ארקיפה (Arequipa) היא עיר יפה עם כיכר מרכזית שמוקפת קשתות לבנות, כנסיות אבן עם מגדלי פעמונים, בניינים נמוכים ורחבי פטיו, שמיים שנראה שהם תמיד כחולים בוהקים, וברקע הפסגות המושלגות של הרי הוולקנו המקיפים אותה. זוהי הפעם הראשונה שאנחנו מוצאים מתחרה הולמת לקרטחנה שבקולומביה. ארקיפה היא גם עיר שאוהבת חגיגות וטקסים. אנחנו נוחתים בסוף שבוע מקרי בהחלט ובכל זאת ביום שישי בערב, כל בתי הספר עוברים ברחובות במצעד של תלבושות, מוסיקה וריקודים (תחת הכותרת של חינוך שווה לכולם). ביום שבת בבוקר יש יריד בכיכר המרכזית (Plaza de Armas) וגם שירה וריקודים. וביום שבת בערב הרחובות המרכזיים מלאים בליינים וכל בית שני מתגלה כמסעדה או פאב. ארקיפה היא גם עיר טובה לתיירים, מזג אוויר נוח, רחובות נקיים, מגוון מסעדות שמאפשר לנוח מעט מהתפריט הקבוע של עוף-אורז-צ`יפס, אווירה נינוחה, מקום למנוחה, ואם הגעתם למלון כמו שלנו, שיש לו פטיו וגג עם מיטות שיזוף, שממנו אפשר לראות את צריח הכנסיות והפסגות המושלגות, זה בכלל טוב.
מומיות ומנזרים
מסתבר שפסגות הוולקנו המושלגות גם טומנות בחובן סיפורים מסמרי שיער, אנשי האינקה האמינו שהאלים שוכנים בהרים והיו מטפסים לפסגות בגובה שישה קילומטר כדי להביא להם מנחות. בזמנים טובים הם הסתפקו בפסלים, אך בעתות מצוקה, כשבאמת נזקקו לעזרה, הם שלמו בילדיהם. הילדים שהוריהם נבחרו עוד לפני לידתם, גודלו במיוחד למטרה זו. במסע טיפוס מפרך הם עלו לפסגה יחד עם המנהיגים הדתיים של הקהילה, וכאן הרגו אותם, כמובן בליווי הטקס המתאים, וקברו אותם על ההר. הקור שימר את הגופות במשך מאות השנים שעברו מאז. משלחות של מדענים בעלי מוטיבציה וכושר גופני גילו כמה מהקברים בשנים האחרונות, והמומיות על חפציהן (שגם הם נשמרו היטב) הועברו למוזיאון Santuqrios Andiuos שבעיר. שם פגשנו אנחנו את "חואניטה", המומיה השמורה ביותר בעולם, בתוך מקפיא מזכוכית. המוזיאון שמוקדש כולו לקורבנות הילדים הללו, והסיפור שסביבם, הוא אחד המוזיאונים המרשימים ביותר שראינו עד כה בטיול. אבל המומיות אינן הדבר היחיד שנשאר קפוא במשך מאות שנים.
אנחנו מבקרים במנזר סנטה קטלינה הענק, שהיה סגור לעולם החיצון עד 1970. הנזירות חיו כאן בעולם משל עצמן, ויש בפנים ממש רחובות ובתים. נחמד לראות את הריהוט הישן שבחדרים, כלי המטבח העתיקים, ואפילו ארון התרופות המלא בבקבוקי זכוכית מסומנים בפתקים. נראה שהנזירות היו כמעט אסירות כאן, אנחנו רואים את רשתות העץ הכפולות שדרכן הן היו רשאיות לדבר עם מבקריהן. אנחנו קוראים שעדיין חיות כאן 30 נזירות, באזור סגור לתיירים המבקרים במנזר, מן הסתם, אך איננו מוצאים כל זכר להן. אפשר לראות את המנזר בליווי מדריך, אבל אנחנו פוחדים מסיור מייגע שבו יסבירו לנו על משמעותה של כל תמונה דתית, ובוחרים ללכת בעצמנו "לפי כיוון החיצים ולפנות תמיד שמאלה" כמו שמסבירים לנו, כמו במבוך. ומסתפקים בידע שבלוחיות על קירות בחדרים.
קניון Caňon del Colca
מכאן אנחנו נוסעים היישר ללב ההרים לכפר קטן Cabanaconnill שנמצא בתוך קניון Caňon del Colca שהוא אחד הקניונים העמוקים בעולם. בקניון גרה משפחה מאושרת של קונדורים ואפשר לצפות בהם דואים בשעות הבוקר להנאת התיירים.
