקום תיירותי משהו. סוכנויות הנסיעות צצות כאן כפטריות אחרי התייר, ופרצופי גרינגוס מציצים מכל פינה. הערב עובר ללא אירועים מיוחדים פרט לכך שאודי נכנע סוף-סוף לרצון לטעום Cuy, כלומר חזירון-ים. זהו מאכל מקובל באזור האנדים, אבל עד היום נרתענו מהמראה שלו, כשהוא צלוי שלם על הגריל ומראה גופו העכברי משהו נראה בבירור. אז מזמינים, ואפילו מירית (שגידלה כאלה כשהיתה קטנה) נאלצת לטעום. ו-טוב נו, מילאנו את חובתנו...למחרת אנחנו שוכרים אופניים ומתחילים לנסוע בירידה הפופולרית לכיוון העיר Puyo. הנוף מרהיב וחבל רק שלכביש אין שוליים, וכשבאה משאית מצד אחד ואוטובוס מצד שני אז מלחיץ משהו. יש קטעים קצרים של דרכי עפר יפהפיות כשעוקפים את המנהרות הארוכות שבכביש. אחרי כעשרים קילומטר אנחנו מגיעים למפל השלישי, וכמו כל התיירים, מחנים את האופניים ויורדים לראות את המפל שניתך בזעם מרשים לבריכה שמתחתיו. זהו, מספיק עולים יחד עם האופניים למאחורה של רכב מסחרי שבדיוק יוצא לכיוון בניוס.
עוד באותו יום אנחנו ממשיכים לעיר Latacunga כדי להגיע בזמן לשוק-של-יום-חמישי בכפר Saquisili הסמוך. בספר מבטיחים לנו שוק של אינדיאנים, אז מי אנחנו שנפספס. השוק מתברר כ... עוד שוק. את האינדיאנים לא מצאנו, אבל כן מצאנו הרבה כפריים "כבדים" עם כובע שמקושט בנוצת טווס. כן ראינו גם את הנשים שיושבות בשוק עם סלסלות מלאות בארנבות וחזירוני-ים (איזה חמודים!), אותם חזירי ים אותו אכלנו ערב קודם...
כאן אנחנו מנצלים את המרחקים הקצרים באקוודור הקומפקטית, וחוזרים לבניוס היפה כדי להשלים את הטיולים שלא הספקנו לעשות. יום אחד מטפסים לכיוון אחד של ההרים המקיפים את העיירה וביום השני לכיוון השני, דרך הכביש שנועד לפינוי העיר במקרה של התפרצות הר-הגעש. הטיולים בנוף הירוק של הגבעות אינם מאכזבים ויש גם נקודות תצפית על העיר שמלמטה. למצוא תצפית טובה על הר הגעש, לעומת זאת, איננו מצליחים. גם כשאנחנו מגיעים לקו ראייה איתו, מסך העננים התמידי המקיף אותו, מסתיר. הרדיפה אחר הר-הגעש הופכת לאובססיה ואנחנו אפילו עולים על סיור לילי שלוקח אותנו באוטובוס רעשני, צבעוני ופתוח לנקודת תצפית בהרים, בתקווה לראות את הלבה האדומה בראש ההר. כמובן שבמקרה גם הלילה יש עננים, ואיננו מצליחים להבחין אפילו בקווי המתאר של ההר. מחכים שעה לאור המדורה שמדליקים בשבילנו, אולי יתבהר. אבל לא. יורדים חזרה.
בעיר עצמה אין הרבה מה לעשות. יש את הכנסייה שמפארת את שמה של הקדושה המקומית, ה- Seňora de Agua Santa, הגברת של המים הקדושים. יש כאן ציורים המתארים נסים שונים שהגברת האמורה עשתה. חלקם משעשעים למדי כמו בציור של האיש שחוצה את הנהר במעין רכבל והכבל שלו נקרע באמצע. לפי הכיתוב הוא צועק מייד: !Maddre Mia de agua santa" וכמובן שהוא ניצל באורח נס. המשפט לעיל נעשה שגור בפינו בעיתות מצוקה. Baňos היא עיר המעינות החמים ואנחנו קופצים למעיין הקרוב כדי לראות במה מדובר. אנחנו מגלים שתי בריכות מלאכותיות קטנות מלאות מים חומים וחמימים, ומשפחות על גבי משפחות מקומיות שמתאפסות לקראת שעת הפתיחה. טוב, ראינו... והאטרקציה האחרונה החביבה שמצאנו בעיר, הוא צפייה בתהליך הייצור של הממתק הדביק האופייני שלהם. יוצרים מעין נחש ארוך של החומר הדביק ומותחים וחובטים אותו נגד הקיר. מחזה מעניין, מי שעוד יש לו חשק לטעום אחרי שהוא רואה את החומר הדביק נחבט בקיר המלוכלך, מוזמן לנסות...
לתחילת הכתבה
