פרידה מההרים
הורים יקרים:
על כוס בירה ב- Portbou, עיירת הגבול המנומנמת בצד הספרדי של גבול צרפת, אני כותב לכם בפעם האחרונה מספרד. זו, בעצם, פרידה מהאי האיברי כולו, ומ- 77 הימים, 2,740 הקילומטרים ו- 876 הליטרים של זיעה ששפכתי בו.
מאז סיום הקמינו דה סנטיאגו עברו עלי פרקי זמן מובחנים מאוד האחד מהשני. הרכיבה בפירינאים הגבוהים במחוז אראגון היתה מדהימה, והרגישה לי נכון הרבה יותר מזו שבגבעות הנמוכות של מרכז קטלוניה, בדרך לברצלונה. שם, בעיר האהובה עלי כל כך, ביקרה אותי ענבלי ויחד עבר עלינו שבוע מנוחה שהוציא אותי לחלוטין מאורח החיים הרגיל של הטיול הזה, אבל מילא אותי באנרגיות - פיזיות ורגשיות - חדשות. מברצלונה רכבתי צפונה לאורך החוף שנקרא קוסטה ברווה (Costa Brava), איזור תיירותי מאוד, מנוקד כולו כפרי דייגים יפהפיים, שאליהם פלשו ברגל גסה מלונות ענק ואתרי קמפינג ענקיים. כך, שלמרות יופיו הטבעי של האיזור, קצת התקשתי להתחבר אליו.
ואחרי שאסיים לכתוב לכם, וייחלש הגשם - ספרד נפרדת ממני ממש בדמעות - אעלה שוב על האופניים ואטפס את ה Pass ההררי הנמוך שיוביל אותי לצד הצרפתי. ושם, בחנות העיתונים הראשונה שאראה, אקנה את מפת מישלין 526 לאיזור Languedoc-Roussillon, אחליף את החברה הסלולרית בפלאפון ואת מילון הכיס הספרדי בזה הצרפתי, שקניתי בברצלונה, ואתחיל הכל מחדש. עוד פחות משבועיים אני פוגש אתכם לכמה ימים בפרובנס, ועד אז יש לי עוד הרבה קילומטרים לרכוב בצרפתית.
הימים שזכורים לי במיוחד לטובה מאז סיום הקמינו בפמפלונה, היו גם קרוב לגבול צרפת, בפירינאים המושלגים של צפון אראגון. בימים כאלו לא עוזבת אותך תחושה ממלאת ומדהימה של חיוּת, כזו שאי-אפשר לתאר במילים. כי איך אפשר לתאר במילים איך זה להתעורר בבוקר שטוף-שמש ולהביט, עוד מתוך שק השינה באוהל, על הכנסיה של הכפר על רקע הפירינאים המושלגים או לשתות קפה מהגזיה תוך בהייה בפרות רועות באחו הירוק-הירוק, הבלתי נגמר הזה?
איך אפשר להסביר את התחושה שמתיישבת לך בבפנים מיד בתום הטל"ת היומי, כשאתה מתיישב על מושב האופניים, עוזב לאט את הברקסים ונותן לכוח הכבידה לעשות לך את היום? איך אפשר לכתוב במכתב את הקרירות של הבוקר בהרים, השמש בהירה בשמיים אבל הטמפרטורה נמוכה על העור בירידה, כשהכביש מתפתל כמו נחש בין העצים, גבוה מעל הנהר ששוצף למטה? ואיך אפשר לתאר את הריח הזה, של הפירינאים, שהוא כולו ירוק וחום, ריח של ארובה מעשנת, של מאפייה שעושה לחם טרי ושל יער ירוק-עד עושה פוטוסינטזה?
איך אפשר להסביר לאנשים בבית את השמחה הבלתי-נגמרת שאוחזת בך כשהוואדי הופך צר וצלול, ושתי הגדות הופכות לסלעים משוננים, שנופלים בחדות אל המים הגועשים למטה, ושם - נקודות קטנטנות באדום וצהוב בין האפור והלבן של המים - אנשים עושים ראפטינג, ואני מקנא בהם בטירוף, מקנא בעצמי, ומוריד את חולצת הרכיבה, נותן לכל העולם המדהים הזה לעבור דרכי, כאילו אצליח לכלוא בפנים את התכול של השמיים והלבן של העננים והחום של היער והאפור של הסלע והכחול העז של המים והכל ישאר אצלי בבטן לזיכרון.
איך אפשר לתאר במילים את התחושה המדהימה של כניסה עם הכביש הריק ממכוניות למנהרה, ופתאום כל האור והרוח והרעש והעצים והמים השוצפים הופכים לשקט מתוח, לחושך קריר ואפלולי, ורק עיגול קטן וקטוע בסוף רומז לאן לנסוע, וככל שהוא גדל מתחזקים איתו גם הרעש, והציפייה, ובבת אחת החושך הופך לאור מסנוור והשקט לרעש והרוח שוב בפנים ובשיער ובאוזניים ובגוף והנה כבר עוד סיבוב של הכביש והוואדי הופך צר אפילו יותר והנה, למטה הכביש מתפתל לתוך עוד מנהרה.
