הטיול במדגסקר

התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה מזמן אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

התעקשתי לכתוב את הפוסט הזה כי ראיתי שאין המון מידע על המדינה.

תוכלו לקרוא את תחילת הטיול לפני מדגסקר כאן. אז טסנו מדאר אס סלאאם לקניה ומשם ישר לאנטננריבו (טאנה), בירת מדגסקר.

כמה דברים כלליים על מדגסקר: המדינה לא יקרה מדי, היא גדולה מאוד ויש שלוש דרכים מרכזיות להגיע בתוכה ממקום למקום שתמיד שמות את הכסף לעומת הזמן. הדרך הזולה (ממש זולה) ושלוקחת הכי הרבה זמן להסתובב היא בעזרת מוניות שירות מקומיות (טקסי ברוס). נסיעה עולה משהו כמו שווה ערך ל1$-5$ כמעט בלי הקשר לכמה זמן הנסיעה, מצד שני צריך לחכות עד שהמונית תתמלא ורק אז היא תיסע. לפעמים אפשר לקנות יותר ממקום אחד במונית כדי שהיא תיסע גם לא מלאה וכדי שיהיה מקום לרגליים. הדרך בסכום כסף האמצעי היא בעזרת מכונית שכורה, אין מה לחשוש מלנהוג במדינה מכיוון שכל מקום שישכיר מכונית לא ייתן לכם לנהוג ותקבלו עם המכונית נהג. העלות היא 70-80$ ליום של רכב+נהג (אין צורך לדאוג ללינה ואוכל של הנהג, הם מסדרים לעצמם), רוב המכוניות שתוכלו להשכיר הן ג'יפים יפים, מרווחים ממוזגים עם מקום ל4-5 אנשים (אנחנו בזוג התנפנקנו עם הרבה מקום. מה שאפשר לעשות ברכב פרטי ביום ייקח בדרך כלל לפחות יומיים בטקסי ברוס. חשוב לזכור שלפעמים המרחקים לא גדולים אבל הכביש האחד שיש במדינה (לא הגזמה, יש אחד לכל כיוון מטנה) הוא משובש ומפותל ורוב הזמן נוסעים כ 50-60 קמ”ש וזה מאריך את הזמן נסיעה. הדרך השלישית להגיע ממקום למקום היא בעזרת טיסות פנימיות, זה כמובן יותר מהיר בהרבה אבל מאוד יקר ביחס לאחרים, כמה מאות דולרים לכיוון ובנוסף אי אפשר לעצור במקומות קטנים בדדרך.

כסף: אין בעיה להוציא כסף מהכספומטים במדינה אבל יש מגבלה שאי אפשר להוציא יותר מ400,000 אריארי (כ140$) בפעם אחת ולכן אם תצרטכו סכומים גדולים יותר אפשר להיכנס לאחד הבנקים ובעד עמלה קצת גבוהה יותר למשוך סכום גדול יותר עם האשראי. שימו לב שלא בכל עיר/עיירה/כפר יש כספומטים ובנקים אז תוודאו לפני שאתם נוסעים לאנשהו אם יש ואם יש לכם מספיק מזומנים בשביל להגיע ולצאת מאותו מקום.

שפה: האנשים במדגסקר מדברים צרפתית ומלגסית, קשה מאוד למצוא דוברי אנלגית ואם חשוב לכם מדריך באנגלית ומבטיחים לכם אחד אני מציע שתנסו לארגן שיחה קצרה עם המדריך לפני כדי לוודא שהוא באמת יודע אנגלית כמובטח.

הסתובבנו עם לונלי פלאנט על מדגסקר שעזרר לנו לקבל החלטות על לאן כדאי ליסוע, כמה זמן לבלות ואיפה כדאי לחפש מקום לינה (לא תמיד לקחנו את ההמלצות שלו אבל בדקנו את המקומות שהוא המליץ קודם ולפעמים מצאנו מקומות אחרים שיותר מצאו חן בעינינו).

