"אם חייך שוד ושבר,
אם פורחים העצבים,
אז תעלה מייד על ספיישל ותרד למילואים...
אם הדופק מתפרע והלחץ דם ממריא,
אז קח מייד חופשת מולדת ותעוף למילואים...
צה"ל צה"ל, כבר באים, רות סוף סוף למילואים,
ואם אלינו מתקשרים מן הבנק או המיסים,
אז נא למסור בקוד מנוחה- גבעת חלפון אינה עונה" ...
(שיר הנושא, "גבעת חלפון אינה עונה").
עמק אאוסטה ומקום הלינה שלי
בתור בחורה באזרחי, שלא עושה מילואים, הדבר הכי דומה בשבילי למילואים זה יציאה לחופשת סקי: לארוז ציוד, להיפרד מהלחצים והעבודה, להוריד הילוך בחיי היום-יום ולטוס לחו"ל. זו הזדמנות לנתק מוחלט של שמש זורחת, שמיים כחולים (במקרה הטוב), שלג מושלם, מסלולים מתוחזקים היטב (במקרה העוד יותר טוב) וחופש אמיתי של חורף.
אחרי שביליתי בשנה שעברה בלייק טאהו, נפלה השנה ההחלטה על מקום קרוב. מה, נפלתי על הראש לנסוע שוב 17 שעות נטו כדי לעשות סקי? חוויות זה נחמד, אבל גם צריך להיות ריאליים. איטליה זה מספיק קרוב ואחרי שהייתי בפילה בחופשת הסקי השניה ב-2008, החלטתי בינואר לנסוע שוב לעמק אאוסטה, 160 ק"מ ממילאנו, שעה ו-40 דקות נסיעה באוטוסטרדה במהירות (חוקית!) של 130 קמ"ש.
נחתתי במילאנו בטיסת אל על (497 דולר), בשעה שמונה בערב, לקור כלבים מטורף. שכרתי רכב אוטומטי לעשרה ימים (פורד פיאסטה, 410 אירו בהרץ) ונסעתי למלון המצויין, שישנתי בו גם בשנה שעברה - First Hotel Malpensa, המחיר: 94 יורו - קצת יקר, אבל שווה כל יורו. המלון ממוקם כקילומטר וחצי מהשדה, יש הסעות חינם ומאד קל להגיע אליו, בעיקר לנוחתים בטיסות לילה. ארוחת בוקר נחמדה למחרת בבוקר (זריחה בשמונה) והייתי בחוץ, בדרכי לאאוסטה. יש לקחת בחשבון, שבינואר יש קרה, גם כשלא יורד שלג וצריך לגרד את הזגוגיות היטב. נעזרתי באיטלקי נחמד וחובב ישראל, שעזר לי עם הורדת הכפור מהחלונות (בינינו, הוא סונג`ר בכיף למטלה...), בזמן שניהלנו שיחה על המצב הבטחוני ומתי יהיה שלום.
הדרך לאאוסטה ממלפנסה פשוטה ביותר: נסיעה על הכביש משדה התעופה, לכיוון הכביש המהיר לטורינו, עליה לכביש המהיר לכיוון טורינו- אאוסטה, ירידה לכביש לאאוסטה ומשם לעיירה בה ישנתי - סן וינסנט, הנמצאת בדיוק באמצע הדרך בין צ`רביניה לאאוסטה. תזכורת - הכבישים המהירים באיטליה הינם כבישי אגרה, וכל נסיעה בהם עולה כמה וכמה אירו, תלוי במרחקים.
אאוסטה הינה העיר, ממנה יוצא הרכבל העולה לאתר הסקי פילה. נשאלתי על ידי אנשים רבים בחופשה מדוע בחרתי דווקא בעיירת אמצע הדרך ולא בואלטורננש או צ`רביניה. שאלה טובה. זאת, כיוון שבשנה שעברה נסעתי מתוך כוונה לגלוש בצ`רביניה בחודש אפריל ובשל סופת שלגים, שהתחוללה בתקופה (אפריל!), נאלצתי לגלוש בפילה.
