צרפת - טיפוס על רכס המון בלאן

טיפוס על המונט בלאן בצרפת הוא משאת נפשם של מטפסי הרים רבים. מי שרוצה לטפס עליו ולהגיע לפסגה בגובה 4,000 מטרים, כדאי שיהיה בכושר טוב, ושיהיה מוכן לקור מקפיא ולרוחות עזות, לטיפוס תלול ומחסור בחמצן ולדופק גבוה במיוחד.

צרפת - טיפוס על רכס המון בלאן - תמונת קאבר

בכתבה זו:

ממרתונים לטיפוס הרים

אנחנו בשאמוני (Chamonix), עיירה קטנה, שהיא השם הנרדף לאלפיניזם בצרפת. מסביב הרים מושלגים ופסגות גרניט מחודדות. העין איננה שבעה מן הקסם המשתנה לפי זוית השמש ולפי שינויי מזג האויר. מעל כולם צופה המונט בלאן, ההר הגבוה במערב אירופה (4,810 מטרים). בליל של שפות אירופאיות ואווירה בינלאומית: בחורף סקי, בקיץ טרקים וטיפוסים. האווירה טוטאלית ואתה נבלע בה. מלבד בתי קפה (בכל זאת, זו צרפת), בולטות לעין עשרות חנויות ספורט. באף אחת מהן לא תמצא כדורגל או כדורסל. ברחובות מסתובבים לידך ספורטאי על בעליל, ממטפסי קרח וסלעים ועד אצני שדה דקי גו ורגליים.

לסבר את האוזן של חובב ה"אקסטרים" הישראלי הלא כל כך מצוי - כל שנה, בסוף אוגוסט, נערך שם ה-Ultra Race du Mont Blanc, מירוץ שדה של 166 ק"מ. החשבון פשוט: כארבעה מרתונים עם 10 ק"מ של עליות מפרכות. השתתפו בו כ-1,500 גברים ונשים מ-50 מדינות (ואף לא ישראלי אחד). מסגרת המירוץ היא של 46 שעות. הספרדי, שהגיע ראשון, עשה זאת בקרוב ל-22 שעות. במקום ה-11 ולאחר שלוש שעות נוספות תגיע האשה הראשונה, אמריקאית. Dawa Sherpa מנפאל, מנצח המירוץ לפני שנתיים וחביב הקהל, יהיה בין המאות שלא יסיימו.

אחרי כמה מרתונים, תחום שהתחלתי לעת זקנה, הרגשתי שמיציתי. העניין דורש משמעת ארוכת טווח והקרבה של זמן שלא תמיד אפשרית. עברתי לטיפוס הרים. תחום ספורטיבי שקט ורגוע. בכל מדינה אליה אנו נקלעים, מטפסים על ההר הגבוה שלה. הרי תסכימו שלהיות בויילס, למשל, ולא לטפס על ה-Snowdon גובל בפשע נגד העם הוולשי. זה נחמד. בדרך כלל, "יום עבודה" וקצת כאבי שרירים אבל בלי אלמנט אתגרי. זהו תחביב ספורטיבי מוגבל אם איננו מלווה בשאיפה לעמוד על שפיצים של הרים "משמעותיים", ולהיות חבר בחוג מצומצם של נושמי אויר פסגות דליל חמצן עם נוף כחול לבן, שמיים מעל, שלג מסביב ועננים למטה. במקרה שלי, לא מדובר בטיפוס טכני, על כל פנים, כבר לא בגלגול הנוכחי.

הפעם התכוננתי לטפס על המונט בלאן. ווטו צרפתי של המדריך: לא בלי אקלימטיזציה מקדימה של טיפוס בתנאי חמצן של 4,000 מטרים. פיליפ הוא אחד מכ-150 מדריכי סקי וטיפוס של חברה, שהחלה להוביל לקוחות אל מרומי האלפים ב-1820. אמנם מאחורי טיפוס של 6,000 מטר באפריקה, אבל מי אני ומה אני מול הניסיון ההיסטורי המצטבר. בקיצור, אחרי התעקשות קצרה, אני נכנע. אנחנו דחוקים בזמן. נטפס על ה- Mont Blanc du Tacul, שגם הוא איננו גמד (4,248 מטר).