נחתנו, תיאמנו מראש עם מלון קטן שנקרא 'Tana Jacaranda' וככה ידענו שיהיה נהג שיידאג לאסוף אותנו בשדה תעופה ויביא אותנו ישר למלון, הנסיעה במונית עולה משהו כמו 10-15$ לתוך העיר מהשדה תעופה ואין בעיה להשיג נהג מונית גם אם לא הזמנתם משהו מראש. המלון עצמו נחמד (חדר עם מיטה זוגית ושירותים פרטיים 50000 אריארי ללילה), קטן ויפה. ארוחות סבירות אבל באמת שבטנה זה אחד המקומות שעדיף לצאת מהמלון ולאכול במסעדה. יש מלונות זולים יותר אבל זה מקום טוב לנחות אליו.

מדגסקר היא מדינה גדולה שלא קל תמיד להתנייד בה, חשוב לבדוק באיזה תקופה בשנה באים. אנחנו למשל הגענו בתקופה הרטובה יחסית (אמצע פברואר עד אמצע מרץ) ולכן רוב מערב המדינה היה סגור בפנינו (לא שקשה להגיע, אי אפשר להגיע). כדי להבין את המצב ולהחליט איך אנחנו רוצים להתקדם החלטנו להישאר כמה ימים בטאנה על מנת לקבל תחושה של המקום ולהצליח לסדר את המשך הטיול שלנו. העיר עצמה ככלל לא מאוד יפה אבל יש כמה איזורים שנראים יפה ואם לא יודעים אז אפשר לחשוב שנמצאים בשכונה בעיר אירופאית, בייחוד בסביבת המלון. בימים שהיינו בעיר אכלנו בכל מיני מסעדות וכולן היו טעימות. המטבח המלגסי הוא שילוב של מטבח הודי ומטבח צרפתי, מורשת שנשארה מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית.

מכיוון שידענו שאנחנו מתכננים אחרי מדגסקר להגיע לזנזיבר ומערב המדינה היה סגור אלינו החלטנו להגיע למרכז/דרום המדינה. הסתובבנו ובחרנו במשרד השכרת רכב שהיה נראה לנו הכי אמין ושהבטיח נהג/מדריך דובר אנגלית. אני לא זוכר את שם המשרד אבל הנהג שהדריך אותנו בשלושה שבועות שיבואו נקרא ג'יסלן ותוכלו ליצור איתו קשר ישירות והוא יתאם רכב עם המשרד הרלוונטי ([email protected]). הוא נהג זהיר ואיש ממש נחמד עם המון ידע על מדגסקר, על הצומח ועל החי במדינה והיתרון הגדול שלא זה שהוא דובר גם אנלגית טובה.

כמו שכתבתי הרכב היה גדול ומרווח ולא הייתה בעיה להכניס אותנו והתיקים שלנו, ייש מיזוג ברכב ויש ימים שזה חשוב בהם. מרכז המדינה הוא די הררי ושם המזג אוויר טוב אבל ככל שמדררימים זה נהיה מדברי והמזגן עוזר, מאוד.

ביום הראשון יצאנו מטנה דווקא צפונה כדי להגיע לאנדסיבה (Andasibe) ולפרק הלאומי שיש שם, שם עושים בעיקר סיורי ערב/לילה כדי לחפש כמה סוגי למורים וחיות שיוצאות בעיקר בלילה. בבוקר עשינו עוד סיור קצר כדי לראות את הלמורים שיוצאים ביום. יש שם 3-4 סוגי למורים (הכל תלוי במדריך ובמה הוא מחשיב סוג שונה).

זה המקום להסביר למי שבא מספארי במזרח אפריקה ורגיל להתרגשות של לראות המוני חיות, גדולות וסוגים שונים שזה, כמו שאנחנו למדנו, לא מה שרואים במדגסקר, שם מחפשים חיות מסויימות, הרבה יותר קטנות ובמספרים קטנים ולפעמים פשוט טבע בלי חיות מלהיבות. זה אווירה שונה מאוד מהספארי.

בבוקר אחרי ביקרנו במלון (לא זוכר את שמו) שהלהיט שם הוא פארק קטן שבו יש למורים שמאוד רגילים לאנשים והם ממש מטפסים עליכם (לפעמים גם בלי שהתכוונתם לכך), כניסה לפארק עולה כ 7$, זה נשמע המון בכסף מקומי אבל זה שווה לדעתי.

