על המסלול
תכנון הטיול שלנו התבסס על נסיון שצברנו כבר במיפרט דומה, שהותאם לכמה אילוצים: שני זוגות, גילאי סוף 50 ועד תחילת 60, סטנדרט לא תרמילאי (מלונות טובים, טיסות גישור), מסגרת זמן של עד 4 שבועות (עבודה, עבודה...), ולמרות הפתגם הידוע -; לנסות ולתפוס מרובה, או נכון יותר "לטעום" הרבה, ובעיקר את ה- highlights, כי אולי לא נחזור שוב למקומות אלו.
את כל הדרישות ואת תחומי העניין שלנו העברנו לצפריר ממשרד "קולומבוס" -; ומ"סיר הבישול" שלו יצאה תוכנית טיול שענתה לצרכינו, כך שבכל מקום אליו הגענו היה סוכן מקומי או איזורי שדאג לקבלת פנים ולכל התוכנית המקומית המוסכמת. היו לנו כמה סוגי הדרכה -; החל מתיור עצמאי, המשך בהדרכות מיוחדות שמצאנו באינטרנט, עבור להקבצות regular בהן צורפנו מקומית לקבוצה גדולה קצת יותר (עד 20 מטיילים) ליום נתון, וגמור בהדרכות private -; עבורנו בלבד. כל המגוון הזה שירת אותנו היטב. סיכום והערכה - ציפיות מול מציאות - בסוף הסיפור.
ועכשיו לדרך.
לתחילת הכתבה
מת"א לריו - שלושה ימים ראשונים
ב- 9/2 המראנו למדריד, תחנת הביניים בדרך לדר"א. הגענו מחורף ישראלי ממוצע לקור אירופאי מקפיא. בשדה התעופה באראחס נתקלנו בבעיה למצוא מונית אחת שתכיל את כולנו וציודנו (המשגרים מחפשים "גרנדה טקסי"...), והגענו במפוצל למלון רגינה. יצאנו מייד לטייל במדריד: פלאסה מיור וסביבותיה, פוארטה דל סול, בית העיריה. משם התפצלנו: משפחת וינד למוזיאון פראדו, משפחת פורמן -; לכיוון מונומנט קולומבוס. עיר גדולה, שדרות רחבות, מודרנית, נקייה.
למחרת, יצאנו שוב לשדה התעופה (הפעם נמצאה "גרנדה טקסי"), לטיסה לברזיל. הפתעת איבריה ראשונה: אוברבוקינג ואין מקומות לפורמנים (מול הזמנה מאושרת ומקומות מסומנים...). קצת רעש והגברת קול -; והמקומות נמצאים. הטיסה בסדר, משהו כמו 10 שעות, ונוחתים בריו דה ג`נירו בסביבות 19:30 בערב. מתקבלים ע"י נואל, הנציג המקומי, איש לא צעיר אבל עם שארם מיוחד, חוש הומור, אנגלית טובה וסיפורים של מישהו שכבר ראה הכל. מתעניינים באלימות והסיכונים. הוא שם בפרופורציה: אל תבליטו דברים שלא לצורך -; ולא תפגעו. הנסיעה למלון ריו אינטרנשונל קצרה יחסית. בדרך המיניבוס פוגע ב"משהו" על הכביש, תוך הטייה חדה. הנהג מודיע כי פגע בגופת ילד ששרועה על הכביש -; כנראה מפגיעה קודמת. הקרימינלים משכיבים ילדים תוך סיכון מוחלט כדי לגרום תגובת נהיגה חריפה ואולי תאונה שאחריה "ייגשו" לאוטובוס (וכבר היו סיפורי שוד של תיירים כבר בדרך מהשדה). הנהג עוקף, מדווח לשוטר קרוב, וממשיך...
