מבראזיל לפרו
מאחר שלא הצלחנו להאריך את השהות שלנו בברזיל בעוד מספר ימים- כפי שרצינו, המשכנו את הטיול על פי התוכנית המקורית. את היום האחרון שלנו בברזיל עשינו בסאו פאולו בעיקר בסידורים טכניים. הפעם בחרנו להתארח במלון מעט יותר יקר אך גם יותר מלון.
HOTEL ITAMARATI
כתובת: Av Vieira De Carvalho 150
מחיר: 97 ריאל
הטיסה שלנו היתה מתוכננת לשעה 6:00 בבוקר על כן שוב נאלצנו להתעורר בשעה 4:00, וטרוטי עיניים לאסוף את מטלטלינו ולהגיע לשדה התעופה. הטיסה הנוחה של חברת טאקה, עברה ללא אירועים מיוחדים, ניסינו לישון מעט ולהתאושש.
נחתנו בלימה. הזזנו את מחוגי השעון עוד שעתיים אחורה- עכשיו הבדל השעות עם הארץ עולה ל-7 שעות. בודקים את הפלאפון- סוף סוף לאחר כמעט חודשיים של נתק- יש חיבור.
לפני שיצאנו את הארץ עשינו עבודת הכנה די יסודית ורשמנו כתובות של הוסטלים ומלונות בכל היעדים שלנו והנה לאחר הנחיתה בלימה גילינו לאכזבתנו שחלק נכבד מהדפים האלה נעלם. למזלנו, נשאר לנו דף אחד- דף כתובות האינטרנט שאיילת מ"למטייל" נתנה לנו ברגע האחרון לפני הנסיעה. בדף הזה היתה כתובת אחת בלימה- The Point - ההחלטה נפלה ללא שהיות מיותרות. נסענו במונית מיוחדת במחיר מופקע של 24$ לאזור Barranco.
כתובת: 300 Malecon Junin.
אתר אינטרנט: www.thepoint.com
הגענו. מצאנו- מה אגיד לכם- קומונה. זו לפחות הקונוטציה הראשונה שקפצה לי לראש. בית הארחה חביב, הבעלים - תמיר ונדב - שני חמודים. גילם כגיל כל שאר המתארחים - אם לא פחות (כמובן שזה לא כולל את גילנו אנו...). אמנם אין כאן חדרים פרטיים עם שירותים צמודים, אבל יש פה בית נהדר ומקסים, עם אוכלוסייה נעימה של טיילים מכל העולם - נדמה לי שהיינו הישראלים היחידים.
קיבלנו חדר אחד לכולנו. המיטות רחבות - חלקן נוחות מאוד, חלקן פחות. במקום יש חצר. הילדים התאהבו מיד, בייחוד אור. בחצר עומד טיפי אינדיאני, כלב חמוד בשם פונטו, שולחן פינג פונג, ואפילו ארנב אפור וחמוד בפינה. אור בכלל לא רצה לזוז יותר מהבית, והכריז שהוא רוצה לגור כאן לתמיד. ביום רביעי בערב התקיים ערב BBQ, שהיה מאוד נחמד. חלק מהאנשים טרחו על הסלטים במטבח, שמואליק הזדרז להציע את עזרתו במנגל, היתה אפילו תוכנית אומנותית. האווירה היתה נהדרת. בקיצור זה בית. יש אינטרנט, יש טלוויזיה בסלון - וסוף סוף רואים גם CNN באנגלית. כולנו הרגשנו מאוד נוח ונעים בבית הזה. נדב, וגם תמיר נתנו לנו בשמחה טיפים לסיורים מעניינים בלימה.
לימה שבתה את ליבנו. להפתעתנו גילינו עיר נהדרת מלאה בניינים רבי הוד. חשים את עברה החשוב בכל פינה- ואכן לימה היתה העיר החשובה ביותר בדרום אמריקה בתקופת הכיבוש הספרדי. היום, לצד בנינים יפיפיים מן העבר יש גם עליבות. אבל, מרגישים שיש אווירה של שינוי ושל עשייה; בברנקו ראינו שלט שמכריז שהעירייה המקומית משפצת חינם בתים שמוגדרים לשימור, בכל מקום רואים פועלי ניקיון וגננים טורחים, מטאטאים, שותלים, משקים. בבירור עם תושבים מקומיים מסתבר שאכן גם אנשי לימה מרגישים את השינוי לאחרונה, לפני כשנה נבחר ראש עיר חדש וביוזמתו העיר עוברת מתיחת פנים רצינית.
