בוקר שמשי בדיו
אני אוהב את השמש של אמצע דצמבר. ליטופי הקרניים הופכות לעיסוי של ממש בשעה שאני רוכב על האופניים שלי מהעיירה אל הכפר. שרירי הכתפיים מתחממים, ואם היה לי חלום רע בלילה, אני יכול להרגיש את הכאב והמתח מתאדים לאט לאט ומתפוגגים לערפל שמתפזר ברוח, שמביא איתו היום. בדרך אני עובר ליד ביתם של אדון פרנסיסקו דה קרוז והגברת אלינה גומז דה מלו. למעשה, אני לא חייב לעבור דרך הבית, זה אפילו מאריך לי קצת את הדרך, אבל אני לא יכול להתאפק. הריחות שעולים מהמטבח תופסים אותי עוד בסיבוב של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי ובקטע הדרך הזה אני מדווש לאט בכוונה, כדי להתענג, עוד רגע, על אותם ניחוחות משכרים.
בבוקר אני מריח קודם כל את הלחמניות הקטנות המרובעות שעכשיו יוצאות מהתנור, ואחר כך את הקפה הטרי שמתבשל במאקינטה, אותה הביא להם במתנה ניקולא המשוגע, מאיטליה- מולדתו. אני יודע שבעוד שעה תצא הגברת אלינה לשוק, עם סל משובץ בידה, ותבחר את הדגים הטובים ביותר, את החסילונים השמנמנים ביותר ואת הירקות הטריים ביותר, כדי להכין מהם סעודת מלכים לכבוד האורחים שיבואו בשעת ארוחת הערב. אני מקווה שאולי דג שהעלנו בחכתנו הלילה, ימצא את דרכו אל הסל של דונה אלינה ומשם אל מחבתו של סניור דה קרוז. בשבילנו זה יהיה כבוד גדול
קצת לפני הזריחה, כאשר אנחנו אוספים את הרשתות, אני מחפש בעין את הדגים היפים ביותר ולוחש להם: צר לי על שלקחנו אתכם מן הים, אבל אם יהיה לכם מזל היום, אתם תפרדו מהעולם הזה מכוסים ברוטב עדין של שום ושמנת ומעט מיץ לימון, וזה ידידיי, מוות מפואר כמו מותו של שור בידי אלוף המטאדורים ב"ארנה אולימפיה" של ליסבון. לפעמים איזה דג מחזיר לי מצמוץ קצר, כמו אומר: הבנתי ואני מוחל לך. הוא יודע שלא קל להיות דייג ואני יודע שלא קל להיות דג.
לא קל להיות דייג אבל אלה הם חיי, וכך אני מכיר ואוהב אותם. אני הולך אל הים ושב מן הים ורק על זה אני צריך להיות אסיר תודה.
בדרך הביתה אני עוצר אצל דוכן הקוקוסים והמוכר שואל אותי "מה נשמע אחינו?, איך היה הדיג?" - "היו ימים טובים יותר, ועוד יהיו ימים טובים יותר" אני עונה לו. תמיד אותה שאלה וכמעט תמיד אותה תשובה. כמעט תמיד כי לפעמים אני נתפס לדכדוך. את הבקרים אני מעביר בנמנום על הערסל בצל עץ הבננה שבגינה. אני לא אוהב לישון, החיים מזמזמים סביבי בשיא חיותם בשעות שהכל עוד רענן וחדש ואל תוך הגוף מתגנבת עייפות, שיש אומרים עליה שהיא שישית מיתה, ולכן אל תוך הגוף שלי מתגנב חשד שמא לא אתעורר. אבל הגוף דורש את שלו ועם הגוף אסור להתווכח. כי כשהגוף לא מרוצה גם הנפש לא מרוצה.
לפני שאני נרדם אני שומע את צעדיה של אמי כשהיא חוזרת מהפוג`ה בכנסיית מריה הקדושה של הרפואות, ששם היא מניחה פרחים רעננים מדי בוקר, מציירת טיקה על מצחו של ישו התינוק שמתערסל בזרועות אימו, מנשקת את כפות רגליה של מריה ומדליקה נרות, מקלות של קטורת ריחנית.
אמי איננה נוצרייה אבל צר לה על בדידותו של התינוק המסכן בכנסייה העזובה, ששנים לא ביקר בה כומר ושעכשיו גרים בה לבדם, ניקולא המשוגע ופאקו הקטן. בלילות סערה סחופי רוח, כאשר לא יוצאים לים, או בימים מיוחדים של חג ואבל, אני עולה לכנסיה הישנה למגינת ליבה של אמי. היא איננה אוהבת את זוג הנוכריים הללו, אבל אני דווקא כן. כשאני בא, תמיד יש חגיגה. ניקולא המשוגע צועק "במבינו!" ומחבק אותי חיבוק חזק חזק שלא הולם את גופו הדקיק, ואני מרגיש את העצמות שלי מתפוצצות ממש. פאקו מחייך אליי את חיוכו השקט, בשבילי יש לו חיוך מיוחד. הוא מוזג לי כוסית של רום ורומז לי להתישב.