המטרה היתה להשאר פתוחים לכל אופציה אפשרית. במקום יש אתרי סקי רבים: קורמאיור, צ`רביניה, צרמאט, פילה - לדוגמא בלבד. יש עוד ברדיוס של 100 ק"מ. האתרים הם בגבהים שונים, המאפשרים גמישות רבה, אם צריך, במקרה של SOS טמפרטוראי או מזג אויר מעפן.
בסן וינסנט ישנתי במלון נפלא אף הוא: מלון ביז`ו (Hotel Bijou), הנמצא במרכז העיירה, עם חניה צמודה ומשפחה מקסימה, שאירחה אותי בכיף. המחיר הוא 55 יורו לחדר ליחיד, או 60 יורו לחדר ליחיד עם מיטה זוגית. ארוחת הבוקר היתה קצת מצומצמת - דגנים, פירות, לחמניות, חמאה, דבש וריבה. הייתי צריכה להשלים לעצמי חלבונים בארוחה - עם טונה וגבינות, שקניתי בסופר הצמוד. הביצים המקושקשות נשארו במגש. אני בהחלט מעדיפה חביתה ב"קפה-קפה", בישראל, על האיחס המקושקש והצהבהב, חלבונים או לא. הקרואסונים עם הנוטלה, אותם שתיתי עם שוקו חם, מכל מקום, היו מעולים.
לתחילת הכתבה
הימים הראשון והשני - ולטורננש ו`צרביניה
עם הגיעי למלון, העמסתי ציוד לחדר, וירדתי דחוף למטה, לבושה בבגדי סקי, עם מפתחות האוטו לנסיעה. הנסיעה מסן וינסנט לואלטורננש לוקחת בערך חצי שעה, בכביש מעט מפותל, אבל סביר. העיירה ואלטורננש צפופה, עם מעט מאד אפשרויות חניה, אבל ייאמר לזכותם כי הם בנו את העליה לאתר בצורה חכמה מאד - אחרי כ- 2 ק"מ ממרכז העיירה, יש ירידה לכביש תלול וקצר. הירידה מסומנת בשלט ענק - צ`רביניה, ואלטורננש, צרמאט - עם דגלי המדינות, ולמטה מחכה חניה מסודרת. בסמוך ישנם חנות השכרת ציוד, בוטקה לרכישת סקי פס והגונדולה. פשוט מאד, קרוב מאד, וללא ספק הרבה יותר פשוט מצ`רביניה.
בחנות להשכרת ציוד הם דורשים תעודה מזהה ושם המלון בו אתם מתאכסנים. עלות השכרת ציוד בחנות בה שכרתי היא 15 יורו ליום (יש ברשותי נעליים, אז מדובר רק במגלשיים ומקלות), 13 יורו לחצי יום, 36 יורו ל- 3 ימים. באותו מקום שכרתי ציוד במשך 4 ימים שונים וביקשתי להחליף ציוד כדי להתנסות במגלשיים אחרים (נעלי סקי יש לי). המגלשיים, אותם שכרתי ביום הלפני אחרון, היו פשוט מעולים - אטומיק בטה רייס gs:ii ברמת Intermediate (המגלש לא היה עגול בקצה, אלא עם קווים כמעט חדים). מדובר, מנסיוני, באחלה מגלש שבעולם. יום למחרת כבר שכרו אותו לפני, באסה. מכל מקום, גלשתי באתר של אטומיק, כדי לחפש אותו ולא מצאתי דגם דומה השנה (מדבריו של יוחנן בפורום הסקי, מדובר בדגם משנת 2000-2001, אז אפשר לשכוח ממנו, חבל).