אבל הקונדורים אינם ממצים את האטרקציות שמציע לנו הקניון, קודם כל יש את הנוף - נוף של צוקי ענק לצד טרסות של שדות קטנים. שנית יש את הכפריים עצמם, אלו מרשימים אותנו בתלבושות המסורתיות שלהם - שונות מכל מה שראינו עד כה, גם מי שאינו מקפיד על כל התלבושות חובש את הכובע המסורתי. לגברים זהו פשוט מן סומבררו רחב שוליים, אבל לנשים יש כובע מיוחד עם דוגמא מסובכת וצבעונית שהן לובשות החל מילדות בבית ספר וכלה במבוגרות. הכפריים מפתיעים גם בשיטות העבודה שלהם, מפתיע לראות עד כמה הם חייכנים וצחקנים. אנחנו מגיעים לכפר לפנות ערב, אחרי יום של נסיעה מתישה משהו, שבה האוטובוס עובר בגובה של כמעט 5,000 מטר. יוצאים לסיבוב בכפר בלי הרבה תקווה לראות משהו חי לאחר החשיכה, אבל למרבה הפליאה דווקא יש ויש, ולא רק משהו חי אלא תהלוכה שלמה, עם מוסיקה ועם הצגה, חלק משחקים את הכפריים עם כלי העבודה, וחלק את הנוגשים שמכים בשוט בכל כפרי שסוטה מהדרך. מה זה? אולי איזשהו קטע מההיסטוריה של הכפר לא יודעים. חצי מהכפר צועד אחר השחקנים וגם אנחנו צועדים איתם עד שמתייאשים.
למחרת אנחנו יורדים לתחתית, תחתית הקניון, זאת אומרת. כלומר זוהי המטרה, הביצוע מתברר כיותר מסובך. תחילה אנחנו מתברברים כשעה וחצי בניסיון למצוא את השביל הנכון בין הטרסות, לבסוף מתחילים לרדת לתוך התהום בין צוקי הענק. מנסים להתעלם מהעובדה שנצטרך לעלות אחר-כך הכל בחזרה, אבל אחרי כ-500 מטר של ירידה, כלנית, שהצטרפה אלינו רק כשבועיים לפני כן, הישר מהמשרד הממוזג, מחליטה שאם היא לא תעלה עכשיו, היא לא תגיע למעלה לעולם, ואנחנו מתפצלים. אנחנו ממשיכים לרדת, הגעש המתגבר של הנהר מעודד אותנו להמשיך, ולמטה מחכה הפתעה, במקום הנהר הפראי שציפינו למצוא, אנחנו מגלים את Oasis ו-Paradiso, אלו השמות היומרניים משהו של שני מלונות-בונגלוס שהתמקמו באופן אסטרטגי בתחתית הקניון. יש כאן דשא ובריכה קטנה, ומשקאות קרים במחיר מופקע, ואנחנו נתקעים כאן לכשעתיים שאחר-כך עוד יתבררו כיקרות...
לבסוף אי אפשר לדחות עוד את הרגע ואנחנו יוצאים לדרך המייגעת חזרה למעלה, על פנינו חולפים חמורים וחמרים ואנחנו מסרבים בבוז להצעות להעלות אותנו למעלה, ולפתע אחרי שעתיים של עליה, זהו, רגליו של אודי מחליטות למרוד ומסרבות לשאת אותו יותר, הוא מתיישב בצד הדרך, כששריר אחר שריר נתפסים במחאה. החמרים ממשיכים לעבור, וכשהם רואים את מצבנו הם כמובן מכפילים את המחיר שהם מבקשים, אבל גם זאת כבר לא אופציה בשבילנו, אודי לא מצליח אפילו לעמוד כדי לעלות על החמור, ואנחנו נשארים לשבת ומאבדים עוד כשעתיים יקרות. לבסוף, אחרי שכבר קבענו עם בעל חמור שיבוא לאסוף אותנו בעוד כשעתיים, אחרי שיוריד את התיירים שעלו, אודי מצליח לעמוד על רגליו ואנחנו חוזרים לטפס. השמש שוקעת מעבר לצוקים ונשאר רק חצי ירח להאיר את הדרך לפני הנוודים. למרבה המזל השביל ברור ואנחנו מגיעים למעלה בקלות, יחסית לנסיבות. אנחנו רואים את אורות הכפר ובטוחים שכבר הגענו, אבל מסתבר שהרפתקאותינו להיום, עוד לא הסתיימו.