מתמקמים במלון ריו אינטרנשיונל הממוקם בחוף קופקבנה. עייפים מהיום הארוך - יוצאים לאכול במסעדה הכי קרובה, שנראית על פניה משונה: תיירים מבוגרים עם נשים מקומיות צעירות. בדיעבד מסתבר כי הלכנו לאכול במקום המפגש המוכר של זונות עם תיירים. בטח נראינו מאד ייחודיים שם.
למחרת, יום א`, אחרי ארוחת בוקר עשירה מאד ומגוונת ללא כל תחרות, לא לפני ולא אחרי, פוגשים את טניה -; המדריכה שלנו ל- 3 ימי ריו. טניה היא יהודיה ברזילאית מסאו פאולו (שם משפחה מקורי: מורנו) שנשואה לישראלי בשם איתן. הם חיו קצת בארץ, וחזרו לברזיל -; עסקים בריו. היא מפעילה עסק תיירותי (אתר אינטרנט בשם bolerio -; כמה מקורי, מילולית, לישראלים), משכירה דירות, וגם מדריכה קבוצות -; במקרה שלנו (4 אנשים) בריכבה הפרטי. בפגישה -; תחבושת אלסטית על היד, אך אל דאגה: מסתבר שזהו ארנק המסמכים שלה, כנגד שודדים... לאורך כל הזמן דאגה להזהיר אותנו ו"להפחיד" עם סיפורי שוד, לדעתנו באופן קצת מוגזם. אבל זה היה שולי למול הטיול הנהדר שהפיקה לנו בעיר. מכירה כל פרט, כל מקום, כל פינה, וההסבר בעברית מאד עוזר.
יוצאים מהמלון תחילה לקורקובדו (הר ה"גיבן"), שמשקיף כצוק נישא על כל העיר, ועליו הסמל של ריו -; פסלו של ישו המושיע (כרישטו רדנטור - בפורטוגזית) פרוש הידיים. הפסל מקרין בו זמנית גודל, שלווה ועוצמה. מצטלמים בלי סוף. טניה בחרה למהר לכאן על הבוקר, לפני הצטברות התיירים, מה שהוכח תוך שעה כשיקול נכון. תפסנו בוקר שמשי נפלא עם ראות מדהימה -; והנוף עוצר נשימה. לכל כיוון נראית טופוגרפיית העיר שלחוף הים, כולל גבעות נישאות (במיוחד הר הסוכר שעוד נגיע אליו), עמקים, חורש ירוק, וכן: הפבלות הבלתי נמנעות, שכונות העוני של ריו, מוקדי הפשיעה והאלימות, שפרושות במורדות הגבעות וגולשות לכיוון העיר, כאשר במקומות מסויימים כבר נוצרת חבירה.
בנסיעה משם לגנים הבוטניים טניה מספרת קצת על האלימות המתפשטת, השוחד במסדרונות השלטון, והמצב חסר התקווה. בדרך אנחנו "נופלים" ספונטנית על קרנבל מקומי ברחוב: מוסיקה, תלבושות, התארגנות והיערכות למסע מקומי. הכל -; כאקט פרומו לקרנבל הגדול שיתחיל בעוד כשבוע (ובו לא נהיה -; כמתוכנן). מגיעים לגן הבוטני. העץ פאו ברזיל (שעל שמו...) -; אדום. הגן היה פעם חוות גידול קפה, ובהיותו "שלוחה" של ג`ונגל הגשם הטרופי טיז`וקה, הפך לגן בוטני עם הרבה מיני עצים. אל הפארק זורמים מפלי מים מהגבעות שמעל, שפעם שימשו להשקיית המטע בתעלות הכוונה. הג`אקריה -; העץ של המלחין אנטוניו קרלוס ג`ובים ("הנערה מאיפנמה"). פרחי מים -; כצלחות, דגם של בית אמזוני על המים -; ולידו פסל של דייג. עץ ראש הקופים -; קורופיטה: כדורים + פרחים. חם ולח.
