גוואטמלה - ארץ הקשת בענן - חלק א'

עדיין אינני מעכלת את אשר עבר עלינו בתקופה האחרונה. לילותינו הארוכים (בגלל קשיי ההסתגלות של המעבר בין יום ללילה) מחזירים אותנו לאנטיגואה היפה, לחצרות הנסתרות אשר אחת יותר יפה מהשנייה, לצבעוניות המרתקת, לשווקים, לשטיחי הסמנה סנטה, לבתי הקפה, לשמאנים ולמאשימון, לאגם אטיטלן והרי הקוצ`ומטנס עם הערפילים והעננים המופלאים, אשר לעתים הם מעלינו, ולעתים, כאשר אנו מעפילים לגובה, הם שטים מתחתינו ויוצרים מחזות דמיוניים. אנחנו חוזרים גם לכפריים הנחמדים הבורחים מאתנו, ובעיקר ממצלמותינו, ולאט לאט מתקרבים, וכאשר רואים את דמויותיהם במסכי המצלמות פורצים בצחוק קורע לב, מכסים את פניהם ולאט לאט מציצים ואזי פורצים שנית בצחוק, לבתי המלון המדהימים -; גם באנטיגואה, גם באטיטלן ואפילו יותר בביוטופ ובקנדלריה, לחברותא הנפלאה בג`יפים עם מכשירי הקשר והצחוקים וההרצאות המאלפות בדרכים ועוד ועוד.

אז בואו נתחיל מההתחלה. 40 שעות מפרידות בין ביתנו בתל אביב לבין גואטמלה סיטי - טיסות ארוכות, המתנות בחניות ביניים, היכרות עם 8 המטיילים הנוספים ועוזר המדריך אשר יהיו שותפינו בימים הקרובים, סיור קצר במקסיקו סיטי והנה סוף סוף אנו נוחתים בנמל התעופה של גואטמלה סיטי. כאן אנו פוגשים לראשונה את עדי אופנהיים שיהיה האבא והמדריך הרוחני שלנו למרכז אמריקה ולגואטמלה בפרט. אהבה ממבט ראשון, אשר תוך זמן קצר מתברר כי יש לה שורשים בעבר. עדי הוא בן כיתתה של בתנו ואנו נזכרים בסיפוריה הפיקנטיים ובנגינתו בטקס הסיום של התיכון. התכוונו בכלל לערוך טיול פרטי בגואטמלה בסיוע ברק אפיק, בעל חברת ברק אפיק מרמת השרון, אשר ארגן לנו בשנה שעברה את הטיול המופלא לדרום אמריקה אך הוא שכנע אותנו להצטרף לדרך טיול חדשנית בגואטמלה, המשלבת טיול רגיל (נסיעות, הליכות, שייט וכו`) עם טיול גיפים אשר מטרתו מסע גם לאזורים וכפרים שכוחים אשר כמעט לא תוירו עד כה.

לתחילת הכתבה

שעות אחר הצהריים, שעה קלה מנמל התעופה, ואנו באנטיגואה. שנים שמענו סיפורי אהבה לעיר מחברינו עדה וזאב אשר התגוררו שם כמה שנים והנה אנחנו כאן, בלב העמק המוקף הרי געש, באחת הערים הקולוניאליות הכי יפות שיש, כולה מרוצפת אבן, רחובותיה סדורים בשורות. ועוד במלון היפה ביותר -; קאזה סנטו דומינגו. בעבר היה זה מנזר דומיניקאני שחלקו הגדול חרב ברעידות אדמה והיום זה מלון בוטיק יפהפה אשר העתיקות החרבות הן חלק מהתפאורה שלו. המלון מהווה אתר עליה לרגל לאלפי התיירים אשר באים ליהנות מחמדותיו, מהמוזיאון המיוחד הקיים בו ואם לא ללון אז לפחות לאכול בו ארוחה אחת. לעת ערב דולקים נרות לאורך כל המעברים והאכסדרות ומוסיפים נופך של מסתורין.

התרעננות קצרה ואנו יוצאים לעבר סמטאות העיר בהן כבר עמלים על הכנת שטיחים ראשונים. הגענו לכאן בתאריך המיוחד הזה, כי בימים הבאים מתקיימות כאן חגיגות הסמנה סנטה. מדובר בחגיגות דתיות הנערכות בעולם הקתולי בתקופת חג הפסחא ומציינות את השבוע האחרון בחיי ישו - השבוע הקדוש המתחיל מכניסתו לירושלים ביום ראשון, כאשר הוא בא וניפץ את הדוכנים והביא את תורתו ועד הסגרתו, צליבתו, המוות והיום הראשון שהוא חוזר לחיים. ישו מבחינתם הוא בן השמש ולכן חוגגים את הסמנה סנטה. כאן, באנטיגואה, החגיגות הן היפות ביותר ובמיוחד השטיחים המיוחדים הנבנים על ידי התושבים לקראת האירוע. את רוב השטיחים יתחילו להכין מחר אבל כבר היום יש ניצנים ראשונים וברחוב כולם עוסקים בהכנות. רוב השטיחים נבנים באמצעות שבלונות מיוחדות לתוכן מפזרים נסורת צבעונית לפי דוגמה מעוצבת. מי שיש לו כסף מזמין אמן. המשפחות העשירות משלמות לאמן כ-10,000 קצאל (קצאל שווה ל- 3 שקלים). המשפחות שאין להן כסף משתמשות במחטי אורנים ופרחים. בכל מקרה יש לשלם והרבה לרשויות על עצם האפשרות לבנות שטיח ברחוב.

למה שטיח? הפרחים אצל המאיה הם אמצעי פולחן. השטיח נפרס לכבודו של ישו ורק הבמה שעליה הוא מובל מורשית לדרוך על השטיח. הרציונאל של הריסת השטיחים -; בגלל הטבע. הר הגעש, רעידות אדמה, התפרצויות אש, הכול נהרס, אז גם השטיח הכי יפה שאני עובד עליו נהרס. כי זו דרך החיים שלי, הכול רגעי וזמני.