דמויות וסיפורים
פאקו הקטן הוא גבר ענקי שגופו עטור כתובות קעקע מימי בית הכלא הספרדי, שערו שחור וצפוף וחיוכו חושף זוג גומות חן, שרוב הזמן מתחבאות בלחיים, ושורה של שיניים לבנות. את השיניים שלו קבל פאקו מרופא צרפתי שגר בהרי הפירנאים, אחרי שאת שלו הפסיד בהתערבות עם ההרואין. הוא חושב שהוא ניצח כי כבר 15 שנה שלא נגע בסם, ומכל חבריו הישנים רק הוא עדיין חי, אבל אני חושב שגם להפסיד את השיניים זו עסקה מפוקפקת ביותר, ולכן אני אפילו לא לועס פאן.
גם אני וגם פאקו דברנים קטנים מאוד ומשאירים את הבמה לניקולא המשוגע, שהוא קשקשן גדול. בזמן שהוא מכין לנו פסטה עם רוטב בסגנון של ורונה (העיר בה נולד ובה מתו רומיאו וג`וליה), אנחנו מרוקנים בקבוק של רום ומאזינים לסיפוריו. הוא מספר לנו על הנשים שאהב וששברו את ליבו, "אל דיאבלו" הוא קורא להן. "לעולם אל תסמוך על אישה במבינו, ברור?" הוא שואל בקול תקיף. אני מהנהן בראשי כי אני יודע שעם ניקולא פשוט חבל להתווכח, אבל בפנים דווקא לא היה אכפת לי שתהיה לי מישהי כזאת, שתסמוך עלי ושאני אסמוך עליה.
אחר כך הוא מספר לי על ארצו שלו ועל ארצו של פאקו, על הנדודים ועל הכנופיות ועל האוכל ועל המוסיקה. לפעמים הוא מספר לי על ארצי שלי. גילו כפול מגילי ואולי אף יותר, כי הוא נראה צעיר מכפי שנותיו, ויש לו סיפורים על המקום הזה עוד מלפני שנולדתי. הסיפורים שלו שונים מהסיפורים של זקני העיירה. אלה מספרים או אמת או שקר, אבל ניקולא מספר קצת מזה וקצת מזה, ובעיקר דואג להגזים כהוגן כי הוא יודע שמה שבאמת חשוב בחיים זה להנות. את הלילות האלה ניקולא תמיד מתחיל בהבטחות על יציאה לרובע הזונות בעיר שנמצאת על היבשה, מעבר לגשר הארוך, ועל לילה של התהוללות בלתי פוסקת. אבל אחרי שתי צלחות פסטה ועוד בקבוק של רום וכמה כוסיות של פורטו שהגיע במשלוח האחרון מגואה, העפעפיים שלו נעצמים, זוג וילונות כבדים על חלונות כחולים, והראש שלו נשמט על החזה.
אני מפנה את הכלים ופאקו מעשן בשקט עוד סיגריית "בידי". אחר כך הוא מרים את ניקולא בזרועותיו הכבירות ולוקח אותו לחדרו. עם הגב אליי הוא עוד מפטיר "צ`או במבינו" ונעלם בחשכת הכנסייה. אני מכבה את האור במטבח ויוצא אל הלילה. להביט בענני הסערה שהעניקו לי כזאת חופשה קצרה. אצלינו הסערות אף פעם לא נמשכות יותר מלילה אחד.
כשאני מקיץ מנימנומי הבוקר אני מקפל את הערסל, קופץ על האופניים ופונה לכיוון המזח. שני תוכים ירוקים מלווים אותי עד חצי הדרך, וממרחק אני רואה להקת ציפורים לבנה שחגה במעגלים מעל בריכות הדגים. לפעמים הציפורים שקופות ואי אפשר לראות אותן ואז לפתע הן מופיעות שוב ומנקדות את השמיים הכחולים כהים, בלובנן.
בדרך אני עובר על פני תהלוכת חתונה עליזה, המתופפים צועדים ראשונים ואחריהם כמה שיכורים מפזזים, הנשים במלבושן הצבעוני מחייכות אלי בעוברי על פניהן. אינני מכיר את החתן ואני לא יודע אם פניהם מועדות לכנסיית פאולוס הקדוש או אל מקדש גאנגשוואר שעל שפת הים. כך או כך - שיהיה במזל.