מנוחה בברצלונה
כשעזבתי את ההרים הגבוהים של אראגון והתחלתי להנמיך לכיוון ברצלונה בקטלוניה, משהו נחלש במשולש גוף - אופניים - נפש שלי, שהיה עד עכשיו בלתי-נתיק. ראשונות התחילו לגמגם ולהתלונן האופניים, רומזות שכבר אלפיים קילומטר הן משרתות אותי בנאמנות וגם להן מותר להיחלש. כל מיני רעשים מוזרים, מהאיזורים שבהם מתחברים הכידון והדוושות לשלדה, התחילו ללוות אותי בעליות. גם הציר שבאמצע הגלגל האחורי - ציר מיוחד של חברת Bob Yak, שאל קצותיו מתחבר הטריילר, התעקם קצת והפך קשתי, כך שכל מערכת ההילוכים האחורית מסתובבת קצת באלכסון. קשה לי לתאר לכם כמה קשה היה לראות את האופניים ככה, וכמה אני כואב איתן את הכאבים שלהן. אני מניח שזה בגלל התלות המוחלטת שלי בהן, התודה העמוקה שאני חש כלפיהן ותחושת חוסר האונים מזה שאין לי את הידע והיכולת הטכנית לעזור.
וכשצלע האופניים במשולש נחלשה, הרשה לעצמו גם הגוף לאותת על חוסר בהערכה ותשומת לב. ב- Tremp, העיר הראשונה שאליה נכנסתי בקטלוניה, חליתי בשפעת. כמה ימים טיפסתי על הקירות של ההוסטל שהתנחלתי בו משעמום, בולע אקמולים וחוקר בפעם המי יודע כמה את שלוש הסמטאות בחלק העתיק של העיר. גם אחר כך, בברצלונה, חליתי, כנראה מכת-חום או התייבשות קטנה, וענבל ואני נבהלנו מהחום הגבוה ומההזעות המוגזמות בלילות. אבל אני זורם איתו, עם הגוף שלי, ומבין שכבר חודשיים עוברת עליו תקופה מאומצת כמו שלא עברה עליו בחיים, ומנסה להקשיב ולהראות שאכפת לי.
בברצלונה מצאתי חנות אופניים גדולה ומקצועית (Tomas Domingo), שסוף סוף השרתה עלי את הביטחון שמישהו שמבין משהו מתעסק עם האופניים שלי. שם פתחו, שימנו, גירזו, וכיוונו, ועכשיו האופניים מפרגנות לשאיפות ולנשיפות להיות הצליל הדומיננטי בעליות.
קטלוניה של הטיול הזה היתה כל-כך שונה מזו שהכרתי בטיול הקודם בספרד, בטרקים באנדורה ובפירינאים הקטאלניים. היות והפסדתי ימי רכיבה בזמן המחלה, בכדי להגיע בזמן לפגישה עם ענבל נאלצתי לוותר על הנסיעה בצפונה� לטובת חציית הגבעות שבמרכזה�. קטלוניה שתישאר בזכרוני הפעם היא שדות-חיטה עד האופק. גבעות חומות בהירות נעות עם הרוח, והמון המון כלניות. לכל מקום שלא היבטתי - שדות ענקיים של כלניות.
הכניסה לברצלונה היתה יומיים של רכיבה עצבנית, מפוייחת מעשן של משאיות ואוטובוסים, קשה לניווט ומסוכנת. ברצלונה היא הכרך הגדול ביותר שאכנס אליו בכל הטיול הזה, עד איסטנבול. גם מזג - האוויר התאים את עצמו למאורע: ערפילים וטיפטופים ליוו אותי באפרוריות מעצבנת לכל אורך אותם יומיים.
בברצלונה לקחנו, ענבלי ואני, חדר קלסטרופובי בהוסטל עלוב (העיר הזאת יקרה בטירוף) באמצע Barri Gotic, העיר העתיקה. אחרי חודשיים שבהם לא התראינו הרשנו לעצמנו מנוחה, ובין Sagrada Familia לפארק גואל התבטלנו לנו על הדשא במרינה, קראנו עיתון על מדרכה עם בירה של צהריים ובהינו בעייפות במשתזפים לאורך הברצלונטה.
ענבל השתגעה מהספרטניות שהתרגלתי אליה לאורך הטיול. אתה מתרגל פשוט להיות, ומשיל מעליך כיסויים חיצוניים וחשיבות למותרות או להופעה. בארץ היא הכירה בחור הגייני, שמקפיד על סירוק ועל בישום, על בגדים יפים ולא מקומטים... פתאום חיבק אותה בשדה תעופה ברנש מגודל שיער, פרוע, מקומט-בגדים, שמבחינתו מסתדר יפה מאד עם ארבע טי-שירטס ושני זוגות מכנסיים. ככה הוא הטיול שלי - אותה חולצת רכיבה ואותם טייטס מלווים אותי כל יום, כמעט לאורך כל היום, ופעם בכמה ימים אני נח במכנסיים ובחולצת כותנה. אבל במנה מרוכזת, של שבוע שלם בברצלונה....זה היה קצת יותר מדי.
זהו, הורים, תיכף מחשיך ואני עוד יש לי צרפת להגיע אליה היום. אוהב אתכם, ומצפה לפגישה שלנו בקרוב.
להתראות,
אילן.