לתחילת הכתבה

רגע לפני הטיפוס

אין לך תייר שאיננו עולה משאמוני ברכבל ל- Aiguille du Midi השולט מגובה של 3,800 מטר על נוף פנורמי מושלם של האלפים. משם יתחיל המסלול. מתלבשים במערת קרח חלקלקה שנפתחת אל שביל הירידה. כך מרגיש שניצל טרי במקפיא, אני חושב. כפוף ונשען על גרזן הקרח אתה יורד בחיל ורעדה על שביל צר מאוד במשך חצי שעה. אתה נושם מעט לרווחה ואז טיפוס קצר ותלול.

מגיעים על ארבע ל-Refuge, בקתת הלינה. בחדר הכניסה עשרות מגפי טיפוס בסדר מופתי. בסלסלות פלסטיק בפינות החדר מוצא כל אחד נעלי בית לפי מידתו ונכנס. כולם כבר בחדר האוכל, מחכים לארוחת ערב. ממלאים שולחנות כמו בקיבוץ של פעם. מפגש בינלאומי. אנחנו נדחקים לשולחן של שמונה מקומות. פיליפ מנסה לרמוז לגרמני שלידו להצטופף מעט. הוא נראה ידידותי, אבל חברו קרל שומר על השטח שכבש ולא זז. הוא בן 68. "זה שולחן בינלאומי", הוא מכריז כבעל-בית, ומבקש מכולם להכריז על לאומיותם. יש ייצוג לאנגליה, איטליה, ספרד, צרפת וגרמניה. "אני מישראל". "רגע", הוא תמה, "מה, יש ישראלים שמטפסים? אף פעם לא ראיתי ישראלים באלפים?" נו, מסתבר שהאיש גם בעל-הבית של האלפים. האמת, הוא קצת צודק. ואיך לענות במידתיות דיפלומטית ובלי להשאר חייב? דילמה. כובד משקלו של עם שלם מונח על כתפיי. תוך כיווץ מחושב של המצח ובאיטיות מכוונת אני עונה: "זה נכון שאנחנו מתרכזים יותר בהיי-טק, אבל יש כאלה שמצליחים לשלב בין הדברים". אני מקבל בסיפוק חיוך רפה כתגובה. מכאן ואילך קרל כולו מחמדים וחיוכים. ברור לי שלא הפכתי אותו לידיד נפש. עד סוף הערב לא עלה על דעתו לשאול אותי לשמי. דומה שחשש שכל הזמן אני עסוק בחישוב הגיל שלו. בהמשך הוא טרח לנופף בידו מתוך גאווה על מחצית הבוהן שהשאיר על ה-Cho Oyu (מפסגות ה-8,000 מטרים בהימלאיה). "נו, והגעת לפסגה?", אני מרים להנחתה. "בוודאי" ענה בקול לא בטוח. נו, טוף. שיהיה. בקיצור, אני מהרהר, אם לא היה ב"היטלר יוגנד", זה רק משום שהיה צעיר מדי. אחר כך יאמר לי פיליפ: "ראית איך הוא פשט את המרפקים לצדדים, כדי שלא אוכל להצטרף לשולחן? אני לא מבין. הם עדיין רואים את עצמם כגזע העליון". למחרת נפגש בטיפוס שוב.

לא זול (בקבוק מים מינרלים בחמישה אירו), אחרי הכל, את כל האוכל משנעים לשם בהליקופטר, אבל הרוב כלול. מתנפלים על האוכל, פחמימות וחלבונים. תידלוק של "מיכל מלא". קדירת הבשר מגיעה אליי ריקה. למזלי, מסיבות יהודיות אני "צמחוני" הערב. צנוברים ושאר גרעינים יהוו את מאגר החלבונים שלי לקראת ובמהלך הטיפוס.

