נוחתת בבולוניה
כן, כולם יודעים שבולוניה אדומה. כך לפחות כתוב ב-Lonely Planet, וב-Rough Guide.. וכך גם אני גיליתי, אחרי ה-מ-ו-ן סידורים לפני טיסה בארץ, אין-ספור פגישות פרידה עם חברים, כמה דמעות והרבה כאבי בטן של התרגשות. אבל - לא כולם יודעים שבולוניה גם כתומה וצהובה ומלאה המון אנשים צבעוניים. ובכלל, האדום של העיר, עם קשר או בלעדיו, עוזר לחיזוק זיקתה של העיר, עם הצד השמאלי של מפת הפוליטיקה האיטלקית. בשבועיים האחרונים הספקתי ללמוד את בולוניה לא מעט (לפעמים קצת בדרך הקשה) וגם לקפוץ להכרות זריזה עם טוסקנה, ועוד אחת עם פארמה, פרטים על כולם יבואו בכתבות הבאות.
ובכן, כפי שניתן להבין מכתבת הפספורט שלי, לפני קצת פחות משבועיים הונחתתי באיטליה, באדיבות חברת התעופה הישראלית, במטרה להתחיל באיטליה (ולהמשיך בצרפת) שנת לימודי תואר שני. מאז הצלחתי לנפץ בפני עצמי כמה מיתוסים וגם לאסוף לא מעט הרפתקאות שהייתי מאוד רוצה לחלוק אתכם.
איזה מיתוסים למשל? - שכולם כאן סטייליסטים. זה ממש לא נכון, כל הרחוב בבולוניה נראה כמו מצעד הגאווה, כולם צבעוניים מאוד מאוד, עם תסרוקות מצחיקות, גרבי רשת וג`ינסים קרועים, ממש כמו בגיל ההתבגרות. עוד מיתוס שצריך לנפץ הוא שנאת הזרים. ככל שאני מצאתי, האיטלקים חייכנים ונחמדים. עם פרצופים מעוררי רחמים ואיטלקית מטושטשת הצלחתי להוציא מהם שיחה באנגלית, ואפילו "עשיתי" לי קצת חברים חדשים. מה שאי אפשר לקחת להם, מהניסיון שצברתי, זה את יכולת בישול. אין מה לעשות, אפילו לפסטה הכי פשוטה יש טעם אחר כשאיטלקים מכינים אותה.
כפי שכבר כתבתי במיילים קולקטיביים לחברים (סעיף 1 במגנה כרטא של המטיילים: עצבן את חבריך במיילים לא אישיים, אבל לפחות שמור על קשר, או בעברית: סתם מנהג מגונה של מטיילים), הכל כל כך שוקק חיים, נעים, מסביר פנים ו..כן, מאוד מאוד מאוד טעים. הרי מה כבר יכול להיות רע באוכל איטלקי, יין והרבה גלידה. מדהים, איך לפני שלוש שנים ביוון, ישבתי אחת לשבוע בבית קפה וכתבתי כתבות ל"למטייל", ועכשיו כשאני מנסה להיכנס לזה אני מלאה חששות כאילו זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה. הסקרנות היא אותה סקרנות, ותמיד תמיד מרחפת באוויר השאלה איך לעזאזל אפשר לדחוס את כל החושים כולם לתוך מילה כתובה.
מתחילה להתאקלם
אז לפני שאתחיל להמטיר אינפורמציה, ננסה לעשות מסע קצר על איך מרגישים חושיה של סטודנטית זרה באיטליה. חוש הריח עסוק, מרבית היום, בקפה החזק של הבוקר, בפיצות של הצהרים (לאיטלקים לוקח שלוש שעות לאכול צהרים, שזו הארוחה המרכזית ביום, ועוד איזה כמה שעות שהם מקדישים בערב למסעדה. אין כאן כל כוונה אמיתית לעבוד או להתאמץ, ונסו למצוא חנות שמוכרת חומרי בניין ומוצרי חשמל בין השעות 12:30 ל-15:30 - נראה אתכם..). ממש מאתמול התחלתי להריח בפינות הרחוב דוכנים של ערמונים וזה לבטח מסמן שהחורף כבר בפתח. חוש הראיה מתלווה לאחד מהכיווצים המשמעותיים של שרירי הצוואר שסבלתי מהם, בשנים האחרונות - הבניינים והכנסיות יפים ו..די גבוהים. כן, גם לחנויות לא חסר מה להציע. בנים - יש מה ללמוד. וחוש השמיעה... הוא בעיקר עסוק בלשמוע משחקי כדורגל מכל בית קפה, רעש שמתערבב עם שברי מילים שאני כבר מבינה באיטלקית, ועוד המון מילים שאני לא. יש משהו מתסכל בהרגשה שלקחו לך את אוצר המילים והוציאו נגדו איסור פרסום, מזל שיש את "למטייל".
