קוסטה ריקה לילדים בני 40

קוסטה ריקה לילדים בני 40

שתי סיבות הביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה, אחת, זה כשאני חיפשתי מידע על קוסטה ריקה באינטרנט בכלל, ובלמטייל בפרט, חוץ מאלף טיפים שממליצים על Lands in love, (שרק מכמות ההמלצות החלטנו שאין שום סיכוי שנתקרב לשם), לא מצאתי הרבה מידע שמיועד לאנשים כמוני, כאלה שרוצים לטייל כמו backpackers אבל קצת יותר בסטייל, לא לגמרי כמו אחרי צבא.
 אז הנה הגיע גיל ה-40 והנוסטלגיה של טיול אחרי הצבא שוב הציפה אותי מבפנים. יש איזה טרנד שבגיל 40 שוב נוסעים לטיול. לא ברור למה צריך לחכות עד גיל 40 אבל את זה נשאיר לפוסט אחר.

כשהחלטתי לבסוף שאני נוסע לקוסטה ריקה ל-10 ימים, ולא עם האישה והילדים אלא עם חבר ילדות, הבנתי שחייבים להתייחס לטיול הזה ברצינות.
 מה זה ברצינות? החלטנו לשריין רק את הלילה הראשון של הטיול בשל הגעה מאוחרת של אחד מאיתנו לסן חוזה. שאר הטיול - תכנון בקווים כלליים ובעיקר לזרום.

כמו בכל טיול שאני מתכנן, אני מתחיל בלייצר מפה ב- Google Maps ובה אני אוסף את כל נקודות העניין האפשריות בטיול. כאשר המפה מוכנה, מתחיל התכנון של המסלול.

לנוחותכם תוכלו למצוא את המפה שהכנתי עבור הטיול הזה.
מי שחושב שהפוסט הזה הולך לפרט איזה אטרקציות יש בקוסטה ריקה לילדים וכמה הן עולות, יכול להנות מהתמונות​ ולעבוד לבלוג אחר שמדבר על זה.
 הפוסט הזה יספר על הטיול מנקודת מבט של ילד בן 40, אני אנסה להעביר את החוויה, כמו שאר הטיולים, להעביר את ההרגשה מנקודת מבט קצת אחרת. את הפרטים היבשים של “כמה עולה” ו-”מתי יוצא” ניתן למצוא באינטרנט גם בלעדי.

אנחנו מטיילים מנוסים, ומאז הטיול למזרח אחרי הצבא, שנינו ביקרנו בלא מעט מדינות.
 תיכננו להשכיר רכב לכל התקופה כדי להיות חופשיים לגמרי.

שכרנו את הג'יפ הקטן ביותר שהיה אפשר, סוזוקי ג'ימיני ואחרי שעה של נסיעה, חזרנו ושדרגנו את האוטו. זה לא שג'ימיני זה רכב לא טוב, אבל הרבה נסיעות לפנינו, בדרכים לא סלולות ולכן החלטנו שנעביר אותם קצת יותר בנחת.

מתחילים...

המקום הראשון בו תכננו לעצור היה הר הגעש ושמורת הטבע פואס (Poas) אך כבר בסוכנות הרכב נאמר לנו שהוא סגור למבקרים עקב התפרצות של הר הגעש. אז מסתבר ששמורת טבע זו נסגרה עד להודעה חדשה. חבל, אבל אנחנו זורמים :-).

יצאנו לדרך. היעד הראשון שהתכוונו לעצור בו היה שמורת טבע פרטית בשם La Paz. יש שם כמה מסלולי הליכה קצרים, מפל וגן חיות קטן. הגענו ואחרי מחשבה קצרה, החלטנו לא לשלם 42 דולר כניסה ולהמשיך הלאה. הרבה מספרים שהמקום שווה מאוד ויש שם מה לראות, בעיקר חוות פרפרים אז אם היינו עם ילדים, יש סיכוי שהיינו נכנסים.
 המשכנו בנסיעה וממש שמחנו לגלות שאחרי 5 דקות של נסיעה, הכביש עובר ליד מפל לה פז שאותו רצינו לראות ואפשר פשוט לעצור בצד ולהינות.