מאנדסיבה ביום הבא נסענו חזרה, נוסעים דרך אנטננריבו כי כמו שאמרתי יש כביש אחד ואין דרך אחרת, ואז המשכנו דרומה והגענו לאנטסירבה (Antsirabe), זה אמנם נסיעה רק של כ 150-200 ק”מ אבל כמו שאמרתי הנסיעה איטית ועם כמה עצירות בדרך הגענו כבר בשעת אחר צהריים מאוחרת. בדרך עצרנו לראות מקומות שבהם מכינים סירים מקומיים ובדים בעבודה יד, בהמלצת ג'יסלן. בהתחלה חשבנו שהוא פשוט לוקח אותנו לכל המקומות שבהם הוא יכול לקבל עמלה אם נקנה אבל אחרי כמה ימים הבנו שהוא עוצר איפה שהוא חושב שיעניין אותנו.

לא בכל עיירה יש “אטרקציה” אפשר פשוט להנות מהדרך, מהנופים, מהשמים שהם בצבע כחול שונה מאשר בישראל ומהתרבות המקומית. לכן המשכנו ישר לאמבוסיטרה (Ambositra) שם הם ידועים בעיקר על הגילופי עץ בעבודה יד שהם מכינים שם, יש המון חנויות מזכרות שם ורובן די ייחודיות בגלל העבודת יד שיש שם. ליד העיירה יש את אנטוואטרה (Antoetra) שהיא עיירה קטנה שכולה מעץ וגילופים מאוד יפים, הקאץ' הוא שאין כביש לשם וזה דורש הליכה של שעתיים על כמה גבעות כדי להגיע לשם. ניגשנו למרכז המדריכים המקומיים (מקום רשמי שבו כל המדריכים רשומים ואפשר לבקש מדריך דובר בשפה הרלוונטית) ואמרו לנו שבבוקור נוכל לצאת עם המדריך “רסטה” לדרך. בבוקר קנינו בחנויות המקומיות כמה מצרכים לטיול הרגלי, בקבוקי מים, לחם, משהו לשים בלחם וכמה פירות ויצאנו עם ג'יסלן ורסטה למקום הכי קרוב שאפשר להגיע עם הכביש, התחלנו ללכת וככה באמת אפשר לראות את המדינה ואת היופי הפראי שיש שם. רסטה היה מדריך טוב עם המון ידע מקומי. אחרי הליכה ארוכה הגענו לאנטואטרה וקיבלנו אירוח בביתו של ראש הכפר (נהוג כמובן להשאיר טיפ קטן על האירוח) והסתובבנו לראות את העיירה שהיא מאוד קטנה אבל מלאה בגילפוי עץ מאוד יפים. מדהים לראות שאפילו בעיירה שאין להם חיבור לחשמל יש לילדים רדיו על בטריות שמשמיע שירים של ריאהנה מתוך דיסק און קי, כל הבטריות נטענות ממטען סולרי.

לאחר ארוחת צהריים קטנה התחלנו את ההליכה הקשה חזרה. עייפים אך שמחים (משהו שקרה הרבה במדינה) הגענו לג'יסלן ולרכב הנוח והממוזג.