21:00. כולם במיטות. 30 מיטות סוכנות צמודות בשתי קומות. כל הקולות, הצלילים והריחות. בלתי נשכח. אין חשמל. קמים לשירותים עם פנסי ראש. קמים באשמורת מוקדמת לארוחת בוקר קלה, שעיקרה קערת מרק מלאה בקפה שחור, לחם וריבות. לובשים בגדים חמים בשכבות, ריתמה על איזור החלציים, דוקרנים על המגפיים, גרזן-קרח ופנס ראש. פוזה אלפיניסטית שחבל על הזמן. תמונה למזכרת, בעיקר לנכדים, שיידעו שהסבא הזה הוא מה זה קרבי. ואני עדיין מחייך. קשור בחבל למדריך. איפה שלא נגמור, נהיה ביחד. זה ברור. ירידה של 200 מטר. לידיעת המיעוט הישראלי הלא אלפיניסטי: בעלייה המדריך מוביל ואתה מרגיש ככבש. בירידה אתה מוביל ומרגיש כסוס.

לתחילת הכתבה

יוצאים לדרך באור ראשון

אור ראשון, גונזים את הפנס והעלייה מתחילה. אתה מתחיל לקבל פרופורציות של קושי ושל תלילות. רצת על גבעות והתשת את מכשיר האליפטיקל שהחליד כבר מהזיעה ששפכת עליו, והנה אתה עובר מהר מאוד לקצה גבול הדופק, מזיע, והכל בטיפוס איטי בקור של לילה אלפיניסטי. אני משווע למנוחה. קולות מאחור. הגרמנים. "פיליפ. ניתן להם לעבור אותנו", אני אומר, "אינני אוהב שהולכים מאחוריי". "בייחוד לא גרמנים", הוא מחייך. הם עוברים אותנו. קרל בטח מבסוט. גם אני. אינני הולך להתחרות בגיבור ההימלאיה.

פתאום כל העולם ששכח אותי נזכר להתקשר. "מה קורה?" רועם אביב מלצר בקולו. "מטפסים ומתנשפים". "לא רוצה להפריע. עלו והצליחו". "זה בסדר, אפשר לדבר". "נו, נהנים?" טוב, אז מה עונים לשאלה כזאת? בוודאי שאני נהנה שמתקשרים אליי ונותנים לי תירוץ לעצור בעלייה המטורפת בזוית של 40 מעלות. "חביבה, אני באמצע טיפוס באלפים", אני מתנשם בקושי. "אז תענה בכן ולא". משכנו שיחה של ארבע דקות, כי מחיר של שיחה נכנסת ב"סלקום חו"ל" היא השקעה טובה כשאתה זקוק לחמצן בגובה של 4,000 מטר. הנאה של טיפוס. במהלך העלייה כמעט שאין לבך פנוי ליהנות מן הנוף האדיר. אתה עסוק בסבל. בניגוד למרתון, אינך עסוק בחישובי זמן, מהירות ומרחק. אתה מרוכז כולך בצעד הבא. נחישות ממוקדת במיקרו. התשובות הקלישאיות והלא מושלמות לשאלה הגדולה "למה" ידועות. תמיד יש גם סיבות אישיות. את סיבותיי אני יודע, לפחות את רובן. לא אשקיע בפסיכולוג כדי להבין עד תום. חלקית מקובל עליי הניסוח של מטפס ישראלי מוערך, שאמר משהו בסגנון: "קל יותר לטפס מאשר להבין למה לטפס".

