כזכור, במאון פגשתי את המדריך המקומי של הקבוצה הבינלאומית אליה הצטרפתי ל-5 ימים ו-4 לילות של שהות בקמפינג נייד מפנק בשטח שמורת מרומי, באזור הנקרא קוואי Khwai)).

בקבוצה הבינלאומית אליה בחרתי להצטרף היו 3 זוגות של אוסטרלים ואני, סה"כ מנתה הקבוצה 7 אנשים ב-8 אוהלים מפוארים עם 8 אנשי צוות. איזה פינוק !!!

בחרתי בקמפינג מפנק. כלומר, 3 ארוחות ביום, אוכל נפלא, תפריט מגוון, צוות אדיב ומקצועי הכולל מדריך באנגלית ברמה גבוהה, ו- 7 אנשי צוות נוספים כולל טבח המכין ארוחות מעולות, הם אלה המפרקים ובונים את המאהל תוך כדי התקדמות הטיול. המחנה שאני הייתי בו כלל אוהלים גדולים ומרווחים, מיטות, מצעים נקיים, שירותיים כימיים, ומקלחת המזכירה את המקלחת מהסרט "גבעת חלפון", כלומר דלי גדול התלוי גבוה אותו אנשי הצוות ממלאים במים חמים עם שובנו מהשטח, משיכת חוט מורידה את המים אל המתרחץ, כשהמים בדלי נגמרים, נגמרה המקלחת, צמודים לכל אוהל. כל אוהל מחולק לשני חלקים: חלק הקדמי עם חלונות עם רשתות, 2 מיטות גדולות ושמיכות עבות המעידות שבלילה קר, שידה אחת ומקום לשים מזוודות, פנסים, דוחה יתושים ועוד. בחלק האחורי של האוהל נמצאת המקלחת והשירותים. בבוקר מתייצב בפתח האוהל אחד מאנשי הצוות עם מים חמים לרחצת פנים ושיניים. במחנה יש אוהל חדר אוכל, ובמקום נפרד מאוהלי האורחים יש אוהלים לצוות.

אני (ראשונה משמאל) עם 5 מחברי הקבוצה האוסטרלית

מראה כללי של המחנה

האוהל שלי. מאחורי האוהל תלוי דלי, זוהי המקלחת

“חדר” אוהל האוכל

האזור של הצוות

הג'יפ לסיורים היומיים והמשאית למעבר ממחנה למחנה

אני והג'יפ בעת הפסקת תה

שיגרת היום בקמפינג באזור הדלתא היא אותה שיגרה הנהוגה בשמורה היבשה. ההתנהלות בשטח היא גם ברכב שטח גבוה שיוכל לעבור בקלות את האזור בו המים הרבים של העונה הגשומה נסוגים והשטח בחלקו הופך להיות ביצות טובעניות וגם באמצעות סירות מקומיות הנהוגות בידי שייטים מקומיים המכונות מקורו ((makuru העשויות גזע עץ חלול דוגמת הקאנו. המעבר באזור האגמים והביצות מקמפינג אחד לקמפינג אחר נעשה אך ורק באמצעות המקורו. הסירה הצרה והארוכה מאפשרת גם כניסה לערוצים הקטנים והרדודים ביותר.

כך עם הגעתי למחנה האוהלים, עד שהצוות הקים את המאהל המכובד והמפנק באזור המותר לקמפינג, יצאנו לשוטט בשטח בלוויית המדריך המקומי כמובן, עם רכב שטח פתוח וגבוה. הדרך עשירה במראות טבע משכרים, מראות כפי שרק אפריקה יודעת לייצר ולהתהדר ביופיה.

ושוב נסיעה של שעות בשטחי הטבע בחיפוש אחר נמרים אריות, בבונים, ג'ירפות, ציפורים מכל המינים, נשרים ופילים. ולמרות שזה כל מה שעשיתי בשלושת הימים בשמורת צ'ובה, המופע הזה אף פעם לא נמאס. פתאום המצלמות מקבלות פחות פוקוס, וזה רק אני, החיות והחיים.

עם ערב אנחנו מגיעים למאהל שהוקם עבורנו.
 לאחר התארגנות והסברים על התנהלות בשטח שהיא מאוד חשובה כמו, לא להתרחק משטח המחנה, לא ללכת לבד ובוודאי לא לצאת לבד מחוץ לגבולות המחנה גם ביום במיוחד אחרי רדת החשיכה אסור לנוע לבד גם בתוך המחנה, חייבים לבקש מאחד המארחים שילווה אתכם אל האוהל וממנו. אסור לשכוח חיות גדולות מסתובבות כאן.