לפני היעד הבא מילה על הארוחות באיזורים הכפריים, לרוב לארוחות בוקר היינו קונים לחם ומשהו לשים בתוכו, אם התמזל מזלנו ומצאנו מקום עם קפה טוב אז התפנקנו עליו. לארוחת צהריים כדי לחסוך קצת כסף ובעיקר זמן היינו עוצרים במקומות מקומיים, בכל כפר קטן יש לפחות מסעדה מקומית אחת, המנות תמיד אותו דבר: אורז, אורז עם עוף ובשביל צמחוניים (שאחד מאיתנו היא כזאת) אורז עם ירקות מבושלים. הארוחות בדרך כלל מגיעות למחיר של 2$ ועבור שתיה מוגזת עוד 1$. בשביל ארוחות ערב לרוב היינו מחפשים מסעדה טובה יותר שבה נוכל לאכול יותר בצורה מגוונת ועם מנות גדולות יותר. בדרך כלל חיפשנו מקום לינה שיעלה לנו עד 20$ ללילה (סתם חוק אצבע שהמצאנו לעצמנו כדי לעמוד בתקציב שחשבנו שנוכל לעמוד בו) ואז לרוב המסעדות הטובות נמצאות פשוט מאוד במלונות הטובים. אז היינו מבקשים טרמפ מג'יסלן שהיה בשמחה מסיע אותנו למסעדה טובה או למלון הטוב בסביבה שם ארוחה לזוג הגיעה למחירים של 15-20$ בדרך כלל. הארוחה היקרה במדינה הייתה במסעדת La Varangue והגיעה ל 40$ במסעדה שהיא ללא ספק הכי מהודרת וטובה במדינה כולל מנה ראשונה עיקרית וקינוח (וכוס יין).

אחרי עוד חצי יום נסיעה הגענו לפיאנרטסואה (Fianaratsoa) שהיא העיר השניה בגודל במדגסקר. יש בעיר כמה מסעדות נחמדות, שוק קטן ונופים מדהימים אבל האטרקציה המרכזית של העיר היא הרכבת, הרכבת היא בעצם ירושה שנשארה מהתקופה הצרפתית של המדינה ומובילה מפיאנרטסואה לעיירת החוף מנקרה וחזרה, היא עוברת בכמה כפרים אחרים בדרך וניתן לראות מהחלון שלה נופים יפים. הנסיעה לוקחת יום שלם (לפחות). הרכבת אמורה לצאת בבוקר לכיוון מנקרה ובלילה לחזור, אך מכיוון שהנסיעה היא די משופעת (בייחוד בשביל רכבת) ובדרך חזרה הרכבת סוחבת המון משא מאוניות שמגיעות לנמל במנקרה היא מאחרת, בהרבה… כמו 8 שעות איחור ויותר. התוכנית שלנו הייתה ליסוע ברכבת ביום ושג'יסלן ייסע באוטו במקביל ויפגוש אותנו בחוף ואז נחזור איתו ביום שאחרי. התעוררנו בבוקר ובתחנת רכבת הבנו שהיא מאחרת אבל אי אפשר היה לדעת בכמה, אחרי ארוחת הצהריים הבנו שהרכבת תגיע לתחנה רק ב16:00 אחרי הצהריים וזה אומר שהיא תיסע בלילה וגם ככה לא נוכל לראות את הנופים. החלטנו לוותר על הרכבת וליסוע למנקרה עם המכונית, הדרך פתלתלה ומאוד יפה, בדרך אפשר ממש לראות את ההבדל בין ההרים של מרכז המדינה לבין הגבהים הנמוכים שקרובים יותר לחוף. העיירה עצמה נמצאת על החוף והיא חמה ולחה. יש תעלה שמובילה מאחד הנחלים בסביבה לתוך הים ועשינו סיור קאנו בתוך התעלה, הסיור מתארך למרבית היום וכולל ארוחת צהריים (הם בעיקר מתמקדים בדגים אבל אנחנו לא כזה אוכלי דגים וכמובן שדאגו לנו לדברים אחרים). באותו יום גילינו שחייבים לדבר עם המדריך לפני שיוצאים לדרך, הבטיחו לנו מדריך דובר אנגלית והוא הופתע מאוד לגלות שאמרו לנו שהוא דובר אנגלית כי הוא ללא ספק לא דובר אנגלית. הסיור בתעלה עדיין יפה וכיף טעים ורומנטי. בערב אכלנו במסעדה בעיר שידועה בפיצה שלה, שהייתה מאוד טעימה, לא זוכר את השם שלה אבל לא צריכה להיות בעיה למצוא.