יוצאים מהגן לשוק רחוב: פירות, ירקות, דוכן דגים, בשר. עממי, חי, שפע רב, לקוחות מקומיים. ירקות חתוכים וארוזים ומוכנים לסלט. טעמנו פסטלים שטוגנו בשמן עמוק (לאחר בדיקה ואישור של טניה). מכאן: לאיצטדיון המרקנה -; מקדש הכדורגל. בחוץ: טביעות רגליהם של כל גדולי הכדורגל הברזילאי לדורותיו, ובמיוחד של פלה, וגם לוחות מתכת עם כל השמות הגדולים. עמי נכנס לסיור בפנים. קומפלקס ענק. שיא הנוכחות: בשנת 1969 -; כ- 180,000 צופים! כיום, עם בניית כסאות ישיבה, הרבה פחות, ועדיין...
נוסעים לשטח ההיערכות לקרנבל -; המתחם בו בונים ומקשטים את המכוניות המיוחדות לפי הנושא הספציפי: האנגר לכל בית ספר לסמבה. נקרא: עיר הסמבה (Ciudad el Samba). מכאן הכל יוצא עם המשתתפים אל התהלוכה עצמה. מאות אנשים טורחים ועמלים על ההכנות, פסלים, קישוטים, צבעוני מאד, גדול ומגוון. עוברים מהאנגר להאנגר -; ומהמרווחים ביניהם "מציצות" הפבלות הלא רחוקות. מפעם לפעם נשמע רעש של זיקוקין די נור או ירי -; אבל לא רואים שום דבר. טניה מסבירה לנו שמדובר בצורת איתות של אנשי הפבלות שמודיעים כך לכל רחבי העיר על קיום פשיטה משטרתית, למשל, או התראה אחרת. אנו מקבלים הסבר על הקרנבל, וכי מצעד המנצחות -; שמתקיים שבוע לאחר הקרנבל ובו מופיעים הזוכים -; הוא נחות בסדר החשיבות ביחס לקרנבל, וחסר את הלהט וההתרגשות של האורגינל. זהו מוצר תיירותי, זול עד כדי רבע ממחיר הכרטיס לקרנבל עצמו, ולכן מאד פופולרי אצל מארגני טיולים ישראליים...
חוזרים למלון ואחר הצהרים יוצאים לטיול לאורך טיילת קופקבנה. להקות מקומיות "נטפלות" לתיירים לריקודים משותפים תמורת טיפ. כולם שותים את מי אגוזי הקוקוס. בערב: יוצאים עם טניה לצפות בחזרה הגנרלית האחרונה לפני הקרנבל. יופיעו ויתרגלו זוכי השנה שעברה (בי"ס סן מיגל). מגיעים ב- 7 בערב. הסמבודרום, מסלול של פחות מקילומטר, עם טריבונות משני הצדדים. חם, לח וגשם שוטף. כבר יודעים שתהיה דחייה. אלפי אנשים - קהל עממי מקומי (שלא יכול לשלם את מחירי הקרנבל -; והחזרה הפתוחה חופשית היא ההזדמנות שלו). מטריות, מעילי גשם דקיקים, וגם בלי שום הגנות... מבוגרים, צעירים, זקנות, ילדים, כולם ספוגים וממתינים, רוכלים מדלגים בין השורות. עוברות שעתיים -; כלום לא קורה - וסבלנותנו פוקעת. קצת לפני שנשברים מסתמנת תנועה בתחילת מסלול הסמבודרום. אנו זזים למקום אסטרטגי יותר -; ומתחילה התהלוכה. מוסיקה רועמת, קצב סמבה, מתופפים, הרקדניות המובילות בתלבושות מיוחדות. אלפי רקדנים זורמים בלי הפסקה לתוך המסלול. הקהל יוצא מדעתו מרוב התלהבות והזדהות, ורוקד בעצמו במלוא המרץ -; הטריבונות רועדות. שכרון חושים -; פשוט פנטסטי. אין ספק שזו חוויה אותנטית, ששונה מאד מהתהלוכה "הרשמית" -; והכל תחת גשם זלעפות שלא פוסק לרגע. חוזרים למלון, 11 בלילה -; באמת עייפים אך מאד מאד מרוצים. יום ריו אמיתי !