עליתי להר, אחרי שרכשתי סקי פס. עלות סקי פס בואלטורננש בלבד היא 28 אירו, 22 אירו לחצי יום, ואלטורננש+צ`רביניה - 36 אירו וסקי פס לכל האיזור כולל צרמאט - 48 אירו ליום. ניתן לרכוש, בתוספת 5 אירו פקדון, כרטיס סקי פס נטען ולשים אותו בכיס (משהו שאני מכירה ממאיירהופן, כבר מ- 2006). חוסך הכנסה והוצאה של הסקי פס באצבעות עטופות בכפפות - שווה. אחרי שביום השלישי בצ`רביניה איבדתי את הסקי פס, וגלשתי מטה את מסלול 5 לעיירה, עם סחיבת ציוד במעלה המדרגות האיומות ביותר בעולם, ליד הפלאן מייזון, הבנתי שככל הנראה פתרון זה הוא הטוב ביותר, כיוון שמהכיס הסקי פס נוטה שלא ללכת לאיבוד.
"...100 מטר יש רק דרך אחת לשחות בשביל לקבל מדליה.... אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר..." (קרמבו = רמי הויברגר, מסביר איך אי אפשר לפספס ניצחון בטוח בשחייה, "מבצע סבתא")
אלופת שחיה אני לא וגם לא אלופה בסקי. על מדליה בטוח אין על מה לדבר. Intermediate קוראים לזה, רמה בינונית בסקי, שיכול לכלול קשת גדולה מאד של יכולת גלישה בפרלל, במסלולים כחולים ואדומים. על מסלולים שחורים עדיין אני מנועה מלגלוש, אם ברצוני שלא ייצא מכרז על התפקיד שלי בעבודה. אבל- הכל פתוח. אולי גם אני אגלוש מתי שהוא הכי מהר שאני יכולה, ואז אני אגביר...
בואלטורננש גלשתי בכחולים, כדי להסיר את "החלודה" מהרגליים - 4 הקל מאד ו-7 הקל אף הוא. הרכבל לשני המסלולים האלה איטי רצח וזה זמן טוב למות מקור או לנשנש משהו (האיטלקים חזקים בשוקולד, דגמתי פחות או יותר כל דבר שזז, בעיקר על הרכבל הזה...). מה שהיה מצחיק, לאורך כל החופשה, זו העובדה שכל מה שהחזקתי בתיק הגב היה קפוא: המים, הדיאט קולה ואפילו חטיפי השוקולד, שכמעט שברו את השיניים מרוב קיפאון. מי שלא טעם אגוז קפוא בדופלו (חטיף אגוזים ושוקולד) בחופשת הסקי שלו, כנראה שלא ייפגש עם רופא השיניים שלו השנה.
אחרי כן עליתי לאדומים ברכבל Motta -; מסלולים 5 (המצויין), 6, 12 ו-1, שהוא המסלול הארוך, שלוקח אותך חזרה לואלטורננש, ללא צורך ברכבל. מסלול כמעט שחרחר במקומות מסויימים. חצי היום ראשון, עבר בכיף לגמרי. חזרתי למלון, והלכתי לישון, אחרי שצפיתי באייפוד שלי במבחר נאה של סרטי פולחן ישראליים - ציטוטים נבחרים בגוף הדיווח. הטלוויזיה באיזור איומה ונוטה לדבר בשתי שפות - איטלקית וצרפתית (הדיבובים האלה ממש מעצבנים).
אגב, הובהר לי כי אאוסטה היתה איזור שהשתייך בשעתו לצרפת, לכן האנשים במקום הם דו-לשוניים. ניתן להתחיל שיחה ב"בונג`ורנו" או "בונז`ור". רק תבחרו איזו שפה אתם לא מדברים, איטלקית או צרפתית. שמות העיירות צרפתיים לגמרי, למשל, יש לומר "סן ונסן" ולא "סנט וינסנט", כמו שכותבים. הפטיסרי ללקק את האצבעות והגלידה - איטלקית למהדרין. כלומר, אין פלא שחזרתי עם חצי קילו נוסף, למרות האקסטרה ספורט.