ברגע שאתה מניח את התיק, מתיישב על המיטה המכוסה כילה ומסתכל החוצה, אתה מבין שאתה אורח. לא של המארחים המקומיים, אלא של החיות והעצים. האדמה והאוויר. כן, זה נשמע מוגזם, משתפך ודביק, אבל זו המציאות – כשאתה עומד שם מול הטבע החי והנושם וגם נושף בעורפך אתה חוטף סחרור קל, פתאום מגיעה ההבנה שאתה תחת השפעה של משהו גדול. אורח מהעולם החדש שמקבל ביקור חד פעמי במקום בו מתקיים העולם האמיתי.

נגשנו רעבים לאוהל האוכל. בזמן הארוחה שמענו שאגה של אריה קרוב קרוב למאהל שלנו. המדריך סיפר לנו שזהו האריה שראינו קודם לכן שרוע לבטח בשטח ומשמיע את שאגותיו למען כל הנמצא בסביבה יידע שזוהי הטריטוריה שלו. לשאלתנו האם יש סיכוי שהוא יבוא בלילה לשטח המאהל אמר המדריך בתקיפות, "לא! זו לא הטריטוריה שלו", ביני לבין עצמי שאלתי "האם גם האריה יודע שזו לא הטריטוריה שלו". גם את קולות ההיפואים שמענו קרובים אלינו, "הם יוצאים בלילה ללחך את העשב וכל זמן שלא נתקרב לטריטוריה שלהם הם לא יתקפו" הסביר המדריך. לאחר הארוחה הטובה מוקפים ממש בטבע ובקולות של הטבע ישבנו מעט ליד המדורה. היה קריר עד קר, צריך לזכור אנחנו במדבר ובמדבר בלילה הטמפרטורות צונחות. שיחת נימוסין קלה, כוס קפה או תה וכל אחד פונה אל אוהלו, אל מתחת לשמיכות העבות. על אף קולות הטבע הנשמעים בחוץ ישנתי טוב.

למחרת אותה מתכונת של קימה עם שחר, יציאה לשטח בחיפוש אחר בעלי החיים השונים ובעלי הכנף, מחפשים את חמשת הגדולים, רואים משפחת החתולים הגדולים, אריה עם רעמה מפוארת משגיח על הרמון הלביאות שלו ועל צאצאיו הנראים חתוליים קטנים וחמודים יותר מאשר אריות או לביאות מלכי החיות. גם את הנמר ראינו, אפילו פעמיים, פעם נח על עץ גבוה כשלידו נח הציד, ולמחרת ראינו נמר אחר מתפנק לו על הקרקע, ממש בקירבת השביל ואפילו לא שם עלינו כשנעצרנו לידו להתפעל ולצלם אותו, הוא נראה שבע ונהנה מצל העץ תחתיו הוא היה שרוע.

יותר מכול התפעלתי מבעלי הכנף השונים ורבים. וגם כאן בדלתא, בשמורת מירומי ראינו המוני פילים.

היום שלישי היו מוקדש למעבר למחנה הקמפינג אחר ומעבר זה נעשה באמצעות הסירות המקומיות המכונות מקורו, העשויות גזע עץ חלול דוגמת הקאנו, והנהוגות בידי שייטים מקומיים. בכל מקורו יש מקום שניים עד שלושה אנשים והשייט העומד מעל עם מוט ארוך ודוחף את הסירה בעזרת המוט. הסירה הצרה והארוכה מאפשרת גם כניסה לערוצים הקטנים והרדודים ביותר. כאמור המעבר באזור האגמים והביצות מקמפינג אחד לקמפינג אחר נעשה אך ורק באמצעות המקורו. נאמר לנו לקחת רק את שמחוץ לנו משך היום, כל השאר יועבר על ידי הצוות על גבי המשאית.

כך במשך כל היום השייט תימרן את הקאנו בין שיחים וצמחי קנה וסוף, המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים, ציפורים התעופפו וזימרו סביבנו.

שייטנו במקורו מוקפים בשיחי הגומא הגבוהים ובשושנות מים, משפחה של היפופוט מים רבצה להם לא רחוק מאיתנו, משתכשכים במים. לא ממש התקרבנו אל ההיפופוטמים כי ידוע שזו חיה טריטוריאלית קשוחה ולמרות שבעל חיים זה הוא אוכל עשב פלישה לטריטוריה היא איום רציני והוא תוקף בעוצמה. בצהריים חנינו באי קטן. בעלייה לאי היה צריך להיזהר מפני התנינים השורצים במים. עופות מים רבים, אנטילופות ופילים ואף טורפים אחרים. שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר למיקום מחנה הקמפינג החדש בשמורת קוואי.