הפסקה קלה וממשיכים. אחרי עוד כחצי שעה נסיעה ראינו שלט בצד הדרך המורה על מפל Catarata del Toro. בלי לחשוב יותר מדי פנינו שמאלה והחלטנו לבדוק אם המפל שווה משהו, הרי צריך למלא את הזמן שתוכנן לביקור בשמורת פואס. Catarata del Toro הוא מפל בגובה 90 מטר, אחד המפלים הגבוהים בקוסטה ריקה אשר נשפך לתוך לוע הר געש. כדי להגיע למפל יש לעבור מסלול הליכה, בירידה (שכמובן צריך לעלות אחרי זה). המסלול עצמו עובר ביער גשם והוא לא מסלול קשה ולא ארוך (כ-30 דקות).
כבר מאמצע המסלול מתחילים לראות את המפל המרהיב הזה. בדרך יש ספסלים שאפשר להתיישב עליהם ופשוט להסתכל על המפל. כשמגיעים למטה ניתן להבחין בקרקע יוצאת הדופן, בכל זאת, זה לוע הר געש לפני הרבה שנים. באיזור המפל נעים וקריר וכל מה שאתה רוצה זה לשמר את הקרירות הזו איתך לקראת העלייה חזרה (מזג האויר חם ולח מאוד).
 אני יכול לסכם את המפל הזה בתור מוצלח מאוד בשביל עצירה בדרך אם כי לא הייתי נוסע לראות אותו במיוחד.



 המשכנו בנסיעה לכיוון La Fortuna. הדרך סלולה ולא נתקלנו בשום אירועים מיוחדים. לאחר כשעה וחצי הגענו ללה פורטונה והתחלנו לחפש לנו מקום לישון.

כאן אני יכול לתת את הטיפ הראשון למטיילים כמוני, כאלה שיש להם זמן מוגבל ורוצים להספיק כמה שיותר אבל עם זאת לטייל מהרגע להרגע: אם מגיעים למקום (ברוב המקומות) אחרי שמונה בערב, יהיה קשה למצוא מקום לינה. אם רוצים למצוא מקום טוב בלי להזמין מראש כדאי להגיע לאותו איזור מקסימום אחרי הצהריים המוקדמים.

נכנסנו לכמה וכמה גסטהאוסים וכולם היו מלאים. הסתבר לנו שבדיוק כרגע מתקיים איזה פסטיבל מקומי ויש הרבה תיירים מקומיים שפוקדים את האיזור. לאחר כשעה של חיפושים, מצאנו גסטהאוס חביב על בריכה והחלטנו לא להמשיך בחיפושים. המקום היה מאוד נחמד ושקט יחסית למקומות פופולריים בעיירה הזו, עובדה שעזרה לנו להתמקם בו. שמו של הגסטהאוס הוא Arenal Backpackers Resort.

לאחר שהתמקמנו, התחלנו לתכנן את היומיים הקרובים. מזמן לא יצא לי לטייל בלי תכנון מראש ונאלצתי להיזכר איך עברנו בעבר בין סוכנויות הנסיעות שמציאות בדיוק את אותם טיולים אבל במחירים שונים. בסוף אתה מחליט ללכת עם הבן אדם שהכי נחמד אליך :-) ונותן לך מחיר טוב.

סגרנו טיול ליום שלם למחרת שמתחיל בטיפוס על הר הגעש Chato שגולת הכותרת שלו זה אגם טבעי שנוצר בלוע הר הגעש והוא מלא במי גשמים (Cerro Chato). אחרי הטיפוס, עוברים בכמה גשרים תלויים וסוגרים את היום במעיינות החמים. נשמע כמו טיול לתיירים בפנסיה אך לא כך הדבר :-). הקבוצה שלנו הורכבה מתיירים צעירים מכל העולם וגם כמה חברה בטיול אחרי צבא!

הטיפוס למעלה אורך כ-שעתיים והוא אחד הקשים. רוב הדרך עוברת דרך יער גשם בוצי (בדיוק ירד גשם בלילה הקודם) והלחות פשוט בלתי נסבלת. לפני הטיול מציידים אותך בארוחת צהריים בצורת שני סנדביצ'ים, שתי קרטוני מיץ ופרי. כשמגיעים למעלה, הנוף שווה את עליה הקשה והשחייה באגם מרעננת בצורה בלתי רגילה. מה גם שכמה פעמים בחיים שלכם יצא לכם לשחות בתוך לוע הר געש?