ירדתי חזרה מההר ברכבל והלכתי לקושש הדרכת סקי למחר. ההדרכות באיטליה זולות אש - 65 יורו לשעתיים ומדובר בדיל מצויין. תזכורת - בשנה הקודמת גלשתי בלייק טאהו. ההדרכה שם דורשת משכנתא במחיר של 350$ (!) ל-3 וחצי שעות. גם באוסטריה, שגם גלשתי עוד ב-2006, אני זוכרת הדרכות יקרות יותר - 80 אירו ויותר לשעתיים. בקיצור, ההדרכה באיטליה אכן זולה אך איכותית. את ההדרכה קבעתי במרכז המידע ליד הכנסיה, יש שם שלט i - Monte Cervino.
ביום השני חזרתי לואלטורננש, להדרכה עם המדריך הנחמד אלדו. אלדו היה בסדר גמור וחרש איתי את המסלולים הכחולים, שעשיתי יום קודם, עם דגש על שגיאות נפוצות שלי (בעיקר נטיה לסובב את הגוף לכיוון ההר ולא לכיוון המדרון). לאחר שסיימנו את השיעור, המשכתי לחרוש את איזור ואלטורננש, מתוך כוונה להגיע למחרת לצ`רביניה.
חיי לילה בסן ונסן
בעיירה סן ונסן אין חיי לילה פעילים מי יודע מה. רוב מה שיש לעשות כולל את קזינו דה לה ואלה (או בעברית: קזינו העמק), המכנס אליו איטלקים רבים, הנוטים לחבוט במסכי מכונות המזל מתוך ציפיה לבונוס. ההימורים באיזור הם יקרים (אירו) ואיך אומרים - "בקזינו תמיד מפסידים".
פרט לכך, יש בעיירה מסעדות טובות מאד וזה פחות או יותר מה שיש לעשות. לבד מזה יש את חנות בנט, שהזכירה לי מאד את וולמארט האמריקאית, הנמצאת בעיירה Ivrea, מרחק 35 ק"מ מסן ונסן לכיוון מילאנו. בבנט קניתי דברים נחמדים מאד, בעלויות סבירות מאד. גיליתי, שרצוי לרכז את רוב קניות המוצרים לחנות זו, כיוון שבחנויות העיירה מחירי מוצרי הצריכה נוטים לזנק.
לתחילת הכתבה
היום השלישי - צ`רביניה
למחרת קמתי מוקדם יותר ונסעתי לצ`רביניה. אודה ואתוודה, כשהגעתי לצ`רביניה וחציתי את המנהרה האחרונה, עם ה"באמפ" הזוועתי ביותר שפגשתי מימיי (תבלמו, תבלמו, זה חתיכת באמפ עם פוטנציאל לפאנצ`ר...), לא מצאתי חניה. העיירה לא היתה ברורה כלל (לפחות לי) ולא הבנתי מה בדיוק עליי לעשות עם הרכב - איפה חונים ואיך עובד פה כל העסק. הכבישים היו מלאים שלג ומי שחווה ברקס בכביש מושלג, יודע שה "כחחחחחחחח", המפחיד, הנשמע עם צליל הבלימה, מלווה גם באובדן שליטה מפחיד קצת לרכב.
אודה שוב ואתוודה, שהסתובבתי כדי לחזור לואלטורננש, עד שהחלטתי פשוט לשאול במרכז המידע של העיירה - ליד החניה הגדולה בכניסה. יש שתי חניות מרכזיות - מי שעולה ברכבל הכסאות, מחנה בחניה הראשונה עם הכניסה לעיירה, צועד עם הציוד במדרחוב ופונה שמאלה לכיוון המעליות. מי שעולה לפלאן מייזון בגונדולה, עולה עם הרכב לחניה השניה, הנמצאת בהמשך העיירה, ימינה ושוב שמאלה. ההסברים המפורטים נשמעים מעט דביליים, אבל אני ממש לא הבנתי את העיירה בהתחלה ועליתי ברגל במדרגות לכיוון המעלית. ביג, ביג מיסטייק....