בלימה נתקלנו לראשונה בתופעה שהמשיכה לכל אורך הטיול כאן. הכל מקום אנשים התפעלו מהילדים הבהירים שלנו, ובייחוד מאור ששיערו הבהיר מאוד תחת השמש הברזילאית. בנות ונשים פשוט התנפלו עליו בהנאה, ליטפו את ראשו, ואמרו: "גם אני רוצה אחת כזה", ובחורה אחת הוסיפה והסבירה: " כשיגדל יוכל לחזור לפרו וכל הבחורות ירדפו אחריו".
טיילנו להנאתנו במרכז העיר, ראינו את הקתדרלה. את הארמון הנשיאותי PALAZIO DEL GOBIENO ואף חזינו בטקס חילופי המשמרות המרשים והמוזיקלי, את ה-PLAZA DE ARMAS, את פסל פיזרו, כובש פרו, האכלנו יונים בכיכרות.
הביקור במנזר סאן פרנסיסקו היה מרשים במיוחד. לאחר סיור באולמות, בהם ראינו מוצגים שונים בעלי אופי נוצרי מתקופת הכיבוש הספרדי ירדנו למרתף המבנה. לאחר הליכה בכוכים אפלוליים נתגלה לעינינו מצבור עצמות אנושיות ממוינות- גולגולות, עצמות ידיים, עצמות רגליים וכו`. במידה כלשהי המראה היה די מחלחל. מסתבר שזה היה מקום הקבורה של "האנשים הטובים", כלומר אנשים שהשלטון הספרדי ובייחוד הכנסיה נטו להם חסד- האנשים ב"רעים", כלומר אלה שלא נהגו בהתאם לציפיות הכנסיה והשלטון מצאו את מותם ואת מקום קבורתם במרתפי האינקויזיציה.
לבסוף רצנו לראות את המוזאון האנתרופולוגי. הביקור היה מאלף, במיוחד לילדים- אך גם לנו. ראינו שם, מלבד כלי קרמיקה מתקופת האינקה ובדים ארוגים באומנות רבה, גם גולגולות מנוקבות - מסתבר שזו היתה דרך הריפוי בבעיות של לחץ בגולגולת וכאבי ראש, וכמו כן מומיות שלמות יושבות בתנוחה עוברית. זו הדרך שבה האינקה טיפלו במתיהם. מאחר שהאמינו בחיי העולם הבא, היו עוטפים את הגופות בצמר ובבדים והיו מניחים אותם בבורות עם אביזרים ששימשו אותם בחייהם.מסתבר שכאשר היה מלך הולך לעולמו, מתוקף אמונתם בחיי העולם הבא, היו מניחים את גופתו החנוטה בארמון ואנשיו היו ממשיכים לנהל את חיי הארמון כסדרם.
אירוע אחד קטן ויוצא דופן קרה לנו במרכז העיר. נדב המליץ לנו ללכת לשתות PISCO SOUR, (שזה משקה דומה בטעמו לקאייפיריניה) במלון GRAND HOTEL BOLIVAR, בכיכר סן מרטין. כשהגענו התקבלנו בכבוד מלכים. המלון היה ריק לחלוטין- לא היה אורח אחד נוסף זולתנו. המלון מאוד מרשים כולו קורן הוד עבר. המלצר שלנו היה בחור אדיב במיוחד והציע לנו לערוך לנו סיור במלון. הסכמנו בשמחה. עברנו איתו מאולם מפואר אחד למשנהו, שמענו סיפורים אודות עברו המפואר של המלון, ביקרנו אפילו בחדר (סוויטה) מהודר הפונה לכיכר.
ליד הקבלה חונה מכונית ישנה עם לוחית פורד מודל T משנת 1920. עזבנו את המלון בתחושה של הנאה מהיופי, מהולה בצער על שזקנתו מביישת את נעוריו. מחיר החדר 40$ ללילה. יש כ-80 חדרים בשימוש שוטף ויתר החדרים, כ-240 במספר עומדים מוכנים ונעולים ומחכים לתיירים שיבואו- האם יגאלו מבדידותם יום אחד? עזבנו את לימה בצער וטסנו לקוסקו. (שעה ורבע טיסה או 20 שעות אוטובוס).