אחד הדברים הנוספים שיש במנקרה הוא וניל, בכלליות מדגסקר היא ייצרנית הוניל הכי גדולה בעולם (כ60-90% מהוניל שלנו מגיע משם) וג'יסלן אמר שמנקרה הוא המקום להשיג את הוניל הכי טוב במחיר הכי טוב, למי שאין כוח לחכות או שלא חושב שיגיע לשם אפשר לקנות את זה בכל מקום כולל בטנה ובמחירים ברצפה. אנחנו קנינו כמות נכבדת ובארץ חילקנו לחברים בתור מתנה מהטיול.

חזרה לפיאנרטסואה, יכלנו להתעורר מוקדם ולהתחיל ליסוע ולהגיע לקראת ערב לאמבאלוואו (Ambalavao) אבל אנחנו בחופשה אז החלטנו להתעורר בשעה נוחה יחסית ולבלות עוד אחר צהריים ולילה בפיאנרנטסואה, למה חזרנו לשם אתם שואלים? יש כביש אחד ואם פניתם בכביש אחר אין עוד דרך חזרה.

אז הגענו לאמבאלוואו די במהירות כי היא קרוב לפיאנרנטסואה, יש שם פארק לאומי ענק שידוע בסלעים הענקיים שיש בו ובצורות שהסלעים האלה יוצרים. יש אפשרות לעשות טיולים של כמה ימים בפארק ולהגיע לנופים ומקומות שאנחנו לא היינו בהם. בנוסף יש בפארק כמה סוגי למורים ועל אף שכבר ראינו לא מעט תמיד כיף לראות עוד. בכניסה לפארק, כמו בכניסה לכל פארק במדגסקר, צריך לשלם כניסה לפארק ולשלם עבור מדריך (המחירים הם בין 5-10$ עבור כל אחד וזה עולה ככל שמתכוונים לשהות בפארק יותר זמן). קיבלנו מדריך דובר צרפתית בלבד שהוביל אותנו בתוך הפארק וראינו פרפרי ענק, למורים ונופים ייחודיים (קשה לי להעביר במילים את היופי במקום). שוב חזרנו עייפים אך מרוצים אל הרכב ואל ג'יסלן והמשכנו לעיירה עצמה. עיירה לא מיוחדת מדי אבל יש שם אטרקציה קטנה שלא לוקחת המון זמן, מקום שבו מכינים נייר בעבודה יד. זה מעניין לראות איך בעצם בכל המדינה היא כמעט לא מתועשת והכל נעשה ביד.

לכל אורך הדרכים במדינה (בעיקר במרכז) אפשר לראות שדות אורז ואנשים עובדים באורז ואין בעיה לעצור ולראות את כל התהליך, כמו שכבר אמרתי עבור אירוח או הסברים נהוג להשאיר משהו למארח.

משם המשכנו לקמיליון פיק (Chaemeleon peak) שהיא בעצם גבעה/הר שצריך רכב שטח (שהיה לנו) כדי אפילו להגיע לנקודת התחלה של הטיול. טיפסנו עם המדריך, אם אמרנו עד עכשיו שהיו טיולים לא קלים אז ההליכה כאן הייתה עוד יותר קשה. הגבעה כמעט ולא מוצלמת והשמש המלגסית היא מאוד קשה. תנסו להתחיל את הטיול כמה שיותר מוקדם ככה שתהיו קרובים לסיום לקראת שעת הצהריים ותביאו המון קרם הגנה. הטיפוס אמנם קשה אבל נפרס מולכם בסוף (למעלה למעלה) נוף מרהיב של כל הסביבה. בסיום הדרך גילינו שהגענו בדרך עפר לאיזור שאין בו המון מקומות לינה ונשארנו ללון בקאמפ קאטה (Camp kata) שהיה קצת יותר יקר ממה שתכננו עליו אבל החלטלנו שנצליח לעמוד בזה. המקום מאוד מבודד מה שמכריח אותכם לאכול במסעדה של המלון, הדבר הטוב בזה הוא שמקבלים יחס מאוד אישי ושאפשר לבקש שיכינו מנות שגם לא נמצאות בתפריט. בתוך המלון עצמו גילינו שיש מדי פעם כמה למורים שבאים לבקר גם הם.