עוד חצי שעה, שביל צר ברוחב של חצי מטר או פחות, חשוף לרוחות. אתה חושש להוציא את המצלמה ולאבד שיווי משקל. הגרמנים כבר יורדים באיטיות, כמעט על ארבע, ואחוריהם לכיוון הירידה. "אל תחשוש", מחייך פיליפ, "אפשר לעשות את זה הרבה יותר בקלות. מה כבר אפשר לצפות מגרמנים". אתה מקבל את התחושה שגם אחרי 65 שנה ואיחוד אירופי, החשבון ההיסטורי עדיין לא נסגר. פסגה. מנוחה. אכילה איטית של קוביות Mint Cake, פטנט אנגלי של פפרמינט וסוכר. זה מה שנישנשו הילארי וטנזינג על פסגת האוורסט ב-1953. אתה נהנה להסתכל מסביב, אבל המבט החושש למטה, אל התהומות, משבית מעט את שמחת הסיפוק. אני מרגיש מספיק נינוח לזרוק את השאלה שלא העזתי לשאול עד כה: "פיליפ, איפה נהרגו שמונת המטפסים בשנה שעברה?" "עברנו שם לא מזמן," הוא עונה בקול נטול רגש. "גוש קרח ענק (Serac) בגודל של מגרש כדורגל התנתק וגרם למפולת שלג. לא היה להם סיכוי". כשנגיע למטה הוא יציע לעצור למנוחה במרחק של עוד כמה מאות מטרים מן ההר בשל גושי הקרח המאיימים.

הירידה קשה. אני מוביל. "תטה את הגוף קדימה, ואז הדוקרנים הקדמיים ייאחזו היטב בקרח". האינסטינקט שלי אומר ההיפך, ואני מתאמץ לכפות עליו את ההיגיון. ריכוז מכסימלי. אסור למעוד. אינני סומך על המדריך ששוקל פחות מ-70 ק"ג. אינני יודע אם הזיעה היא מפחד או ממאמץ היתר של השריר הארבע-ראשי שכל הגוף נסמך עליו. העלייה האחרונה חשופה לרוחות והקרח קשה. אתה שומע ומרגיש כמטחנת קרח בפעולה, צעד אחר צעד. בירידה, לאחר הקטע הצר, אתה הולך על אותו קרח אבל כבר מתפנה לשים לב לאסתטיקה ולאור המשתקף בקרח. גם הצליל כבר יותר ערב לאוזן. אתה מסתכל מלמעלה למטה, חש מספיק בטוח להיות נדיב כלפי המטפסים המאוחרים ולסטות מן השביל אל השלג העמוק למענם. מסכנים. כשאתה למטה אתה נהנה. אתה נהנה להסתכל למעלה, אל הפסגה ואל כל הדרך אליה וממנה. מאמץ הטיפוס והירידה מוגבל לכמה שעות. ההנאה הזאת לא תהיה מוגבלת בזמן. אתה נוסע לך הלאה במסע חייך, אבל החווייה נשארת. מחד, תוחלת חיי הזיכרון מתארכת בעזרת התמונות. מאידך, ובו-זמנית, מזין אותן הזיכרון, הופך אותן לתלת-מימדיות ומשיב אותך אל חווית הטיפוס.

עוד מאמץ קטן. הטיפוס האחרון אל הרכבל והרי זה קרוב כל כך. טעות! מרחבי השלג אינם מאפשרים שיפוט נכון של מרחק. מדובר בעלייה של 250 מטר, חלקה על רכס צר עם תהומות של מאות מטרים משני הצדדים, כך שלא משנה לאיזה צד אתה נופל. אני מנסה לנחש ולספור את מספר הצעדים לסיום הסיוט, כדי להיות מרוכז בשביל ולא להסתכל ימינה או שמאלה, אפילו לא קדימה מעבר לצעד הבא, ובוודאי שלא אחורה. רק אתמול צילמתי מתוך הרכבל בפיק ברכיים את ה"משוגעים" שירדו בשביל הזה. בתנאים רגילים הייתי מבקש כמה "הפסקות חמצן" לסידור הנשימה, עכשיו האדרנלין דוחף קדימה בכוח שלא הכרתי. אינני זקוק למנוחה. בעלייה הזאת אף אחד לא ישיג אותי!

לתחילת הכתבה

הדפס| שמור למועדפים| שלח |סרוק לנייד

ספר לנו מה דעתך בפייסבוק

ספר לנו מה דעתך באתר

הוסף תגובה

התחבר כדי להוסיף תגובה:

לכותב הכתבה

טיפוס על המונט-בלאן

ברור פרטים

סגור