לתחילת הכתבה
מרכז ריו, הר הסוכר ופטרופוליס
ב- 12.2 אנחנו נוסעים לסנטרו, דאון טאון ריו. מרכז העסקים והמסחר. מחפשים את כנסיית סן בניטו (ניווט קשה). ביה"ס הכנסייתי נחשב לטוב ביותר בריו, עם שכר לימוד של 450 דולר לחודש. יום לימודים ארוך: עד 1 בצהרים -; תיאוריה, אחה"צ -; התנסות. מכאן נוסעים לקתדרלה החדשה של ריו -; סן סבסטיאן. היא בנויה בצורה לא שגרתית, עם חרוט קטום וויטראז`ים. יצירה של הארכיטקט הברזילאי המפורסם אוסקר ניימאייר. כך גם מגדל הפעמון שמחוץ לקתדרלה -; קונסטרוקציית בטון קונית עם סולם עד הצלב שבראש המגדל. הגענו -; בפנים מיסה פעילה. לאחר מכן מטיילים בעיר ומגיעים לקונפיטוריית קולומבו, מסעדת מתוקים מפורסמת, שהייתה פעם חנות תה.
עולים בקרונית חשמלית מיוחדת (סטייל סן פרנציסקו) לשכונת סנטה תרזה. זו שכונה מיוחדת, עם מאפיינים בוהמיים מצד אחד ואוכלוסייה אמידה מצד שני. מזהירים מפני נערים שקופצים לטרמפ ונתלים מחוץ לקרונית ועלולים לחטוף משהו ולברוח. משוטטים בשכונה, ועולים רגלית לוילה מיוחדת השייכת לגנרל מקומי (אלא למי?), תוך ליווי קבוע של קולות ירי מהפבלות הסמוכות שמעבר לואדי. תצפית מלמעלה אל מרכז העיר -; שמלמעלה נראה מיוחד. טניה מסבירה שהשכונה מתחילה לאבד את קיסמה בגלל השכנים -; ומתחילה להיות מסוכנת.
יורדים חזרה. עוצרים לשתיית שייקים עשויים מתערובת פירות, שנקראים "סוקו". יש מגוון אינסופי של פירות טרופיים - חוויה לחיך. חידוש מבחינתנו: פרי שנקרא "מרקוז`ה", שמזכיר בטעמו פסיפלורה. מסיירים בתיאטרון העירוני הגדול, שמארח מופעים מכל הסוגים: מחזות, אופרה, ועוד. במה ענקית עם הרבה פוטנציאל. לתיאטרון כמה אגפים, שמהווים בעצמם מיצגי אמנות: פסלים וציורי קיר. בצהרים: מבול פתאומי. הרחובות הופכים לפלגי מים. תופסים מחסה במסעדת מזון מהיר, ומתוודעים ל"פונדי קז`ו" -; חטיף בצק עם מילוי גבינה. טעים מאד.
נוסעים לכיוון שכונת היוקרה אורקה -; אל הר הסוכר. זהו צוק ענק שבולט כ- 400 מטרים מעל חוף הים והשכונות שסביבו. עולים לפסגתו בשני רכבלים. נוף מרהיב לכל הכיוונים. רואים את השכונות והחופים של קופקבנה ולבלון, שיחד עם אורקה נחשבים לאיזורים היוקרתיים יותר של העיר. מצד שני -; רואים באופן בולט גם מכאן את גלישת הפבלות לתוך העיר. סיכון גדול.