בבוקר המשכנו את דרכינו מקאמפ קטה דרומה, שם כבר מתחיל המדבר. הגענו לעיר רנוהירה (Ranohira) שהיא המקבילה המלגסית לבאר שבע, בירת הנגב (או המדבר). העיר היא מקום תיירות המועדף על עשירי המדינה והפוליטיקאים החזקים ולכן ניתן למצוא שלל של מלונות, מסעדות וחנויות ואפילו שדה תעופה קטן. כהרגלנו ישנו במלון די זול (לא זוכר את שמו) ויצאנו לאכול באחד מבתי המלון המהודרים שיש במקום. חלקם נמצאים כמה דקות נסיעה מחוץ לעיר אבל שווים את הכסף להשקיע אפילו עבור מונית פרטית כדי לאכול ארוחת טעימה, חמה ועם שירות טוב. מה שהופך את העיר לאטרקציה תיירותית הוא הפארק הלאומי הענק שיש שם (815 ק”מ רבוע), איסאלו (Isalo). הפארק אמור להכיל המון צורות טבע שונות והוא כל כך גדול שאפשר לעשות שם מסלולי טיול של עד שבוע רצוף. אנחנו, בתור היותנו תיירים עם אהבה לטיולים רגליים קצרים יותר, בחרנו במסלול קצר ושטוח שמוביל בסוף שלו למעיין עם מפל, המסלול נקרא Piscine Naturelle. הספקנו לסיים את המסלול ולהגיע לשתות קצת קוקטיילים ב Rock Lodge המרהיב ואז להגיע עם השקיעה לאחד המקומות מחוץ לעיר שבה השמש יורדת ממש בתוך צורת אבן, המקום מאוד חביב על תיירים לעת שקיעה והוא מאוד רומנטי (לא זוכר את השם של זה אבל כולם שם יודעים שזה שם).

לאחר שני לילות שם המשכנו ליעד הכי דרומי שלנו במדינה, טוליארה (Tulear). בדרך אפשר להתחיל ולראות את עצי הבאו-בב שהם אטרקציה מפורסמת בפני עצמם במדגסקר. למי שלא יכל להיות במערב המדינה זאת הזדמנות מעולה להנות מהמראה שלהם. טוליארה זאת עיר כבר יותר גדולה ששוכנת על החוף ויש בה שדה תעופה עם טיסות פנימיות לטנה. העיר היא מאוד מתויירת ורוב המקומות לינה ובילוי הם קררובים לים. החלטנו כבר מראש שרצינו לשהות קרוב לחוף אבל במקום קצת שקט יותר ובהמלצתו של ג'יסלן החלטנו להגיע למניגלי (Manigly), כפר קצת צפונית לעיר עם כמה מלונות שהגישה היחידה אליו היא בכביש עפר, שם היינו אמורים להיפרד מג'יסלן והוא יחזור לטנה עם הרכב לבדו (גם על הזמן חזרה, יומיים, היינו צריכים לשלם על השכרת הרכב, זה משהו לשקול כששוכרים אותו) מכיוון שאנחנו כבר הזמנו טיסה חזרה מטוליארה. לפני הטיסה היו לנו עוד שלושה ימים להתפנק בחוף. חשוב לשים לב שמניגילי ואיפאטי (Ifaty) הם כפרים די צמודים וגם המקומיים לא מבדילים ביניהם. בדרכנו למניגלי גילינו שהגשר שיוצא מהעיר צפונה נסחף בסופה האחרונה ואין אפשרות לצאת צפונה מהעיר עם רכב. שמחנו לראות שהמקומיים עומלים על תיקון הגשר אבל זה פרוייקט שהיה לוקח להם לפחות עוד חודש אם לא יותר. ניתן לחצות את הנחל הקטן שזורם שם ברגל ובצד השני חיכו מוניות שירות לקחת את מי שרצה צפונה על השביל עפר. נפרדנו מג'יסלן (אחרי לבטים קשים אם להמשיך צפונה או לא) ועלינו על טקסי ברוס שלקח אותנו עד מניגלי. שם הגענו והתחלנו לחפש מלון לשהות בו בכמה ימים. היינו בתקופה די נמוכה מבחינת תיירות וברוב המקומות לא היו המון תיירים אם בכלל ולכן יכלנו להתמקח עם כל המלונות על המחיר והתנאים. בסוף, בגלל שהחלטנו להתפנק וכי היה ממש חם, סגרנו עם הבמבו קלאב (bamboo-club, www.bamboo-club.com ) עבור 70$ ללילה (לשנינו). המלון יפה עם בונגלוס ממש על החוף, בריכה משל עצמו ומסעדה של המלון. במסעדה ישר הבהירו לנו שהתפריט הוא המלצה ושאם נרצה להזמין משהו שלא בתפריט תמיד אפשר להסביר להם והם יכינו. ככה גילינו שקשה מאוד להסביר איך להכין שקשוקה למקומיים בלי לדעת לפחות צרפתית, אבל היי, לפחות ניסינו.