האורות נראים קרובים אבל בחשיכה אנחנו מתקשים למצוא את הדרך בין הטרסות והוואדיות. נראה שכמה שאנחנו מנסים להתקרב, הדרך היחידה רק מרחיקה אותנו. לבסוף, למרבה המזל אוטובוס חולף מגלה לנו שאנחנו בעצם מרוחקים רק כמה עשרות מטרים מהכביש, ואנחנו חותכים דרך השדות והתעלות, נעזרים בפנס, שהבאנו איתנו למרבה המזל, ועולים על דרך המלך לכפר. מגיעים למלון על רגליים מתנדנדות, כשכבר תשע בערב. כבר מרחוק אנחנו מבחינים בריכוז חשוד של אנשים ליד הכניסה למלון, מסתבר שכלנית, שראתה שהחשיכה יורדת ואנחנו מתמהמהים לבוא, הספיקה כבר להעמיד חצי מהכפר על הרגליים, ולארגן משלחת הצלה שרק חיכתה לפקודתה לצאת לדרך, וכל זאת בעזרת המלים הספורות שהיא יודעת בספרדית... כאן מתרחשת הפגישה המרגשת, ואחרי שכולם מתפזרים, אנחנו הולכים לישון עייפים וכואבים.
מופע הקונדורים
בבוקר המחרת אנחנו משכימים קום כדי להספיק להגיע לפגישה עם הקונדורים שאמורים להגיע בין שבע לתשע בבוקר. לרוע המזל נראה שיש עוד הרבה תיירים שחשבו על אותו רעיון ואנחנו לא מצליחים לתפוס מקום באוטובוס של שבע, בעוד אנחנו עומדים בכיכר ותוהים מה לעשות והנה נעצרת ליד הכיכר משאית ריקה. שנייה של התאוששות, וכל התיירים שנותרו בכיכר מסתערים בריצה על המשאית, מטפסים לתא המטען הפתוח, ומקפצים כל הדרך ל- Cruz del Condor, כאשר כל אחד מנסה למצוא את התנוחה שבה ירגיש הכי פחות את הטלטולים האלימים. נעמדים על שפת התהום, ויחד עם עשרות התיירים שלצידנו, אנחנו מחפשים קונדורים. לאחר כחצי שעה של המתנה מייגעת, הם מתחילים להופיע. אחד אחד הם צצים מתוך התהום, ונוסקים במעגלים, הם חולפים מעלינו, מספיק קרוב כדי שנבחין בבירור בטבעת הבהירה שסביב לצווארם, אחד מגדיל לעשות, ומשתין בדיוק כשהוא חולף מעל קבוצת תיירים, לקול שאגות הצחוק של השאר. בקיצור, אנחנו מרוצים בהחלט מהמופע שקיבלנו.
העיר Puno והאיים המלאכותיים
חוזרים לארקיפה וממשיכים לעיר Puno שעל שפת אגם Titicaca. בספר כתוב שפונו היא בירת הפסטיבלים של פרו, לכן כנראה שלא לגמרי במקרה, אנחנו מגיעים בדיוק ביום של פסטיבל. המדרחוב והכיכר המרכזית עמוסים קהל שעומד וצופה במצעד של רקדנים ונגנים וכמובן, התלבושות הזוהרות והצבעוניות הבלתי נמנעות. אחרי ששבענו מהרעש וההמולה, אנחנו נוסעים לחוף האגם כדי לבקר בספינת מלחמה ישנה בשם "yarari" שנבנתה באמצע המאה ה-19, וכיום היא משמשת כמוזיאון צף. זה לפחות מה שאנחנו יודעים לפני שאנחנו מגיעים לספינה.כאן הדברים מתבררים כשונים מעט ממה שחשבנו. קודם כל, כשהשומרת בכניסה לספינה רואה אותנו היא "הולכת לשאול את הקפטן". ממתי יש קפטן בפליאה קלה אנחנו עולים לסיפון ומשם מובלים לבטן הספינה, כאן אנחנו פוגשים את הקפטן המדובר, הוא מתנצל שאינו לבוש מדים, מקבל את פנינו בלבביות. עוד לפני שאנחנו מספקים להבין מה הולך, הוא כבר שקוע בהרצאה נלהבת על נושאים מגוונים, החל מההיסטוריה של הספינה "שלו" (שעליה הוא מדבר ברגש רב) וכלה בהיסטוריה של העולם כולו (שגם לגביה יש לו דעות מוצקות).
