הסוס והלובי
"סליחה, אבל אתה מפריע לסוס שלי לעבור". בדרך כלל, סוג המשפטים הזה אינו מעיד על הרפתקאה מיוחדת שעומדת להתרגש. אבל כאן, כל אלילי המזל של גואטמלה עמדו לצידי. "סליחה, אבל לא היית רוצה שפיליפה שלי יעבור דרכך, נכון?". הפניתי את ראשי לאחור וראיתי גבר מבוגר, שישב זקוף על אוכפו והביט בי בעיניו הכחולות. הוא היה רזה, שזוף ושערו הלבן התנחשל על ראשו. הוא חבש כובע רחב שוליים ולעס את קצה שפמו הלבן והמפואר. לא ידעתי מה להשיב לו. ובהתחשב בעובדה שהשיחה הזו התנהלה בעיבורו של הלובי במלון African Palace (הערה 1) שבעיר ליווינגסטון (2), גואטמלה, אני חושב שהתגובה שלי היתה ראויה.
פקיד הקבלה הביט בי מפוחד. "זה בעל המלון (3)", הוא לחש לכיווני והשפיל את מבטו לעבר הטפסים שמילא, בזמן שבעל המלון ופיליפה שלו פסעו מעדנות לתוך הלובי. שוב הבטתי בפרש וברוכבו. פיליפה היה בהחלט סוס אצילי למראה, אלא שכעת הוא נראה מעט עצבני. הוא צנף, טלטל את ראשו ורקע ברגלו הימנית הקדמית. "סליחה", אמרתי לבעל המלון, "אבל יכול להיות ששמעתי אותך מדבר איתי עברית?".
"מה כל כך מוזר בזה?", חייך בעל המלון וחשף שיניים לבנות צחורות, "סבא שלי היה ספרדי משוגע. הוא עלה לארץ בשנות העשרים וגר עד שנת 1943 בחיפה. אחר כך הוא חזר לגואטמלה ולימד אותי קצת עברית".
כעת ראיתי שעל חזהו החשוף תלוי מגן דוד מוכסף. אם באותו רגע פיליפה הסוס היה פותח את פיו ומדבר אלי, לא הייתי יכול להיות יותר מופתע. היה משהו באוויר שהריח כמו אגדה. אולי היה זה המלון שמוקם על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר וצפה אל האוקיינוס. אולי היה זה האי הזעיר שראיתי הרחק בים וששני עצי הקוקוס היתמרו במרכזו, ואולי היו אלה הריחוק של ליווינגסטון מהציוויליוויזציה, והסוס ורוכבו שעדיין לא משו ממקומם בעיבורו של הלובי.
"אני צריך להגיע לגינה הפנימית", התנצל בעל המלון, "פיליפה רעב וצמא. תן לו את החדר הטוב ביותר שלנו", הוא פקד על פקיד הקבלה שמיהר להנהן בראשו, "ואתה", הוא דיבר כעת אלי, "אני אשמח אם אוכל לפצות אותך על הטרחה שגרמתי לך בכך שאזמין אותך להצטרף אלי לארוחת ערב". לא יכולתי לסרב, ביחוד לא לנוכח מבטו המוכיח של פיליפה הסוס. זזתי מעט הצידה והנחתי לשניים לעבור.
לתחילת הכתבה
הצעה שאי אפשר לסרב לה
בערב, המתין לי בעל המלון. לפיליפה הסוס היו כנראה מחויבויות קודמות. "שכחתי להציג את עצמי", הוא התנצל. "קוראים לי ישראל". "ישראל?", שאלתי. "כמו המדינה?". "זו ירושה מהסבא. המשוגע הזה גר בחיפה והוא אפילו לא היה יהודי. אבל השם מצא חן בעיניו ולאמא שלי לא היה כח להתנגד. סבא שלי היה איש עם המון כח רצון. שנלך לאכול?".
פסעתי בעקבות ישראל במורד הגבעה לכיוון הים. באמצע הדרך נכנסנו לבניין חסר תואר וחסר הדר. אבל האוכל ב-Margoth (הערה 4) היה אלוהי: לחם קוקוס קלוי מרוח בחמאה, קונכיה על הגריל, אורז עם שעועית, ופנכה עצומה של מרק דגים שהכילה מלבד כמויות בלתי נתפסות של דגים, סרטנים, קונכיות ושרימפסים - גם קוביות שטעיתי לחשוב שהן תפוחי אדמה והסתבר לי שהן בננות ירוקות קשות, שהדרך היחידה לאכול את בשרן הוא לבשל אותן במים.
למרות שמו, תליון מגן הדוד שלצווארו ועשרות מגיני הדוד שמעטרים את הקירות והרצפות במלון שלו, ישראל לא ביקר מעולם בישראל. אבל הסתבר לי שיש לו יראת כבוד לישראלים ושהוא טועה לחשוב שהם יכולים לסייע לו בהשגת מטרותיו. "אני מחפש את המשימון", הוא הפטיר כבדרך אגב וניסה לבחון את תגובתי.
שמעון?" "לא, שמעון זה בן דוד שלי שגר ב-גואטמלה סיטי (5). אמרתי משימון". "משימון? מה זה משימון?". "לא מה זה, אלא מי זה", כעת רכן ישראל לכיווני עד שקצה שפמו כמעט ודגדג את פני. "אתה מבקר בגואטמלה ואין לך מושג מי זה המשימון?". הנהנתי בראשי בבושה, חייבים לציין. "המשימון הוא אל קדוש לאינדיאנים הכפריים, הצאצאים העתיקים של בני המאיה, שחיים כיום בגואטמלה", לחש לי ישראל כממתיק סוד. "הם לא נותנים לפרצופים ספרדיים לבנים כמוני להתקרב אליו, אבל אני מוכרח".