הסקי פאס כאן יקר יותר, כיוון שהוא כולל את ואלטורננש וצ`רביניה, 36 אירו ליום. השכרת הציוד עלתה לי 20 אירו ליום (מגלשי רוסיניול נאים למראה, ביצועים רגילים לגמרי). בואלטורננש זול יותר, וגם איכות הציוד היתה טובה יותר, מבחינתי, ולכן בימים שאחרי כן הקפדתי לעצור שם וליהנות מציוד טוב יותר במחירים טובים יותר.
מפלאן מייזון, התחנה של הגונדולה, נפתחות מעליות נוספות וארץ פלאות, מושלגת ומענגת. מזג האוויר היה מושלם - שלג בכמויות מטורפות, שמים כחולים, נופים מהממים ולא היה חם או קר מדי, פשוט מושלם. חרשתי בצ`רביניה כמה מסלולים פשוט מעולים - 6 , 6 Bis ו- 6.0 האדומים (מדובר במסלולים שונים), 6.00 ו- 5 הכחולים (5 יורד לעיירה), 3 האדום, המעולה, שאף הוא יורד לעיירה, ו- 3 bis, היורד מ-3 אדום לפלאן מייזון, בהתפצלות שמאלה. כמו כן, ישנם מסלולים רבים, המחברים את שתי המעליות המרכזיות - 7, 10, 4, 26, 27 הכחולים, 29 האדום (המצויין) - פשוט תענוג! רוב המעליות טובות, היו גם כמה מעליות כסא כתומות, מעפנות לגמרי (שמעכו לי את תיק הגב יופי), אבל חוץ מזה היה פשוט בליסימו. באותו ערב גיליתי, כי משקפי השמש שלי נשברו בתיק והלכתי לרכוש לעצמי משקפי שמש חלופיים. באותה חנות מצאתי, בעודו מחזר אחרי המוכרת החמודה, את ג`יאן לורנצו. ה-מדריך בה` הידיעה.
ג`יאן - מדריך סקי מהשורה הראשונה
"...אחרי שצחקנו, נעבור לחלק האמנותי...תרשו לי בתורת אמרגן באזרחית, שמחתי לפגוש בצבאית, זמרת מן השורה הראשונה, כסא 23....כחחחחחח.... זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים...גבירותיי ורבותיי- סילביה המשתוללת.." סרג`יו קונסטנצה הבלתי נשכח אף הוא, בגילומו של פולי ז"ל, "גבעת חלפון אינה עונה".
אז זמרת מהשורה הראשונה לא פגשתי בחופשה הזו, אבל מדריך סקי מהשורה הראשונה, לא חשוב איזה כסא, פגשתי. היו לי מדריכי סקי רבים במהלך ארבע שנות הסקי שלי ומדריך מצויין כמו ג`יאן לורנצו, לא פגשתי. הבחור צבעוני לגמרי ונראה כחי בסרט איטלקי כלשהו, אבל מדובר בפרילאנס, שעובד עם בתי המלון באיזור. הוא אלוף סקי, המייצג את מדינתו באליפויות, ומורה מעולה. הוא עלה על הבעיות שלי, בדייקנות של שעון שוויצרי, ולימד אותי לשפר את השגיאות ולגלוש טוב יותר. המחיר הוא 65 אירו לשעתיים (לדבריו, הוא גובה 80 אירו לשעתיים, אבל עבורי, החליט לעשות מחיר מיוחד. נניח). פרטיו: [email protected], טלפון 393471414414+. רבותיי, הבן אדם תותח. מה שלמדתי ממנו בארבע שעות נטו, היה שווה למה שלמדתי מכמה מדריכי סקי אחרים בכמה ימים.
לתחילת הכתבה
היום השביעי - גלישה בפילה
עם ג`יאן לורנצו ביליתי שלושה ימים והתקדמתי יפה מאד. מזג האוויר המשיך להיות מושלם, אבל אני החלטתי לגוון ונסעתי לאתר הסקי פילה. בחודש אפריל שעבר התכוונתי לגלוש בצ`רביניה, אולם בסופו של דבר, בשל תנאי מזג האויר, מצאתי עצמי בפילה. עליי לציין, כי בחודש ינואר כפות המאזניים נוטות בצורה ברורה לצ`רביניה - פשוט חם שם יותר. המדרון בפילה אינו מקבל די שמש ורוב היום פשוט קפאתי לגמרי, למרות שאיכות השלג היתה מעולה ולבשתי בדיוק אותו מספר שכבות, שלבשתי בצ`רביניה.
לפילה נהגתי מסן ונסן כ-30 ק"מ. יש שילוט שמראה על הפוניביה (Funiva), שהוא הרכבל שמעלה להר. כשמגיעים לכיכר, חשוב לא להתבלבל ולפנות לכיוון זה. אם פונים ליציאה הבאה בכיכר, מגיעים לכביש המוביל להר ברכב, שהיא ממש טעות איטית ומייגעת, אלא אם זו אכן כוונתכם, או אם הרכבל בשיפוצים, כמו שהיה בתחילת אפריל בשנה שעברה. העליה להר עלתה לי כ-32 יורו, הכוללים את העליה לרכבל והסקי פס. חייבים לרדת עד 16:30. מסביב ישנן כמה חנויות להשכרת ציוד (יש גם למעלה, כמובן). אני שכרתי ציוד ב- 17 אירו (ללא נעליים, כמובן) ופגשתי טייס קונטיננטל, שהגיע למילאנו ליום אחד ובא לעשות סקי. עזרתי לו בהמרת המידות והמשקלות לשיטה המטרית שלנו. הטייס הנחמד, שמסתבר שיש לו מכרים בישראל, נהנה מאד מהאתר וקיבל ממני המלצות חמות לצ`רביניה, למרות שלאיזור פילה יש שירות רכבות (מילאנו-אאוסטה) ולצ`רביניה חייבים להגיע ברכב.
למרות שקפאתי וזה קצת הרס לי את ההנאה מהיום, חרשתי את רוב האתר ועשיתי את רוב המסלולים האדומים- 13 (המעולה!), 14, 12, 9, 7, 22 (אחלה מסלול שבעולם!), 24, 4, 6 , 15 הכחול המוביל לעיירה ואליו מתנקזים רוב המסלולים. מסעדה מומלצת, היא זו שליד הירידה מהמעלית הראשונה (מסלול 15), אליה מגיעים רוב לומדי קייטנות הסקי הבריטים, שממלאים את האתר בהמוניהם. אכלתי שם טוסט טעים ביותר ומרק מחמם. ירדתי מההר בשעה 15:30, החזרתי את הציוד, ועברתי בכמה מהחנויות שנמצאות בעיר, לחיפוש אחר ציוד סביר במחירו. היה ציוד ב-250 אירו והתלבטתי אם לרכוש או לא. בסופו של דבר החלטתי שלא.
הערת נעלי סקי: השנה, בהיותי במון טרמבלאן, קנדה, הבנתי כמה חשובות הנעליים. יש ברשותי נעליים, אולם באותו יום הן לא היו עימי והנעליים ששכרתי הרסו לי את היום -; כפות רגליי לא הוחזקו כמו שצריך בנעל ויצאו מהנעליים שוב ושוב. להבא - רק עם הנעליים שלי, או שלא גולשים!