אחרי השחייה וארוחת הצהריים, המשכנו לכיוון הגשרים התלויים ומפל נוסף. קשה לעצור ולא להיכנס למים בכל הזדמנות. מזג אויר חם ולח מאוד אפילו בלי השמש בשמיים.

הרבה מדברים על הגשרים התלויים בקסטה ריקה ואנחנו גם קראנו על זה לפני זה וגם ביקרנו בעוד פארק שכלל איזה 15 גשרים כאלה באיזור Monteverde אבל בדיעבד, אין שום דבר מיוחד בגשרים עצמם, אלא האיזור בו הם נמצאים. הם חלק ממסלול הטיול אבל אני יכול לומר די בביטחון שאם הם לא היו שם, הייתי נהנה באותה מידה בדיוק.

קודם לכן ציינתי שאת היום סוגרים במעיינות חמים עם קוקטייל ביד… יש הרבה מאוד מעיינות חמים באיזור לה פורטונה, מקומות מסודרים, שהרבה יותר מזכירים את חמת גדר, עם בריכות מסודרות בטמפרטורה שונה וכו' (שאגב מחיר הכניסה אליהם לא זול בכלל). מה שמשך אותנו בטיול הזה הוא דווקא העובדה שתוכננו להגיע למעיינות חמים בטבע ולא במקום מסודר.

ירד הערב ונהיה ממש חשוך. תתארו לעצמכם את הרגשתינו כאשר האוטובוס שלנו עצר באמצע הכביש. ממש באמצע הכביש, במקום שאפילו לא היה בו שוליים. ביקשו מאיתנו להשאיר הכל באוטובוס, הכל כולל הכל כמו שאומרים, טלפונים, ארנקים (ובמקרה שלי גם ציוד צילום בשווי 12 אלף שקל). אפילו כפכפים ביקשו להשאיר באוטובוס.

לאחר התלבטות קלה, השארנו הכל וירדנו למטה. המדריכים בעזרת פנסים כיוונו אותנו בירידה קלה דרך חור בגדר… ואחרי כ-10 מטרים של הליכה זהירה בחושך הגענו לנחל זורם והמים בו חמים! גובה המים היה במקומות העמוקים עד הברך וכל אחד מצא לעצמו מקום לשבת בתוך הזרימה השלווה של המים, בחושך מוחלט, כשרק הרעש של המים ושל חיות הלילה נשמע באוזנינו.

אני לא חושב שהיה אפשר לחשוב על סיום מוצלח יותר ליום הזה מאשר הישיבה בתוך ג'קוזי טבעי לגמרי שעשה עבודה נפלאה בלהחזיר את השרירים הכואבים לסדרם. ואחרי שנרגענו, פתחו המדריכים את הציידניות שהביאו והתחילו לחלק לנו קוקטיילים שהוכנו במקום לאור הפנסים. כמה כוסות מהם והרגשתי שאני לא צריך כלום יותר בעולם הזה.

ישבנו בתוך המים כשעה וחצי אבל לצערי כל דבר טוב מגיע לקיצו. טיפסנו בחזרה אל האוטובוס, שכל הזמן הזה חנה לא הרחק משם ושמחנו לגלות ששום דבר לא הלך לאיבוד.

אני יכול לסכם את היום הזה כאחד הימים המוצלחים שהיו לנו בכל הטיול בקוסטה ריקה וממש לא משנה דרך איזה סוכנות אתם מזמינים את הטיול, בסוף כולם מוצאים את עצמם על אותו אוטובוס בדיוק וכל ההבדל הוא המחיר ששילמתם. אם אני זוכר נכון, יום טיול כזה עלה בסביבות ה-60 דולר אבל הוא שווה כל דולר ואם יש לכם רק יום אחד ב-לה פורטונה – תעשו את הטיול הזה.
 את הערב סגרנו עם בירה בבריכה של הגסטהאוס.

אחרי הלילה השני ב-La Fortuna, עזבנו לכיוון Monteverde אבל לא לפני שביקרנו במפל La Fortuna על שם המקום בו הוא נמצא. מפל יפה מאוד וחבל לפספס אם אתם באיזור. הוא לא דורש הרבה זמן וגם אם יש לכם שעה וחצי שעתיים פנויים – לכו תבקרו בו.
 לאחר התשלום בכניסה תצטרכו לרדת כמהמאות מדרגות לכיוון המפל (אל תשכחו שבסוף כל ירידה יש עליה ).
 המפל עצמו מאוד יפה וממנו זורם נחל יפה לא פחות. המקום מושלם לפיקניק ואם רוצים אפשר גם לבלות בו יום שלם. אנחנו עצרנו שם למשך כשעה של שחייה ומנוחה לפני הנסיעה הארוכה למונטה ורדה.