עיניו בערו בהתלהבות. "יש למשימון כוחות אגדיים. בני המאיה מביאים לו מנחות, שוטחים בפניו את צרותיהם והוא מסייע להם".
"אתה לא באמת מאמין בזה". "בודאי שכן. ורק המשימון יכול להשיב לי את בריאותי. הרופאים כבר התייאשו. כל רופאי האליל עם מכונות הרנטגן שלהם והתרופות שלא עובדות. אני אולי נראה בריא וחזק, אבל הגידול כבר מתפשט בתוכי ואם משהו יציל אותי - זה יהיה המשימון".
"ומה הקשר של כל הסיפור הזה אלי?", פיצחתי רגל של סרטן ומצצתי את הבשר הלבן המתוק. "אני זקוק לבן לוויה. הכפריים המנוולים מעבירים את המשימון ממקום מסתור אחד למשנהו, כך שהוא יכול להיות עכשיו בכל מקום ברחבי הארץ הגדולה הזו. ואתם, הישראלים, כך שמעתי, מלאי אומץ לב ותושיה. אני יוצא מחר לדרך ואמרתי הבוקר לפיליפה שלי, שהישראלי הראשון שאראה עד לתחילת המסע יתלווה אלי, ולא משנה כמה זה יעלה לי. אתה בא?". ישראל כנראה שמע עלי. לא, לא בגלל התושיה ואומץ הלב, נהפוך הוא, אלא בגלל שאני לא יכול לסרב להרפתקאות, במיוחד אם מישהו מבטיח לממן לי אותן.
"מתי יוצאים?". "מחר, אחרי ארוחת הבוקר, נרד למעגן. מחכה לי שם סירה". "ולאן אנחנו מפליגים?". "אני לא יודע", הודה ישראל. "בעל הסירה הבטיח שיברר לי אצל חבריו היכן מוסתר כעת המשימון. בבוקר נחליט לאן נוסעים".
לתחילת הכתבה
- הכניסה למלון African Palace המקסים מבחינה ארכיטקטונית ממוקם במעלה הגבעה, כ-800 מטרים ממעגן הסירות הראשי של ליווינגסטון ונראה כמו שילוב של מסגד, טירה ובית כנסת. יש מלונות מפוארים ממנו בעיר (למשל: Tucan Dugu המציע נוף ים, מסעדה טובה, בר ואפילו גן חיות קטן) אבל באפריקן פאלאס שוהים בעיקר בגלל האווירה והמחיר הנמוך ולא בגלל החדרים (שבחלקם אין שירותים או מקלחת).
- מי שביקר בליווינגסטון (Livingston) לא יוכל לשכוח אותה. ראשית, בגלל הבידוד שלה. העיירה הקטנה והקומפקטית הזו, שהכל בה קרוב ומזמין שיטוטים רגליים, ממוקמת במזרח המדינה, על חופי האוקיינוס האטלנטי, וניתן להגיע אליה רק דרך הים באמצעות מעבורות היוצאות בתדירות קבועה מפוארטו בריוס, או באמצעות שכירת סירת מנוע, השטה במורד נהר הריו דולצ`ה מהגשר של פרונטרס. ושנית, בגלל התושבים. מי שרגיל לתושביה האינדיאנים של גואטמלה יופתע לגלות שליווינגסטון נראית כמו סניף של ג`מייקה. התושבים שחורים, מגודלי שיער ושונים מאוד משאר התושבים במדינה לא רק בגלל מראם אלא גם בגלל שמחת החיים שלהם, המוזיקה והמזון המשובח שלהם, המבוסס על שלל דגת הים ושרציו, קוקוס ולחם בננות.
- אני בטוח שרובכם לא מאמינים לי, אבל ישראל, שסבו התגורר בתחילת המאה בחיפה למרות שלא היה יהודי, הוא באמת בעל המלון. אל תשכחו למסור לו ד"ש ממני בפעם הבאה שאתם מגיעים לשם!
- אח, איזו מסעדה מדהימה. כשישראל הוליך אותי אליה וראיתי את המבנה הישן שבו היא שוכנת, חשבתי שהוא עובד עלי. אבל כשהמנות החלו לזרום לשולחן רציתי לנשק לו את כפות הרגליים. אוכל בסיסי, פשוט, טעים, מחומרים טריים, עם כמויות נדיבות של פירות ים ובמחירים מגוחכים. המסעדה שוכנת במעלה הגבעה על הרחוב הראשי וכולם מכירים אותה. גם באפריקן פאלאס, המלון של ישראל ידידי, פועלת מסעדה לא רעה בכלל, ובמלון Tucan Dugu יש מסעדה מצוינת, אם כי מעט יקרה. בקיצור, אין בעיה לאכול בזול בעיר, בעיקר פירות ים ואוכל בסגנון האיים הקאריביים.
- את גואטמלה סיטי אני לא אוהב. עיר גדולה, צפופה, סואנת, רועשת, מזוהמת ולא בטוחה. הדבר הטוב היחיד שיש בה הוא שדה תעופה, המשמש הן לטיסות פנימיות והן לטיסות בינלאומיות. חבל לבזבז עליה אפילו רגע אחד.
לתחילת הכתבה
-
מפליגים
למחרת בבוקר, לאחר שברכתי לשלום את השוטר המקומי, שראשו היה עטוי צמות רסטה כאילו היה אחיו האובד של בוב מרלי, הגענו למעגן. ישראל התעקש שפיליפה ייקח לשם את שנינו, מה שלא עשה טוב כל כך לעצם הזנב שלי. אבל לך תתווכח עם סוס. בעל הסירה הביט לכל עבר בעצבנות והורה לנו להשליך את תיקינו לתוך הסירה ולקפוץ אחריהם במהירות. הוא החליף עם ישראל מספר מילים בספרדית והסירה החלה לשוט מזרחה, במעלה ה-ריו דולצ`ה (6).