ועם כל זה, נראה שכיאה לסטודנטית זרה בעיר חדשה, החוש שעובד הכי טוב, והוא כנראה גם מאוד ישראלי, זה החוש הזה, הבלתי מוסבר, שמאפשר לך לחייך לעולם כדי שהוא יחייך אליך בחזרה. אותו חוש שעובד דרך הבטן, שעוזר להרגיש אנשים. לאחרונה קיבלתי מייל מחברה, שגם היא התחילה ללמוד עכשיו בחו"ל. ההגעה שלה לאוניברסיטה החדשה לוותה בלא מעט עצבים. אין ספק שלעצבים אין כל מקום כאן באיטליה. דבר ראשון, הטמפרמנט האנושי בין כה גבוה, ודבר שני - האיטלקים, במיוחד בבולוניה, מאוד מאוד מקפידים על שגרת החיים שלהם, ובמיוחד על איכות החיים. כך שאין כל טעם להתרגז על כך שבשעה 12:30 כל החנויות סגורות, ואין כל סיכוי למצוא שירות כלשהו חשוב, עד שעה 15:30. כמו שבחור אחד אמר לי פעם - "דחוף - אז שילכו למיון..."
מגלה את פינות החמד של העיר
אני יושבת בבית קפה, באחת מאינספור הסמטאות הקטנות של העיר העתיקה בבולוניה, באחד מאינספור בתי הקפה השיקיים, בסמוך ל-Piazza Magiora. Piazza Magiora היא לא סתם כיכר מרכזית, כמו ברומא או בפירנצה, היא מקום מפגש למאות אנשים, יש בה כמעט כל ערב אירוע תרבותי, יזום או ספונטאני. ליד ה-piazza יש מזרקה יפה, Fontana di Neptun, פשוטה יחסית למזרקות האיטלקיות, אך רומנטית, וחשוב מזה, ממולה נמצאת המצאת המאה לסטודנט הישראלי באיטליה - Sala Borsa. על המצאה זו יגחך הסטודנט המקומי, והסטודנט הישראלי יתפעל.. מדובר (בסך הכל..) בספריה, אבל היא ע-נ-ק-י-ת ויש בה ספרים בכל השפות (כן, אפילו בעברית), ויש בה סרטי DVD ומוזיקה ואת הכל אפשר לראות במקום או להשאיל הביתה, בחינם(!). כיאה לאיטלקים, זה כרוך במעט ביורוקרטיה, אך כאמור - עצבים לא יעזרו כאן, מקסימום עוד שעה שעתיים בתור והפקידה כבר תזהה אתכם בפנים, מנסיון.
עוד בכיכר, כנסיה מדהימה ביופיה, כנסיית San Petronio. זוהי כנסייה גדולה ומרשימה, במיוחד כשהיא פתוחה בשעות הלילה (בדרך כלל בסופי שבוע בלבד). חוצמזה, יש כאן עוד פיאצה חשובה, Piazza Santo Stefano. מה שמאפיין את Piazza Santo Stefano, מעבר לעובדה שהיא יפהפיה, והרחוב שמוביל אליה מלא בבניינים עתיקים ואדומים, היא שהמקום, לפחות מבחינה אנושית, נראה כמו ערב בצופים. כולם. אבל כולם, ללא הבדל דת גזע ומין, יושבים, בבודדת, בזוגות, ובמעגלים, מנגנים בגיטרה ושותים בירה. חוויה משעשעת למדי, מסע קצר אל העבר, במיוחד לבוגרי גיל ההתבגרות בתנועת הנוער. הכל דומה, מלבד התפאורה (לי לא זכור שבכפר ביאליק היו בדשא הגדול שבע כנסיות מהמאה ה-13, וחנות משובחת של גלידה).
מסתבר, שלכל עיר באיטליה, יש קדוש משלה. הכנסייה המרכזית בעיר בדרך כלל תיקרא על שמו. מינוי לקדוש יתבצע על סמך כמה קריטריונים מרכזיים, העיקרי שבהם הוא תקופת חיים קצרה בימי הביניים בואכה המאה ה-18, וכן, עשייה רבת משמעות לטובת העיר. לעיר בולוניה יש את San Patronio. עוד מסתבר שלכל עיר יש חגיגות מיוחדות לכבוד הקדוש שלה. ב-4 לאוקטובר היו כאן חגיגות מיני יום העצמאות לכבוד פטרוניו. והעיר בולוניה צהלה ושמחה, בתי הקפה והמסעדות שקקו חיים, החנויות (כצפוי) היו סגורות, התקיימו צעדות מלוות במוסיקה בכל רחבי העיר, ובסוף היום היו הופעות, תפילות וזיקוקים - מיני יום העצמאות. וכל זאת, מבלי להיעזר בכוחות צבא ומשטרה, תארו לעצמכם....
