שברתי רגל.
כלומר לא ממש את הרגל, שברתי עצם קטנה בכף הרגל, בין הזרת לעקב, שבר קטנטן שנראה בצילום כמו שערה שנפלה על המסך. כמה נזק שבר קטן יכול לעשות!
יצאנו לרקוד. הסתובבנו קצת ברחובות עד ששמענו מוסיקה חזקה מגיעה עמומה מתוך בניין שנראה כמו אולם תיאטרון. עברנו דלת ועוד דלת והמסיבה היכתה בנו מייד: מוסיקה בקצב מטורף, נגנים מכל כיוון שמלווים את המוסיקה האלקטרונית שמושמעת, המון אנשים שרוקדים עם כל הגוף והנשמה, המון צבעים -; בבגדים, בשיער, בקעקועים, חשמל באוויר, התרגשות וריח של זיעה ושל גראס ושל קטורת, ורוח חזקה ממאווררים גדולים והכרחיים שניצבים בפינות האולם. העיניים נפערות, הראש מתמלא צלילים, הרגליים והידיים מתחילות לזוז מעצמן...
ופתאום נפסקת המוסיקה ואנחנו מתנשפות ומסתבר שעברו שעה וחצי מאז שנכנסנו לפני רגע. ויש הפסקה. ועולים כמה חבר'ה לבמה ומתחילים ללהטט בכדורים ובמקלות ובאש ותוך כדי מספרים סיפורים בשפה הבלתי מובנת שלהם ובחורות יפהפיות מופיעות פתאום ומחלקות בירה כהה בכוסות קטנות לכל מי שסביבן, ואז נהיה אור בהיר וחזק, ומיד חושך ואורות מהבהבים שלאורם מתייצבים נגנים חדשים בפינות האולם והם מתחילים לנגן. וזה שונה לגמרי ממה שהיה קודם ולא מוכר וכל כך יפה. וכל הרוקדים מתנודדים רגע במקומותיהם, פתאום החליפו את הקצב והגוף לא בטוח איך להמשיך מכאן, אבל אחד אחד הם תופסים את העניין ומתחילים לקפוץ. חצוצרות, סקסופון וקונטרבס וגם תופים וגיטרות ושני כינורות מסחררים את כולם באוויר והקלרינט עוטף את כל ההתרחשות הזאת בצליל מתוק, עצוב ושמח והרגליים מתרוממות, יד אוחזת יד ששייכת למישהו אחר, חיוכים, נשיקות, מעגלים נוצרים, קופצים, קופצים...
ובתוך הקפיצות ומתוך הדוחק מישהי לידי מאבדת שיווי משקל ונופלת הצידה, מתנגשת בי כשאני עוד באוויר ואני נוחתת על צדה של הרגל.
כאב חד מפלח את כל הגוף, מכף הרגל ועד קצות השערות -; ונעלם. אני צולעת לכיוון הבמה ומתיישבת בצד, נשענת על הקיר ומחכה שיעבור. המוסיקה לא מפסיקה לרגע והיא כל כך טובה. הבחורה שהתנגשה בי מלאה רגשות אשם והיא מופיעה שוב לידי ובידה שקית קרח שהיא נותנת לי להניח על הרגל. עם הרגל בקרח אני לא מרגישה כלום. בישיבה הגוף מתחיל לזוז לפי המנגינה. מדי פעם אני בודקת אם אפשר לחזור לרקוד ומגלה שלא, אני עדיין לא יכולה לעמוד על הרגל. אני משאירה את הרגל בקרח ונשארת לשבת, עוצמת עיניים ונותנת לשאר הגוף לרקוד. זו חוויה מעניינת. כמה שעות אחר כך, בחמש בבוקר, המסיבה נגמרת. בחור גבוה ורזה עם רסטות ארוכות יושב במרכז החדר ומנגן על כלי משולש עם המון מיתרים ובחורה שזופה ובלונדינית יושבת על הרצפה לרגליו ומלווה אותו בצלילים ארוכים ורוטטים של דיג'. המנגינה מהפנטת, הקצב איטי. כל הרוקדים נוחתים לאיטם מהלילה המטורף אל ראשיתו של היום. מישהו מסיט וילון שחור כבד ואני רואה שקיר אחד של החדר הוא בעצם חלון גדול שדרכו נשקפת תעלה. אד עולה מן המים והשמש כמעט זורחת.
