יצירה ישראלית בקוסטה בראווה
"פורט בו, ספרד: 1950. הנה אני עומד פה - אני שאפילו את מות הורי שלי לא ביכיתי - בוכה על וולטר בנימין, ידידי היקר, האבוד. בית הקברות משתרע במדרון תלול, תלוי מעל ים זהוב-ירוק בצל הפירינאים. עשור חלף, ואולי יותר, אבל אני עוד שומע את קולו מסיט כה וכה את העשב היבש, מסתלסל עם משבי הרוח, נלכד בהמיית המשברים וברסס הטיפות הניתזות. "אם אכן אצטרף אליך בפלשתינה," כך אמר, "ייתכן בהחלט שמצבי ישתפר. אבל בעצם, - איך אפשר לדעת? כמו שאתה רואה, אני אדם שנוטה לעצור בכל פרשת דרכים. אני פשוט עומד לי עם אם הדרך, מעביר את כובד משקלי מרגל לרגל, ומתמהמה." הוא כתב את הדברים האלה ב- 1931, כשהאפשרות עוד היתה קיימת. הוא היה יכול לבוא, אתם יודעים, לבוא לירושלים, שם היה יכול לחיות בין אנשים שדומים לו מבחינה רוחנית. לא, ההרס הזה, האובדן הזה, לא היה מחויב המציאות... הוא מעולם לא העלה על דעתו אילו תהפוכות קיצוניות עלולות להתרחש באירופה: בנימין פשוט לא היה אדם שרואה דברים כאלה. אפשר לומר שהוא הבין מעט מאוד את החיים האמיתיים." (מתוך: `בנימין: חייו ומותו של ולטר בנימין` מאת: ג`יי פאריני. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 1998. מאנגלית עדה פלדור).
בפעם הראשונה שמעתי על המחווה של דני קרוון לזכרו של וולטר בנימין בשנת 1998 לקראת טיול שעשינו קבוצת חברים מברצלונה לפריז. מיהו וולטר בנימין לא ידעתי, אבל הסתקרנתי לדעת מיהו ומדוע אמן ישראלי יוצר פסל ואמירה סביבתית במקום שכוח-אל על גבול ספרד צרפת ולמי? מאז קראתי רבות, מתחקה על אודותיו של הפילוסוף היהודי גרמני. מן המקורות למדתי שנולד בשנת 1892 למשפחה יהודית מתבוללת. בהיותו בן 20 החל ללמוד פילוסופיה, בלשנות גרמנית ותולדות האמנות באוניברסיטת פרייבורג. בשנת 1933 היגר לפריז שם התערה בחוגי האינטלקטואלים וזכה להכיר את תאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, חנה ארדנט, ברטולד ברכט ואחרים...
השנה היא שנת 1940. זה עשר שנים כותב ולטר בנימין, המבקר והוגה הדעות, את יצירת המופת שלו בספרייה בפריז. טנקים גרמניים כבר שועטים בפרברי פריז, ובנימין נאלץ לברוח. הוא יוצא לעבר הגבול כשבידו מזוודה שבורה ובה כתב-היד המכיל אלף עמודים. אחרי נסיון נפל להימלט דרך מרסיי, הוא מגיע בדרך לא דרך אל ליזה פיטקו, צעירה אנטי-נאצית נועזת, המעבירה יהודים ופליטים אחרים דרך הרי הפירינאים לתוך ספרד. משם יוכלו לברוח אל החופש - לפורטוגל או לדרום-אמריקה.
האנדרטה שיצר קרוון בקדאקס
רצועת החוף של הקוסטה בראווה (החוף הפראי) נמשכת לאורך של כ- 200 קילומטרים מעיירת החוף בלאנס צפונה לעבר אזור אמפורדה הגובל בצרפת. היא מתאפיינת במתאר מפותל וסלעי של מצוקים הצונחים לפתע אל תוך הים ולשונות הים החודרות אל תוך היבשה. שפע לגונות, פיורדים, מפרצונים סלעיים, מכותרים חורשי אורן קטנים. חופים זהובים ואתרי נופש מודרניים הומי תיירים. האתרים המבוקשים ביותר הם Lloret de Mar, Tossa de Mar, ו- Platja d´Aro נמצאים בחלק הדרומי של האזור. מעט יותר כלפי פנים הארץ ניתן לבקר בכפרים ימי-ביניימים, כגון Peralada, Pertallada ו- Pals. טרם עידן פשיטות התיירים, בשנות ה- 60, התאפיין האיזור בגידול גפנים, זיתים ובדייג.
קדאקס שהיה במאה ה- 19 כפר דייגים קטן והתפתח מאוד במהלך המאה ה- 20 מאז גילויו על-ידי סופרים ואמנים דוגמת סלוואדור דאלי שהקים בקרבת מקום את ביתו או פיקאסו שהרבה לצייר את העיר על בתיה הלבנים עם האכסדרות ברחוב הראשי החובק את החוף. מקדאקס לנמל סלבה מפורץ קו החוף בקבוצות קבוצות של לשונות ים מרהיבות, שהגישה אליהן אפשרית רק מן הים. הכביש, לעומת זאת, מפלס הלאה את דרכו בין גבעות, שעצי זית גודשים את הטראסות המדורגות שלהן. נמל יאנסה - חוף הרחצה של הכפר השליו הוא שטוח ונוח והנמל מוגן במקצת מרוחות הנושבות לכיוון הים או מסערות פתע ים תיכוניות. משם מתפתל הכביש לקולרה בין פסגות המצוקים עד הגיעו לפורט-בו.
