גלישה קצרה
שמי הבוקר מחוץ לחלון שלי היו אפורים וגשומים -; הדבר האחרון שרציתי לראות בבנסקו, אתר הסקי הגדול בבולגריה. ערפל מדכא הסתיר את המלונות הלא גמורים , מעבר לנהר Glazne המכוער, והרי פירין היו כמעט בלתי נראים. העיירה הייתה חמימה ורטובה ביומיים האחרונים, והתנאים במסלולים שמתחת לפסגת Todorka שבגובה 2,800 מ` לא היו טובים בהרבה. סגרתי את הוילון באנחה, ולקחתי לעצמי יום חופש. בארוחת הבוקר, תכננתי לו"ז אלטרנטיבי: תחילה אשוטט על דרך חלוקי הנחל בעיר העתיקה הציורית של בנסקו, ואז אלך לרחוב Pirin, כדי לבדוק את אפשרויות הקניות שם. אחר הצהריים אחזור למלון שלי Villa Roka הבוטיקי, לשחיה בבריכה, סיבוב בסאונה ואולי מס`ג אבנים חמות בספא. ניסיתי להחליט איך לבדוק את יכולות העירבוב של הברמנים בבר המינימליסטי וחדשני, כשקיבלתי הודעת טקסט: "תעלה הנה עכשיו".
היא הייתה מלוק, אחת מחמישה אוסטרלים וניו זילנדים שאיתם התיידדתי יום קודם, והיא הניעה אותי לפעולה. הקפצתי את האספרסו שלי, טסתי למעלה כדי להחליף לציוד הסנובורד שלי, ו-15 דקות מאוחר יותר טיפסתי לגונדולה בצבע כחול בוהק. בחצי השעה שאחרי, בעוד הגונדולה מעלה אותי דרך יער אורן סבוך, גיליתי סימני עצבנות: על העצים היה רק אבק לבן דק. רק כשהגעתי ל- base camp הבנתי את ההודעה של לוק: במשך הלילה ירדו כאן כמה אינצ`ים של פאודר, בדיוק מה שהיה צריך לראות הסנובורדר הנואש הזה. רצתי למעלית, ועד מהרה שיטתי על המסלולים הקלים, עם קפיצות קטנות. היה מעולה, אבל רק לכמה שעות. לא לקח הרבה זמן עד שלא נותר פתית פאודר שלא גלשו עליו, ואילו המעליות למקומות הגבוהים יותר עם שלג טרי היו סגורות באורח מסתורי. הבנתי שסיימתי את היום, ויהיה לי זמן לסיבוב בסאונה.
לתחילת הכתבה
על האתר והעיירה
כשחברי ואני נסענו בגונדולה בעלת שמונת המושבים חזרה למטה, נהייתי מבולבל. בשנים האחרונות, מאות מליוני דולארים של השקעות הוזרמו לבנסקו, עיירה קטנה ששוכנת בסמוך לפארק הלאומי פירין, כ-150 ק"מ דרומית לסופיה בירת בולגריה, שהיא עצמה מועמדת לארח את משחקי החורף של 2014. על ההר יש גונדולות חדשות, ומעליות שנבנו על-ידי חברה אוסטרית, ובעיירה עשרות אם לא מאות בתי נופש ומלונות הוקמו, כולל מלון Kempinski Grand Arena בעל חמשת הכוכבים, סימן מובהק שהיעד הזה, שהיה פעם מחוץ למסלול המוכר, הפך למיינסטרים. הנוף של בנסקו הוא כעת קודם כל מנופים, ורק אחר-כך ההרים. ובכל זאת, עם כל הכסף וכל אנשי העסקים, אף אחד לא מצא דרך לדעת את מצב השלג מתוך העיירה. העובדים בתחנה התחתית של הגונדולה לא יודעים מה המצב למעלה, וכמובן שאין שום ערוץ טלוויזיה שמדווח (מאוחר יותר מצאתי מצלמת אינטרנט באתר www.banskoski.com, אבל מי מביא לפטופ לבולגריה?). האם זה היה שריד למסורת הקומוניסטית של מניעת חופש המידע? הגישה הייתה: קנית את הסקי-פס, אז לך תבדוק בעצמך.
לפחות הפס לא עלה הרבה: רק 50 לב ליום, שהם כ-37$. וזה כבר סוד המשיכה האמיתי של בנסקו: זה לא ההר, שהוא גדול ומאתגר כמו אתר בגודל בינוני בורמונט, וזה לא השלג, שהוא (בדרך-כלל) מצוי למכביר מדצמבר עד אפריל, ובמצב פאודר. אלא שבבנסקו ניתן להחליק כל היום, למלא את עצמך בסטייקים, לשתות יותר בירה משצריך, ולהתעלף בחדר מלון יפה למדי -; הכל תמורת כ-60$ ליום.