 אנחנו ממשיכים לעבר הפלאזה המרכזית, פלאסה דה ארמס או פלאסה מיור (בעבר נקראה פלאסה ריאל) והקתדראלה. זוהי אחת הכנסיות הגדולות שהקימו הספרדים באמריקה הלטינית, נחרבה ברעידות אדמה וחלקה הגדול לא שופץ עד היום. כבר חושך בחוץ, והקתדראלה המוארת עם המבנים הדו קומתיים הנמצאים סביב הכיכר ומוארים גם הם מרשימים ביותר. הפלאזה היא ליבה של העיר וממנה יוצאים הרחובות כמו העורקים מהלב. המבנים מסביב הם מבני השלטון של העיירה ומבנים מסחריים. בעבר היו כאן גם השופטים ובתי המשפט. אנחנו מסיימים את הערב במסעדה ארגנטינאית Ni Fu Ni Fa)), בחצר יפה ואוכל בסגנון ארגנטיני טיפוסי.

את הבוקר שלמחרת אנו מתחילים במרוץ טוקטוקים לעבר גבעת הצלב - סרו דה לה קרוז. טיפוס רגלי מתנשף במדרגות והנה אנו במרומי הגבעה, צופים על העיר. אנטיגואה -; פנינה ארכיטקטונית. כל בית עם הצבע המיוחד הפסטלי, הרעפים, הגינות המסודרות. אונסקו לקחה חסות שימור בגלל הייחוד הארכיטקטוני. העיר מסודרת כשחמט לרבעים -; זו הבניה הקולוניאלית הספרדית: במרכז, הלב של אנטיגואה, הפלזה דה ארמס, פלזה מיור. הרחוב המרכזי -; רחוב הקשת -; קיה ריאל או קיה דה ארכו. הכנסייה הרחוקה הגדולה -; כנסיית סן פרנציסקו. הבנין הגדול המרובע -; מנזר גדול של הישועים (מטפלים בחולים, האנתרופולוגים הראשונים, קרש ההצלה של האינדיאנים). היום משמש כמוזיאון ויש שם גם מופעים. הבניה הקולוניאלית הגיעה מהמוסלמים והמורים שגרו בספרד בחמולות, הקיפו את הבית בחומה גדולה עם פאטיו במרכז והחדרים מסביב ועם חלוקה לבלוקים (בספרדית קואדרה). אתה הולך בבית וכל פעם מגלה עוד פאטיו. כל החיים התנהלו בפנים. אין בניה גבוהה.

 את העיר מקיפים 3 הרי געש: הר הגעש אגואה -; היום לא פעיל, מאופיין בשפם עננים קבוע ואפשר לטפס עליו. מסביב שדות מעובדים, אדמה וולקנית, טובה לעיבוד - בעיקר שדות קפה. מצד ימין שני הרי געש: פואגו -; משמעו אש- עדיין מעשן אקטיבי, ואקטננגו -; כבוי. הם מחוברים אחד לשני (לא רואים אותם מכאן). קודם האקטננגו היה פעיל ועכשיו פואגו. לא רחוק מכאן נמצא גם הר הגעש פאקיה שהוא עדיין פעיל. (לאורך גואטמלה קיימים 33 הרי געש -; הכי הרבה הרי געש במדינה אחת במרכז אמריקה). אנטיגואה, העיר שהייתה עיר הבירה השנייה של גואטמלה ידעה רעידות אדמה למכביר. בניינים נהרסו ואחרים נבנו במקומם עד שבשנת 1773, לאחר 2 רעידות אדמה שהחריבו את העיר, החליטו הספרדים להעביר את הבירה לגואטמלה סיטי. רק במאה ה-20 החלו לשפץ ולשקם את ההריסות והעיר קיבלה את צביונה הנוכחי המשלב ומשתמש בעתיקות החרבות כתפאורה לבניה בסגנון הקולוניאלי. עם זאת, בשנת 1976 התרחשה רעידת אדמה אשר לקחה אתה 40 אלף קורבנות.

הרוחות המגיעות מהאוקיינוס השקט יוצרות עננים. בגלל השקעים נוצרות מערבולות והעננים תמיד נמצאים בפסגות. מעל כל הר געש יש תמיד ענן שעומד וגם מוריד גשם. מים זה החיים. אנשים שחיים כאן, למרגלות הרי הגעש, חווים הר געש שמעשן, מתפרץ כל כמה שנים והורס הכול. הוא אמנם נותן אדמה וולקנית משובחת, שמשמעה פירות, קפה, ירקות וכו`, אך פעם בכמה שנים הוא מזכיר: אני כאן השולט, תתחילו מחדש. הר געש שגם יורק אש וגם מוריד מים וגם חורץ גורלות (חיים, בית, פרנסה-חקלאות) חייב להיות אל. ולכן עבדו אותו. מצד אחד עשו טקסים על ההרים ומצד שני שמרו מרחק כי ידעו שהדבר הזה מתפרץ.

 אנחנו באזור סובטרופי המתחלק לעונה יבשה ורטובה. מסוף אפריל עד יולי גשם אדיר המטפטף כל הזמן. ביולי משטר הרוחות משתנה ומזג האוויר מצוין. אחרי יולי מתחילות ההשפעות של ההוריקנים ויורד כל הזמן גשם חזק עד סוף ספטמבר. מאוקטובר חמים ונעים. ביערות הגשם 5000 מ"מ בשנה. כאן 2000 מ"מ בשנה. הרוח המגיעה מהאוקיינוס השקט מביאה את העננים בעיקר אחה"צ. בדרך כלל בבוקר מזג האוויר נקי. עוד רבות עסקנו בהיסטוריה של גואטמלה אך את זאת נשאיר להמשך. עכשיו אנו יורדים מההר ובעזרת הטוקטוקים המחכים לנו מגיעים לקפה פרננדו, להינפש בחצר היפה ולגייס כוחות מחודשים עם הקפה הכי טוב באנטיגואה, קפה שגדל בצל (מתחת לעצים גבוהים -; נחשב לקפה הכי טוב) ונטחן במקום.