מונטורדה – Monteverde

הנסיעה לכיוון Monteverde הייתה אמורה לקחת כשלוש-ארבע שעות ולראשונה הייתה אמורה לכלול דרכים לא סלולות, דבר שקצת ציפינו לו, הרי השכרנו ג'יפ בדיוק בשביל זה.
 הדרך הקיפה את אגם Arenal היפה ואחריו הדרך הפכה להיות דרך כורכר שבמקומות מסויימים הייתה מלאה לא מעט בורות. ניתן לעבור את הדרך גם באוטו רגיל אבל כנראה שזה ייקח פי שתיים זמן ופי שתיים תשומת לב… עצרנו לאכול באיזה פונדק דרכים קטן שלא הייתה בו נפש חיה אבל האוכל היה מספק וטעים.

לקראת ערב הגענו ל-Santa Elena, עיירה השוכנת בלב שמורת הטבע מונטה ורדה. הדבר הראשון שהרגשנו הוא צניחת הטמרטורה. סוף כל סוף היה אפשר לנשום ובערב אפילו נדרשנו לקחת איתנו חולצה ארוכה. סנטה אלנה שוכנת בג'ונגל שרוב הזמן נמצא בתוך ענן אשר יורד ועולה. הנופים במונטה ורדה מאוד שונים מהנופים שראינו בלה פורטונה ושונים מהנופים שעוד נראה בהמשך הטיול ויש במקום משהו שמשרה רוגע. זה מסוג המקומות שאפשר “להתקע” בהם ימים רבים במהלך הטיול (בהנחה שיש זמן לא מוגבל).

תכננו להישאר 3 לילות בסנטה אלנה. האטרקציות העיקריות שאנשים מגיעים בשבילם לכאן הם גלישת אומגות ארוכות להחריד (במובן החיובי של המילה), הגשרים התלויים, סנפלינג מפלים ושאר פעילויות אקסטרים שאפשר לעלות על הדעת. בנוסף כמובן יש כאן מגוון מסלולי טרקים, גן עדן לאוהבי ציפורים, פרפרים וחיות אחרות ועוד.

לאחר שעברנו בערך את כל הגסטהאוסים בעיירה, מצאנו מקום מאוד נחמד כ-5 דקות הליכה מהמרכז. למקום קוראים Cabinas Eddy וחדרים אצלו נקיים ומסודרים. היו לא מעט מקומות יותר זולים טיפה אבל הומי אדם ויותר מתאימים לחברה צעירים יותר שמטיילים אחרי צבא. אחד הדברים שהבנו על עצמינו במהלך הטיול, הוא שאנחנו כבר לא אותם ילדים וכבר לא לגמרי מתאים לנו הרעש וההמולה בגסטהאוסים מרכזיים, ולכן מראש הפסקנו להשלות את עצמנו שנשארנו אותם ילדים בני 20. אין בזה שום דבר רע, אנחנו אוהבים את המקום שלנו היום ומה שהיה בעבר, על זכרונותיו היפים, התאים אז, ופחות מתאים היום.

כמו כל גסטהאוס שמכבד את עצמו, אדי, הבעלים של המקום, ישב איתנו והציע לנו את כל מגוון האטרקציות שקיימות באיזור. כך תיכננו לנו את הימים שלנו במונטה ורדה שכללו אומגות (קנופי – Canopy), סנפלינג מפלים, בנג'י והגשרים התלויים. שילמנו על הכל והלכנו לבקר בחוות צפרדעים הסמוכה לגסטהאוס. הגענו אחרי הצהריים וירד גשם כך שהביקור בחוות צפרדעים המקורה התבקש מאליו.

היינו היחידים בחווה מפאת השעה המאוחרת והמזג אויר הגשום ואני חייב לציין שהופתעתי לטובה. יש מיליון סוגים של צפרדעים בחווה ואפשר להתבונן בהן ולצלם אותן בקלות. המדריך סיפק לא מעט הסברים מעניינים באשר לזנים השונים והייחוד שלהם.