במזח אני פוגש את חבריי שהתעוררו גם הם לא מזמן, ועכשיו הם מכבדים את עצמם במנה של שרימפס ברוטב שום וג`ינג`ר. אני מצטרף, ואחרי עוד לגימה אחרונה של ליקר קוקוס, אנחנו פונים להטליא את הרשתות ולהתייעץ עם הזקנים בקשר לאזור הדיג המומלץ להלילה.
גופאל, שכולם כאן קוראים לו "סבא", אומר שהוא מריח משהו טוב שמגיע מכיוון הפורטי דו מאר, ואנחנו מבטיחים לו שאם יהיה לנו דיג מוצלח נעבור דרכו בבוקר ונזרוק אצלו כמה סרטנים, אותם הוא אוהב ליבש בשמש ואחר כך לאכול עם לחם ומלח. האמת היא שאני לא אוהב לדוג באזור הפורטי דו מאר. מספרים שבבית הכלא הנטוש, המוקף ים מכל צדדיו, עוד מסתובבות שתי רוחות רפאים. אחת של שומר המגדלור, שהאינקוויזיציה דנה אותו לתלייה בעוון אהבתו לאשת איש, ואחרת של הספר ששיסף את גרונו של איש האינקוויזיציה ביום האחרון של השיווראטרי, בשנת מותו של הקדוש פרנסיסקו ז`אבייר. את רוחות הרפאים אף פעם לא ראיתי, אבל פעם אחת ראיתי אור עולה מהמגדלור העתיק שבמבצר, ולמגדלור אין איש עולה מאז אותה תלייה אומללה.
מהמזח אני הולך לשוק ומשם למלון "מוזמביק" הסמוך לבקר את אחותי שעובדת שם כחדרנית. אני יוצא משם עם סל מלא בשאריות של ארוחת הצהרים שבישל גיסי, טבח במלון, וממשיך אל מעבר לרובע המוסלמי דרך הסמטאות הצרות והבתים הישנים שהרוח מקלפת מהם את הטיח שנה אחרי שנה, נותנת להם מראה מצולק ורב שכבתי כמו על פלטה ישנה של צייר.
מתחת למרפסות עטורות העציצים אני חושב לעצמי איך היה בוודאי כל כך שונה לחיות פה לפני סילוקם של הפורטוגזים. פעם שאלתי על כך את סבא גופאל והוא אמר: "תאמין לי ילד, פה שום דבר לא משתנה, הכל נשאר אותו דבר וישאר אותו דבר". ובעצם מה כבר יכול באמת להשתנות בעיירה שלנו?
אני מגיע אל נאגאר סת` האבלי (Nagar Seth Havelli), ביתה הישיש של סבתי הישישה שעומדת על כך שאבוא אליה לפני כל יציאה אל הים. היא ממלמלת ברכה בסנסקריט, מציירת לי טיקה כתומה על המצח ומבקשת מהים שישיב אותי אליה בשלום. "את הבן שלי לקחת, אז את הנכד בבקשה תשאיר. לא טוב להיות יותר מדי רעב". .. "יהיה בסדר סבתא" אני אומר לה, אבל שנינו יודעים שכשמדובר בים אף פעם אי אפשר להיות לגמרי בטוחים.
לפנות ערב אני נפגש עם החבר`ה אצל ג`ורג`, השומר של כנסיית סנט תומאס. שם הוא זורק מדי ערב כמה נתחי טונה על האש. אצל ג`ורג` תמיד שמח. האנשים דואגים לחמם את ליבם בעזרת לגימה של וויסקי, רכילות עסיסית, בדיחה מהסוג הלא צמחוני ודג שנצלה על הגריל. לפנינו עוד לילה ארוך על פני הגלים הקרים ויש לדעת איך להשמר מפני העייפות ורגעי הבדידות. אם לא נשמן היטב את החיוכים, סופם שיחלידו, יתפוררו ויעלמו.
כמדי ערב בשעת השקיעה אנחנו יורדים אל החוף. אני מצוייד באולר שוויצרי, בנאמנותם של חברי ובפחד בריא מפני הים, וכשאנחנו משחררים את החבל ודוחפים את הסירה אל תוך הגלים שמתגבהים מולנו אני חושב לעצמי: אלה הם חיי - אני הולך אל הים ושב מן הים, ועל כך בלבד עלי להיות אסיר תודה.
לתחילת הכתבה
הרחבות וטיפים
- ביתם של אדון פרנסיסקו דה קרוז והגברת אלינה גומז דה מלו: משמש כמסעדה ביתית מקסימה בשם Heranca Goes. זה הבית הראשון מצד שמאל כשיוצאים מהכניסה האחורית של כנסיית סנט תומא. כל ערב מגישים שם בסלון הבית, ארוחה של 8 מנות: אורז, סלט, פשטידה, וסוגים שונים של דגים ופירות ים. התענוג עולה 150 רופי (בלי שתיה) ושווה כל פרוטה. בבקרים מגישים כאן יופי של ארוחות בוקר. לארוחת הערב כדאי להזמין מקום יום מראש. [email protected]. טלפון: 253851 (02875)
- כנסיית פרנציסקוס הקדוש מאסיזי: כנסיית פרנציסקוס הקדוש מאסיזי משמשת כיום כבית חולים ממשלתי, ולשם כדאי לפנות במקרי חירום רפואיים.