"לאן מפליגים?". "לקסטיו סן פיליפה" (7), סקר ישראל את הגדות המיוערות של הנהר. "זה המקום הראשון שבו נפגש הנהר עם כביש ראשי. מחכה לנו שם בן דוד של בעל הסירה שלנו. הוא צריך לדעת היכן מוסתר היום המשימון.
ההפלגה עברה בדממה. אי פה אי שם הסתתרה בקתה בין העצים וילדים השתכשכו במים ביחד עם התאואים שלהם. "חבל שאין לנו זמן", הצביע ישראל על מקבץ סלעים ליד גדת הנהר, "יש כאן מעין מים חמים (8) שנובע ממש באמצע הנהר. כשנחזור, אולי נעצור כאן כדי לחגוג ולהשתכשך במים".
אחרי שעתיים, עגנה הסירה מתחת לגשר (9) עצום שחצה את הנהר. גואטמלי צעיר, שנראה כמו העתק של בעל הסירה שלנו, נפנף אלינו ומשך את הסירה לגדת הנהר. השלושה דיברו בהתלהבות, כשקולם עולה לצעקות ומונמך ללחישות מסתוריות, שהמילה `משימון` הופיעה בהן. לבסוף תחב ישראל ערמת שטרות (10) לידי בעל הסירה והסתובב אלי כשמבטו מלא אכזבה. "הם לא יודעים בדיוק איפה המשימון", הוא אמר בצער. "יש להם חבר שאולי יודע ואנחנו נוסעים אליו. בוא אחרי, כי אני רואה שהאוטובוס לפופטון (11) מגיע".
לתחילת הכתבה -
ישראל שרק ואוטובוס חורק נעצר לידו. זה היה School Bus צהוב ומחליד, ששימש להסעת ילדים בפרבר אמריקאי של שנות ה-60 ואחרי שסיים את הקריירה הפדגוגית שלו הובא לגואטמלה כדי להסיע את המקומיים ממקום למקום. נדחקנו פנימה והמחזה היה מדהים. במקום ילדים אמריקאים רכים בשנים, הכיל האוטובוס הצפוף את אוכלוסייתה של עיירה גואטמלית בינונית. המקומיים ישבו שלושה שלושה על ספסלים, שמספיקים בדרך כלל לשני אנשים. ובין כל שתי שלשות כאלה, במעבר, התישב נוסע נוסף שניצל את ברכיהם של היושבים בקצה המושב והפך אותן לנקודת משען וישיבה. וביניהם, הפלא ופלא, עמדו נוסעים נוספים שלא מצאו מקום ישיבה.
אוטובוס לפופטון
צוות האוטובוס כלל שלושה אנשים: נהג, שלא החמיץ שום מהמורה בדרך המשובשת ושהתחביב שלו היה לזהות צבים שפסעו בשולי הדרך ולהטות את ההגה בחדות כדי לדרוס אותם; עוזר נהג שהיה משתלשל מן החלון ומנקה את השמשה שמול הנהג באמצעות מגבת מטונפת שאחר כך היה מנגב בה גם את זיעתו; וכרטיסן - שהדרך היחידה שלו להגיע לנוסעים שעלו דרך דלת החירום של האוטובוס והתמקמו בחלקו האחורי, היתה לצאת מהדלת הקדמית של האוטובוס תוך כדי נסיעה, לטפס על הגג ולהשתחל דרך החלון האחורי בחזרה אל האוטובוס, כדי לגבות את דמי הנסיעה מהנוסעים, שבסתר ליבם קיוו בוודאי שייפול מהגג ויעלם בתוך ענן האבק שהאוטובוס השאיר מאחוריו.
מעולם לא היה לי כל כך צפוף. כמה צפוף? בואו נאמר שאם הייתי מרים את הרגל הימנית כדי לשחרר מעט את שרירי המכווצים, הרי שכשהייתי מחזיר אותה למקומה הייתי מגלה שם כבר רגל של מישהו אחר. כל כך צפוף, עד שפעם אחת כשהרמתי יד כדי להיאחז בזיז שבלט מהתקרה, גיליתי אחרי חמש שניות שגואטמלית קשישה ניצלה את המצב ונרדמה לי בשקע של בית השחי.
בכל תחנה היה אחד מאנשי הצוות מזנק מהאוטובוס וצועק את שם התחנה הסופית של האוטובוס: "פופטון... פופטון... פופטוווון". ובכל פעם שלא האמנתי שאי אפשר לדחוס עוד גואטמלים לאוטובוס, הגיעה קשישה עם צמד תרנגולי הודו עקודים ונדחפה פנימה כשהיא מחייכת באושר.
בפופטון הדמים הנהג את המנוע וכל 524 הנוסעים (או כך לפחות היה נדמה לי) נשפכו מהאוטובוס דרך הדלתות והחלונות. "עייף?", שאל אותי ישראל שבמהלך כל הנסיעה לא החליף איתי מילה ונראה שקוע בשרעפים, "בוא נפגוש את החבר של בעל הסירה השקרן, ונראה אם הוא יודע איפה המשימון".
בבית הקפה שליד תחנת האוטובוס המתין לנו גואטמלי צעיר, שנראה כמו אידיאל היופי הקדום של בני המאיה: פוזל עם אף עקום. ישראל לחץ את ידו והם שקעו בשיחה. באותו זמן, בחנתי את ההיצע בבית הקפה וניסיתי לתרגל את הספרדית שלי. נסיונותיי לבקש עוגת תפוחים גרמו למלצרית לפרוץ בצחוק מתגלגל. "ביקשת את הפאי של מחר", הפנה אלי ישראל את ראשו. "כדי לקבל עוגת תפוחים צריך לבקש `פאי דה מנזאנה` ולא `פאי דה מניאנה`". עשיתי כדבריו וקיבלתי את העוגה של שלשום. כרסמתי אותה באיטיות והבטתי בישראל ובבן שיחו. הם היו רכונים משני צידי השולחן כשמצחיהם כמעט נוגעים זה בזה. לאחר דין ודברים שנמשך זמן רב זהרו פניו של ישראל, חבילת שטרות יפה שוב החליפה ידיים וישראל פנה אלי.