קוסקו
נחתנו בקוסקו. בשדה התעופה חיכתה לנו המולה עליזה של תיירים מכל קצות העולם ולהקה פרואנית שניגנה מוסיקה מקומית. קוסקו נמצאת כ-3400 מ` מעל פני הים. השינוי הקיצוני הזה בגבהים- במיוחד למי שמגיע בטיסה- עלול לגרום למחלת גבהים ובכל מקרה לתחושות מאוד לא נעימות. אי לכך, ובהתאם לעצות שקיבלנו מידידנו יעקב, עוד טרם צאתנו את הארץ, המעטנו במאמץ מיותר. הזמנו חדר במלון KOYLLYR מבעוד מועד, ועתה חיכו לנו הבחורות מהמלון עם מונית והסיעו אותנו יישר למלון, היישר לחדר למנוחה. למרות כל אמצעי הזהירות הנ"ל, שמואליק לא היה במיטבו גם למחרת, ומי שסבל הכי הרבה היה דוקא אור-קסם, שהרגיש רע והיה חיוור באופן יוצא דופן.
בקצב איטי ונינוח, יצאנו למחרת לבדוק את ההיצע בעיר. גילינו שיש המון סוכנויות המציעות למעשה את אותם הסיורים: סיור מאורגן בעמק הקדוש, טיול יום אחד למצ`ו פיצ`ו, או טרק יומיים (לילה אחד) או טרק 4 ימים (3 לילות). טרקים לג`ונגל 6-5 ימים, רכיבה על סוסים, רפטינג ועוד.
רצינו לצאת לעמק הקדוש בסיור מודרך באוטובוס (25 סול לאדם), אך הגענו לסוכנות של חביטוש מאוחר בערב ולא ניתן היה יותר להצטרף לסיור של יום המחרת ועל כן החלטנו לשכור מונית עם נהג לכל היום (120 סול!). יצאנו בבוקר לכוון פיסק. בדרך עצרנו בשני אתרי עתיקות של האינקה וכבר חשנו שזו תהיה חוויה מדהימה. עם הגיענו לאתר בפיסק פנה אלינו סטודנט צעיר והציע לשמש לנו מדריך. החלטנו לקבל את הצעתו- והיה נהדר. בלי מדריך האתרים אמנם יפים ומרשימים אבל המדריך עושה את כל ההבדל, ואז כל אבן מקבלת משמעות ונפתח בפנינו עולם מופלא ומדהים של תרבות קדומה ומיוחדת במינה.
בילינו באתר מעל שעה וחצי, למדנו רבות על ההיסטוריה של האינקה ונהנינו מאוד. למדנו על עולמם הרוחני של האינקה, על אמונתם בחלוקת העולם לשלושה חלקים: עולם העבר, החיים הנוכחיים, והעולם הבא. בהתאמה היו שלושה יסודות שייצגו את העולמות: אמא אדמה, המים והשמש, וכמו כן שלוש חיות: הנחש, הפומה והקונדור. המדריך סיפר לנו גם על הסדר החברתי של האינקה; לכל משפחה היה מנהיג, במעגל הבא לכל כפר שקיבץ מספר משפחות היה מנהיג, וכן הלאה ובראש הפירמידה היה המלך. למדנו שפאצ`קוטק היה המלך התשיעי של האינקה ותקופת שלטונו היתה המשגשגת ביותר בהיסטוריה של האימפריה. המלך חילק לכל נתין חלקת אדמה שהיתה שלו לכל ימי חייו אך לא עברה בירושה, אלא חזרה לרשות המלך עם מותו של כל נתין. המלך הציב אנשים שתפקידם היה לעשות סטטיסטיקה, לספור את מספר הנתינים בכל כפר, את כמות התבואות וכו` וכך היתה לו שליטה על כל הממלכה.
