כיבוש צרפת והחלטת המשטר הנאצי על יישום "הפתרון הסופי" בשנת 1941 הביאו לכך שכ-65,000 איש נאלצו להימלט לספרד דרך הרי הפירנאים בתנאים קשים ביותר. גברים, נשים וילדים יהודים, מתנגדי משטר וטייסים מכוחות הברית שנטשו את מטוסיהם בשטח אויב ניסו החל משנת 1939 לחצות את הגבול לספרד כדי להגיע לבריטניה או ארצות הברית.

העיירה סורט, הממוקמת בסמוך לגבול הצרפתי הייתה אחת מנקודות המעבר עבור אלו שחצו את הפירנאים באזור המחוזות פייארס סובירה (Pallars Sobirà) ועמק אראן. בשל פרישתם של הכוחות הנאמנים לגנרל פרנקו, שהחל משנת 1939 שלטו באיזור הפירנאים הקטלאנים, כמעט כל מי שעבר באיזור זה אולץ לעצור לביקורת בסורט במטרה לחשוף פעילי מחתרת צרפתים ולמנוע כניסתם של "בלתי רצויים" אחרים.

באופן קבוע היו המסתננים נעצרים מיד לאחר כניסתם לשטח ספרד ונלקחים למעצר בבית הכלא בסורט עד שבית המשפט המחוזי של ליידה היה פוסק בעניינם. העצורים היו מוחזקים בכלא מספר שבועות וגורל כל אחד מהם היה נקבע בהתאם להשתייכותם. קצינים מכוחות הברית היו מוחזקים בהתחלה בבית הכלא ואז מועברים לבתי מלון בסורט, כמו למשל מלון פסטס (Pessets) הישן. במקרים רבים היה הצלב האדום, בתיווך השגרירות האמריקנית או הבריטית, משיג אישורים לשחרורם והוצאתם מספרד.

לעומתם, היהודים והפליטים הפוליטיים זכו ליחס שונה ולתנאים קשים יותר. הגברים היו מוחזקים במעצר בבית הכלא בסורט, בזמן שהנשים והילדים היו מוחזקים באכסניות ובתים פרטיים בעיירה עד להשגת הסכם על סכום התשלום שנדרש לשחרורם.

הצפיפות בבית הכלא הורגשה באופן קבוע בשל שטחו הקטן של המבנה – שלא עלה על 24 מ"ר – ותפוסה ממוצעת של כ-50 אסירים. רק כמספר שבועות לאחר לכידתם היה מחליט בית המשפט מי מהאסירים ישוחרר, מי יישלח למחנות ריכוז בשטח ספרד, ומי יגורש בחזרה לשטח צרפת הכבושה.

הערכות שנעשו על סמך מסמכים מקוריים קובעות כי בין השנים 1939-1944 עברו בבית הכלא בסורט 2,660 גולים שמתוכם 1,288 צרפתים, 407 קנדים, ו-235 פולנים. הנתיבים שבהם הלכו אנשים אלו והחוויות שחוו בעת חצייתם את הפירנאים נקראים היום "שבילי החירות".

בשנת 2007 נפתח בית הכלא מחדש כמוזיאון להנצחת תלאותיהם של אלה שעברו בו. התצוגה במוזיאון הנה ללא תשלום והיא כוללת מסמכים מקוריים, תמונות ופריטים צבאיים מהתקופה. הביקור במוזיאון הוא קצר ומומלץ ביותר, ומוכיח כי לפירנאים יש הרבה מה להציע מעבר לנופים ולטבע. אם הייתי צריך לסכם את חווית הביקור בשתי מילים הייתי אומר שבית הכלא הוא זעיר ועצום.

זעיר על שום גודלו של בית הכלא והיקף הידע הקיים לגביו, ועצום על שום כל אחד מ-2,660 הסיפורים, הפנים והשמות שעברו בין כתליו הצפופים של המבנה ואשר השתנו לתמיד. סיפורים כאלה מלמדים אותנו כי אפילו אל מול המצבים הקיצוניים ביותר של יאוש ואי-צדק, בני האדם לא מוותרים על ערכים כה אנושיים כמו תקווה או טוב לב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה