דרום אמריקה - טיול מאורגן 2006 - חלק ג`

תמר ושמעון ממשיכים במסעם בדרום אמריקה. החלק השלישי והאחרון של טיולם המאורגן מתחיל בנופים הקסומים והירוקים של ברילוצ`ה, ומסתיים בנופים הקפואים והמופלאים לא פחות של איזור אל-קלפטה.
תמר ושמעון יוחאי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: דרום אמריקה - טיול מאורגן 2006 - חלק ג`
© דניאל ריקרדו

ברילוצ`ה - 9.2.06

טיסת בוקר מביאה אותנו לברילוצ`ה. גם כאן אנו פוגשים יום שמש נהדר. העיר נראית כאילו לקוחה משוויץ. בתי עץ, גינות מטופחות, הרים מושלגים מסביב, הרבה ירוק בעיניים ואגמים כחולים עוד יותר מהשמיים.

 ברילוצה יושבת לחופי לאגו נאוול ואפי - אגם אי הנמר. שמה המלא הוא סאן קרלוס דה ברילוצה, על שם הגרמני הראשון שהתיישב כאן בשנות ה-80 של המאה ה-19. רוב האגמים נקראים על שם חוקרים שהגיעו לכאן במאה ה-19 ומיפו את האזור. פריטו (מלומד) פרנציסקו מורנו (על שמו נקרא גם הקרחון בדרום פטגוניה) שחקר את האזור קיבל שטח אדמה באזור נואל וואפי, על שום פעלו הרב (יישוב סכסוכי גבול, מחקר ועוד). הוא תרם את השטח בחזרה למדינה בתנאי שיוכרז כפארק לאומי ובכך שם את אבן הפינה לפארקים הלאומיים בארגנטינה בכלל ולפארק נואל וואפי בפרט.

 נסיעה על כביש צר בתוך הירוק והכחול מביאה אותנו למרגלות הר הקמפניירו - מגדל פעמונים - כשמטרתנו לטפס ברכבל לפסגתו. הראשונים עולים על כסאות הרכבל ואנחנו בתוכם ולפתע הכול נעצר וכך אנו יושבים כ-20 דקות בין שמיים וארץ, מעל הפרחים והעצים כאשר מסביבנו אגמים והרים מושלגים. מתברר כי יש איזו בעיה במנוע ואנשי הרכבל מחליטים לא להעלות אנשים נוספים. את אלה שנמצאים בדרך (אנחנו) מעלים בצורה ידנית למעלה. הנוף הנפרש לפנינו נראה כלקוח מגלויות, בונבוניירה אמיתית.
.
אין לתאר את היופי של האגמים והאיים הירוקים הנראים מכאן. בנוסף יש כאן שוקולטה מעולה ועוגות עוד יותר. לאחר זמן מה מתפשטת שמועה שנצטרך לרדת ברגל, אך לבסוף קוראים לנו מהר ומורידים אותנו בהפעלה ידנית של כיסאות הרכבל. מחצית הקבוצה שנשארה למטה מתוסכלת ומאוכזבת. ממש הרגשה של משבר. שרית מתעשתת ומודיעה כי מחר נעמוד בתכניתנו המקורית אך נעשה כל מאמץ להגיע שנית לכאן, אם אכן יתקנו את הרכבל.

ממשיכים בנסיעה לאורך האגם, מלון זאו זאו הבודד והיקר לפנינו, בתוך כרי דשא ובין עצים ואגמים כשההרים המושלגים מסביב משלימים את התמונה. יורדים לטייל ביער. על גזעי העצים התנפחויות משונות, זוהי פטריית הזאו זאו, זבובון שמטיל ביצים בתוכה יוצר תופעה שהפטרייה אינה מתייבשת, אלא הופכת לגידול עצי, בדומה לעפצים המוכרים לנו. כאן, בתעשיית הרהיטים משתמשים בזה כאלמנט קישוטי. כיף לטייל ביער, בין עצי הקויואי, אשר פירוש שמם מקום של מים. הם גבוהים מאד, עם מערכת שרשים דלה ועל כן רבים מהם נופלים בקלות. לידם גדלים שיחי קנה הנקראים קניה קוליאוי. עצי הקויואי לא נשירים ועל כן בולמים את השלג וכך שיחי הקנה מקבלים הגנה.

 לפתע אנו מגיעים ליער עצי אראגן שגזעיהם אדומים. המראה ממש כמו מארץ האגדות, מזכיר לי את יער האגדות בדיסני וורלד. רק הפיות והגמדים חסרים כאן להשלים את התמונה. אולי אם היינו יושבים בשקט בשקט הם היו מופיעים ולו אף לרגע, כאשר העיניים נעצמות. אבל זה לא הצד החזק שלנו. במקום זה נערכת כאן המולת צילומים. את הערב מבלים בברילוצ`ה, ברחובותיה וחנויותיה וכמובן בחנויות השוקולד והגלידה. כאן מגישים את הגלידה בדליים ואנחנו כמובן משתפים פעולה.

לתחילת הכתבה

הר טורנדור ואגם מסקארדי - 10.2.06

היום אנחנו יוצאים מברילוצ`ה דרומה לכוון הר הטורנדור, דרך אגם גוארץ ועל גדת אגם מסקארדי, נפנה מהכביש לדרך עפר, לכוון צפון מערב ונמשיך לנסוע לאורך אגם מסקארדי ואחר כך עם נהר מנסו עד למרגלות הטורנדור - הפסגה הגבוהה ביותר על קו הרכס. רוב האגמים כאן הם מאד ארוכים ושולחים זרועות לא רגולריות לצדדים. זוהי עדות לכך שבעבר כיפת הקרח הצפונית כיסתה את כל הרכס הזה של האנדים אשר כתוצאה מנסיגת הקרחונים הפך לאגמים. מכיפת הקרח הדרומית נשארו חלקים הרבה יותר גדולים והחלק הדרומי של פטגוניה (שאליו נגיע בעוד כמה ימים) הוא שדה הקרח השלישי בגודלו בעולם. אזור האגמים מתחיל קצת צפונה מברילוצ`ה ויורד עד מתחת לקו רוחב 50 דרום. כל האגמים מאגם נואל וואפי שבו היינו אתמול וצפונה מתנקזים לאוקיינוס האטלנטי. כל האגמים מאגם מסקארדי, הנמצא דרומית לנואל וואפי, מתנקזים לאוקיינוס השקט, חוץ מהאגמים וידמו וארחנטינו בדרום פטגוניה אשר מתנקזים לאוקיינוס האטלנטי.

בדרך כלל קו פרשת המים (במקרה שלנו הכוונה לנקודה שממנה מתנקזים האגמים לאוקיינוס השקט ועד אליה מתנקזים לאוקיינוס האטלנטי) הוא קו הפסגות הגבוהות ביותר ואילו כאן זה שונה: האגמים הנמצאים מהצד המזרחי של הרכס מתנקזים מערבה. יש כאן תופעה מעניינת שבגלל שהמרחק מהאוקיינוס השקט קצר יותר והמתלול של הרכס לצד המערבי גדול יותר מאשר מהצד המזרחי, לנחלים המתחפרים בצד המערבי יש עוצמת זרימה מאד חזקה והם מתחפרים אחורה כל הזמן, עד שבשלב מסוים הם תפסו את הזרימה של נחלים שבמקור התנקזו מזרחה והסיתו אותה לצד השני (תופעה הנקראת שביית נחלים).

 ההבדל בין קו פרשת המים וקו הפסגות יצר הרבה מאד חיכוכים בין צ`ילה לארגנטינה. היום קו הגבול הוא קו הפסגות של האנדים. אבל בזמנו, כשנקבעו הגבולות של מדינות דרום אמריקה, היה סכסוך בין צ`ילה לארגנטינה. הציליאנים רצו שקו הגבול יעבור בקו פרשת המים וע"י כך ירוויחו שטחים ואגמים נוספים. הסכסוך יושב בעזרת מיודענו פריטו מורנו. טיעונו היה שמים אפשר להטות אך הרים קשה להזיז. דעתו נתקבלה ולכן רוב האגמים הם בצד הארגנטיני.

 אנו יורדים מהכביש לדרך עפר, נוסעים במעבה היער, אגם מסקראדי מימין. ביער פרחים צהובים גדולים הנקראים אמנקאי, "אהבת נצח", שהם הסמל המסחרי של ברילוצה. האגדה מספרת על נערה יפה מבית עני וצנוע ששמה היה אמנקאי אשר פגשה, בטיילה ביער, את בנו של ראש השבט. הם התאהבו אך הופרדו בגלל הבדלי המעמדות. יום אחד שמעה שהבחור חולה (אהבה). רוקחת העשבים הזקנה אמרה לה שרק צמח אחד שגדל הרחק בהרים יכול להבריאו. הנערה טיפסה על הר הטורנדור ומצאה את הפרח. בעת ירידתה מההר עט עליה הקונדור ובעזרת טרפיו הוציא את ליבה. הפרח נשאר זרוק וטיפות הדם טפטפו על השביל. במקום שבו טרף אותה הקונדור צמח פרח צהוב עם כתמים אדומים - האמנקאי.

מרחוק רואים את הר הקמפנירו (מגדל פעמונים) וממול את הר הקתדרל עם השפיצים אשר נוצרו כתוצאה של בליית קרחונים, שניהם ניצבים זקופים וכאילו מדברים זה אל זה. ככל שעולים בגובה, מופיעים עצי הלנגה (בני אשור) שהם נמוכים יותר ונשירים. ממול הרי הכרבולת של התרנגול (קרסטודה גאשו) ובליבו של אגם מסקראדי, אי הלב (פיוקה ואפי). גם כאן האגדה מספרת על שני בני שבטים שהתאהבו ונדרשו להיפרד, בגלל, איך לא - הבדלי מעמד. הם נמלטו וקפצו לאגם ובאותו מקום שבו טבעו עלה האי.

 לאחר פיקניק נחמד על המדשאות אנחנו נכנסים לדרך עפר עוד יותר צרה אשר בה יש שעות מוסדרות - עד 4 אחה"צ היא חד כיוונית לעבר הפארק והחל מ-4 אחה"צ ניתן רק לצאת מהפארק. אנחנו באזור הנקרא פמפה לינדה. הולכים לאורך הנהר, במעבה היער בדרך מאד יפה, בין עצים וקנים, חוצים גשרים, עד למפל הנלקס אשר אפשר לטפס ולעמוד מתחתיו מבלי להירטב. כאן אנו מוצאים, בנוסף לפרח האמנקאי גם את הפוקסיה המגלנית. זהו שיח עם פרח אדום הגדל בדרום אמריקה ובכל ארץ טוענים שזה הפרח המיוחד שלה. הליכה נוספת לעבר הר הטורנדור מביאה אותנו אל מול קרחון מנסו. חלקים ממנו ניתקים ונופלים, סוחבים אתם אדמה ונוצר קרחון שחור הנקרא בן טיקסרו נגרו. התוצאה הנגלית לפנינו- הקרחון השחור בבסיס ומעליו רובץ קרחון מנסו הצח כשלג. מעליהם מתנשאת פסגתו של הר הטורנדור.

 השעה מתקרבת ל-4 ואנו ממהרים ליציאה מהפארק בכדי להספיק להגיע עוד הפעם לתצפית הנפלאה מהר הקמפניירו, בתקווה שהרכבל תוקן. הנהג משתף פעולה, מוצא דרכי קיצור, יפות כשלעצמן (כאילו שיכולה להיות במקום המופלא הזה דרך לא יפה). הרכבל תוקן ואנו מוצאים את עצמנו פעם שנייה בתצפית הנהדרת מהר הקמפניירו. שיטוט ברחובות ברילוצ`ה מוליך אותנו פעם נוספת לליקוק הגלידה המקומית. בערב ארוחת ערב משותפת במסעדת בשרים ושוב המנות הגדולות האלה שלא ניתן להתגבר עליהן אפילו בשניים.