ב-Cabinas Eddy מגישים ארוחות בוקר מעולות, מהטובות בין כל הגסטהאוסים שהתאכסנתי בהם בעבר וארוחת הבוקר כלולה במחיר ושווה התייחסות.

אחרי ארוחת הבוקר המליץ לנו אדי לטפס על עץ פיקוס בגובה כ-20 מטר. מדובר פשוט על עץ באמצע היער, אין לשם שום שלטים, כדאי לשאול כיוונים במלון. מחנים את האוטו בדרך אפר ופשוט נכנסים ליער לחפש את העץ. כ-100 מטר בתוך היער פשוט עומד לו עץ פיקוס ענק חלול מבפנים. בארץ או בכל מקום אחר אולי היו הופכים את זה לאטרקציה תיירותית אבל כאן זה פשוט עץ באמצע היער.
 מתחילים את הטיפוס בתוך העץ עד שמגיעים למין “עמדת תצפית” בגובה 20 מטר. הטיפוס קליל וכל הביקור אורך כ-20 דקות אבל עצם היותו פשוט שם, בלי שהפכו את זה לממוסחר משנה את כל חוויה.

אחרי שפתחנו את הבוקר עם טיפוס על עץ, המשכנו ליעד הבא שלנו, אומגות בין עצים.
יש באיזור מונטה ורדה 4 או 5 מקומות לעשות אומגות. זה כמו החומוסיות בישראל, יש את המקורי ויש את כל השאר שטוענים שהם המקורי :-). ההבדלים הם במספר האומגות, אורכן ומחירן.
בחרנו את זה שנראה לי הכי מתאים מבחינת כל הפרמטרים האלה. האומגה הארוכה ביותר אצלינו הייתה באורך 1.6 קילומטר.
 כל הסיפור לוקח כשעתיים שבהם אתה מדלג בין עצים כמו איזה קוף אבל לא בקפיצות אלא דרך האומגות. החוויה מאוד חזקה וזה לא דומה לשום אומגה אחרת שעשיתם בארץ. האומגות מחברות בין הרים ואתה מוצא את עצמך מתעופף בגובה 100-150 מטר מעל עמק בתנוחת סופרמן במהירות די גבוהה.

אפשר להמשיך את הדבר בזה במשך כל היום וזה לא נמאס.

לאחר ארוחת צהריים של “לוחמים” במסעדה מקומית המשכנו לכיוון הגשרים התלויים. זה מסוג הדברים שקצת אפשר לומר עליהם “Overrated”. זהו טיול נחמד בשמורת טבע כאשר אתה עובר דרך כ-15 גשרים תלויים באורכים וגבהים שונים. תמיד נחמד ללכת ביער גשם ולהינות ממגוון הצמחים שבו, לנסות לצפות בציפורים ופרפרים אבל פרט לזה ולנוף זה לא באמת מאוד מעניין. ניצלנו את הזמן (כשעתיים הליכה) לשיחה טובה בין חברים ותיקים.

במקרה התקיים באותו שבוע פסטיבל מקומי שכלל הפנינג גדול (טוב, לא ממש גדול) וכלל תחרויות רודיאו. כל תושבי העיירה התאספו במתחם קטן עם דוכני אוכל ורחבת ריקודים ליד המתחם של הרודיאו. בתור אחד שאף פעם לא היה בכזה מופע, הרגשתי שמחובתי להשקיע את שני הדולר עבור הכרטיס ולהיכנס לחוות את החג המקומי. האירוע לא היה תיירותי בכלל והיה בעיקר כחוויה אנטרופולוגית. המקומיים עודדו במלוא ההתלהבות את הרוכבים המקומיים שניסו בתורם להשתלט על שוורים. חלקם הצליחו לא רע בכלל וחלקם מצאו את עצמם בבוץ די מהר.
 השיא של הערב היה כאשר סוס החליק ליד שור זועם וזה בתורו נגח בו וברוכב של הסוס. מיותר לציין שהיה זה רגע ממש לא מתוכנן ודי מפחיד. לרוכב ולסוס שלום אבל אני די בטוח שלבם החסיר פעימה או שתיים :-).