שמענו על פאצ`ה פפה ופאצ`ה ממה, ההורים המקוריים של אימפרית האינקה, התוודענו ליכולת של האינקה למדוד את הזמן על פי מהלך השמש, וכן על אודות מגפות שקטלו רבים מהם ועל פלישת הספרדים ונפילת האינקה. המלצתנו החד משמעית: לצאת עם מדריך דובר אנגלית- ואנחנו ממליצים בחום על ויקטור, המדריך שלנו. לאחר הסיור בעתיקות, ירדנו לשוק בפיסק (השוק פתוח בימי ראשון, שלישי וחמישי- יום ראשון אמור להיות האמיתי יותר). סתובבנו בסמטאות השוק, בין דוכני ירקות, דוכני אוכל וגם דוכני מזכרות רבים. חביב ומעניין.
לאחר מכן יצאנו עם המונית שלנו לכוון אוליינטאיטמבו OLLANTAITAMBO, אך השעה כבר היתה די מאוחרת וכבר היינו די עייפים, הגענו לאתר העתיקות אך הילדים היו כבר תשושים ושבעי סיורים. שמואליק עלה למרומי האתר בגפו. המשכנו לאתר בצ`ינצרו, גם שם ראינו אתר מעניין, כנסיה ספרדית על גבי שרידי מבני האינקה, ושלל דוכני מזכרות. אחרי פיסק הכל היה בקצב קצת מואץ מדי בגלל קוצר הזמן. המסקנה שלנו: יש לשקול להקדיש יותר מיום אחד לסיור בעמק הקדוש.
סיור במאצ'ו פיצ'ו
למחרת יצאנו למאצ`ו פיצ`ו. רצינו במקור לצאת לטרק של יומיים- כי הארוך קשה מדי, בייחוד היום השני שכולו עליה אחת קשה ומתמשכת, אך גילינו שיש להירשם 3 ימים מראש- מאחר ושהותנו בפרו מוגבלת לא יכולנו להשתהות, לכן נאלצנו להסתפק בסיור של יום אחד.
החיסרון העיקרי של הסיור למצ`ו פיצ`ו הוא כלכלי. עלות הרכבת מקוסקו, הלוך וחזור: 53.20 $ למבוגר ואין אמצעי תחבורה אחר. אופציות נוספות להקטנת העלויות- לנסוע באוטובוס מקומי ל-אוליינטאיטמבו (דרך אורובמבה URUBAMBA- האוטובוס מקוסקו יוצא מתחנה ליד PUENTE GRAU ,3 סול לאדם+ 1 סול מאורובמבה לאוליינטאיטמבו), ואז לקחת רכבת זולה יותר- 12$ לאדם, היוצאת בשעה 19:45 ומגיעה ל- אגואס קליאנטה AGUAS CALIENTE- התחנה למרגלות המצ`ו פיצ`ו, בסביבות השעה 22:00).
(רכבות חזור מאגואס קליאנטה: בשעה 16:25 לקוסקו, או ב-16:45 לאוליינטה, בעלות 35.20 $ לאדם).
בחרנו באפשרות הזולה יותר. נסענו באוטובוסים המקומיים- חוויה בפני עצמה. הגענו לאוליינטה בשעות אחה"צ המוקדמות- וחזרנו לסייר באתר עתיקות האינקה באופן יותר מקיף. גילינו אבני גרניט עצומות - ותעלומה אופפת את אופן הגעתן לראש ההר, שהרי האינקה אפילו לא ידעו אודות הגלגל. ראינו מבנים מרשימים, בנויים באופן כה מדויק שלא צריך היה אפילו להשתמש במלט- אלא שהאבנים מסותתות בהתאמה מושלמת ומונחות זו על גבי זו.
לפנות ערב יצאנו ברכבת לאגואס קליינטה. עד הגיענו לשם הילדים הספיקו להרדם, בנוסף החל לרדת גשם. ביציאה מתחנת הרכבת עמדו עשרות אנשים עם שלטים, כל אחד מציע את האכסניה שלו. לא יכולנו להשתהות ולחפש יותר מדי ועל כן בחרנו את האופציה הראשונה שנתקלנו בה. חדר די עגום, עם מקלחת - 20 סול לחדר. לא נורא, התנחמנו בעובדה שבעוד שעות ספורות ממילא נתעורר כדי לעלות למאצ`ו פיצ`ו. הגשם לא פסק אף לא ה- 5:00 בבוקר כשהתעוררנו. ה
בטנו בילדינו הישנים וחשבנו לעצמנו שאנחנו פשוט מתעללים בהם. לאחר כמה דקות של הלקאה עצמית הערנו את הבחורים, ויצאנו לרחוב עם עלות השחר. ההמלצה המקובלת היא לצפות בזריחת השמש על ראש ההר, אך הדבר אפשרי רק בשני מקרים - או שעושים את הטרק, או שלנים בלודג` שעל המאצ`ו פיצ`ו (כ-350$ ללילה). האוטובוס הראשון שמוביל לאתר(9$ לאדם, ילדים- חצי מחיר- ניתן גם לעלות ברגל, כשעה במעלה ההר) יוצא רק בשעה 6:30 כך שבכל מצב מפספסים את הזריחה. במקרה שלנו זה לא היה ממש משנה כי בכל מקרה העננים כיסו את השמים.