רק לעת ערב הגענו כשהגענו, המאהל כבר היה מוכן לקבל את פנינו. בזמן שאנחנו נהנו וגם קצת פחדנו גם מהשיט וגם מבעלי החיים ובעלי הכנף שסביבנו, הרי אנחנו בשיוטנו הפרענו לשיגרת החיים שלהם, צוות המחנה פירק את המחנה הקודם, העמיס אותו על גבי המשאית ועשה סיבוב ענק עד למקום המחנה הבא והקים את המאהל החדש. רק למחרת בארוחת הבוקר נודע לנו שהיו לנו אורחים ששוטטו במחנה במשך הלילה – צבועים. מפחיד !!!

היום הרביעי שלי בספארי זה דמה בכול ליום השני. השכמה מוקדמת, יציאה לשטח כבר בשש בבוקר, שיטוט בחיפוש בעלי החיים השונים והרבים החיים בדלתא העשירה של האוקאוואנגו. רואים עדר של זברות, ג'ירף זכר בודד פוסע בשלווה ומביט עלינו מלמעלה, כמה מטרים ממנו להקה של הנקבות עליהן הוא משגיח, עדר של גנו, ועוד הרבה סוגים של בעלי כנף שאני לא זוכרת את שמם. בסביבות השעה עשר חוזרים למחנה, רותחים בחום היבש של המדבר. זה היה באמת יום מאוד חם ויבש 45 מעלות בצל, לחות השואפת לאפס ואף לא עלה אחד מתנועע, שום דבר לא זז. אני יושבת מחוץ לאוהל (בתוך האוהל העשוי ברזנט לוהט כמו תנור בלפחות 300 מעלות), מתחת לאחד העצים מתפללת ומשוועת לטיפ-טיפה של רוח שתניע את האוויר. אבל זו לא באה. דומני שזו הייתה הפעם היחידה מבין מסעותיי הרבים בה אמרתי לעצמי:"דרורה, מה את עושה כאן, מתייסרת וסובלת מהחום הנוראי?" הפרעה קלה הייתה של ארוחת צהריים קלה, אי אפשר לאכול בחום הרותח הזה. ואז בשעה ארבע אחר הצהריים עולים שוב לג'יפ הפתוח וכשהג'יפ נוסע יש קצת רוח למרות שזו רוח חמה אבל לפחות משהו נע. והמראות של בעלי החיים המשוטטים בנוף הטבעי והפראי משכיחות את ארבע השעות האחרונות שנראו לי כנצח. באחר-צהריים זה ראינו פעם נוספת את הנמר בעל חיים מלא עוצמה ויופי. ובעיקר השילוב בין החול המדברי למים שנמצאים בכל מקום והעצים ירוקי העד, יוצר מחזה בלתי נתפס, כזה שמשאיר אותך באמת בלי מילים.

אפשר לומר שבשבילי זה היה סיום ספארי הקמפינג שלי. למחרת בבוקר הצוות שוב פירק את המחנה, העמיס על המשאית את כל הציוד, והקבוצה האוסטרלית, בלעדיי, המשיכה צפונה לעבר שמורה צ'ובה שאותה כבר ביקרתי. המדריך "העמיס" אותי עם ציודי ברכב שטח ויצאנו בנסיעה ארוכה למדי של מספר שעות לשדה התעופה של מאון. אחרי טיסה של שעה ממאון הגעתי ליוהנסבורג. שם בטיסת-המשך של תשע שעות טיסה ישירה לארץ, ספוגה בחוויה נדירה וייחודית שלא במהרה תישכח. מוקפת במים, בצמחיית מים עבותה, כמעט כל בעלי חיים החיים באפריקה החל מאלפי ציפורים ועד לטורפים הגדולים לרבות אריה ונמר, ומעל לכול הפילים הנעים בחופשיות בשטח.

הייתי בספארי קצת אחר, שונה מטיולי הספארי שהמטייל הישראלי רגיל אליו בטנזניה או בקניה.

טעמתי על קצה המזלג את בוצוואנה, ונראה לי שכל עוד אני יכולה לא אפסיק לטייל. נראה לי שהטיול הזה היה עוד אחד מהשיגעונות הפרטיים שלי להכיר את השונה.

אשמח לתגובתכם