כשביקרתי כאן בחורף שעבר, הוצאתי קצת יותר מזה (76 יורו ללילה, שהיו אז כ- 99$) ב- Villa Roka, מלון שמייצג את השאיפות של בנסקו -; והאתגרים שבהגשמת השאיפות הללו. על פניו וילה רוקה היא די שיקית: הכל היה או שחור או אפור, ובמקום העץ החם והמגולף של בקתות הסקי הקלאסיות, הפינות כאן היו ניצבות לחלוטין. החדר שלי היה באותו סט צבעים, עם חדר אמבטיה בזכוכית, והספה, הסאונה והבריכה כולם היו בשחור מבריק, פנטזיה בולגרית של הסוהו. עם זאת, לעיתים קרובות הקוסמופוליטיות הזו נסדקת. השטיחים בכל המלון היו דקים ואפורים, עם כתמים של קרח נמס. הטלוויזיה הקטנטנה בחדר ישבה על מיני מקרר שנראה כאילו הוא ממעונות סטודנטים, והוצב בקצה המיטה. ולמרות שהתשלום שלי כלל ארוחת ערב במה שהוגדר מסעדת הפיוזן של המלון, המטבח בוילה רוקה לא היה יותר ממזרח אירופאי מעורב עם בשר מבושל יותר מדי וסלטים משמימים.
במקום זה, אכלתי בחוץ מתי שיכולתי, בדרך-כלל ברחוב פירן, במרכז התיירותי של בנסקו, שם מנדנדים בפרוות של בעלי חיים מנסים לגרור תיירים לטברנות ומסעדות מצועצעות (הערה: מוסיקה בולגרית עממית היא איום, לא מוקד משיכה). רק מסעדה אחת ממש מומלצת, Deco Tace, בה רוב האוכל המצויין -; לחם שום, נזיד שפן, וקבבים כמובן, הוכנו בתנור אבן במרכז החדר. התחליף למסעדות היו לרוב פאבים אנגליים, בהם התיירים אוכלים נקניקיות ושעועית, שותים ליטרים בפחות מדולר, ומעודדים משחקי כדורגל אנגליים. הפופולאריות של ברים כמו Amigos וה- Lions Pub יכולה להיות מפתיעה, אלמלא ידענו שהבריטים והאירים הם המנוע לעושר החדש של בנסקו. עבורם, עכשיו שבולגריה הצטרפה לאיחוד האירופי, בנסקו הפכה יעד זול וקל לחופשה, שאפשר לכבוש ממש כשם שהם כבשו את החוף הספרדי הצפוני של הים התיכון. זה לא אומר שהם הפכו את בנסקו לוולגארית. לא, נראה שבנסקו עשתה זאת בעצמה (או לפחות לשביעות רצונם של הבולגרים, רוסים, מזרח אירופאים ויוונים). בצמוד לככרות שקטות עם פסלים של גדולי האומה מצאתי מועדוני חשפנות, וחנות צעצועי מבוגרים נפתחה ממש באמצע רחוב פירין, ממש מול חנות שמוכרת חפצים ממלחמת העולם השניה, כולל מצלמות עם צלבי קרס.
לתחילת הכתבה
חוזרים לגלוש
כל זה לא היה משנה, אם ההר עצמו היה יותר מושך, אבל הוא לא היה. בחלקו, זה נבע ממזג האויר. בעוד בנסקו בדרך כלל מקבל את השלג הטוב ביותר ויש לו את העונה הארוכה ביותר בבולגריה, בתחילת 2007 היה יבש באופן חריג, זה לא היה מפתיע בהתחלה שרק מעט מעליות היו פתוחות, שכן לא היה על מה לגלוש. מה שהדהים אותי (ואחר-כך הרגיז), היה שכשהגעתי, אלוהי השלג נענו לתפילותי, והתחיל לרדת פאודר בכמויות. ובכל זאת, רוב ההר נותר סגור, מה שהשאיר את כולם בתחתית ההר, במסלולים הקלים יותר. נחושים לחצוב בעוד פאודר, מייקל, ניו זילנדי מתולתל עם אותן יכולות סנובורד כמו שלי, ואני, לקחנו את המעלית הכי גבוה שיכולנו (כלומר, לא גבוה), והתחלנו לטפס במעלה ההר, מתרחקים משני עובדי האתר. "אין טעם", אחד מהם קרא אחרינו. אין טעם? אנחנו תוקעים את מגפינו בפאודר שמגיע עד האגן, ולא רק אבק, וזה המשיך ככה במעלה ההר. לקח לפחות שעה להגיע לנקודה שממנה שווה לגלוש למטה, אבל זה היה אדיר -; לגלוש במורד מסלול רחב, מתפתל וטרי. זה היה הטעם.