יום חדש הגיע ואיתו המשך החלק האקסטרימי של הטיול שלנו שכלל קפיצת בנג'י מגובה של 140 מטר מעל עמק עם נוף יפהפה ומסלול סנפלינג מפלים. זו היתה תוספת מעניינת מאוד לאור העובדה שחשבנו לא לעשות את זה בהתחלה.
 מדובר על מסלול שעובר ביער דרך 7 מפלים כשהגבוה מביניהם הוא בגובה של 40 מטר בערך. מסלול זה מצויין כאשר מזג האויר לא מאפשר לעשות דברים אחרים כי אתה בכל מקרה נרטב :-). אבל גם בלי קשר, זה טיול נחמד מאוד וגם מאתגר לא מעט. אני חייב לציין שהאירגון היה מצויין ומקצועי.

לסיכום החלק הזה בטיול, אני יכול להגיד שהאיזור הזה הוא חובה אם אתם מגיעים לקוסטה ריקה ולא רק בגלל אפשרויות האקסטרים שבו אלא כי הוא פשוט מאוד שונה משאר האזורים ויש בו משהו שגורם לך באמת להתנתק רגע מהחיים האמיתיים, משהו בעיירה הזו מאוד Laid-back (מי שיודע למה אני מתכוון)

And now for something completely different...

כל דבר טוב מגיע לקיצו... ואז מתחיל דבר טוב אחר.
 יצאנו ממונטה ורדה לכיוון החוף בסנטה תרזה (Santa Teresa). בשלב הזה עברנו כבר כשני שלישים מהטיול והגיע זמן לקצת בטן-גב.

חוף סנטה תרזה נמצא בחלק הדרומי של חצי האי ניקוייה (Nicoya) בצד האוקיינוס הפסיפי. זה נחשב גן עדן לגולשים ובכלל זהו מקום מאוד רגוע. יש לא מעט עיירות גלישה לחופי האוקיינוס הפסיפי באיזור ורוב הכבישים שם לא סלולים וטבע פראי בכל מקום.
 הנסיעה לשם לקחה את רוב היום וכללה גם מעבורת מ-Punta Arenas ל-Naranjo. המעבורת חוסכת לא מעט זמן, אם תסתכלו על המפה תבינו שכל אלטרנטיבה אחרת פשוט לא באה בחשבון. העמסנו את האוטו על המעבורת ואחרי כשעה ורבע ירדנו בחצי האי ניקוייה והמשכנו בדרך משובשת עד חוף סנטה תרזה. זה הזמן להגיד ש-Google Maps עובד מצויין בכל מקום, גם בדרכים לא סלולות בקוסטה ריקה. בלי זה אין שום סיכוי לנווט בנהיגה.

החלטנו להתפנק ולקחנו מלון ברמה קצת יותר גבוהה ממה שהמטייל הממוצע אחרי צבא בדרך כלל בוחר. איך לא אבל המלון שייך לבחור ישראלי שהכרנו דרך קרובת משפחה שגם לה היה בעבר מלון ממש ליד. המלון קטן ושקט, וקרוב לחוף. למלון קוראים Fuego Lodge, מי שרוצה פרטים, יכול למצוא אותם בהמשך הפוסט.

הגענו לכאן כששתי מטרות עומדות לנגד עינינו: לעשות איזה שיעור גלישה ולנוח. בסופו של דבר, זה טיול קצר באמצע החיים וצריך גם לדעת לנוח ולא רק לרדוף אחרי אטרקציות.

הזמנו שיעור גלישה ליום למחרת דרך בעלי המלון ויצאנו לחקור את החוף. לא נשאר עוד הרבה מהיום הזה והייתה זו הזדמנות נפלאה, לשכב על החוף עם איזה בירה או קוקטייל

אין עוד מה להוסיף על היופי של החופים האלה, התמונות מדברות בעד עצמן. בעיירה עצמה יש מגוון רחב של מסעדות במחירים זולים, לא כמו במונטה ורדה אבל גם לא מחירים כאלה שגורמים לך להתלבט. האוכל סך הכל לא רע בכלל ואל תדאגו, אתם תשמעו על המקומות הטובים מהר מאוד :-).

למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות הגיע המדריך גלישה (השזוף בהגזמה) שלנו, קשר את הגלשנים לגגון של האוטו ולקח אותנו לחוף של “מתחילים”. בשבילי זו לא הפעם הראשונה שאני עולה על גלשן אבל זה בהחלט הרגיש ככה, פעם ראשונה הייתה בטיול אחרי צבא, לפני 20 שנה באוסטרליה.