כיוון שאנחנו מישראל, משתדל הקפטן משתדל לתת דוגמאות שקשורות למזרח התיכון כלומר גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל גם מצרים העתיקה. הוא משלב בדבריו שאלות לבחינת הקהל (כלומר שלושתנו) בקיצור, טיפוס.קשה קצת לעקוב אחריו, עם כל הקפיצות המחשבתיות, אבל אנחנו מצליחים להבין שאת הספינה הזמינו הכובשים הספרדים מהאנגלים, בתקופה שבה, באופן רשמי, פרו כבר השתחררה מהכיבוש הספרדי. היא הועברה באלפי חלקים מאנגליה לחופי פרו ומשם לפנים הארץ לאגם טיטיקקה, וכאן נבנתה. המבצע כולו ארך שנים, ואף שהיתה מהמתקדמות שבספינות המלחמה שבתקופתה, הרי עד שהושלמה הבנייה, הספרדים כבר איבדו לגמרי את אחיזתם בפרו, והספינה ננטשה באגם. היא הוחזרה למצב שמיש אחרי עשרות שנים, על ידי חיל הים הפרואני, ומכאן התגלגלה לידיו של הקפטן שלנו, שמטפל בה כבר עשר שנים. הוא גם דואג להוציא אותה מדי פעם לטיולים, כדי שהיא לא תאבד את הכושר. התוכנית שלו היא להפוך אותה לכלי תחבורה פלצני לתיירים באגם, והוא אף מצא משקיע לכל השיפוצים הדרושים. הוא עושה לנו סיור בחדר המנועים, עם מנוע הקיטור העתיק והיפהפה ששמור כמו חדש ("היחיד מסוגו עם 4 בוכנות", הוא מספר לנו בגאווה). אחר-כך אנחנו עולים לגשר עם הגה העץ הגדול, כמו בסרטים הישנים. לבסוף אנחנו יורדים מהספינה מבולבלים מעט אבל נלהבים.
ביום למחרת אנחנו עולים על ספינה רגילה ומודרנית לחלוטין שלוקחת אותנו לסיור בין האיים באגם. מסתבר שיש איים טבעיים ויש איים מלאכותיים. המלאכותיים הם איים צפים, שנבנו משכבות של מעין במבוק מיוחד שצומח באגם. האי הראשון שמגיעים אליו הו אימלאכותי. זהו איון קטן שחיות עליו כ-15 משפחות. מדובר ממש בעולם של קש - הרצפה עשויה קש, הבתים עשויים קש, הסירות עשויות קש, וכמובן שגם המזכרות, שמוצעות לנו למכירה, מיד כשכף רגלינו דורכת על האי, עשויות קש. האנשים, לעומת זאת, עשויים בשר ודם. קשה לנו קצת לדמיין איך אדם חי חיים שלמים בעולם הקש הזעיר, אבל כנראה שאפשר. הם נראים שונים מעט מהפרואנים שעל היבשה, כהים יותר וגם שפת האם שלהם אינה ספרדית אלא "איימרה", השפה של תרבות הפרה-אינקה שחיה באזור. מסתבר שהאיים הזעירים ממש צפים רק בעונה הגשומה, כשפני המים גבוהים, ואז משתמשים בענפים ארוכים כדי לעגן אותם לקרקעית הנהר, כך ש"האי" לא ימצא את עצמו בבוקר בפונו או בבוליביה (זוהי אחת הבדיחות הקבועות של המדריך). בעונה היבשה האי צמוד לקרקעית הנהר. חמש דקות של שיט מביאות אותנו לאי קש נוסף מתוך הקבוצה של כמה עשרות איים צפים שיש בנהר. האי הזה נראה כמו העתק מדויק של קודמו פרט לכך שכאן יש ביתן קש של דואר וביתן קש של טלפון ציבורי. שמשמשים את כל דיירי קבוצת האיים.אחרי שאנחנו ממצים את המשחקים של לקפוץ וליפול על רצפת הקש הרכה, אנחנו ממשיכים בשיט של כמה שעות עד לאי (הטבעי) amuntani. במהלך השיט מתברר לנו שגם באגם יכולים להיות גלים, ואנחנו מגיעים לאי כשאנחנו ירוקים מבחילה. באי הזה אנחנו עומדים לבלות את הלילה בבית של משפחה מקומית, שתדאג לכל צרכינו, אוכל, מיטה וכפי שנגלה, גם לבוש.