לתחילת הכתבה

חציית האנדים - 11.2.06 

יום מסובך יש לנו היום. אנחנו נוסעים למעגן פוארטו פאנו אלו, שטים על החלק הצר יותר, זרוע הבלס, של אגם נואל וואפי, כשעה, בו עומק האגם מגיע ל- 465 מ`. יורדים בפוארטו בלס, חלקנו הולכים ברגל (טיול בוקר נחמד) וחלקנו, העצלנים, נוסעים באוטובוס לגדת אגם פריאס, לשיט באגם המוקף במצוקים. כאן, במעבר פרז רוזאלס, אנו חוצים את הגבול הארגנטינאי, תהליך האורך, לרוע מזלנו, יותר משעתיים. חוצים באוטובוס את המעבר ההררי, בדרך יפהפיה במשך כשעה וחצי, עד פרוג`ה. הרבה שרכים, עצי ארגן, פרחי האמנקאי והפוקסיה מגנוליה כל הדרך. ושוב שיט, הפעם על אגם כל הקדושים (טודוס לוס אנכלס) אשר נקרא גם אגם האזמרגד על שם צבעו הכחול ירוק, עד פטרואוה. בדרך רואים את הרי הגעש פונטיגידו המחודד ואוסורנו בעל הצורה המושלמת שהתפרץ לאחרונה ב-1835 והרס כפרים שלמים. כמו כן רואים את הר הגעש קלבוקו (מים כחולים) שהוא הר געש פעיל. לאחר מכן אנחנו מבקרים במפלי פטרואה (מקום של ערפל) היפים. מכאן נסיעה באוטובוס לעבר עמק פרוג`ה הנראה מלמעלה יפהפה. כאשר יורדים נראה מתנשא למרחוק שוב הר הטורנדור. מהעיר פוארטו ואראס, בה אנו לנים הלילה, הוא נראה במלוא הדרו בעת השקיעה, כאשר פסגתו אדומה. ארוחת ערב במסעדה מקומית ו... ק ז י נ ו נשקף מחלונות חדרינו.

 בבוקר נוסעים באוטובוס מפוארטו ואראס לפוארטו מונטה משם אנו טסים דרומה לפונטה ארנס. בדרך עוד מבקרים בשוק הדגים בפוארטו מונטה, אך ביום ראשון השוק מת ואין יותר מדי מה לראות. הטיסה חולפת מעל הרים מושלגים, שדות קרח ואגמים והמראות מדהימים. יפה מאד לראות מלמעלה (ולצלם כמובן) את הנופים אשר לקצה קציהם נחשפנו בימים האחרונים. פונטה ארנס (נקודת הקולות) שנוסדה כמושבת עונשין, התפתחה כנקודת שליטה עד פתיחת תעלת פנמה וכיום היא משמשת כנקודת גישה לאנטרקטיקה. נוסעים על שפת מיצרי מגלן המפרידים בין פטגוניה לארץ האש. אנו בדרכנו לפוארטו נטלס, כ-250 ק"מ, חלקם על הכביש וחלקם בדרך עפר. צמחיה עשבונית המתאימה למרעה לכבשים המגדלות צמר חם, הרוחות מגיעות כאן ל-100 ק"מ לשעה. בדרך אנו פוגשים לראשונה את הנאנדו, בעל חיים הנראה כמו יען. הנקבות מטילות ביצים מזכרים שונים אך הזכר הוא זה שמסדר את הקן, דוגר על האפרוחים, מטפל בהם ומאכילם.

 מגיעים לסנו אוטוואי, מושבה מוגנת של פינגווינים מגלניים. הליכתם מלאת ההדר, קפיצתם למים בעת צרה בחבורה ענקית רועשת וגועשת (כמעט כמונו) כשהם מתיזים רסיסי מים לכל הכיוונים. ניתן לראות את הטיפול בקטנטנים אשר מחליפים עכשיו את פלומתם הרכה בנוצות, ואת המחילות שלהם שבהן הם הטילו לפני כחודשיים את הביצים. עוד חודש יעזבו את המושבה וייצאו לים הפתוח לתקופה של כחצי שנה, תקופת החורף. שעה ארוכה אנו נהנים מהם. נוסעים לאורכו של פיורד סנו אולטימה אספרנטה ( פיורד התקווה האחרונה) בסופו של יום מגיעים לפוארטו נטאלס. רוחות חזקות אשר נדמה כי עוד רגע קט יעיפו אותנו ואת מבני העיירה בעלי גגות הפח. שמיים עם עננים בעלי צורות יפהפיות המקבלות אופי מיוחד עם השקיעה.

לתחילת הכתבה

טורס דל פיינה - 13.2.06 

עוזבים את הכביש לדרך עפר (אשר תלווה אותנו במשך 3 ימים בפארק). מעט בהמשך עוברים לדרך צרה יותר המובילה לקואבה דה מילודון (מערת המילודון). זוהי מערה ענקית אשר מצאו בה בשנת 1895 סוג של אצלן ענק וקדום (נכחד לפני 10,000 שנה) לצד שרידים של פעילות אנושית. היום ניצב כאן העתק שלו, בגודל טבעי,מפלסטיק. מכאן כבר מתחילים לראות את ההרים המושלגים של פארק הטורס דל פיינה. נוסעים בעמק קרחוני בצורת U, אשר פעם כיסה את כל האזור הזה. הרבה יערות עצי לנגה, רק נמוכים וקטנים יותר. חלק גדול מהם נפגעו ע"י מזיק, אחרים שרופים. מדי פעם מתחילות לצוץ התצורות המיוחדות של הרי הפיינה המשוננים. נוסעים ליד לגונת פיגוואה, וכאן יש עדיין מוקשים מתקופת המלחמות בין צ`ילה לארגנטינה. ליד לאגו סורמיינטו רואים כבר ברור את ההרים המושלגים (המסיב) וממש על שפת האגם אנו רואים בפעם ראשונה להקה של הגואנקו האצילי. במבט בוחן נוסף אנו מזהים בקצה הגבעה גם את צופה הלהקה, אשר תפקידו לצפות מגבוה ולהזהיר את חבריו בעת סכנה.

עוברים את נקודת הכניסה לפארק הטורס דל פיינה. משמאלנו מופיעה לאגונה אמארגה (הלגונה המרה). מכאן כבר רואים בברור את הטורס המתנשאים, מקבלים כל רגע צורה אחרת. תופעות גיאולוגיות ונסיגת הקרחונים גרמו לתצורות מיוחדות הנראות כמגדלים וכן למשטחים בהירים בתוך סלעי הבזלת השחורים המרכיבים את ההרים. הוסף לכך את הקרחונים היושבים בתוכם ואת העננים וקרני השמש המופיעות ביניהם, כל פעם מזווית אחרת, ומאירות בחוזקה כל פעם חלק אחר של ההרים. קשה לתאר את המראות מלאי ההוד המתקבלים. צריך פשוט לראות.

כאשר חולפים על פני לאגו פאואה - מקום נסתר - אנחנו רואים את מלוננו היושב בתוך אי קטן באגם וגשר מוביל אליו מהיבשה. לכאן נגיע בסוף היום. עתה אנחנו נוסעים לצדו הדרומי של הפארק, לעבר קרחון גריי, לאורך ריו גריי, עד לנקודה שבה אי אפשר יותר להמשיך עם האוטובוס. שם חוצים ברגל את הגשר ומצדו השני של הנהר עולים על אוטובוס מיוחד המובילנו למלון אוסטריה לאגו גריי, כאן אוכלים צהריים ומשקיפים על הנוף היפה של האגם ושברי הקרחונים הצפים בו כקצפיות שנאפו זה עתה. הליכה ברגל דרך גשר מתנדנד ויער נחמד מביאה אותנו לנקודת ההתחברות של ריו גריי ללאגו גריי, שם חוצים לצד השני של האגם על פני סוללה טבעית שנוצרה וממנה נשקף קרחון גריי במלוא הדרו. ההליכה היא על פני חלוקי אבנים ואינה קלה. הרגל שוקעת עם כל צעד. הרוח החזקה המנשבת מביאה אתה "חתיכות" קרחון בצבעי כחול לבן שניתקו מקרחון גריי. הדרך חזרה היא כנגד הרוח וקצת גם מטפטף ואנו חוזרים בשארית כוחותינו. כאן אנו זוכים גם לראות קונדור משייט לו בשמיים. המלון היפה שלנו על האי מחכה לנו. האגם, הטורס המתנשאים מעלינו והירוק מסביב למלון, הכל יפה יפה.

 אתמול היינו אמורים להיכנס לפארק על גבי זודיאקים, דרך ריו סראנו. ברם, חלק מהקבוצה נבהל מהזודיאקים והתכנית שונתה. כתוצאה מכך התפנה לנו זמן ואנו הולכים היום לכוון העמק הצרפתי, למחנה האיטלקי. המטרה ליהנות מהעמק ולחזות בקרחון הצרפתי. המידע שנמסר לנו היה שמדובר על 5 ק"מ הלוך ו-5 חזור. בפועל זה היה 7.5 ק"מ הלוך וכנ"ל חזור, כלומר 15 ק"מ. כל אלה שנרתעו מהזודיאקים מקטרים עכשיו במלוא המרץ. הדרך מאד יפה, אך לא קלה. לחלקנו אפילו קשה מאד. עליות ומורדות, אבנים, נחלים זורמים אשר אותם יש לחצות. לצדנו זורם ריו פרנסיז. הקוארנוס דאל פיינה (קרני הפיינה) משקיפים אלינו מצד ימין והקרחון הצרפתי משקיף אלינו מצד שמאל. לבסוף מגיעים לגשר תלוי אותו יש לחצות - מה שמהווה אתגר נוסף לחלק מאתנו. הגשר נישא מעל ריו פרנסיז הזורם בשצף קצף וברעש רב. מהצד השני - המחנה האיטלקי. כאן אנו מפקנקים ויוצאים לדרך בחזרה אשר במהלכה תופס אותנו גשם, לא חזק ולא ממושך, אך מספיק בכדי להשאירנו רטובים. עכשיו האבנים חלקלקות וההליכה עוד יותר קשה. תרמילאים ישראליים הפוגשים אותנו בדרך עומדים משתאים למראה "הזקנים" ואף מצלמים אותנו בכדי להראות לאמא בבית, אולי גם היא תקבל תאבון. לקראת סוף המסלול מופיעה קשת בענן, מצידו האחד של האגם ועד צידו השני. במלוננו, אוסטריה פאואה הנמצא, כאמור, על אי בלב אגם פאואה, מחכה לנו מקלחת חמה, ארוחת אסאדו ונוף מהסרטים.

לתחילת הכתבה

אל קלפטה והקרחונים - 15.2.06 

ארוחת הבוקר מול הטורס היא מחזה מרהיב. לפני היציאה מהפארק אנו עוד מבקרים במפל סלטו גרנדה. מכאן ממשיכים לסרו קסטיזו - נקודת הגבול בין צ`ילה לארגנטינה. בדרך, באגם, ברבורים שחורי צוואר שטים להם בגאווה. בנוסף, אנו שמחים לפגוש שנית את להקות הגואנקו. אנחנו שוב בארגנטינה, דרך עפר עד העלייה לכביש 40 ואחר כך 4 שעות נסיעה לקלפטה. עוצרים לחניית ביניים בלה אספרנצה. כל הקירות מלאים בכתובות בעברית ובעלי הבית היצירתיים קולטים אותנו מיידית ושירים עבריים פוצחים להם מהרמקול בקולי קולות. החברה מתלהבים ופורצים בריקודים. אפילו תלמה שמתהלכת מאז העמק הצרפתי עם נקע ברגל שוכחת מכאביה ונכנסת לטרנס.

 היום הוא יום לאגוס ארחנטינו, היום שבו שטו לראשונה על אגם ארחנטינו וזהו יום חג בקלפטה. מימין רואים את נהר סנטה קרוז המוביל ללאגו ארחנטינו שהוא בצבע תכלת, כדגל ארגנטינה, ומכאן שמו. כל הדרך מגודרת, חוות לגידול כבשים, חלקן של חברות גדולות כגון בנטון. מרחוק נשקפים להם בגאווה הרי הפיצ-רוי, מגדלים מזדקרים ומשוננים. בהגיענו לעיירה מורגשת כבר התכונה לחגיגה המתקיימת הערב. העיירה עצמה תיירותית מאד ונחמדה והגלידות שלה - צוקולטה פטגוניקו וגלידת קלפטה - מעולות. אבל החגיגה מאכזבת ואנו נותנים להם לחגוג בלעדינו.