למחרת, נוסעים אל מחוץ לריו -; 100 ק"מ - לעיר שנקראת פטרופוליס, שהייתה מושב המלך הפורטוגזי עד לסיום השלטון הפורטוגזי ב- 1889, שהתלכד עם חוק ביטול העבדות. עיר קולוניאלית שקטה ויפה, עם אופי ואווירה, וילות מעוצבות ובתים יפים וגנים. מטיילים בכרכרה רתומה לסוס, עם עצירות פה ושם. בית סנטוס דומונט -; אשר לדעת הברזילאיים הוא אבי התעופה המודרנית וקדם לאחים רייט. מסיירים בארמון המלוכה. קלאסי, סגנון אירופאי.
חוזרים לריו -; לחוף לבלון, מלא מתרחצים. הליכה קצרה לאורכו, כניסה למתחם של מבצר צבאי ובו אתר תותחים עתיקים שהגנו על נמל ריו בעבר. ומכאן תצפית יפה על איזור החוף. חוזרים למלון ונפרדים בלבביות מטניה. התשלום -; תמורה מלאה לאגרה, והרבה יותר. מומלצת בהחלט -; פרטים באתר הנ"ל. בערב -; הולכים למסעדה נוספת "לפי משקל" (פרונטריה), ומסיימים בהליכה רגלית לאורך שוק רחוב לילי בחוף קופקבנה - שמטעס + אמנות נאיבית. לילה אחרון בריו.
לתחילת הכתבה
איגואסו - הצד הברזילאי והארגנטינאי
ב 14.2 -; נואל אוסף אותנו מהמלון, בדרכנו לשדה התעופה, לטוס לאיגואסו. מעביר את הדרך בסיפורים משעשעים בסגנון אופייני על גמר כדורגל במרקנה, שלכבודו לבשו 2 חולצות מתחת לעליונית -; אחת לכל תוצאה אפשרית; על 2 בניו שהם מאמני קבוצות נשים שמתחרות ביניהן (וביניהם...) בכדורעף חופים ברמה לאומית כולל זכיה במדליות; על זקנות שבאות לקרנבל ואינן זזות מהיציע 8-9 שעות עד סוף התהלוכה, ואח"כ חוזרות למלון או לספינה, מתקלחות, ומתייצבות להמשך הסיור בבוקר כאילו כלום; מספר לנו על טכניקות שפיתח להתגבר על בעיות תורים בשדה התעופה: כשהתור גדול ויש גם חשש לאובר בוקינג -; הוא מושיב את אחת הנוסעות בכסא גלגלים ומבקש ממנה לגלם חולה תשושה שמקודמת - עם הקבוצה - לראש התור, או שהוא מציג את הקבוצה כ"סוכני נסיעות"... נפרדנו ממנו בלבביות.
טיסה קצרה, והגענו לאיגואסו -; הצד הברזילאי. המדריך: רודריגו (צעיר כבן שלושים -; מזכיר את הרודריגו "שלנו"), דובר אנגלית רהוטה (מסתבר שהוא מורה לאנגלית בהכשרתו -; ושהה שנה בדנבר). נוסעים לסכר איטאיפו, פרוייקט אדיר ממדים, שעל פי המוצהר בוצע תוך זיקה ודאגה לסביבה במשך בנייתו (1979-1991) ועד היום. מפיק 1.5 מיליארד ווט חשמל -; שהם פעם וחצי צריכת כל מדינת ישראל. חלק מהמים נופלים דרך 18 הטורבינות ומייצרים את החשמל, והעודפים זורמים דרך תעלות עוקפות שהן מרשימות כשלעצמן: זרימת מים אדירה, וספריי שנישא למרחקים. בערב: מופע פולקלור + ארוחת ערב (שטנץ מוכר שעוד ילווה אותנו בהמשך...). קצת יקר -; אבל בסוף ארוחה סבירה ומופע יפה מאד של מוסיקה, שירים וריקודים מכל רחבי דרום אמריקה. בתוך המופע: כמה פנינים אמיתיות -; כמו נגן הנבל האינדיאני שפשוט הפליא לנגן.