המפרץ על פס בתיו הלבנים, נראה מן הים כלכוד בין שתי אנדרלמוסיות סלעיות, שהגלים מתנפצים עליהן בימי סערה. האזור ניחן ביופי פראי; המדרונות התלולים של ההר מרופדים בטראסות גפנים, המתוחמות בקירות אבן קטנים. לאיכרים עמוסי המטען הדוחפים את הפרדות הטראסות הן שדות כאב. כיום נזנחו הגידולים, ושדות הבור העולים לפעמים באש מנוקדים בעצי אורן מפוחמים. לאחר על גבעה המשקיפה לים אנו מגלים את המפרצון הקטן, ואתו, כנוטר עליו, את בית העלמין הסמוך לים, שלידו מצויה כיום יד הזיכרון לוולטר בנימין.
"... המסלול שיצר דני קרוון סמוך לבית העלמין לזכרם של וולטר בנימין (ברלין 1892 - פורט-בו 1940) ושל הגולים האירופים בין השנים 1933-1945 הוא חלל זיכרון התופס אותך אט אט, גוף ונפש, תוך התכנסות פנימית והתרגשות. טקסט בארבע שפות קבוע בסלע בתחילת המסלול. יש בו מידע למבקר ותיאור הדרך לצומת המתפצל לשני כיוונים - האחד מוליך לכניסה הראשית, לעיר המתים הקטנה, והשנייה לדלת אחורית הנמצאת ממעל. בתוך בית העלמין, ליד שיח פרחי אסתר, נמצאת יד זיכרון ראשונה הבנויה מאבן גדולה על לוח שיש, ועליה ציטוט מדברי הפילוסוף: "Es ist niemals ein Dokument der Kultur, ohne zugleisch ein solcher der Barberei zu sein" ("אין מסמך של תרבות שאינו בו בזמן גם מסמך של ברבריות").
המסלול של קרוון עובר מחוץ לגדר; הוא חוצה את שביל בית העלמין, מוליך אל מנהרה מלבנית מברזל חלוד, החוצה בשיפוע תלול את השטח לעבר הים ושבה ומופיעה לאחר מספר מטרים. היא נפתחת לאוויר החופשי ונקטעת מעל געש הגלים המתנפצים אל הסלעים. עם הכניסה למנהרה יורדים בגרם מדרגות פנימי באורך 33 מטר, שמוביל ללוח זכוכית הנועל את המעבר מעל קצף הים. השמים נמצאים מאחור, בקצה המנהרה, והאור מטיל בה את צל המבקרים. על הזכוכית שעליה סימן מכוכב של פגיעת קליע, רשומה כתובת: "כיבוד זכרם של אלמונים הוא משימה קשה יותר מכיבוד זכרם של בעלי שם. הרעיון של מבנה היסטורי מוקדש לזכרם של חסרי השם.
על דרך אחרת, במחצית הגובה, ארבע מדרגות מתכת מוליכות לעבר עץ זית המזדקר מן הסלע. סמל לשבריריות ולתקווה. מטרים אחדים גבוה יותר, לפני גדר החולשת על הים, ניצב משטח נמוך עשוי לוחות מתכת, ובמרכזו קוביה ממתכת חלודה. שם מול האופק, אפשר לשקוע בהרהורים על חירות.
הביקור במקום מפעים. הוא מתעמת עם הנוף מסביב: עם הארכיטקטורה המיוחדת של בית העלמין, האופי הים תיכוני, מראה העיר וההרים, הצמחייה, הרוח, האבק, הרקיע, הסלעים והים, כמו נחקק בתוך הקשר של אדמה פגועה, שבעבר לא הסבירה פנים לעתים, חרף רצונה. הביקור מזמין לגלות את האתר שבו נשאו אלמונים את סבלם. עם עזיבת המקום עולה בזיכרון הסצינה המפורסמת מתור הזהב, סרטם של דאלי ובוניואל מ- 1930, ובה, לא הרחק מכאן, בכף קראוס, אנשי דת הופכים לשלדים; סצינה שבישרה את זוועות המלחמה". (מתוך: `מעברים` מאת ז`רמן וייאט, קטלוג לתערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות 1998)
זוית אישית
באחד מביקורי במקום ראיתי כי המקום מוזנח מלוכלך ושלטי ההסבר נתלשו ממקומם. כישראלי שאכפת לו לא יכולתי לעבור על כך לסדר היום וכתבתי מכתב לאמן דני קרוון וסיפרתי לו על המצב התחזוקתי של יצירתו. כעבור שבועות אחדים קיבלתי אי-מייל מראש עיריית פורט בו המודה לי על המכתב, מספר כי העירייה תיקנה את הטעון תיקון ומזמין אותי שוב, הפעם כאורח ראש העירייה לבקר ביד הזיכרון...
מאותה פעם ראשונה בה ביקרתי כאן, פקדתי את האנדרטה עוד כמה פעמים, הדרך היפה והמתפתלת המובילה למקום משקיפה הן על הים והן על בתי העיירה ועל תחנת הרכבת ואילו הגלעד לזכרו של יהודי שהוקם על-ידי אמן ישראלי מרגש אותי בכל פעם מחדש. בדרך כלל עדיף לשלב ביקור בקדאקס ובפורט ליגת בביתם של גאלה וסלוואדור דאלי ומשם לנסוע עוד כשעה לכל כיוון לעיירה פורט בו. בכניסה חפשו את השלט המפנה לכיוון בית הקברות שם נמצא, בין מצבות נוספות, קברו של הפילוסוף. האנדרטה, לעומת זאת, ממוקמת מחוץ לחומת בית העלמין.