בכל מקרה, שופינג באיזורים אלה באיטליה, כולל בעיקר סופרמרקטים וחנויות סקי. בגדים איטלקיים אינם חוד החנית של האיזור וגם אם נפלה בחלקיכם הזכות לעשות שופינג ולקנות מעט ביגוד "רגיל", מדובר במחירי אירו מסמרי שיער. אם ברצונכם לעשות שופינג טוב, פשוט סעו לארה"ב, או ללונדון (אבל שם אי אפשר לעשות סקי, אופס...).
את שאר ימיי המשכתי לבלות בזגזוג בין האתרים המשובחים, כשקיבלתי המלצה לקורמאיור, אבל בשל תנאי מזג האוויר המשובחים, החלטתי להשאר באתרים המעולים להלן. רק ביום האחרון, בבוקר שלפני חזרתי לארץ, החלה סופת שלגים בצ`רביניה, שגרמה לכך שירדתי מההר לפני מחצית היום. פרט לכך, מזג האוויר היה מושלם, לא היו שום בעיות עם הנהיגה ועם השלג על הכביש, והאיטלקים מפנים יפה מאד את הכבישים משלג יורד. חשוב לציין - שכרתי רכב עם דיזל, שחובה להכניס לתוכו דלק איגלו, המותאם לחורף ואינו קופא, או נוזל המונע קפיאה. היה יום אחד שהייתי בטוחה שאאלץ לחכות עד להפשרת המנוע, אבל בסוף הוא התניע. זה מלחיץ מאד!).
לתחילת הכתבה
שלושה ימים באפריל - צ`רביניה
עמק אאוסטה הינו אחד מיעדי הסקי האהובים עליי ובשל היותה של החופשה בינואר כה מהממת, נסעתי השנה לסוף שבוע חוזר באיזור, מייד אחרי ליל הסדר המשפחתי, עם מזוודה מלאה באוכל כשר לפסח (מה לעשות, שומרת כשרות...).
שלושה ימים בצ`רביניה הפעם, היו דבר אחר לגמרי - היום הראשון היה שמשי ומושלם, אולם איכות השלג לא היתה משהו כלל. כל שעה נוספת בשמש, גרמה לשלג להיות רך וסלאשי יותר, כך שלא ראיתי אפילו את כפות רגליי, ששקעו עמוק בשלג הרך. אבל עדיין היה מדובר ביום המושלם ביותר באותו סוף שבוע.
יום למחרת, כהכנה לסופת השלגים שבדרך, עטף ענן ערפל לבן את האתר, ולא ראיתי אפילו 3 מטר קדימה. הייתי מתפשרת אפילו על מטר. הייתי חייבת לגלוש ליד המקלות המסמנים את המסלול כדי להשאר על המסלול וגם זה לא עזר, כי ירדתי ממנו וכמעט שברתי את הביסלי, הכשר לפסח, על הגב. אחרי שעה וחצי, התייאשתי וירדתי מההר. היה מזג אוויר זוועתי, שהלך והחמיר. השלג, אגב, היה כמובן באיכות מעולה...
ביום שלמחרת ניסיתי שוב את מזלי, אולם עוד בדרכי למעלה, החלה סופת שלגים, עם פתיתי שלג בגודל מפלצתי (באמצע אפריל!). ירדתי מההר, לא לפני שניסיתי לקבל החזר על היום האחרון של הסקי פס. הגברת בקופה אמרה, שעל אף הסופה, הואיל והכל פתוח, לא ניתן לקבל החזר. אני העדפתי להשאר בחיים, ולכן ירדתי מההר. מתיאס, הבעלים של המלון, אמר כי כדאי שאבוא לאיזור בדצמבר, ינואר ופברואר, כיוון שאז תנאי מזג האוויר יציבים: קר, אולם יפה ורגוע. במרץ-אפריל, מזג האוויר מתחיל להשתגע. זו המלצה, שאקח לתשומת ליבי, בהתחשב באכזבה הקשה והיקרה של אפריל...
בכל מקרה, טעמה הטוב של חופשת ינואר עדיין שם, וללא ספק זה איזור שאשמח לחזור אליו.
לתחילת הכתבה