למחרת הגענו לפארק הציפרים של איגואסו. מגוון עופות אדיר, צבעוני מאד, סביבה ג`ונגלית אותנטית, כלובים מוטמעים בצמחייה. תוכים בכל מיני צבעים, קולני וצווחני. פרפרים, וגם קאימן (קרוקודיל) אחד עצלן. נכנסים לפארק המפלים -; בצד הברזילאי. מסלול הליכה, עם מבט, בעיקר בהתחלה,על הצד הארגנטינאי שממול. בהמשך -; היצמדות לצד הברזילאי, שפע מים אדיר, מפלים ומפלונים בכל הגדלים והעוצמות. המסלול נמשך לאורך מספר ק"מ, כאשר מדי פעם יש מפרץ תצפית במקום מיוחד. מרהיב עין, במיוחד ליוצאי איזור נטול מים כמונו.
מחפשים תוכן לאחה"צ, ובהתייעצות מתגבש שיט על נהר פרנה, כולל ירידה לחוף פרגוואי. היציאה היא ממעגן בחוף מועדון השייטים של פוז` דה איגואסו, לאחר ארוחת צהרים עתירת דגים. על הסירה -; ארבעתנו פלוס אמא ובת צעירות ממכסיקו שמטיילות גם הן באיזור, והמדריך -; במדי "החברה להגנת הטבע" של האיזור. לאחר שעת שיט -; עגינה בחוף הפרגוואי, ויורדים לחוף (המדריך הוא הפספורט שלנו למעבר גבול מקומי זה...). יורדים לאתר ששימש פעם כחוות משפחת מוזס ברטוני, שוויצרי מזן מיוחד שהגיע ובנה את המקום כתחנת מחקר בוטנית, זואולוגית, גיאוגרפית ומטאורולוגית על שפת הנהר. המעבר הוא דרך שביל בג`ונגל, עלייה בחום ולחות. מן התחנה התפתחה חווה חקלאית שכשלה ברבות השנים -; ונותר ממנה רק "מוזיאון" מוזנח, שמתוחזק ע"י אינדיאני מקומי, שיש להזעיקו מן הכפר השכן, ואיתו כבר מגיעה מקומית עם כמה מוצרי מלאכת יד וילד לעזרה. קונים משהו -; בעיקר מרחמים. ליד המוזיאון -; בית העלמין המשפחתי, ובו קברי משפחת ברטוני, ובעיקר ילדים שנפטרו עקב תנאי המקום הקשים. חוזרים לספינה, שטים חזרה לאיגואסו. בהמתנה לרכב -; אנו צופים בהתארגנות של פטרול נהר משטרתי, בליווי צוות טלוויזיה, למרדף מצולם אחר דייגים פורעי חוק. חוזרים למלון (בורבון קטרטס -; הכי יפה בסביבה), ובערב יוצאים לשיטוט סביבו. הסביבה מטופחת, ועל שטח המלון - פינת חי מרהיבה (כולל תוכים משתפי פעולה), וגני ירק ומטעים מטופחים שמספקים תוצרת ישירות למלון. הפתעה נעימה, ומקום נפלא לשוטט בנינוחות.
למחרת - השכמה מאוחרת, ויציאה לצד הארגנטיני. רודריגו מסדיר את כל עניין המעבר, ואנו נפרדים מברזיל. הגענו לצד הארגנטיני, נכנסים לפארק איגואסו שלהם. נסיעה קצרה ברכבת תיור קטנה עד נקודת היציאה להליכה. המשך השיטוט על פאסארלות (מסלולי הליכה מוסדרים, כולל גשרי חצייה). הולכים לכיוון מפל "גרוגרת השטן" (גרגנטה אל דיאבלו). הספריי האדיר מבשר את קירבתו כבר ממרחק. הפסרלה מובילה אותנו ממש אל קרבת המפל. רעש מחריש אוזניים, שפיעת מים אדירה, ספריי סמיך -; וקושי לצלם תוך הגנה על העדשה. העין לא שבעה, גם במחיר הירטבות משמעותית.