מותשת ומאושרת אני צולעת בחזרה הביתה, נעזרת באנשים טובים בסביבה וקורסת למיטה. בטח זה יעבור עד הבוקר, מקסימום נקע. כשאני אקום הכל יעבור. בשמונה בבוקר אני מתעוררת מכאב פועם ברגל ומגלה שכף הרגל תפחה למימדים לא סבירים. מעירה את מוריה, לוקחות מונית. הרופא, באופן מפתיע, פלסטיני. מרפיח במקור, למד רפואה בהונגריה, פגש את אהובתו ונשאר איתה שם. שנים אחר כך הגיע לכאן. איש מקסים. כל זה לא עוזר לי כשהוא מודיע לי ששברתי את הרגל והוא שולח אותי למגבס. המגבס נראה צעיר להפליא, מחייך ומזמזם לעצמו ללא הפסקה. לא מדבר כל כך. אני עדיין מחייכת, בעיקר משועשעת מכל הסיטואציה. מוריה מביאה לי קביים ואנחנו חוזרות לאט הביתה.
![החלון שלי באמסטרדם]()
אחרי כמה ימים נופל האסימון. מה עושים עם כל האנרגיה הזאת שמצטברת בגוף כשאי אפשר לצאת מהבית?? הימים הופכים להיות שיעור בסבלנות. מחשבות על ההמשך. לחזור הביתה? אין סיבה. להמשיך לפי התכנית? אי אפשר. אז נשנה את התכנית, אבל איך? בחדר יש חלון קטן המשקיף החוצה אל הקור והגשם. אני אוהבת חורף מושבעת, אבל עכשיו כשאני חווה אותו רק מהמיטה כל האפור הזה מדכדך כל כך. אין ברירה, הנוף חייב להשתנות. או שאמצא אנשים להיות איתם בזמן שאני לא יכולה לצאת מהבית, אחרת... אני מתחילה לשוטט באינטרנט ופתאום יש דפיקה בדלת. כשאני פותחת עומדת לפני הבחורה שהתנגשה בי במסיבה. רגשות האשם דחפו אותה לברר עלינו קצת, היא מצאה את המארחת שלנו בעזרת חברים שלומדים איתה ובאה לדרוש בשלומי. היא לא באה בידיים ריקות -; יש לה שקית מלאה פירות ושוקולדים וגם לחם שאפתה בעצמה, בסקווט הטבעוני שהיא מתארחת בו. אנחנו יושבות לאכול ומדברות. היא דֶנית, שבאה לבקר חברים בסקווט של אמנים ולהטוטנים. 'את חייבת לבוא לראות, תשתלבי שם מצוין!'. מסתבר שזה לא רחוק מהבית וכשאנחנו מסיימות לאכול אנחנו יוצאות ממש בזהירות לכיוון. הולכות לאט-לאט, אני מאוד נזהרת עם הקביים, מרגישה כאילו כל רגע אני עומדת להחליק. הדרך מתארכת תחתינו, אבל בסוף אנחנו מגיעות למקום שכולו אור ואהבה. הבטחתי לא לספר עליו לזרים ולכן זה לא המקום לספר על כל היופי הזה. אני מבלה שם שלושה ימים של שיחות מדהימות ומציירת הרבה. כשהמארחת שלי עוזבת אני נוסעת איתה הביתה, לכריסטיאנה, בקופנהגן. לקומונה הקטנה שלה. אין מקוֹם טוב מזה להעביר זמן שכזה...
![הבית של גרדה בכריסטיאנה, קופנהגן.]()
![שקיעה על המים בכריסטיאנה.]()