"המשימון נמצא בטיקאל (12)!", הוא אמר בהתלהבות. "נישן כאן הלילה אצל חבר שלי ב-Finca Ixobel (הערה 13) ומחר נמשיך בדרך צפונה. מדובר רק בחמש שעות נסיעה באוטובוס".
לתחילת הכתבה- נהר הריו דולצ`ה נשפך אל האוקיינוס ממש לרגלי ליווינגסטון. הוא משמש כנתיב תחבורה מהעיירה וממנה, כשהמעגן הראשי של הסירות השטות אל העיירה ממוקם מתחת לגשר הענק החוצה את הנהר ליד Fronteras. השייט מהגשר לליווינגסטון אורך מספר שעות, כשבדרך אפשר לבקש מנהג הסירה שיעבור דרך אזור ביצות רדוד, ודרך ה`ביוטופ`: מעין שמורת טבע שפורחים בה צמחים נדירים. אומרים, שבמי הנהר חיות פרות ים: יצורים ענקיים וביישניים, שמעטים ראו אותן בטבע. אני לא זכיתי.
- Castillo San Felipe ממוקמת ליד אגם איזבל (Lago de Izabel) על הריו דולצ`ה, במרחק שני ק"מ מפרונטרס במעלה הנהר. אם אתם מגיעים לאזור בלילה ולא תופסים סירה לליווינגסטון, מומלץ לפנות מזרחה וללון ב-Izabel Tropical הסמוך: כפר נופש עם חדרים גדולים, בונגלוס, בריכת שחיה ומסעדה, שמגישה מרק עוף צח כמו של סבתא.
- זה באמת מדהים. בדרנו חזרה לליווינגסטון, בתום ההרפתקאה שלנו, ביקש ישראל מבעל הסירה לעצור לנו ליד ה`אגווה קאליינטה`: מעין של מים חמים הנובע מקרקעית הנהר ושכיף לטבול בו כשמסביב זורמים מי הנהר הקרירים.
- הגשר החוצה את הריו דולצ`ה ליד פרונטרס משמש כנקודת מפגש וצומת דרכים מרכזית לאוטובוסים, שמגיעים מצפון הארץ ומדרומה.
- המטבע הגואטמלי נקרא קצל (quetzal), על שם ציפור נדירה, שהיא גם סמלה הרשמי של המדינה.
- פופטון (Poptun) נמצאת בערך באמצע הדרך בין טיקאל לגואטמלה סיטי. אין הרבה מה לעשות בה חוץ מלישון בה כשרוצים להפסיק להיטלטל באוטובוסים בדרכים המשובשות.
- Tikal היא אחת מערי המאיה המרשימות ביותר שנחשפו בג`ונגלים של מרכז אמריקה. המיקום שלה במעבה הג`ונגלים שבצפון המדינה, הכמות העצומה של פירמידות שנחשפו שם והחיות שמסתובבות חופשי בין השבילים, הופכות את טיקאל לאתר חובה. לאתר הפירמידות מגיעים באמצעות הסעות שיוצאות מן העיירות הסמוכות פלורס וסנטה אלנה. ניתן גם להגיע לטיקאל בטיסה מגואטמלה סיטי, לנחות בשדה התעופה הסמוך לאתר, לבקר בו, ולחזור בטיסת הערב. מרבית המטוסים מתוחזקים ומוטסים על ידי אירופאים.
- Finca Ixobel הוא מקום שנוי במחלוקת. כדאי להתחיל עם העובדות עליהן אין עוררין: מדובר בחווה, המצויה במרחק של כ-15 דקות נסיעה מפופטון, והיא פופולרית מאוד בקרב טיילי תרמילים. החווה מציעה מספר אפשרויות מגורים: חדרים במבנה אבן דו קומתי עם שירותים ומים זורמים; דורמיטורי: אולם ענק עם מיטות דו קומתיות, כשהשירותים והמקלחות המשותפות נמצאות במעבה היער; שינה בערסלים באוויר הפתוח או לינה בבית על עץ, שנראה יותר כמו מלונה שמישהו השליך גבוה מדי.
יש השוהים במקום מספר ימים, נחים, קוראים ספרים ומטיילים במערות ובנחלים שבסביבה. מצד שני, יש שחושבים שהתנאים הסניטריים מחרידים, שהמקום מוזנח ושהצוות אנטיפת. במשך שנים ארוכות יצא שמו של המקום לשמצה בקרב מטיילים ישראליים בשל תוכי ענק, שהסתובב שם חופשי, ושהתחביב שלו היה לתקוף אורחים שדיברו עברית. גם אני לא האמנתי לסיפור הזה, עד שבמו עיני ראיתי את מקורו המעוקל של התוכי האנטישמי הזה ננעץ בצווארו של מטייל ישראלי תמים, ששבר את תענית הדיבור שלו - ונענש על כך.
לתחילת הכתבה -
בטיקאל
למחרת, כשהאוטובוס העמוס לעייפה עצר בתחנת האוטובוס ביציאה מפופטון, ושני חבר`ה קפצו ממנו והחלו לצעוק "פלורס (14)... פלורס... פלוווווורס", הודעתי לישראל שאני לא מוכן להיכנס לתוך האוטובוס הדחוס. "אין בעיה", הוא אמר, "נשב על הגג". הגג היה מרווח יחסית. נכון, התהומות נראים קרובים יותר מלמעלה, כשאתה מיטלטל ימינה ושמאלה בעיקולי הדרך החדים, אבל לפחות האוויר היה צח והמרבץ היה נוח. בירכנו לשלום את הכרטיסן שעבר לידנו מדי פעם, ונהנינו לראות את הנוף הפראי והמצוקי בדרך המתפתלת במעלה ההרים שעליהם שוכנים היערות הצפופים של טיקאל.