אפילו כשעוד מעליות התחילו להפתח בהדרגה, עדיין היו לא מעט מטרדים. תחילה היו התורים, או, אם נדייק, ההמון שניסה להגיע למעליות הכסא כאילו זה היה המסוק האחרון אל מחוץ לסייגון. בדרך כלל אנשים חזקים יותר פשוט נדחפו, והתיישבו 1-2 על מעלית ל-4, כשהם קושרים את הסנובורד שלהם במקומות הנוספים, ללא מחאות של צוות המעלית. לעמוד בתור, כמו שעשו רבים מהבריטים כאן, משמעותו הייתה לוותר על כל סיכוי לגלוש.
יותר חמור, הנהלת האתר כנראה שונאת פאודר. כל בוקר, מכונות מסדרות יכסו כל סנטימטר של שטח, מועכות את השלג המדהים לשטיח מת של שלג דחוס. כשנסענו במעלית במעלה ההר וראינו את ההרס הזה, מייקל ואני הסתכלנו אחד על השני באימה. בשביל לטעום מהדבר שבשבילו באנו, היינו צריכים לרדת לאורל קווי המעלית, בין שורות עצים ובקצוות המסלולים, מקווים שהפאודר עבה מספיק בשביל לכסות סלעים ושיחים. עם זאת, חייבים להודות שדווקא האיזורים הפרועים האלה היו הרבה יותר כיפיים מכל מסלול רחב ומסודר.
אחר הצהריים מייקל ואני החלטנו לעלות לכמה איזורים שזיהינו כנמצאים על הקצה של מסלולים מסודרים. כשהשלג עדיין יורד, עלינו על גבעות ולצד דרך עמוסה שלג שהתפתלה דרך היער, דרך מפלי מים קטנים, ותחנת ריינג`רים. אחרי שעקבנו אחר זוג עקבות אל מחוץ לדרך, דרך נופים של שיחים ירוקי עד, הגענו ל- Vihren Refuge, שני מבנים ענקיים ומטים ליפול, בגובה 1,900 מ` מעל פני הים. נכנסנו פנימה כדי למצוא תחנת ריינג`ר פשוטה ומקסימה. אפילו יותר טוב, מצאנו את איבן, שעקבותיו הן אלה שהובילו אותנו לטבע הפראי. הוא לא דיבר הרבה אנגלית, אבל הכין לנו תה צמחים מתוק במטבחון הקטן. בחוץ, הסופה השתוללה ומייקל ואני הבנו שכדאי שנחזור לפני שיחשיך. יצאנו לשלג, ובצעשה חזרה, שלקחה כ-90 דקות, נתקלנו במראה לא מוכר: אנשים. הם היו קבוצה של סטודנטים לחינוך גופני מאוניברסיטת ורנה, שבחוף הבולגרי של הים השחור. הם היו בדרך ל- Vihren, עם עצירה קצרה ב- Baikushev`s Pine, יער אדיר בן 1,300 שנה, שהיה סמוך לנתיב, ובהתאם לרוח בבנסקו -; לא היה משולט.
בדרך חזרה הרגשנו שמחה על הגילוי שלנו, אבל גם קצת צער, לנוכח הידיעה שלמרות הפאודר היורד, רוב ההר ימשיך להיות סגור. אלא שטעינו -; למחרת כל המעליות היו פתוחות ואנחנו סוף-סוף יכולנו להגיע לפסגה. מסלול אחד ירד בדרך סלעית וקשה, שהעיפה אותנו לאויר בכל רגע, ומסלול אחר ירד בתלילות בנתיב S רחב, שנראה שהוא מעיף אותנו מהר יותר ככל שהיום חלף. כמובן, המכונות השטיחו הרבה מהשלג, אבל לצד מסלול מתון עם מעלית T-bar היה שדה רחב של פאודר לא מעובד שיורד, כמטר מעל כל השיחים, לעמקים מרהיבים. השדה הזה העסיק אותנו שעות, כשפילחנו את השלג דרך סלעים ונתיבי נחלים. עד שהתחיל להחשיך, שכחתי מכל התלונות הקטנוניות שלי. כשעליתי מתוך הפאודר וירדתי פעם אחרונה בנתיב מעלית, דמיינתי לעצמי את הלילה הקרב: בירה זולה, בשר חרוך, וסאונה עם אריחים שחורים. החיים בבולגריה היו מתוקים ללא שום ספק.
לתחילת הכתבה
פורסם לראשונה באתר הניו יורק טיימס