קשה להתנתק, אבל חוזרים -; וממשיכים לשוטט לכיוון מפלים רגועים יותר (כמו סיינט מרטין), בצל צמחייה עבותה, שגם מספקת צל בחום הכבד. צופים אל עבר המפלים, ועל סירות זודיאק עם נוסעים (במחיר מופקע לחלוטין: 70 דולר לנוסע!) שמתקרבות אל נקודות הנפילה של המפלים -; ככל שניתן, ונהדפות ע"י הזרם. הרכב הקבוצות המסיירות -; מגוון מאד, מערביים, מזרח אסיינים, ואפילו קבוצה אינדיאנית, כנראה ממקום לא רחוק, שבאה בנעריה ובזקניה. תרומתם העיקרית: כמה תמונות אתניות שאביבה מצליחה ל"גייס", בגלוי ובהיחבא.
לתחילת הכתבה
בואנוס איירס
נוסעים לשדה התעופה המקומי. נפרדים מרודריגו, ומכאן מתחילה להתפתח סאגת ההמתנה לטיסה לבואנוס איירס, והיכרותנו הראשונה עם חברת " אירולינאס ארחנטינאס". דחיה לאחר דחיה -; ובסה"כ 3 וחצי שעות המתנה בשדה שכוח-אל. רק לאחר דין ודברים הצלחנו לקבל מהחברה שובר לקבל שתיה קלה ומשהו לאכול בעת ההמתנה, ולבסוף, כקינוח, מגיע סוג מטוס שלא לפי התכנון, ומחליפים את ה- boarding passes בזמן אמת תוך התנועה אל המטוס... במהלך הטיסה -; לא מוגשת אפילו כוס מים. גם לנו, וטרנים של נסיעות רבות, גם מורכבות, יש כאן חידושים. מכאן ולהלן -; החברה הרוויחה ביושר את הכינוי: "אירולינאס דרעקעס" שהמשיך לשרת אותנו בטיסות נוספות איתם. נחתנו בחצות בבואנוס איירס, ונאספנו ע"י הנציג המקומי שהביא אותנו למלון NH Florida שעתיד להיות ביתנו ל-2 לילות ב"לג" זה, ו- 3 לילות נוספים עם חזרתנו מפטגוניה -; בעוד 8 ימים. תהליך ההסתגלות למלון מדורג...
ביום הבא אנחנו יוצאים לטיול עם וירג`יניה, שמסתבר שהיא נשואה ליהודי (ובהמשך מסתבר שהוא אפילו דובר עברית לא רעה...). מזג האויר קריר, מטפטף, אבל בואנוס איירס שובה את ליבנו כמעט על ההתחלה. נוסעים לקתדרלה, ובה קברו של משחרר ארגנטינה וגיבורה הלאומי סן מרטין, אותו נפגוש בהמשך בכל עיר, עיירה וכפר בארגנטינה. יוצאים לרכבת התחתית, נסיעה קצרה -; וירידה ממנה תוך קפיצה (לא עוצרת!...) בלי אזהרה מוקדמת. נכנסים לקפה טורטוני -; מפגש הבוהמה המקומית. בפינה -; מיני מוזיאון שעווה -; כמה בובות של מפורסמים מקומיים -; כולל מלך הטנגו קרלוס גרדל. נוסעים לרובע לה בוקה, למתחם הקמיניטו -; איזור ההולדת של הטנגו, שממנו התפתח למה שהוא מוכר כיום. האיזור הוא מתחם של בתים צבעוניים, ציורים, דברי אמנות, דוכנים וחנויות, והכל סביב הטנגו -; כולל מופעי רחוב, ריקוד ומוסיקה. הכל צבעוני, חי, קצת תיירותי אבל שובה לב.