 חוצים את הכביש ואנו בכנסיית לה מרסד- הרחמים - כנסייה של הפרנציסקנים בעלת הקירות העבים -; בגלל רעידות האדמה. היא נבנתה לראשונה ב-1545 ושוחזרה אחרי 1773. חזית הכנסייה צהובה עם עיטורים של עלי תירס, שכן מי שבנה את הכנסייה הם אינדיאנים. האלה הכי חשובה אחרי אל השמש ואל הירח היא אלת התירס -; לפי המיתוס של המאיה האדם נוצר מהתירס. לכן הם השתמשו במוטיבים אינדיאניים מוכרים להם. כמו כן בחזית נטועים פסלים של קדושים נוצרים ופרחים. מיקס אינדיאני מדהים. הצבע הצהוב -; צבע הזריחה. כאשר אינדיאני מגיע לכאן הוא רואה את המוטיבים המוכרים לו ועל כן יכול להתחבר בקלות למקום. הכנסיה מאד עשירה ועל כן הצליחה ליצור לעצמה מעמד שהתהלוכה של השבוע הקדוש יוצאת ממנה. היום נערכת כאן פעילות קדחתנית -; בונים את הבמה הענקית אשר עליה יובל מחר ישו במהלך החגיגות.

לעומת זאת בשאר הזרמים והמסדרים -; פרוטסטנטים, אווונגליסטים, ישועים, פרנציסקנים - אין תווך ואין כומר. הם מפרקים את השילוש הקדוש, וכל אחד יכול לדבר עם אלוהים בענווה. הישועים עזרו תמיד למסכנים, חקרו את המאיה, למדו את השפה והמנהגים, את המיתוסים, מחו על הרס תרבות המאיה. האוונגליסטים -; האמינו בסגנון חיים מאופק, בחוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן, נלחמו בעבדות ובאלכוהול ולמרות זאת לא הצליחו לדבר אל ליבם של האינדיאנים כי לא השכילו להבין שעליהם ללכת לקראת האינדיאנים ולאפשר להם לשלב את התרבות שלהם. הם למעשה ויתרו עליהם ואמרו להם: אין קדושים, אתם לפני האלים כמו שאתם. כיום הם מנסים להחזיר אותם אליהם. כיום יש 750 מליון קתולים באמריקה הלטינית -; הריכוז הכי גבוה, ולכן כל הזרמים בנצרות נלחמים עליהם. כיום 68% הם קתולים ו-30% מתחלק בין פרוטסטנטים לאוונגליסטים. מבחינת האינדיאנים בקתוליות יש גם את אל השמש, שכן ישו הוא בן השמש. המנהיגים האינדיאנים של זמננו מחזירים את הרטרו וכיום לומדים שפת קצואה בפרו ואת שפת הצ`יצ`ה בגואטמלה.

 אנו ממשיכים את דרכנו ברחוב הקשת -; קיה דה ארכו -; הרחוב הראשי של אנטיגואה. למעשה שמו הרשמי הוא רחוב 5 צפון, אך בגלל הקשת היפה המייחדת אותו הוא נקרא בפי כל קיה דה ארכו. בעבר הייתה כאן כנסייה עם בית ספר, והמגורים היו בצד השני של הרחוב. בכדי שהנזירים לא יעברו ברחוב, בנו את הקשת. מבעד לקשת נשקף הר הגעש אגואה והמראה כמו תמונה מצוירת. ברחוב בתים בני קומה אחת או שתיים, חזיתות פשוטות צנועות וצבעוניות. הצצה לפתחי הבתים מגלה חצרות פנימיות יפות ומלאות צמחי נוי, מטפסים ופרחים, השייכות ומשמשות למלונות, בתי קפה או מגורי משפחות. המדרכה צרה צרה והכבישים בנויים מאבנים קטנות. חנויות צבעוניות, בעיקר לממכר עבודות יד ובגדים. נשים כפריות בתלבושת צבעונית מסורתית , עם תינוק קשור לגבן ועוד אחד קטן משתרך בעקבותיהן, מנסות למכור מחרוזות, תיקים ושטיחים צבעוניים ונותנות נופך צבעוני לכל הרחוב. הנשים שהולכות עם שתי צמות משני הצדדים ועוטפות אותן סביב הראש מגיעות מהכפר סן אנטוניו פלופו אשר אל שפת אגם אטיטלן. הבנות מתחילות לארוג שם מגיל צעיר ובכדי שהשער לא ייתפס מגלגלים אותו סביב הראש. האריגים הנמכרים על ידן הם האריגים הכי טובים.

עוצרים ליד מסעדה גואטמלית. הסבר קצר על הטורטיות ועל הגישה הגואטמלית הדואלית אשר על פיה כאשר אוכלים מתוק צריך את האיזון -; חריף (מנגו עם חריף), ירקות ירוקים תמיד יאוזנו עם אדומים וכו. כל אחד בוחר לעצמו את מטעמיו ומקבל אותם חמים וטעימים לשולחנות המוצבים על הגג. את הקינוח אנו שותים ב"קלאודיה" שם מגישים לנו שיקים מפירות טריים וטעימים.

חנות ובית מלאכה לאבני ג`יד, אבן ירוקה המורכבת מהרבה אבנים מחוברות ומלוטשות, מהווים את הרקע המתאים לספר על חשיבותו של הג`יד בעולם המאיה ועל כך שמצאו מסיכה מג`יד בקבר של אח קקאו, השליט הכי גדול של טיקאל בשנת 600 לספירה. השליט היה נמדד בכמות העבודה שהושקעה בייצור המסכה. אם עבדו 20 שנה על יצירת מסכה לשליט, הרי כאשר הוא הולך עם המסכה הוא מלך העולם. בטיקאל מצאו מסכה עם כדור ג`יד בפה. כאשר אדם מת, הפה נפתח. המאיה האמינו שהרוח עוברת דרך הפה לעולם הבא. שמו אבן בפה כדי שהרוח לא תחזור. לפני שהוא עובר לעולם התחתון עליו לעבור 9 שלבים עד שהוא מגיע לאלים. ביום המתים עושים משתה אך האמירה היא "אל תחזרו, נעשה לכם משתה, אך אל תחזרו".