בפלורס ירדנו מגג האוטובוס, ניערנו את בגדינו מהאבק שדבק בנו וישראל הבריש את שפמו המפואר. "שנחפש מלון?", הצעתי אבל ישראל הניף את ידו בביטול. "אנחנו לא ישנים הלילה בעיר. מחר נודע לי, שעם הזריחה האינדיאנים יערכו טקס למשימון למרגלות אחת הפירמידות שבטיקאל. אנחנו ישנים הלילה באתר".
טיקאל. הו, כמה הוד והדר קדומים יכולים להתנקז למקום אחד. פסענו בשבילים בתוך היער השגיב, כשלפנינו מתנשאות בתוך חלקות יער מדושאות, כמו מתוך חלום, פירמידות אבן ענקיות. פסלים היו מפוזרים בכל עבר, גורילות (15) שאגו במרחקים ותוכים צבעוניים בעלי מקור מעוקל נחו על ענפי העצים או עפו סביבנו.
"באופן עקרוני אסור לישון באתר", אמר לי ישראל בעודנו מתקרבים לעבר אחד השומרים שניצב ליד מזבח מרשים, "אבל אין משהו שקצת שימון כספי לא יכול לסדר". שוב התלחשות קצרה, שוב חבילת שטרות שהוטמנה בזריזות בכיסו של השומר ובתוך מספר דקות הוא חזר ובידו שני שקי שינה. הוא רמז לנו לפסוע בעקבותיו ואנחנו צעדנו בשבילים הנסתרים של היער, עד שלפנינו התגלתה פירמידה נוספת, והשומר הצביע על מבנה קטן שהיה בנוי בראשה. "שם אנחנו ישנים הלילה", נפרד ישראל מהשומר שנעלם אל תוך היער. "קדימה, תתחיל לטפס".
טיפסנו במעלה עשרות המדרגות עד שהגענו לראש הפירמידה. שם, בחדרון קטן ששימוש כנראה את כהן המאיה הגדול בזמן זבחי האדם שלו, פרשנו שקי שינה ואני החלטתי להפתיע את ישראל. "אתה אוהב ליצ`י?", שלפתי שתי קופסאות שימורים מתוך התרמיל שלי והחלתי לפתוח אותן. "אני סוחב אותן איתי כבר שבוע, ועכשיו זו נראית לי הזדמנות מצוינת להתפנק עם קצת ליצ`י". ישראל פרץ בצחוק פרוע ואני הבנתי מדוע, רק כאשר הרמתי את המכסה וגיליתי בתוך הקופסא נוזל לבן עכור ולא עשרות ליצ`ים ורודים ומתוקים. "קנית Leche - חלב - ולא ליצ`י", שאגות הצחוק של ישראל הדהימו אפילו את הגורילות הקשוחות ביותר בטיקאל. "ועוד את הסוג הפחות טעים. בוא, תאכל איתי קצת ביסקוויטים. ואם תרצה, תוכל לטבול אותם בליצ`י שלך...".
לתחילת הכתבה -
בחיפוש אחרי המשימון - כל הלילה ירד גשם בטיקאל ואני התכרבלתי בשק השינה שלי. כשהשמש זרחה, ישראל העיר אותי ואני מתחתי את אברי ויצאתי מחדרון האבן רק כדי לבהות במחזה המדהים ביותר שראיתי מעודי. הפירמידה שלנו התנשאה מעל צמרות העצים, שכוסו באד קל של בוקר. במזרח עלה כדור השמש אט אט וצבע את היער בצבעים כתומים חיוורים. קריאות החיות שקמו משנתן פילחו את האוויר הצונן ומכל עבר היינו מוקפים בפירמידות, שזקפו את ראשיהן המחודדים מעל לצמרות העצים הגבוהות, שכוסו בערפילים לבנבנים.
"בוא נמהר, שלא נחמיץ את הטקס", האיץ בי ישראל ושעט במורד מדרגות האבן הצרות. מיהרתי אחריו, מקווה שהוא יודע לאן הוא מוליך אותנו. שעה ארוכה מאוחר יותר, אחרי שחיפשנו את המשימון למרגלותיהן של כמעט כל הפירמידות באתר, נעצרנו ליד אינדיאנית זקנה, שישבה שעונה אל גזע עץ והביטה בנו משועשעת. "הם הלכו", תרגם לי ישראל את דבריה ויכולתי לשמוע את האכזבה שבקולו. "הם ניהלו את הטקס בחצות הלילה והשכם בבוקר לקחו את המשימון דרומה".
ישראל עמד כשזרועותיו שמוטות, אבל עוד לפני שהספקתי לעודד אותו הוא התנער והביט בי במבט מאושש. "קדימה", הוא החל לפסוע לעבר היציאה מהאתר, "אין לנו ברירה. אנחנו נוסעים לאנטיגואה (16)". גם באנטיגואה לא מצאנו את המשימון. אבל ישראל מצא סוחר שטיחים בשוק, ששמע כי המשימון עומד להשתתף בטקס, שיערך למחרת בכנסייה שבכיכר המרכזית של צ`יצ`יקסטיננאנגו (17).
כל הדרך באוטובוס לצ`יצ`יקסטננגו לא יכולתי שלא להסיר את מבטי מהתוכי הקטן, שנח בשלווה על כתפו של הנוסע שלפני. ישראל ואני תפסנו מושב אחד, ובכל פעם שגואטמלי ניסה להצטרף אליו ולהניח עליו רבע ישבן, דחקנו אותו הצידה. זה אמנם עורר מספר מבטי איבה מצד הנוסעים, אבל אף אחד מהם לא רצה להתסבך עם שני גרינגוס לבנים, עייפים, עצבניים ועטויי זיפים, שגבוהים מהם בראש וחצי לפחות.