עוד כמה דברים בבולוניה: בעיר ישנו מוזיאון מרשים Pinacota di Comuna di Bologna. זהו מוזיאון עם יצירות בעיקר של אומנים מקומיים, וככל שאני מבינה, מדובר ביצירות נוצריות מאוד, מהמאה ה-11 ואילך. למרות שהחיבור שלי עם הנצרות מסתכם פחות או יותר בספר "הבשורה על פי ישו", העושר של היצירות והשימור המרשים שלהן מצדיק קפיצה קצרה למוזיאון. עוד חשוב לציין שסביב העיר העתיקה, ומרכז העיר ה-Centro, מצויים גנים גדולים ומקסימים, המאפשרים פיצוי הולם לחוסר בירוק בתוך המרכז. לעכברי השווקים שבינינו אני שמחה לבשר שהעיר כולה מלאה שווקים, המחולקים לנושאים שונים: בשר, גבינות, ירקות ופירות (Mercato del Erbe הנפלא), וכמובן בגדים ופיצ`פקעס. השוק האחרון מתקיים בסופי שבוע ב-Palazo della Montagnola ומסביב אותו רחוב. יותר ממומלץ לערוך קניות בשוק, שכן העיר רחוקה עד מאוד ממה שנתפש, בעינינו הישראליות, כזול.
שגרה זה לא רע
תמיד כשאני מטיילת, אני מפחדת להיקלע לאזורים מוכים תיירים. ראשית, כי במקומות עמוסי אנשים אני נתקפת בקלסטרופוביה לא מוסברת. שנית, כישראלית מצויה, ומשפחה לא מחליפים, אני תמיד חוששת שאני מקבלת מוצר סוג ב`. קפה או גלידה, כרטיס טלפון או מפה. זה בכלל לא משנה. בולוניה אינה עיר של תיירים, היא עיר שחיים בה. לכן, המרחק מהמרכז, לא ממש משנה. לא מעט מבתי הקפה, הפאבים והגלידריות הטובים מצויים דווקא במרכז. הרגשה משחררת, להירגע מהתחושה שמסדרים אותך.
כן, כן, אני גם משתדלת ללמוד בין השיטוטים, לפעמים באחד המקומות הללו, מעט מאוד בבית. מעבר להכל, בולוניה היא עיר אוניברסיטאית. יש בה גרפיטי ולכלוך ומסיבות והופעות, ו..יש כאן מסורות משעשעות למדי, לא את כולם אני יודעת, אבל שמתי לב שכשרואים שלוליות קמח וביצים, אחריהם איש בתחתונים עם זר עלים על הראש ופמליה של משפחה וחברים מאחוריו - הוא בוודאי סיים את 4 שנות הלימוד הראשונות שלו. כאשר אירוע כזה קורה, ובחודשים אוקטובר נובמבר זה קורה פעמים רבות מאוד, זה משודר בוידאו הפנימי של האוניברסיטה. גם על אירוע כזה יגחך הסטודנט הישראלי, אנחנו הרי בקושי טרחנו להגיע לטקס הסיום שלנו...
זהו. עד כאן לעכשיו. הסתיו פה מתחיל להתדפק על החלונות, ומחייב אותי לנסות ולא לשכוח את המטריה בבית. לפניי עוד שבועות של לימודים, וסופי שבועות של טיולים. אני מעבירה את זמני בסיבובי חלונות ראווה ברחובות שסובבים את Piazza Magiora, ברחוב Farini בו מרוכזות כל חנויות היוקרה ל`גדולים` וברחוב Caparire Mercanzia, ו-Calvature, שם יש חנויות יוקרה לצעירים. ככה, להוציא קצת את העיניים. המושג "נו לוגו" הלך לבקר באוניברסיטה, והשאיר את האיזור הזה בסטייל האיטלקי המוכר. אחר-כך אני אקפוץ לאפריטיבו, המנהג האיטלקי המבורך של שתייה וארוחה קלה במחיר כוס קוקטייל, דקה לפני שמתחיל הטקס הארוך של ארוחת הערב. כן, אני זוכרת שבכלכלה שנה א` לומדים שאין ארוחות חינם. יש לנו מה ללמוד מהאיטלקים, מסתבר שאפשר לחיות ברמת חיים טובה עם הפסקת צהרים, כשהיום מסתיים בחמש, בכוסית קטנה ואחר כך בארוחת ערב טובה, והכלכלה לא תקרוס.
אני מרגישה שיש לפניי עוד המון משימות: לראות סרטים, ללכת לתערוכות, לנסות ללמוד יותר איטלקית, ו-כמובן - לעדכן אתכם. הפנקס הלבן עם הלב האדום מלא בציטוטים וברגשות, ברעיונות לחופשות, במחירים ובהמלצות. שמות, המלצות, ופירוט של חוויות לימודים, בקרוב אצלכם על מסכי המחשב.
אריבדרצ`י!