 למה המאיה עשו את המסכה מאבני ג`יד ירוקות? כי הם חיו בתוך הג`ונגל והאמינו שירוק הוא צבע החיים: עץ גדל, נותן אוכל, מזון. אבן הג`יד תמיד ירוקה ולא נשחקת, לא כמו העצים שצבעם משתנה. יש 24 קטגוריות של ג`יד - מבהיר ועד כהה, שמגיע כמעט לצבע סגול, וערך הג`יד עולה לפי הצבע, כאשר הצבע הסגול הכי קשה להשגה ועל כן הכי יקר. גואטמלה מאופיינת באבן הכהה שלה, קולומביה נחשבת לאחת המדינות שבהן הגימור המוצלח ביותר. האבן מקבלת את הירוקת לאחר שמצטרפים אליה מינרלים בפעילות געשית, ולעיבוד השתמשו בעבר במים ותמצית אובסדיאן (אבני זכוכית וולקאניים). כיום משתמשים באבקת יהלומים.

ברחובות כבר עוסקים במרץ בהכנת שטיחים מרהיבים, צבעוניים ופרחוניים. התוצאה המתקבלת היא כה יפה שקשה להאמין כי מדובר בסך הכול בנסורת. עם זאת לעתים השטיחים הפשוטים, העשויים מפרחים, עוד יותר יפים משטיחי הנסורת. בדרכנו לכנסיית סן פרנציסקו אנו רואים את התהלוכות הראשונות המתקיימות היום: תהלוכות ילדים הלבושים בבגדים סגולים (הצבע הסגול לקוח מבגדי הקרדינלים הקתוליים) בכל יום מתקיימות כמה תהלוכות הכוללות לובשי בגדים סגולים וכפיות על ראשם, חיילים רומאים וכן תזמורת כלי נשיפה ותופים. במות ענק ועליהן דמויות הממחישות את האירועים הקשורים בחיי ישו נישאות על ידי עשרות גברים אשר מציגים פני סובלים. בהמשך מתקיימת תהלוכת נשים הנושאות את הדמויות הנשיות.

בכנסיית סאן פרנציסקו קבור האח פדרו אשר הקדיש את חייו לפעילות מיסיונרית. הוא ניסה לאחד ולפתוח את הנצרות הקתולית לזרמים ולמסדרים השונים ועל כן מוצאים כאן סמלים מהברית הישנה - עיטורי לוחות הברית, חנוכייה, מגן דוד. בהשפעתו, קיבלה הבתולה מגואדלופה, בתולה אינדיאנית, את ההכרה הקתולית והפכה לקדושה ובכך הנצרות אישרה שהאינדיאנים הם חלק ממנה. כיום האינדיאנים באים לבקש משאלות על קברו. עכשיו מחכה לנו הפתעת היום -; אנו מוזמנים לבית ספר לסלסה ללמוד לרקוד. כולנו משתתפים והחגיגה גדולה. אצל המאיה הרקדנים היו נחשבים לאליטה, קרובים למלך, כשבגיל 12 היו מתחילים ללמוד וכל חייהם היו מוקדשים לריקוד. בדרך כלל רקדו 4 רקדנים כנגד 4 רוחות השמיים. כחלק מהפולחן, הם היו מלפפים עצמם בחבלים במעלה הפירמידות, כ-20 מטר מעל פני הקרקע, רוקדים ולאט לאט משתחררים, כאשר המשמעות הייתה להוריד את השמש ולהדליק את האלים, ואז הכהן הגדול היה מגיע למקדש ומקריב קורבנות. כיום עורכים את הריקודים ביום הכי קצר וביום הכי ארוך בשנה. בערב אנו מבלים במסעדת Walten . זוהי מסעדת יוקרה עם בריכה במרכזה, הזרועה כולה בשושנים. אנחנו מקבלים חדר מיוחד אשר קירותיו ותקרתו מצופים במראות.

לתחילת הכתבה

חמש בבוקר, עוד חושך בחוץ ואנו משכימים להשתתף בחגיגות יום ששי הקדוש. קריר והאוויר אפוף ריח קטורת. אלפי החוגגים ממהרים לכוון כנסיית לה מרסד משם יוצאת התהלוכה הראשית הפותחת את החגיגות היום. ברחבת הכנסייה כל כך צפוף שאיננו מצליחים לראות היטב ומחפשים לשפר עמדות. אחד מחברינו מזהה מרפסת ריקה. בפני בקשותיו של עדי איש אינו יכול לעמוד, ואנו מקבלים אישור להשתלט עליה. חיש קל כולנו למעלה מזהים כבר מרחוק את התהלוכה המתקרבת.

 בראש ובצדדים צועדים ילדים, חלקם מפזרים ענני קטורת בעזרת כדורים עגולים התלויים על חבל שאותם הם מנדנדים מצד לצד וחלקם נושאים את דגלי הכנסייה והמסדרים השונים. בצדדים הולכים מספר אנשים עם מזלגות גדולים ומעוטרים בידם, תפקידם להרים את חוטי החשמל שלא יפריעו לבמות. והנה מגיע המזבח -; במה ענקית נישאת בידי עשרות לובשי בגדים סגולים, כאפיות על ראשם. הם מסמלים את היהודים שהסגירו את ישו והתהלוכה באה לסמל את מעמד ההסגרה. רחובות אנטיגואה הופכים לוויה דלורוסה (דרך הייסורים) ועל המזבח נישאת דמותו של ישו לבוש אדום ונושא על כתפו צלב עצום מימדים. את עשרות נושאי המזבח מכוון מוביל המזבח. הוא מחזיק את המזבח מלפנים ב-2 ידיות, נותן את קצב ההליכה וקובע מתי לעצור לכבוד המוני האדם המריעים מסביב. אחרי המזבח תזמורת של כלי נשיפה ותופים מנגנת את אווה מריה אין ספור פעמים, ולבסוף הולכים המחליפים המוכנים ומזומנים לשאת בבוא העת את המזבח. זה כבוד גדול העולה כסף רב למבקשים לגעת בקדושה. כמה דקות מאוחר יותר מופיעה תהלוכת הנשים הנושאת מזבח קצת יותר קטן ועליו דמותה של מאריה. רק הבמות של ישו ושל מאריה עוברות על השטיחים היפים שהוכנו במשך שעות רבות.