- הלחמניות הקטנות המרובעות: את הלחמניות הקטנות המרובעות קונים במאפיות שברובע המוסלמי. כל אחת עולה רופי אחד והן הולכות מצוין עם כל דבר. ``לחמניה`` בהינדי - ``פאו`` (Pau).
- השוק של דיו: השוק נמצא ליד לשכת התיירות ותחנת הריקשות. יש שם פירות וירקות וכדאי לדעת שהוא נסגר בסביבות השעה 13:00 אם איחרתם - יש דוכן של אשה אחת ממערב למסגד, ואפשר למצוא שם את רוב הירקות הבסיסיים.
- כנסיית מריה הקדושה של הרפואות: כנסיית מריה הקדושה של הרפואות נמצאת בכפר פודאם (Fudam) בערך 2.5 ק``מ מדיו-טאון והיא היום גסטהאוס שקט, מיוחד ונידח עם חדרים משותפים וחדרים זוגיים, עם או בלי מקלחת בחדר. יש גם מטבח שאפשר להכין בו כל מה שרוצים (רק תביאו מצרכים) ללא תוספת תשלום. 100 רופי בדורמטורי, 200 רופי לחדר בלי מקלחת ו-300 לחדר עם. מומלץ ביותר למי שאוהב שקט.
- רום, וויסקי, פורטו, בירה ועוד: כל מיני סוגים של משקאות אלכוהוליים נמכרים בזיל הזול בכל רחבי דיו. ואם התגעגעתם זו סיבה טובה להגיע (בקבוק KingFisher 650 מ``ל עולה 30 רופי).
- המזח בדיו: במזח שממול לתחנת הריקשות יש שורה של דוכני מזון מהיר. מאורז ונודלס בסגנון תאילנדי ועד דגים ושרימפס. זה יותר זול מלאכול במסעדות, אבל גם פחות טעים.
- ליד בריכות הדגים שליד הפניה מהכביש הראשי אל הכפר פודאם, ישנו מגדל לצפייה בציפורים. מי שבעניין, זה יכול להעביר בכיף כמה שעות במיוחד בבוקר או בערב.
- כנסיית פאולוס הקדוש: כנסיית פאולוס הקדוש היא הכנסייה היחידה בדיו שעדיין פעילה ושווה לבקר בה, במיוחד ביום א`.
- מקדש גאנגשוואר: מקדש גאנגשוואר עם השיווה לינגאם שיושב ממש על המים הוא מקום שליו שאותי הפתיע בשילוב המוזר בין חוף הים לפוג`ה הינדית.
- שרימפס ברוטב שום וג`ינג`ר במסעדת Apana היא מנה מנצחת, במיוחד בשילוב עם פולאו ירקות.
- המגדולר והמבצר בדיו: אל המגדלור שבמבצר ניתן לעלות תמורת 2 רופי ולקבל תצפית נהדרת. המבצר עצמו בהחלט שווה שוטטות - הכניסה בחינם.
- מלון מוזמביק: הוא רק עוד מבנה יפה. אם אתם כבר נמצאים בשוק, שווה להרים לשנייה את העיניים.
- ברובע המוסלמי שנמצא מסביב למסגד אפשר למצוא את כל מצרכי המזון, אם במקרה אתם מבשלים. משמן, מלח ופלפל ועד משחטת עופות שעושה את זה ``הלאל``, אפילו שמעתי על ישראלי ששחט שם בעצמו ויצא לו כשר. הסמטאות הצרות והמקסימות, הנמצאות מדרום לרובע המוסלמי, שוות כמה שעות של שיטוט. פשוט תלכו לאיבוד ותרגישו איך יצאתם לרגע מהודו והגעתם לאזור דמדומים פורטו-הודו.
- Nagar Seth Havelli: הוא הבניין הכי מרשים באזור הסמטאות וגם הרחוב שבו הוא נמצא יפה במיוחד. הוא מסומן על המפה שאפשר לקנות בלשכת התיירות תמורת 10 רופי, ויש גם קצת שילוט ברחובות, לא לפספס!!!
- כנסיית תומס הקדוש: משמשת כמוזיאון וכגסטהאוס. בשונה מהכנסייה בפודאם כאן יש הרבה יותר ``אקשן`` גם בגלל המיקום המרכזי וגם כי כל יומיים עורכים כאן ברביקיו שעולה 100 רופי ומושך אליו תיירים מכל רחבי דיו.