מכאן אנו נוסעים לכיוון שכונת ריקולטה. כאן אנו פוגשים את קרלוס וינוקור ונפרדים במתוכנן מוירג`יניה. קרלוס שייך לעמותה שנקראת " סיסרונס", שמאגדת בעלי מקצועות חופשיים, שמתנדבים -; בגישת "הסבר פניך לתייר". מטרתם: לחבב את בואנוב איירס על תייריה, ולספק להם סיור -; בלא תשלום, ורק מתן תרומה וולונטרית לעמותה -; לפי משאלתם. עמי עלה על העמותה באינטרנט, ונוצר הקשר. קרלוס הוא "אוצר יקר": יהודי, רופא כללי בבית חולים, כבן חמישים, שהה בנעוריו כשנתיים בקיבוץ עין החורש, דובר עברית סבירה, מפעיל אתר אינטרנט לרווקים, ובימים הנוראים משמש כחזן בבית כנסת מקומי (זמר מתוסכל, שניסה לפתח קריירה בכיוון, באיטליה, בצעירותו....). אנו למדים על כל זאת במהלך 3 השעות שהוא משוטט איתנו להנאתנו.
את הסיור אנחנו מתחילים מבית הקברות המפורסם של ריקולטה. זהו בית הקברות המיוחד של העשירים והמפורסמים של בואנוס, וחלק מאתרי הקבורה המשפחתיים הם יצירות אמנות כשלעצמם. תור קטן -; וצילומים בהתאם -; ליד קברה של אוויטה דוארטה, היא אווה פרון הידועה. כמה אירועים מאחרית משפחת פרון: ארונה נחטף למילאנו -; והוחזר; גופת פרון נחטפה וידיו נקטעו, כדי לאפשר פתיחת הכספות בשוויץ באמצעות טביעת אצבעות. בכספות, לפי המסופר, צבר הון לא מבוטל, על חשבון המדינה.
מכאן -; לכנסיית אל פילאר והלאה עם קרלוס לרובע מגוריו, שהוא גם המקום האהוב עליו -; פלרמו. אנו פותחים בארוחת צהרים במסעדה מקומית (לא תיירותית) -; ובה קרלוס מעביר לנו שיעור ראשון בהלכות אכילת הבשרים בארגנטינה. כאן למדנו את יתרונות ה"ביף דה לומו" (ה- סירלוין) על שני סוגים אחרים שהוזמנו להשוואה. מסקנה חד משמעית: אם מכינים אותו כהלכה בסגנון הארגנטיני -; אין לו מתחרים. זה לקח שאומץ בקנאות בהמשך. יצאנו עם קרלוס לרחובות פלרמו: סביבה יפה, חמימה, אלגנטית. נכנסים למפעל לסבונים -; עם חנות מפעל מקדימה, הריחות משכרים, ומשם ל(כולה...) חנות ג`ינסים -; אבל עיצוב משגע של הפנים, מאד אטקרקטיבי. נפרדים ממנו -; בידידות ובהכרת תודה עמוקה: זהו סיור שאין לו מתחרים, לא ע"י מדריך מקצועי -; אלא מישהו שמאוהב במקום, ומקרין את זה.
בערב: נסיעה למועדון הטנגו ע"ש קרלוס גרדל, מלך הטנגו הבלתי מעורער (עם טוען רציני אחד לכתר: אסטור פיאזולה -; שניזכר בו בהמשך). ארוחת ערב עם מופע מרהיב ועשיר, מקצועי לעילא, עם ביצועים למופת הן של הרקדנים (והזמרים), והן של התזמורת -; עם 3 נגני בנדוניאון מובילים (ה"גרמושקות" דמויות אקורדיון קטן -; עם הצליל הכה אופייני). הכנות ואריזה לקראת היציאה מחר לקטע הפטגוני. בהחלטה נבונה -; נשאיר "מזוודת מחסן" אחת מופקדת במלון (היות שעוד נחזור אליו) -; יהיה פחות לטלטל בדרכי פטגוניה.
לתחילת הכתבה
השתתפו: עמי ואביבה וינד, ועפרה ואהוד פורמן.
לחלקו השני של המסע לחצו כאן