הגענו לאתר, שילמנו דמי כניסה (20$ למבוגר, 5$ לילד), הפקדנו את המוצ`ילה בשמירת החפצים בכניסה.יריעת הניילון שהבאנו איתנו, עוד מהארץ, כדי לשבת על הדשא ולמדוט, נגזרה חיש קל לארבעה חלקים, בהם התעטפנו להגן על עצמנו מפני הגשם.
התחלנו לטפס, ובדרכנו ראינו את כל הטיילים שהגיעו תשושים מהטרק. בראש ההר ניגלה לעינינו נוף עוצר נשימה.
הוד אלוהי. ההרים האדירים סביבנו היו עטויים עננים, האתר מתחת בקושי גלוי, הרגשנו קרובים לאלוהים. אט אט התפזרו העננים וחזינו במראה מדהים - העיר האבודה של האינקה. עמדנו נפעמים ומאושרים. קשה מאוד למצוא את המילים לתאר את התחושות - עמדנו על ההר, אחד בשרשרת הרי האנדים, כשסביב עוד פסגות נישאות ומרשימות, מלאות הוד בצורתן, הרי גרניט נישגבים, לעיתים מעל העננים, לעיתים מתחתם ואף בתוכם.
לא מצאנו מדריך וזה מאוד העיב על מצב רוחנו. למזלנו ניקרה לדרכנו אדם חביב, עובד האתר שסיפר לנו מעט על ההיסטוריה של האתר ואודות גילויו והסביר לנו מלמעלה על כל נקודה ונקודה ואף גילה לנו שבכניסה יש מפה עם סימון הנקודות העיקריות. (חבל שבכניסה לא מציינים זאת ואפילו מסתירים את המפות תחת קלסר). מצוידים במפה הנ"ל המשכנו לסייר ברחבי האתר: במקדש השמש, במקדש שלושת החלונות, בחדרו של הכהן הגדול. על המדשאה הגדולה והפסטורלית שבמרכז האתר עמדו לאמות ואלפקות וליחכו דשא.לאחר סיור די מקיף של העתיקות החלטנו להעפיל למרומי ה-WAYNAPICCHU (הוא ה"הר הקטן" בניגוד למאצ`ו פיצ`ו- "ההר הגדול", בשפת הקצ`ואה).
עלייה לא קלה ודי מתישה על גבי מדרגות (לא סימטריות, כמובן) חצובות בסלע, נזהרים שלא למעוד על האבנים החלקלקות, לעיתים נעזרים בכבלים, עם עצירות קלות להסדרת הנשימה, הגענו לבסוף לראש ההר (בשמו "קטן" אך לא כך הוא- עלינו כ- 400 מ` מעל אתר המאצ`ו פיצ`ו). ושוב- כל הכבוד לילדים שלנו שמתגלים במיטבם במצבים של מאמץ. על אף הקושי טיפסו את כל הדרך וגם ירדו- לא יותר פשוט. הם היו ללא ספק אטרקציה לכל שאר הטיילים שהעפילו להר וזכו להרבה מחמאות.
כשירדנו מההר היתה כבר שעת אחה"צ די מאוחרת והאתר היה כמעט ריק. ירדנו לאגואס קאליינטה והחלטנו לחפש מקום לינה קצת יותר ראוי. גילינו עקב כך שלמקום יש בעיה בסיסית של לחות. בכל מלון שביקרנו המצב לא היה הרבה יותר טוב. לגבי מסעדות, רובן מאוד יקרות. אכלנו ב-PUEBLO VIEJO, בעלות חסרת תקדים של 82 סול! למחרת, השכם בבוקר (5:45), חזרנו לקוסקו, שוב דרך אוליינטאיטמבו. את היום האחרון בקוסקו בילינו בייחוד בשיטוט בעיר, בביקור בעוד כנסיה ובקניות. במקור התכוונו לנסוע שוב לעמק הקדוש ולראות סדנא של אריגה בכפר צ`ינצ`רו, אך העייפות הכריעה את הכף. את ארוחת הצהריים אכלנו ב"בית של פיסטוק"- בבית החדש שנפתח רק יומיים קודם לכן.