 בסוף התהלוכה נוסעת משאית זבל המפנה את שאריות השטיחים ומייד מתארגנים לבניית השטיח הבא, לקראת התהלוכה הבאה. אנחנו מצטרפים למשפחה שהסכימה ברוב טובה לאפשר לנו להשתתף בבניית השטיח שלה. ואל תקלו ראש זוהי עבודה מאד מדויקת - יש הנחיות ברורות היכן מקומו של כל צבע, צריך לעבוד בעדינות שהצבעים לא ייצאו מהמסגרת, להדק במידה הראויה ולהיזהר לא לדרוך על החלקים המוכנים. עכשיו אנחנו יודעים להעריך טוב יותר את העבודה המושקעת. סיור ברחובות מגלה שטיחים יפהפיים אשר בהם משולבים כל מיני סמלים מעולם המאיה ומעולם הנצרות, חלקם לאורך עשרות מטרים.

 שעת צהריים מתקרבת ואנו ממהרים לכנסיית לה אסקואלה דל קריסטו (בית הספר של הצלוב), שם נערך המשפט של ישו. התהלוכה מגיעה לכנסייה והמוזיקה כל כך עצובה, קורעת לב, ממש בא לבכות. בכנסייה המוני אנשים, כולם צופים בטקס הצליבה. מכאן יוצאת התהלוכה לכוון הקתדראלה כאשר את ישו מלוות דמויות המתארות שלבים שונים בחייו. בין טקס הצליבה לטקס הלוויה חייבים להינפש ואנו עושים זאת בקפה קונדסה הנמצא בפלאזה דה ארמס, ממול לקתדראלה.

 בשעה 3 בדיוק מתחיל טקס הלוויה ותהלוכת האבל. עתה כל משתתפי התהלוכה לובשים גלימות שחורות ומצנפות שחורות, מחודדות, המזכירות את דמויות האינקוויזיציה של ימי הביניים. אנו עומדים בפארק, עם עוד אלפי אנשים, מול הקתדראלה וצופים במראה הביזארי הזה, ישו מורד מהצלב ומובל בארון היוצא למסע בכל העיר בתהלוכה שתימשך עד חצות. חותמים את היום המיוחד הזה בביקור במוזיאון 2000 הנמצא במלוננו, קאזה סנטו דומינגו. במוזיאון מוצגים המראים את הכלים שנמצאו ושנוצרו ע"י המאיה ולצידם הרטרו ביצירות אמנות מודרניות.

לתחילת הכתבה

ארבעת הג`יפים שאנו מקבלים הבוקר חדשים מהניילון, מרווחים ויפים. את עשרת המטיילים מלווים 4 אנשי צוות. אנחנו מצוותים בג`יפ המאסף עם המכונאי הגואטמלי ועוזר המדריך שהוא למעשה מדריך מתלמד -; שלמה שפירא אשר חי הרבה שנים במרכז אמריקה. בג`יפ הראשון מובילים 2 המדריכים -; עדי, והמדריך המקומי רוברטו. הג`יפים מצוידים במכשירי קשר המאפשרים לנו תקשורת שוטפת, הרבה צחוקים והרצאות מאלפות של עדי המכניסות אותנו לעולם המאיה, פלישת הספרדים ושלטונם, ובו בזמן נותנות סקירה עולמית על המתרחש בשאר העולם באותה העת. ביציאה מהעיר אנו פוגשים לראשונה את תופעת השכרות: אנשים ממוסטלים שוכבים בצדי הדרכים. זוהי אחת התופעות הקשות ביותר הקיימות היום בגואטמלה. אנחנו יוצאים בשיירה לעבר סוידאד ויאחה, עיר הבירה הראשונה של גואטמלה שנחרבה בשנת 1543 על-ידי הר הגעש אגואה אשר בלועו היה אגם גדול. גדתו קרסה וכיסתה בשטף אדיר של בוץ את העיר ובעקבות כך העבירו הספרדים את הבירה לאנטיגואה (אשר מאוחר יותר גם היא נחרבה והבירה הועברה לגואטמלה סיטי).

 ממשיכים לכוון סן מיגל, לאורך הדרך כפרים הבנויים על כ-20 משפחות. האינדיאנים חיים בכפרים קטנים, קומונות חברתיות קטנות. היום שבת, חג, לא יוצאים לשדות. בהסדר החברתי כאן, האב יוצא לעבודה בשדות ובמטעים הרחוקים או נוסע לעבוד בנמל בפסיפיק ויכול להישאר שם כמה חודשים עד לביקורו הבא. האם מנהלת הכול - היא בעלת הכסף והמחנכת. הילדים גדלים אחרת - אין סיבוכים - 3 חודשים ראשונים נישאים על גב האם והיא אינה מתייחסת, ממשיכה בעבודתה כרגיל. כאשר הילד מתחיל ללכת הוא לבד. ילדים בני 4-3 מסתובבים עם מאצ`טות ושומרים על אחיהם הקטן. בגיל 15 הם כבר בוגרים לכל דבר ועניין.

 בכפרים הנידחים אין בית ספר, אין רווחה, השמאן מטפל במי שצריך, למרות המגמה היום להביא חינוך ובריאות לכפרים. יש המון מתנדבים המלמדים ספרדית, אנגלית, אקולוגיה (שימוש חוזר בזבל). בכל מקום יש מרכז רוחני המשרת את בתי התפילה ואת בתי המסחר ואליו באים מהכפרים הקטנים. באותם כפרים, עם לבוש מסורתי וטקסים שמאניים, יש בחלק מהבתים טלוויזיה עם אנטנת לווין. על אחת הגבעות עומדת קבוצה של ילדים קטנים. אנחנו עוצרים וניגשים אליהם. הם מסתכלים עלינו בעיניים פעורות. מוטי מחלק להם עוגיות, אבל אף ילד אינו מושיט את ידו, כולם מחכים בשקט שהוא ייגש אליהם. אנחנו מתארים לעצמנו את המהומה שהייתה קמה בין ילדינו אילו היו במקומם.