שיעור הגלישה היה טוב, כייפי אך גם מעייף. בכל זאת היינו צריכים להיזכר איך קמים מ-פזצט"א מזל שעל החוף חיכה לנו המוכר התורן של אגוזי קוקוס קרים וטעימים. פרט לקוקוס הוא מכר גם סביצ'ה דג בכוס חד פעמית. (ואני חשבתי שכבר ראיתי הכל )

השכרנו את הגלשנים ל-24 שעות אז בסיום השיעור החזרנו את המדריך לביתו וחזרנו לחוף לנסות בעצמינו. גם עבור כאלה שלא גולשים, סתם ישיבה על החוף עם כמה בירות תאפשר להרגיש את המקום ואת הרוגע שהוא משרה.

אני יכול לסכם את סנטה תרזה בשתי מילים: קצר מדי!
 אפשר, ואפילו מומלץ לשריין קצת יותר זמן לגן העדן הקטן הזה.

פארק מנואל אנטוניו והביתה

התחנה האחרונה בטיול שלנו היה פארק מנואל אנטוניו. הרבה התלבטנו אם בכלל להגיע לשם או לא, כי זה אחד המקומות המתויירים ביותר בקוסטה ריקה. בסוף התפשרנו והחלטנו להעביר שם לילה אחד בדרך חזרה מסנטה תרזה לסן חוזה (למרות שזה ממש לא בדרך ).

הגענו מאוחר בערב ולמזלינו החלטנו לא לקחת סיכון ולהזמין מקום לישון מהדרך (איזה מזל שיש בוקינג בעולם הזה). החלטה זו התבררה כנכונה מאוד כי ברוב המלונות כבר לא היה אף אחד שיכול בכלל להגיד לך שלום, שלא לדבר על להראות לך חדרים פנויים וזה היה רק 9 בערב. המפתח לחדר שהזמנו כשעתיים קודם לכן חיכה לנו אצל השומר בכניסה לחניה.

בחרנו מלון שממקום כ-300 מטר מהכניסה לפארק כדי לחסוך זמן בחיפוש חנייה בבוקר וגם כי לא באמת יש שם מה לעשות באיזור הזה. בקושי הצלחנו למצוא מקום לאכול ארוחת ערב.

הפארק עצמו שווה את הביקור למרות הכמות הלא מבוטלת של תיירים במקום. לשמחתנו ממש אפשר “לפגוש” קופים, סמורים, איגואנות, סרטנים צבעוניים, פרפרים ועוד. שמענו הרבה סיפורים על זה שקוסטה ריקה מלאה בחיות אקזוטיות אבל בתכלס זה המקום הראשון שממש הרגשנו בנוכחותם.

פרט להמון מסלולי הליכה שמאפשרים לך להגיע לכל קצוות הפארק (שאגב ממש לא גדול) ולפגוש כמעט את כל החיות שממלאות אותו, יש בו גם חופים מהמדהימים שראינו בקוסטה ריקה ולא מעט מתושבי המקום פשוט מגיעים לכאן כדי להעביר את היום על החוף.

זהו. אחרי הביקור נכנסנו לאוטו התחלנו בנסיעה לכיוון סן חוזה ללילה אחרון וטיסה לארץ בבוקר.

לסיכום...

קוסטה ריקה היא מדינה מעניינת ויפה ואפשרויות הטיול בה מגוונות להפליא. היא מתאימה לטיול תרמילאים, טיול עם ילדים, ירח דבש וטיול לגילאים מתקדמים יותר. כל אחד יכול למצוא את הדרך לטייל איך שהוא רוצה. כמו בטיול אחרי צבא שעשינו לפני 20 שנה, יצא לנו להכיר אנשים חדשים, לאסוף טרמפיסטים בדרך ועוד. היה מדהים להרגיש ממש כמו אז, שהיינו בלי הגבלת זמן. מהות הטיול הייתה לחוות חוויות ולא רק לראות עוד ועוד. אנשים שפגשנו במקום אחד, פתאום צצו לנו ביעד הבא אחרי כמה ימים (דבר שמאפיין טיולים ארוכים בסגנון הזה).

זה היה קצר מדי אבל בהחלט קולע, לא אינטנסיבי כמו הודו אבל מעניין מספיק ורגוע מאוד.
 בדיוק מה שצריך ילד בן 40…

עד הפעם הבאה.