מצאנו מקום מאוד נעים, עם מלצריות פרואניות דוברות עברית, עם תפריט עשיר בפריטים ישראליים ואפילו מצויינים! הסלט היה מתובל בדיוק במידה, הירקות היו טריים, המעורב, הסחלב... בקיצור תחנת חובה לכל ישראלי בקוסקו. תומר, הבעלים היה אדיב וחביב, ישב לשוחח איתנו בנחת, ואפילו כיבד אותנו ב-טי שירטים של הבית. על פי כל התודות על הקירות מכל הטיילים שכבר התארחו כאן בעבר ניתן להתרשם שלא רק אנחנו נהנינו בבית של פיסטוק. אגב, לכל מי שמעוניין לדעת - נולד לו תינוק לפני שבועיים - אז מגיע לו גם מזל טוב!
סיור באיים
למחרת, יצאנו בבוקר באוטובוס לפונו. (כרטיסים רכשנו אצל חביטוש, 20 סול לאדם באוטובוס תיור סביר של חברת פוני). הגענו בשעה 15:00 בערך ויצאנו לסיור בעיר ובדיקת אפשרויות הטיול לימת טיטיקאקה. לאחר לבטים החלטנו להזמין סיור של יום אחד לאיי אורוס, האיים הצפים, ולאי טקילה. על פונו אין הרבה מה לספר: שוב טיילנו בפלאסה דה ארמס PLAZA DE ARMAS, שיש בכל עיר, עיירה או כפר, הלכנו לאורכו של המדרחוב, העברנו את הזמן.
למחרת יצאנו בשעה 7:20 לסיור האיים, כלומר עוד פעם הערנו את הילדים בשעה 6:00 וחטפנו על הראש קיתונות של כעס. הגענו לנמל, ושם האווירה השתנתה לחלוטין; באותה קבוצה איתנו היו עוד 9 ישראליים נוספים: שתי בחורות צעירות, גברת ואדון מעט יותר מבוגרים ומשפחה אחת שכללה שתי בנות תאומות בכתה ו` וילדה בת 6.
הילדים היו מאושרים, בייחוד אור ויובל בת השש, שמיד התחברו ולא עזבו זה את זו עד סוף היום. הם טיילו כל היום יד ביד, שיחקו, התחבקו. זה היה פתיח ליום מוצלח במיוחד. גם אנחנו בילינו את היום עם הזילברמנים ושמחנו מאוד על החברה הנעימה. לאחר שייט קצר הגענו לאיים הצפים של האורוס.
הגענו לציביליזציה שונה משלנו שנות אור. אנשי האורוס חיים על איים עשויים מעשה ידיהם, איי קש בעובי של כ-3 מטרים. המצע הראשון הוא שורשי הצמחים הגדלים באגם, שעליהם הם מניחים מצע של הצמחים שהם מייבשים: פעם אחת בעונה היבשה ופעם בשבוע בעונה הרטובה.על מנת למנוע מהאיים להסחף הם מעגנים אותם לקרקעית האגם עם מוטות עץ ארוכים. גם הבתים עשויים קש, באסטטיות רבה. יש מספר איים כאלה. במידה שהמשפחות על האיים לא מסתדרות אחת עם השניה מעמיסים את הבית על סירה, גם היא מקש, ומעבירים אותו לאי אחר. הילדים לומדים בבית ספר יסודי על האי המרכזי. בהגיעם לכתה השביעית הם אמורים לעבור ללמוד בפונו. בגלל ההרגל שלהם לחיות על אי צף שרצפתו רכה, הם צריכים לעבור תקופה של התאקלמות לחיים על היבשה - אם הם אינם נזהרים הם עלולים ללקות במחלה ייחודית להם - מחלת יבשה. היינו מוקסמים מהאיים האלה.