העיירה עצמה מאוד קטנה ולא אסתטית, בעיקר כי אין כבישים או מדרכות והכל עפר. החוף נחמד אך צריך לזכור שברגע שיורדים לחוף יבואו כמה אנשים לידכם כדי לנסות למכור לכם דברים, שרשראות, לונגים, מסאזים או כל דבר. הים מאוד יפה ויש שם גאות ושפל ממש גדולים. יום אחד יצאנו לסיור שנירקול אבל התאכזבנו מאוד, הריף שם הרוס כמעט לחלוטין ואחרי שהאלמוגים מתים זה לא משאיר המון לדגים וזה פשוט לא אחד המקומות היפים בהם לשנרקל או לצלול בו. יש גם בעיירה גינת באובב שהיא ייחודית בכך שיש כמה עצים שגודלו בצורות מאוד מסויימות וזה יפה. כל יציאה מהצל היא על אחריותכם ונהיה שם מאוד מאוד חם במשך הצהריים.

ככה עברו להם כמה ימים על החוף בעצלתיים עד שהיינו צריכים לארגן נסיעה חזרה לטוליארה לקראת הטיסה שלנו. עברנו שוב ברגל את הגשר ההרוס ובצד השני מצאנו טוק-טוק שייקח אותנו ישר לשדה תעופה.

חזרנו לטאנה, דאגנו שיהיו לנו יומיים שם למקרה שיהיו פאשלות בטיסות האחרות שלא נפסיד את זאתי. וגם נחמד קצת להסתובב בעיר. כשחזרנו ג'יסלן התעקש להזמין אותנו אליו הביתה לארוחת צהריים ביום ראשון וככה הסתובבנו בעיר קצת וממש אכלנו עם המשפחה של ג'יסלן. כמו שכבר אמרתי הוא היה מאוד נחמד וחברותי וככה גם המשפחה שלו.

באחד הערבים אכלנו במסעדה של המלון La Varangue (טיפ ספציפית לזה כאן ) ובאחד אחר ב Le Saka שנמצא במלון Sakamanga. שתי מסעדות צרפתיות מעולות ומפנקות. ממש הרגשה של אירופה במחיר של אפריקה.

יש קצת מחוץ לטנה שוק של דברים מקומיים ומזכרות, למי שלא הספיק לקנות אגוז מוסקט, גילופי עץ או וניל בטיול שלו זאת הזדמנות טובה ללכת להשלים.

זהו, פה נגמר הטיול במדגסקר. המדינה ענקית ומדהימה בנופים ובתרבות, גם בחיות המקומיות. אני מרגיש שלא הדגשתי את כל הלמורים שראינו, יש בין 30-90 סוגים, תלוי איזה מדריך שואלים, וראינו לפחות 7 סוגים שונים.

יש עוד המון דברים שלא הפסקנו או לא יכלנו לראות ולעשות. בצפון יש איים שהם יותר מתאימים לבטן גב מהחופים בדרום (נוסי בי) ובמערב יש אטרקציות שפשוט אי אפשר היה להגיע בתקופה הזאת כמו רפטינג במורד נהר וביקור ב Ailee des Baobabs. יש כמובן עוד דרומה להגיע במדינה. את המחקר על זה אני משאיר למטייל הנלהב.