 את השטחים החקלאיים תוחמות גדרות ממקלות. בגלל הלחות וריבוי הגשמים, המקלות הצמיחו ענפים והגדרות פורחות. על חוטי החשמל צומחות ברומליות (קרובת משפחה של האננס). אנחנו יורדים לדרך עפר ומתחילים לטפס לעבר הר הגעש אקטננגו. בדרך מטעי קפה הצומחים בצילם של עצי צאלון גבוהים (כך גדל הקפה הכי טוב, כבר אמרנו). במורדות ההרים יש גידולי תירס. ככל שמטפסים נוף השדות והכפרים יפה יותר. אחרי שעתיים של נסיעה מגיעים לכפר אקטננגו -; הישוב המרכזי של הסביבה. זה הכפר שאליו הולכים לשוק בימי שלישי וחמישי. ביום א` הולכים לשוק המרכזי בצ`יצ`י. כל כפר עוסק בגידול אחר: האחד בצל, השני קפה, השלישי תירס וכו`.

 עולים לכביש וממשיכים לטקפאן -; עיר הבירה של המחוז שהייתה בעבר ההתיישבות הראשונה של הספרדים (1523). כבר שעת צהריים ואנו עוצרים במסעדה מקומית הנקראת Mkatok  לאכול רפקסיונס -; משמעו אוכל קל בין הארוחות, חטיפים. וחטיפים בגואטמלה זה טורטיות עם גבינת צ`אנקול או עם גואקאמולי (סלט אבוקדו) וכמובן פריחולס (שעועית טחונה). המסעדה ענקית, בנויה ברובה מבמבוק, להקת מרימבה מנגנת בקומה השנייה. הנגינה הנשמעת בתחילה יפה הופכת למונוטונית וכאשר הם מפסיקים אנו נושמים לרווחה. הגואטמלים אנשים שקטים ועדינים וכלל לא מורגש שהמסעדה מכילה המוני אנשים.

 אנו ממשיכים לנסוע לעבר אישימצה, שהיתה מרכז רוחני של המאיה במאות 12-13. כאשר הספרדים מגיעים הם כובשים דבר ראשון את אישימצה, ורק משם חלקם יורדים לאגם וחלקם עולים לעבר רכס הקוצ`ומטנס. אנחנו ממשיכים לעבור את האוכף של הר הגעש אקטננגו, יורדים לכוון העמק ואז מתחילים לטפס עוד פעם להרים כדי לעבור לכוון אגם אטיטלן. עוברים מהאזור הוולקאני של אקטננגו לאזור של הרי גיר. תצורות סלע מיוחדות, קירות חשופים כתוצאה ממפולות שהיו כאן ב-2005. הנשים משתמשות בחומר סלע הגיר להלבנת הכביסה.

 הר הגעש שאנו רואים מרחוק הוא אטיטלן. רכס ההרים הוא הרכס שהולך לכוון דרום אמריקה. אנחנו כל הזמן נעים ועולים על הרכס עד שנגיע, אחרי אגם אטיטלן, לתוצר לוואי של הרכס -; הרי הקוצ`ומטנס. הכפריים כאן לא מכירים מכונות, לעתים נדירות רואים משור חשמלי. הם מתחילים לעבוד מהשטח הגבוה לנמוך. רוב הגידולים בהרים ולא בעמקים. אין ניקוז ועל כן הגידולים נשטפים במי הגשמים. לצד הדרך יש פריחה סגולה של טבק בר. הכפריים, בדרכם לשוק, עוטפים את המזון בעלים הגדולים של הטבק ובפריחה הסגולה כי יש בה חומר משמר. ליד הכפר אישפנטחי המון בקבוקים תלויים על העצים -; השמאנים תולים את הבקבוקים כדי לגרש את הרוחות כאשר יש בעיה או מגפה בכפר. עולים ויורדים בהרים, מתחברים לכביש, גולשים לעבר אגם אטיטלן ובדרך עוצרים לתצפית על שם גנרל מנדס מונטנגרו שהיה נשיא בתקופת המלחמה נגד הגרילה. תצפית יפהפייה על האגם והרי הגעש סביבו. ילדות קטנות מנסות בנחמדות למכור לנו מלאכות יד למיניהן. לקראת ערב מגיעים למלון סנטה קתרינה הנמצא על שפת האגם, ליד העיירה פנחצ`ל.

יום ראשון הוא יום השוק הגדול בצ`יצ`יקסטננגו ולשם מכוונות היום פעמינו, כאשר לפנות ערב נחזור ללון על שפת האגם. מקור השם הוא מן המילים טננגו -; מקום, ו-צ`יצ`י -; סרפד (שגדל באזור). אנו מטפסים לגובה 2500 מטר, הצמחייה משתנה, ויש יותר פירות נשירים, אשוחים. הבתים מכוסים גגות פח: הממשלה, במסגרת תכנית אגרארית, נותנת פחונים חינם לתושבים. הסיבה, כמובן, נעוצה בכך שיצרנית הפח קשורה לממשלה. לפתע רואים בנין מפואר שנראה מוזר כאן בסביבה הכפרית -; זוהי כנסיה אוונגליסטית. ליד הכפרים נראים, בולטים לעין, בתי הקברות המקומיים עם מצבות צבעוניות מאד. אלה בתי קברות בסגנון המאיה.

איש מאיה, אינדיאני, יושב ביער, מפחד מהברק, מהרעם, מהגשם השוטף, מהשמש ומהאש, מקולות החיות. הכול מתחלק לעולם המוכר ולעולם הבלתי מוכר. כל הבלתי מוכר שייך למקום אחר. הוא קובר את אביו שנפטר, בטקס הכולל את כל המנחות (גרגרים, פירות, פרחים), וכאשר הוא חוזר כעבור זמן, מוצא לפתע על הקבר עצים ושיחים שגדלו ונתנו פרי. המחשבה שעולה בראשו בעקבות זאת היא כי אבא נתן גם מהקבר, שאבא שומר עליו גם משם. מכאן מתחילה אמונתו והמנחה הראשונה היא לאות תודה לאבא, האל הראשון. כי אבא הוא הגשם שמופיע בעיתו, השמש שזורחת -; אהבה, נתינה מוחלטת. המאיה האמינו כי אבא צריך להיות קרוב אליהם גם לאחר מותו. לאט לאט החלו לקבור את המתים בבית. באתרים של טיקאל מצאו המון שרידים של גופות בביתנים. במשך הזמן הם עברו לקבור את המתים בבתי קברות. היום יש גם בתי קברות נוצריים, אך יש בתי קברות של המאיה שהמאפיין שלהם הוא הצבעוניות.