המדריך שלנו, טיטו, היה חביב מאוד. הסתבר לנו שבצעירותו התחבר עם ישראלים שטיילו באזור וידע מספר מילים בעברית. הוא סיפר לנו על אנשי הקוליאס, או ההיימרה, אנשים מתרבות קדומה לאינקה שחיו באזור של ימת טיטיקאקה, ונכבשו ע"י האינקה. הוא סיפר לנו ש"טיטי" בקצ`ואה ( שפת האינקה) ובהיימרה �פרושו פומה ו"קאקה" היא אבן בקצ`ואה וארנב בהיימרה. לאחר הביקור באיי האורוס המשכנו להפליג לאי טקילה. מסתבר שבניגוד לשאר האזור, בו הגיעו הספרדים וניסו להשמיד כל דבר שהקימו האינקה, האי טקילה נקנה ע"י אדם בשם פרנסיסקו דה טקילה שכיבד את תרבותם של אנשי האי, והם כיבדו אותו.
הוא איפשר להם להמשיך את אורח חייהם המיוחד. אנשי האיי חיים בשלטון עצמי קומוניסטי- דמוקרטי. הכל שייך לכולם. כל גבר באיי צריך להיות ראש הקהילה פעם אחת בחייו. כולם עובדים במשותף והרווחים מתחלקים בין כולם. את הבעיות שמתעוררות ביניהם הם פותרים בפגישה חד שבועית בכיכר המרכזית. יש להם גם קוד לבוש מיוחד במינו ובהרבה מקרים אין הם זקוקים לשפה מילולית כדי להעביר מסרים בינם לבין עצמם. צבעי הבגדים והכובעים ואופן לבושם מגדירים את מצבם החברתי: נשוי, רווק, מאורס. לבנות יש פונפונים בצבעים שונים בקצה מלבושן ובהתאם לפונפון שהבחורה מראה יודע הבחור אם היא מעוניינת ביחסים עימו או לא - הבחורה היא המחליטה (גישה נאורה למדי...).
דבר נוסף שייחודי לאי הוא שאין מיקוח בחנות לגבי מחיר הפריטים. בטקילה סעדנו ארוחת צהרים במסעדה המרכזית, השייכת לכולם, אשר מנוהלת בכל שבוע ע"י חמש משפחות שונות. אנשי האי אוכלים רק ירקות, קטניות ודגים. בשר הם אוכלים רק בחתונות. באופן מפתיע, האוכל היה טעים ואפילו הילדים חיסלו את המרק, הדגים והחביתה.
עזבנו את הכיכר הראשית לאחר הארוחה וירדנו מדרגות רבות עד שהגענו למעגן. לאחר הביקור באי שטנו בחזרה לפונו ובדרך, לאחר שהתחיל לרדת גשם והפסיק התגלתה לעינינו קשת מרהיבה ביופיה מעל איי האורוס. בהגיענו בחזרה למלון אור ויובל מיאנו להיפרד, הקטנה חזרה לחדר איתנו להמשך משחק ואח"כ יצאנו כולנו, שתי המשפחות לסעודה בעיר. היה כיף.
למחרת ארזנו שוב את חפצינו ונסענו באוטובוס לקופהקבנה, עיירה ציורית על גבול פרו-בוליביה. בגבול זכינו גם לחזות בטקס הצהרת ידידות בין שתי המדינות. מסתבר שבכל יום ראשון הראשון בכל חודש מתקיים טקס זה. עברנו את הגבול. עכשיו אנחנו כבר בבוליביה.
בוליביה
טיילנו להנאתנו לאורך הטיילת של העיירה על גדת הטיטיקאקה. שכרנו סירת פדלים לשמחתם של אבשלום ואור, סיירנו בשוק וגם בשוק האוכל, ובקתדרלה היפה של קופבקבנה. בקופהקבנה התארחנו במלון קולוניאל. הסיבה העיקרית היתה קרבתו לתחנת האוטובוס ללה פאז. עמוסים מוצ`ילות, לא רצינו להסחב למרחקים עם המשקל המיותר על הגב, ולא רצינו לבזבז זמן בחיפושים. לאחר מיקוח, סוכם מחיר 65 בוליביאן לכולנו כולל ארוחת בוקר. למלון גם מסעדה עם חצר נעימה מאוד. האוכל לא משהו, גם השירות.