המשפחה המאמצת מ- Amuntani
אחרי שאנחנו מתמקמים בבית המשפחה המאמצת שלנו, לוקחים אותנו לטיפוס במעלה האי כדי לבקר במקדשים הנמצאים למעלה. בעודנו מתנשפים ותוהים לעצמנו למה היו חייבים להקים את המקדשים דווקא בנקודה הגבוהה ביותר על האי, אנחנו נזכרים גם שבכל זאת, אנחנו נמצאים כרגע בגובה של כ-4000 מטר ושאגם טיטיקקה הוא האגם "הניתן לניווט" הגבוה ביותר בעולם, כפי שכתוב בספר (יהא זה אשר יהא). מסתבר שלמעלה יש שני מקדשים לכבוד Pachamama, ו- Pachatata, אמא אדמה ואבא אדמה. אנחנו מסתפקים בלבקר את אבא. האמת שאבא נראה מתפורר משהו, אין לו אפילו גג, אבל לפחות אנחנו זוכים לראות שקיעה יפה באגם, ואז יורדים מהר למטה בקור שמתחיל להתגבר. למטה מחכה לנו האמא המאמצת שלנו והיא לוקחת אותנו הביתה לארוחת ערב פשוטה בתוך המטבח המחניק מעשן של המדורה המשמשת לבישול.
במטבח מתרוצצים כמה חזירי-ים, וכפי שאנחנו חוששים, מסתבר שהם אכן מהווים חלק מתכולת המזווה. למרבה המזל, אנחנו לא זוכים לראות אותם על הצלחות שלנו. בינתיים אנחנו מתחילים להתיידד עם שוכני הבית ובעיקר עם הילדים שאותם אנחנו מציידים במלאי של אגוזים ופירות שמתקבלים בהתלהבות רבה. כפי הנראה אלו אכן מהווים מצרכים נדירים על האי המבודד, ובערב מפגישים את כל הקבוצה לחגיגה בסגנון מסורתי. האמא המאמצת מלבישה אותנו, הבנות, בבגדים כמו שלה ושל שאר הנשים שראינו באי (מלבישה אותנו פשוטו כמשמעו, כי אנחנו לא כל-כך יודעות מה לעשות עם כל החוטים והשרוכים) עם חצאית מרובת שכבות, וחולצה לבנה רקומה, וחגורה רחבה שמהודקת גבוה כמו מחוך, אנחנו מרגישות ממש כמו בובות, גדולות ומסורבלות. לגברים באי אין תלבושת מסורתית מיוחדת, ולכן אודי נאלץ להסתפק בפונצ`ו גדול ושעיר.
האמא המאמצת שלנו, יחד עם אחותה הקטנה בת העשר לוקחת אותנו למסיבה. כאן מחכה להקה קטנה שמנגנת מוזיקה מסורתית מקפיצת חצאיות. מי שאינו קם לרקוד בעצמו, מובל כלאחר כבוד על-ידי המשפחה המאמצת שלו. האמא המאמצת שלנו רוקדת כאילו כפאה השד, אבל האחות הקטנה, לעומת זאת, מקפצת איתנו בהתלהבות אמיתית. אחר-כך מובילים אותנו החוצה לרקוד במעגל סביב מדורה קטנה שממוקמת על הרחוב. באי הקטן הזה הרי לא ממש קיים המושג של כלי רכב, בקיצור, אירוע תיירותי משהו, אבל חביב. למחרת אנחנו נפרדים מהמשפחה המאמצת שלנו, אנחנו עוד מספיקים להשתתף במשחק של הילדים הקטנים כשהם תופסים מחרשה ומושכים אותנו לאורך השדה - מנסים להתנהג כמו מבוגרים...
שטים לאי האחרון בסיור - אי בשם Taquile, במבט ראשון הוא נראה בדיוק כמו קודמו - אותן טרסות עם שדות קטנים ואותם בתי חימר פשוטים. במבט קרוב יותר מגלים שבכל אי התפתחה תרבות שונה מעט. בטקילה גם לגברים יש לבוש מיוחד, הכולל גם מעין מצנפת מצחיקה, שמסתבר שהמקור שלה הוא דווקא בקבוצה שהגיעה מקטלוניה שבספרד. ומפתיע לא פחות שאת אותה המצנפת סורגים הגברים עצמם. באי הזה מסתבר שהסריגה נחשבת לתפקיד גברי, ואנחנו רואים גברים עומדים בכיכר המרכזית או הולכים בשבילים וסורגים במיומנות מרשימה, כמעט בלי להסתכל. עוד פעם טיפוס בלתי נמנע לראש האי כדי לראות הריסות, ויורדים חזרה לסירה שמחזירה אותנו בשלום לפונו. הפעם כולנו כבר למודי ניסיון, מסממים את עצמנו בדרממין, ומנמנמים לנו כל הדרך חזרה.