כאשר אדם נפטר בני המשפחה לא יוצאים מן הבית חמישה ימים. השמאן הולך ליער לשאול את האלים. כאשר הוא חוזר, הוא מדבר בשם הנפטר, באקסטזה, תוך לקיחת סמים, הוא מביא את רוח האדם, מדבר בשם האדם ומשלים את השיחה שהקרובים לא הספיקו לנהל -; דרך מדהימה, פסיכולוגית, לשלוט ברוח וברגשות של האנשים ולסיים את מעגל החיים מתוך השלמה. בשביל המאיה, מוות זה גם התחלה של משהו אחר. מתייחסים אל המוות כאל מעבר. הנפטר מתחיל מסע של 9 רקיעים מתחת לאדמה. אחר כך הוא מגיע ב-13 שלבים לרקיע כשברקיע ה-13 יושבים האלים. למסע צריך הרבה אוכל, ציוד ואמונה ולכן מצרפים אליו את הכלב, את הג`יד, את המסכות, את הבגדים המסורתיים, מזון וכו`.

בחמשת הימים הראשונים מתפללים שהוא יעבור בשלום את 9 הרקיעים. אחרי זה שומעים מהשמאן אם הגיע לרקיע ה-13 בשלום ואז מתחילים לחגוג. מאחלים לו הצלחה במסע ובעולם החדש ושלא יחזור לעולם שלנו. פעם בשנה הם חוגגים את יום המתים (בנובמבר). לבני המאיה אין מנהגי אבל כמו שנהוג אצלנו. נשות המאיה, בהוראת השמאן, מתחתנות מחדש וממשיכות להוליד ילדים. היום חלקן מאמצות את המנהג הנוצרי ולובשות שחורים. בתי קברות צבעוניים היום הן מורשת המבטאת חזרה למסורת תרבות מאיה. בתרבות זו, לפי היום שאדם מת ידעו איזה צבע יש לתת למצבה. מגיעים לאזור שבט קיצ`ה. צ`יצ`י הייתה המרכז הרוחני של שבט הקיצ`ה. מנהיגה, טקום אומן, היה ידוע ביכולותיו ככהן גדול, כלוחם. שבט זה נלחם מול הספרדים ולא ויתר על אדמותיו, כפי שעשו שבטים אחרים. אך הספרדים הצליחו להרוג את טקום, מה שהוביל לשבר עמוק באמונה וכתוצאה מכך, התחיל השבט להאמין בדמות חדשה - הספרדי פדרו אלווראדו.

נעים על סכין ההר. משני הצדדים תהומות. מלפנים, באופק, נראה כבר רכס הקוצ`ומטנס. לקראת 11 בצהריים אנו חונים בצ`יצ`י. כל יום ראשון, העיירה מתמלאת כפריים מכל הסביבה ותיירים עד שלא נותר מקום פנוי בכבישים הצרים. תחילה הולכים לשוק הפירות והירקות המתקיים באולם סגור. עולים לקומה השנייה וצופים במראה המדהים בקומה מתחתינו. רחש בחש מסביב. הכפריים עוסקים בקניה ובמכירה. לבושם הצבעוני ושלל הפירות והירקות נראים מלמעלה כמו פסיפס צבעוני מדהים.

מכאן ממשיכים לעבר כנסיית סנטו תומאס, אחת משתי הכנסיות הקיימות כאן. הספרדים מגיעים, הורסים את המקדש ובונים כנסיה. לאינדיאנים נותרת הבחירה - או להיהרג או להכריז על עצמם כנוצרים. עם הרס המקדשים נשרפו גם הקודקסים של המאיה. רק 4 עותקים ניצלו, ומהם לומדים רבות על התרבות שנכחדה. במהלך השנים, הכנסייה הזו מחברת בין הנצרות לבין האינדיאנים, אשר ממשיכים לערוך טקסי מאיה ולהאמין במיתוסים של המאיה. כתוצאה מן השילוב, נוצר פולחן הממזג מסורת פגאנית וטקסים נוצריים. ולראיה, בכניסה לכנסייה יושבת משפחה סביב שמאנית העורכת להם טקס. הם אינם מדברים ספרדית ולכן אין לנו דרך להבין מהי הבעיה המציקה למשפחה. כאן ישו נמצא בפינה והקדוש המרכזי הוא סאנטו תומאס .

בריאת האדם הראשונה -; אלוהים יצק את האדם מהאדמה, אך הוא ראה שהאדם לא מתנועע ואינו מתפקד. בעקבות זאת, אלוהים החריב את האדם.
בריאת העולם השנייה -; אלוהים בנה את העולם מעץ. בכל העולם בתקופה ההיא בנו מעץ. אך לאדם לא היו מחשבה ונשמה, ואז האלים הביאו מבול על העולם -; המבול מופיע ב-5 תרבויות שונות, בהן איתני הטבע העצומים מתפרצים. הכול מתחיל מהפחד מהגשם, מהברק, מהשמש - מחוסר ההבנה של הטבע. לכן האל מביא מבול ומשמיד את העצים. חלק מהקופים מצליחים לטפס על העצים הכי גבוהים, והם אלו אשר הופכים ל-2000 ראשוני המאיה.
בריאת העולם השלישית -; אובדי עצות, פונים האלים לשמאן (מה שאומר ששמאן אינו בן אדם -; כלומר, הם משדרים לכפריים שהשמאן אינו כמוהם. אף אחד לא רוצה להיות שמאן, שכן הוא צריך להיות דובר האלוהים (וזו אחריות ענקית להסביר למה אין יבול, למה ילד מת וכו.). השמאן שולח אותם למערה ואומר כי שם הם ימצאו את האדם הראשון. כאשר הם מגיעים, הם פוגשים באלת התירס. מהקמח של התירס יצרו את הגוף, מהמיץ יצרו את הדם (אומברה דה מאיס -; הגבר של התירס). האינדיאני מספר את המיתוס דורות על דורות בכדי לשמור על היבול שלו, כי בלי התירס אינו יכול להתקיים.

דואליות - אנחנו לא קיימים בלי האלוהים והוא לא קיים בלעדינו. לכולם יש נשמה -; לאבן, לצמח, לאדם, ולכן לא הורסים את הטבע. אם פגעתי בטבע, הר הגעש יתפרץ. תמיד יש דואליות.