למחרת בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר וכרגיל באזור הזה פרץ ויכוח לגבי המחיר, למרות שכבר נקבע מראש. זה הרגע לספר שלצערינו זו בעיה מאוד נפוצה בפרו וגם בבוליביה, נתקלנו בה יותר מפעם אחת. קובעים תנאים ולאחר מכן המקומיים מנסים "לשפר את העמדות", לעיתים קרובות מדי מנסים להעלות את המחיר, לומר שהיתה אי הבנה וכו`. הם יוצרים אוירה של חוסר אמון והתחושה מאוד לא נעימה. לאחר ש"עשינו שריר", קיבלנו את ארוחת הבוקר, ולאחריה יצאנו באוטובוס מקומי (14 בוליביאן) ללה-פז. גולת הכותרת של הנסיעה הזו היתה חצית האגם בטיקינה. ירדנו מהאוטובוס ועברנו לסירה, בעוד האוטובוס הועלה על מעבורת וחצה גם הוא.
בלה פז לקחנו מונית, ללא היסוסים , ללובו (SANTA CRUZ 441). הסיבה העיקרית- זה מקום מפגש עיקרי לישראלים. מאחר ויש לנו בסה"כ יומיים לשהות בעיר לא רצינו לבזבז זמן יקר בברורים- רצינו להגיע למקום ששם נקבל את כל האינפורמציות הנחוצות- ומיד. וכך היה, כמובן. מצאנו מלון וגם מסעדה. אפסנו את חפצינו בחדר וירדנו למסעדה. המקום שוקק ישראלים, התפריט כמובן מותאם לחיך הצברי. נהנינו. בנוסף מסתבר שהמסעדה פתוחה 24 שעות ביממה , כך שאין סיכוי שמישהו ישאר, חלילה, רעב. המקום הוא ממש התיישבות ישראלית. נקודת מפגש מצוינת. החדרים רובם ללא שירותים צמודים אך האוירה מפצה על האי נוחות המסוימת הזו.
אציין שיש מספר חדרים עם שרותים צמודים אך כולם היו תפוסים. מעבר להיות המקום אכסניה, יש כאן גם שירות משלוחי חבילות לארץ - הכל מטופל במקום, לא צריך להוציא את האף החוצה ואפילו לא לשלם כי התשלום מתבצע בארץ - יתרון חשוב במיוחד למוצ`ילרים תפרנים.במקום יש גם עמדות רבות של אינטרנט, וגם אתר עם מידע רב www.lobo.co.il. מועדון גדול עם סרטי ווידאו ללא הפסקה, עמדת פליי סטיישן, ספריה, משחק אינדיקים וחשוב ביותר - מידע עדכני לטיילים.
בעניין זה יש לציין שכל המקומות של הישראלים בפרו וגם ה"לובו" הם מקור מצויין למידע בנוגע לטיולים באזור, והדבר יכול לשרת גם טיילים שאינם מוצ`ילרים צעירים. בייחוד במדינות כמו אלה, בהן יש להתמקח על מחירו של כל שירות וכל מוצר. אם לא יוצאים החוצה אפשר לשכוח לרגע שאנחנו לא בארץ. פגשנו גם את אלי, בעלי המקום. זה המקום להגיד שאלי הוא טיפוס; או שלא מסמפטים אותו או שמחבבים אותו מאוד. במקרה שלנו היתה כימיה מיידית. וברגע זה, שמואליק יושב איתו על כוסית ערק ומספרים סיפורים. על פי שלל התמונות והתודות התלויות על כל הקירות במקום, הרוב מחבב ומוקיר אותו מאוד.
בלה פז ניצלנו את הבוקר לסיור ב VALLE DE LA LUNA, אתר מרתק מהבחינה הגאולוגית, הממוקם בפרברי העיר. האתר נוצר כתוצאה מפעילות וולקנית ומארוזיה של מי גשמים ורוח. כתוצאה מהפעילויות הנ"ל נוצרו מעין זקיפי חימר מעורבים באבן, ומרתקים למראה.בעונה זו הקניון יבש אך בעונת הגשמים, המים שבערוצים הצרים מצטרפים לנחל תת קרקעי. מדריך מקומי שהתלווה אלינו, סיים את הסבריו על רום האתר בנגינה נפלאה על חליל. מקסים.