לתחילת הכתבה- פלורס (Flores) היא העיר הגדולה ביותר הסמוכה לאתר הפירמידות של טיקאל, אבל לא מומלץ לשהות בה אלא למהר לסנטה אלנה (Santa Elena), עיירה הממוקמת על אי בלב האגם הצמוד לפלורס. שם כדאי ללון ושם כדאי לאכול (לארוחות בוקר כדאי לאכול פנקייק פירות באחת המסעדות הצופות אל האגם, וארוחת ערב מומלץ לאכול במסעדת Al Jacal, שם כדאי לנסות עוף ג`אקאל, דג ג`אקאל ודג ברוטב שום: Pescado di Ajo). אגב, הדרך היחידה לעבור בין סנטה אלנה לפלורס היא באמצעות שירות סירת מעבורת.
- גורילות הן צמחוניות ולא יתקפו מטיילים. אבל כשאתה מסתובב לבד ביער הגשם הצפוף, ומסביבך אתה שומע את שאגותיהן המתגלגלות של הגורילות, אתה שואל את עצמך אם המידע שקראת על טוב ליבן והרגלי האכילה שלהן הוא באמת נכון...
- אנטיגואה (Antigua) היא הבירה הקדומה של גואטמלה והיא איבדה מזוהרה לאחר שב-1773 נחרבה ברעידת אדמה. מאז היא שוקמה וכיום, אין תענוג גדול יותר מלהסתובב ברחובותיה המרוצפים והשקטים, בין הבתים הצבעוניים והנשים הגואטמליות הלבושות בבגדיהן המסורתיים (ומכבסות אותם באגני המים הפזורים ברחבי העיר), ללכת לאיבוד ברחובות שמסביב לכיכר המרכזית ולהביט ביראה על הר הגעש המתנשא מעליך. יש מי שמטפס על ההר, אבל יותר מדי פעמים נשדדו שם מטיילים. הישראלי המפורסם ביותר שנשדד שם הוא יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שטייל שם עם משפחתו לפני כעשר שנים בזמן שכיהן כמנכ"ל חברת עלית.
באנטיגואה יש שוק קטן ונחמד הממוקם ליד התחנה המרכזית וכמות גדולה של פנסיונרים אמריקאיים שקנו שם בית בפרוטות ומבלים בו את שארית חייהם באושר ובעושר (כשתבלו מספר ימים באנטיגואה, תרצו גם אתם לצאת שם לפנסיה). המלון המומלץ (וגם היקר ביותר, אבל מה אכפת לי: ישראל שילם עלי) הוא ה-Casa de Santo Domingo: מלון שנבנה על שרידיו של מנזר מהמאה ה-17, ויש בו גנים נפלאים, מזרקות, מסדרונות אבן מתעקלים וכל הפינוקים המערביים.
- צ`יצ`יקסטינאנגו (Chicicastenango) היא העיר שהכי כיף להגיד את שמה, או לקצר אותו כמנהג המקומיים לצ`יצ`י. העיר שוכנת בגובה 2,000 מטר מעל פני הים והלילות בה קרירים. 20 אלף אינדיאנים נוהרים לעיר לשוק שמתקיים בימי ה` ו-א`. הכיף הגדול הוא להגיע לעיר בימי ד` או שבת בין ערביים, כשהעיר ריקה מתיירים, ולראות את השוק מוקם בכיכר המרכזית של העיר, בסמוך לכנסיה.
לתחילת הכתבה
-
טקסים בצ'יצ'י
לצ`יצ`י הגענו לפנות ערב. ישראל שיכן אותנו במלון (18) של ידיד ותיק שלו ואני יצאתי להסתובב קצת בעיר. האינדיאנים מכל הכפרים שבסביבה נהרו אל העיר כדי להקים את דוכניהם לקראת השוק הגדול שמתקיים כאן מחר. הם היו לבושים בבגדים מסורתיים: הנשים לבשו רקמות צבעוניות מדהימות ביופיין, קשרו את עולליהן לגבן, בעוד הגברים, שעטו על גופם חליפות מבד צבעוני רקום וכובעי פקק, עמלו על הקמת השוק. מסכות עץ צבועות, ערסלים, שטיחים רקומים וכלי בית נפרשו על הרצפה ועל דוכנים מאולתרים, בשעה שהשמש השוקעת צבעה את הרחבה הגדולה שלפני הכנסיה (19) בצבעים של כתום וורוד.
בכניסה לכנסייה הובערה אש גדולה ואינדיאנים נכנסו פנימה בהמוניהם. התגנבתי גם אני פנימה. מה שקרה שם לא דמה לשום מיסה בעולם המערבי. ראשית, כולם ישבו על הארץ, בקבוצות שהקיפו כהן דת מקומי - שיימן, שניהל טקס שהיה מורכב מסממנים נוצריים ופאגנים כאחד. באחד המקרים ראיתי שיימן מעביר ביצה קשה סביב גופה של ילדה חיוורת. במקרה אחר, הכה השיימן בענפים ירוקים בגופו של גבר בעל מבע מיוסר. בתום הטקס שלפה כל קבוצה בקבוקי פפסי ובקבוקים בהם נראה משקה אלכוהולי - וכולם שתו, אכלו, שרו, קוננו והדליקו קטורת. האוויר היה אפוף בריח של זיעה, בשמים ומעשי כשפים.
יד הונחה על זרועי ואני הסתובבתי בבהלה. "מדהים, נכון?", לחש לעברי ישראל. "בכל פעם שאני רואה את הטקסים של האינדיאנים אני נפעם. המיסיונרים ניסו לגרום להם להתנצר אבל הם פשוט מיזגו את הנצרות לתוך הדת העתיקה שלהם. עוד מעט יביאו לכאן את המשימון והמשימה שלנו תסתיים".