לוחות השנה - המאיה לא השתמשו בגלגל ובמכניקה עגולה, אבל הם הכירו את הצורה. הזמן שלהם היה עגול. הזמן התחיל ממקום מסוים וחזר כל 52 שנים להתחלה. הם מאמינים כי בשנת 2012 חורבן העולם יגיע. כל הצונאמי והאסונות מעידים על התקרבות החורבן. העולם שלהם עובד בשמשות: לוח ירחי ולוח שמשי. הלוח השמשי הוא בן 18 חודשים X 20 יום = 360 יום. הלוח הירחי הוא בן 13 חודשים X 20 יום = 260 יום, שבהם נקבע גורלו של אדם. 260 יום הם כ-40 שבועות, תקופת הריון של אישה. 52 שנה -; זמן מחזור 2 הירחים (13 ו-18) הנפגשים פעם ב-52 שנה.

בתקופת המאיה הקלאסית אדם חי 50-55 שנים, כלומר תקופת 52 שנה הייתה תקופת מחזור חיים. זמן שמש -; (שמש משמעו עולם) הוא בין 400 ל-500 שנה. השמש הראשונה -; הולדת האדם מהתירס, על פי המיתוס. כיום אנחנו בזמן של השמש החמישית. לפני 500 שנה -; הכיבוש הספרדי , שהיה חורבן העולם מבחינתם. 500 שנה לפני כן -; נפילת ממלכת טיקאל. לוח ספירת המאיה מתחיל ב-3144 לפני הספירה. על פי מועד יום הלידה, נקבע לאיזה אל שייך האדם. כל אדם שנולד מקבל מספר אנרגטי, ובנוסף, אל מהלוח הירחי ואל מהלוח השמשי. לדוגמה - אל היגואר חוזר כל 20 יום, אבל כאשר יחזור אחרי 20 יום יהיה שונה בדרגת האנרגיה. אם יודעים שאדם נולד, למשל, יגואר 13 הוא חייב להיות לוחם בצבא. אם אדם נולד יגואר 1 הוא גם יהיה לוחם אך לא בדרגה גבוהה.

במקביל רץ הלוח השמשי -; 20 יום על 18 חודשים. שניהם מסתובבים ביחד ואחרי 52 שנה יגיעו לאותו היום = מחזור חיים של בן אדם. הלוח -; עיגול בתוך עיגול: אל השמש במרכז, 2 הנחשים אחד בתוך השני, 13 ימים, 20 יום ו-20 יום, כל אחד זז אחד עם השני, כאשר כל מחוג מראה בזמן מסוים את הלוח השמשי, הלוח הירחי ודרגת האנרגיה. השידוכים נערכים לכל אדם לפי הגורל שלו ולפי האנרגיה. טיפוס מתנשף במעלה ההר ואנו בפסקואל אבאך (אל האבן- Pascual Abaj). קרחת יער, על הקרקע אבנים גדולות המשמשות כמזבח וכתחליף לפסלים שנותצו בידי הספרדים. זה המקום לטקסים שמאניים. לצערנו אין כאן עכשיו טקס.

השמאן הוא מדיום, מתווך. יש לו יכולת לדבר עם האלים, יכולת תקשורת. כאשר אדם חולה, השמאן מנסה דרך החלום להבין מה קרה, שואל בעצת האלים ומבקש מהם לרפא אותו. הוא לוקח את אותם הסמים שהמטופל לוקח, בכדי לבקר את התהליך. בסוף הטיפול השמאן מחזיר את המטופל לקרקע. מתחילים להתפלל, תוך כדי כך זורקים את הליקר, הרום על פסקואל עצמו. תמיד כשמתפללים דואגים למשהו שיאחד בין המתפלל לבין האל -; ביגוד, ליקר. את התקרובת שהביא המבקש, מניחים בעיגול ובסוף הטקס מעלים אותה באש. בעת חתונה מביאים גם 2 עופות, מהאחד נותנים לכלה לשתות את הדם לכלה ומהשני לחתן, זאת לאחר שמשקים גם את בני הזוג וגם את העופות בליקר. בני הזוג מתחילים לרקוד, תוך כדי כך שמשקים אותם כל הזמן בליקר, עד שהם נכנסים לאקסטזה. השמאן מבקש מפסקואל שיקבל את הריקוד שלהם. אם הוא לא מקבל את הריקוד הוא מבקש מהם שיחזרו בעוד שבוע וירקדו שנית, עד שהוא יקבל את הריקוד.

כך אנו מטיילים במקום הססגוני הזה, הומה האדם. אבל לפתע אנו שמים לב לשקט. זה לא השוק שאנו מכירים, אין צעקות, אין קריאות, הכול מתנהל בשקט, ואם אפשר לסכם, הרי שהשוק בצ`יצ`י מאופיין ברעש של הבדים מול השקט של האנשים. מצוידים בשקיות מלאות כל טוב, אנו יוצאים בחזרה לעבר אגם אטיטלן. בדרך מבקרים בעיירה סולולה (Solola), הצופה על האגם, ואשר בה מתקיים שוק אזורי בימי שלישי ושישי. אבל אנחנו כאן היום בכדי להכיר את הבגדים האופייניים המייחדים כאן את הכפריים, ובעיקר הגברים החובשים מגבעת לבנה או חומה עם שוליים גדולים, מעיל צבעוני רקום עם ציפור ענקית בגבו ומכנסיים מאד מאד צבעוניים.

 בשביל הכיף אנו עולים לנסיעה קצרה באוטובוס מקומי ונושמים לרווחה כאשר מגיעים חזרה לג`יפ שלנו. היה מפחיד, אין סיבובים, אין בלמים -; פחד אלוהים. נסיעה קצרה ואנו מוצאים את עצמנו במלון אטיטלן המקסים והמלא פסלים וחפצי אמנות. שם מחכה לנו ג`קוזי מפנק על שפת האגם, חדר בקומה השנייה הצופה לנוף האגם והרי הגעש. עם צלילי נגינתו היפה של עדי בפסנתר מסיימים את היום המרגש הזה.

לחלקה השני של הכתבה לחץ כאן