הגענו באוטובוס למעגן פוארטו בנדרה ומכאן שטנו בקטמרן לצפות בקרחונים ספגטיני, היים, אגאטי, בולציו, סקו, אונלי ואופסלה. כך שטנו לנו יום שלם בין הקרחונים האדירים האלה כאשר כל הדרך חולפים בין חלקי קרחונים עצומי מימדים שנשברו להם והם משייטים חופשי באגמים. צורותיהם- ארמונות, מחילות, מערות, ציפורים, אריות ועוד ועוד - כיד הדמיון הטובה. צבעיהם - כל הגוונים של הכחול הירוק והלבן. במחציתו של היום, על שפת אגם אונלי ירדנו מהסירות להליכה ביער יפהפה. הירוק שולט בכל, לא רק העלים כי אם גם גזעי העצים עטויי ירוקת והמראה מהאגדות. כאן, על שפת האגם ישבנו לפקנק צהריים, כאשר גם כאן שטים להם בתוך המים חלקי קרחונים הדורים. בדרך חזרה לקלפטה, על צלע ההר, סלעי אבן בצורת פילים מקבלים את פנינו.

 פנינו לקרחון פריטו מורנו. שעתיים נסיעה מקלפטה לכוון המעגן, על הגדה הדרומית של אגם ארחנטינו, בכביש על חצי האי מגלנה (על שם מגלן). במהלך השיט הקצר הקרחון מתגלה לעינינו. הכול כאן מאד מסודר ומאורגן. אנו עוגנים מולו, מקבלים לרשותנו צריף בו אנו משאירים את חפצינו, מקבלים הסברים ונועלים קרמפונים. פריטו מורנו הינו הקרחון הפעיל ביותר והיחידי שלא נמצא בתהליך הצטמצמות (אינו נסוג). שטחו כ-250 קמ"ר. נקרא על שם מיודענו מברילוצה, פרנסיסקו מורנו. הוא נמצא בין 2 "תעלות" - כנל בראסו ריקו וכנל לוס טמפנוס. ארכו 14 ק"מ אך זרוע אחת שלו, הזרוע המזינה, מגיעה ל-40 ק"מ. גובה החזית שלו 40 - 60 מ`. אם הצד המזרחי של האנדים הוא מדבר בצל גשם (250 מ"מ בשנה) הרי שבצד המערבי המון משקעים (4000 מ"מ בשנה). כאשר יורד שלג בחלק הגבוה הוא מצטבר לקרחון. שדה הקרח הפטגוני הדרומי הוא השלישי בגודלו בעולם ( אחרי אנטרקטיקה וגרנלנד). בתקופה האחרונה הקרחון התקדם כך, שממש חסם את האגם והפריד אותו ל-2 חלקים. ממש רואים בעין שגובה 2 חלקי האגם אינו שווה. לאט לאט חלקי קרחון יימסו ויישברו והאגם שוב יתאחד.

כשכולנו עם קרמפונים לרגלינו ו-6 מלווים צעירים אתנו, אנחנו מתחילים לצעוד על הקרחון. עם כל תחילה של מעידונת מישהו מהמלווים לידינו, תומך ועוזר. כי זאת לדעת, הקרחון אינו מישורי, הרים וגבעות, בקיעים וחריצים לו. אם נפלת לתוך חריץ, אין שום סיכוי שבעולם שתצליח להינצל. לאט לאט מתחילים להרגיש בטחון וליהנות. המראה משובב נפש. יום שמש נפלא, הכול לבן מסביב עם זריקות מכחול של כחולים מגוונים שונים ואף ירקרקים. קבוצת אנשים לא צעירים מטיילת לה על גבי הקרחון , ואפילו זוכה להתכבד בשתייה חריפה ושוקולדים - הפתעה שהכינו לנו המלווים. מי אמר שהחיים אינם טובים?

כשהעסק נגמר אנחנו מבקשים עוד קצת וגם מקבלים אבל לבסוף צריך לרדת. בצריף מחכים לנו קפה על חשבון הבית וסנדביצ`ים שהכינונו מראש. לקראת צהריים עוברים לצד השני של הקרחון (שיט, אוטובוס) לצפות בו ממרפסות התצפית. בעומדנו כאן לפני הדבר הענק הזה, לפתע על העצים מתחתנו החלו התוכים הירוקים להתעופף בקול תרועה רמה. שניות אחר כך שמענו את רעם הפיצוץ וראינו נפילות בקרחון. כנראה שהתוכים שמעו זאת לפנינו.

 מחכה לנו עוד טיסה ארוכה היום. ממהרים לשדה התעופה ועם ערב מגיעים לבואנוס אירס. למחרת בבוקר שיחת סיכום ופרידה מהחברים החוזרים הביתה. תם חלק זה של הטיול.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על דרום אמריקה