"עד כמה אתה חולה?", העזתי לשאול אותו את השאלה, שהטרידה אותי מתחילת דרכנו המשותפת. "הרופאים המנוולים נותנים לי שלושה חודשים. שנה אם אתחיל בטיפול כימותרפי. אבל אני לא מאמין להם. את אשתי הם לא הצליחו להציל". "ואתה מאמין שהמשימון הזה יושיע אותך?". "אתה לא מכיר את בני המאיה", הוא אמר לי ועיניו תרו אחרי הכוהנים האינדיאנים, שהיו אמורים לנהל את הטקס בהשתתפות המשימון. "כבר לפני אלפיים שנה הם ידעו יותר מה שאנחנו יודעים היום. הספרדים ניסו להשמיד אותם, לתרבת אותם, לגרום להם להאמין בישו - אבל הם לא ויתרו. הם עוד יחזרו אל הג`ונגלים ויבנו מחדש את הערים העתיקות, ישחזרו את הפירמידות ויידעו איך לתקשר עם איתני הטבע". שתקתי. ישראל היה חדור אמונה כה רבה, שמי אני שאנסה להתעמת איתו.
"אתם, החוצה!", אינדיאני זועם ניצב לפנינו. "אסור לכם להיות כאן". "אתה חייב לתת לנו להישאר", כבר הבנתי מעט מהספרדית המתגלגלת של ישראל. "אני חולה. ורק המשימון יושיע אותי". עוד ועוד אינדיאנים התקבצו סביבנו. הם כיתרו אותנו והחלו לדחוק אותנו לעבר היציאה. כל ההמון שבתוך הכנסייה הביט בנו. נדחקנו לדלת ואז נדחפנו החוצה והדלתות נטרקו מאחורינו. "תנו לי להיכנס!", היכה ישראל על דלתות העץ הגדולות, "אם לא תיתנו לי להיכנס - אני אמות".
מתוך הכנסיה יכולנו לשמוע את השירה מתגברת. ישראל ניסה לפרוץ את הדלת אבל ללא הצלחה. הוא היכה בה באגרופיו עד זוב דם. אחרי דקות ארוכות ניתקתי אותו בעדינות מהדלת והושבתי אותו על המדרגות המובילות לרחבת השוק. הא הליט את ראשו בין ידיו - ובכה.
את הלילה הזה ישראל לא בילה בחדר. הוא הסתובב בסמטאות העיר, מנסה לאתר חברים שיפגישו אותו עם המשימון. בבוקר, כשירדתי לאכול ארוחת בוקר, ראיתי אותו יושב ליד אחד השולחנות. להפתעתי, הוא קידם אותי במבט שוחק. "בוקר טוב ידידי", הוא טפח על כתפי והושיב אותי מולו. "יש לך מצב רוח טוב הבוקר. הצלחת להגיע הלילה אל המשימון?". "לא, הם סילקו אותו מהעיר מייד אחרי הטקס. אבל אני יודע לאן הם לקחו אותו ואנחנו יוצאים בעקבותיו".
לתחילת הכתבה -
פוגשים את המשימון - לעיר פנחצ`ל (20) שעל גדות אגם אטיטלן הגענו לקראת הצהרים. כזה יופי לא רואים בכל יום. האגם מוקף משלושה עברים בהרי געש גבוהים, שפסגותיהם הקטומות עטורות רוב שעות היום בעננים. הם לא פעילים כבר עשרות שנים, אבל בכל זאת הם גרמו לי לתערובת של פחד והתרגשות.
כשהגענו למעגן שעל שפת האגם שמענו את צופר המעבורת (21) מכריז על ההפלגה הקרבה. רצנו אל כבש הספינה וזינקנו מעל דפנותיה פנימה, לתוך הסירה. "המשימון צריך להיות בכפר סנטיאגו (22) שבצידו השני של האגם", אמר לי ישראל וראיתי את ההתרגשות על פניו. "הוא נמצא שם בבית פרטי, שם הוא `מקבל` מבקרים. לכן יהיה לנו קל יותר להגיע אליו".
כשהסירה עגנה בשיפולי הכפר, ישראל היה הראשון לקפוץ ממנה ואני אחריו. הוא החל ללכת בצעדים נמרצים לעבר הסמטאות מרובבות הבוץ של הכפר. עצרנו בצומת של שתי סמטאות וישראל נראה אובד עצות. כשהתקרבה אלינו קבוצת ילדים הוא פנה אליהם וביקש לדעת איפה המשימון. "פלומה", ענה אחד הילדים והושיט את ידו לעברנו. "מה הוא רוצה?", שאלתי. "עט, הילדים כאן מתים על עטים למרות ש-97% מהם אנאלפאביתים. יש לך עט?". היו לי שני עטים ששימשו אותי לכתיבת יומן המסע שלי. שניהם נחטפו על ידי מנהיג החבורה, אבל שאר הילדים המשיכו להושיט לעברנו יער של ידיים קטנטנות.
" ישראל, יש לי גם סוכריות".
"תחלק להם אותן".
"וגם מסטיקים".
לאחר שהשלל חולק, מנהיג החבורה הפנה אלינו את גבו, סימן לנו לבוא אחריו והחל לרוץ. שעטנו אחריו, מנסים לא לאבד את עקבותיו בסמטאות המתפתלות. עדר ילדים יחף רץ אחרינו ואנחנו המשכנו לרוץ, קצרי נשימה ומתנשפים, אחרי הילד שהוביל אותנו בין השלוליות ודרכי העפר. לפתע, הוא נעצר לפני דלת עץ שנטתה על ציריה ואמר לנו רק מילה אחת: "משימון".
ישראל הסדיר את נשימתו, הדף את הדלת ונכנס פנימה אל החצר. מספר אינדיאנים שהמתינו לפני דלת הבית הפתוחה סבו על מקומם והביטו בנו בתמהון, אבל איש לא דיבר. ישראל פנה לכיוון פתח הבית ואני אחריו. הוא נשם נשימה עמוקה, התכופף כדי שראשו לא ייחבט במשקוף הנמוך ונכנס פנימה.
כשעיני התרגלו לחשיכה ראיתי את המשימון. זו היתה בובה בגובה מטר, בעלת פנים אנושיות, שלראשה היה חבוש סומבררו. כל גופה היה עטוף במטפחות צבעוניות והדבר שהדהים אותי מכל היה - שבפיה היה תחוב סיגר דולק. למרגלות הבובה הדי מגוחכת הזו ניצב אינדיאני על ברכיו והתפלל בדבקות כשלידו עומדת אינדיאנית כבת 30. כשהאינדיאני סיים להתפלל - הוא הורה לאינדיאנית להתקרב. היא פסעה בחשש לכיוון המשימון, הניחה למרגלותיו בקבוק שהכיל משקה חריף ופיזרה סביבו סיגריות לאקי סטרייק. עשרות סיגריות ובקבוקי משקה היו פזורים מסביב למשימון.
ישראל פנה בספרדית לאינדיאני וביקש ממנו להתפלל עבורו. הוא ניצב ליד המשימון, ולי היתה תחושה שהמשימון מביט בו מתחת לסומבררו השחור שלו, כשהוא פולט עשן מהסיגר שלו.
כשהטקס תם, וישראל שלף מכיס מעילו סיגריות ובקבוקוני משקה, יצאתי החוצה. גשם החל לרדת והאוויר היה קר, נקי וצלול. "אתה בטח חושב שאני אדיוט", שמעתי את ישראל שעמד מאחורי, "לבקש מבובה שתרפא אותי מהסרטן". "בכלל לא. פשוט לא היה לי מושג שזה המשימון. אבל מה שחשוב זה שמצאנו אותו, ושלך יש תקווה להבריא".
נפרדתי מישראל בכניסה למחלקה האונקלוגית של בית החולים המרכזי בגואטמלה סיטי. מספר חודשים מאוחר יותר הוא התקשר אלי וסיפר לי שהוא הבריא. לא בגלל ההקרנות והכימותרפיה, כמובן, אלא בזכות ברכתו של המשימון. הוא גם מתכוון לשוב ולגדל שפם, גדול ומפואר יותר מזה שהכרתי, במקום זה שנשר בעקבות הטיפולים.
"ומה עם פיליפה? הוא שמח שחזרת אליו בריא?". "דווקא פיליפה לא שרד", שמעתי את קולו של ישראל מקוטע ולא ידעתי אם זה בגלל הקו המשובש או הדמעות שחנקו את גרונו. "הוא אכל חבילת סיגרים שתייר אמריקאי שכח יום אחד בלובי ומת מסיבוכים במעיים. פיליפה המסכן. היינו צריכים לצרף אותו למסע שלנו, כדי שהמשימון יברך גם אותו".
לתחילת הכתבה- מלון מומלץ בצ`יצ`י: Santo Tomas, מלון שנראה כמו מוזיאון. עם ריהוט קולוניאלי יפהפה. נגני מארימבה הנעימו את זמננו כשישבתי עם ישראל בפאטיו המושקע וליד הבריכה.
- כנסיית Santo Tomas ממוקמת באחת מפאותיה של כיכר העיר המרכזית והיא פתוחה גם למבקרים שאינם אינדיאנים. עשו הכל כדי לבקר בה בימי שוק כשהיא מלאה במקומיים. זו חוויה שמילים מתקשות לתאר את עוצמתה. וזכרו: אסור לצלם את הטקסים.
- פנחצ`ל (Panajhachel) היא עיירה הממוקמת בתפאורה מקסימה: אגם כחול שהוא האגם הגבוה ביותר בעולם, שלושה הרי געש שמשקיפים עליו מרחוק וכפרים קטנים שמפוזרים על גדות האגם. פנחצ`ל היא עיר להירגע בה, לקחת מעבורת ולטייל בכפרים שבסביבה, לצאת לטיולים רגליים באזור, לבקר בשוק יום א` בכפר Solola הסמוך ואפילו לראות סרט. ישראל לקח אותי למלון De Lago ממש על גדות האגם. מלון מצוין נוסף הוא ה-Atitlan, שהחסרון העיקרי שלו הוא שהוא מרוחק כ-2 ק"מ מהעיר.
- המעבורת יוצאת מהמזח של פנחצ`ל לכפרים סנטיאגו אטיטלאן וסן פדרו לה לגונה. השייט איטי ורגוע, הכפרים שקטים וציוריים והתושבים מסבירי פנים.
- הכפר סנטיאגו אטיטלאן (Santiago Atitlan) ממוקם מול פנחצ`ל, על הגדה השנייה של האגם. ניתן להגיע אליו רק במעבורת.
לתחילת הכתבה
- נהר הריו דולצ`ה נשפך אל האוקיינוס ממש לרגלי ליווינגסטון. הוא משמש כנתיב תחבורה מהעיירה וממנה, כשהמעגן הראשי של הסירות השטות אל העיירה ממוקם מתחת לגשר הענק החוצה את הנהר ליד Fronteras. השייט מהגשר לליווינגסטון אורך מספר שעות, כשבדרך אפשר לבקש מנהג הסירה שיעבור דרך אזור ביצות רדוד, ודרך ה`ביוטופ`: מעין שמורת טבע שפורחים בה צמחים נדירים. אומרים, שבמי הנהר חיות פרות ים: יצורים ענקיים וביישניים, שמעטים ראו אותן בטבע. אני לא זכיתי.