נוסעים למנדוזה עם עצירה ב- Barreal
אנחנו מפלסים את דרכנו לפארקים המדבריים מצפון למנדוזה, אבל בדרך, בגלל פסקה קטנה ב- Handbook ופקידת information נלהבת, מוצאים את עצמנו במקום זה בדרך לעיירונת בשם Barreal. תחי הספונטניות! העיירה נמצאת על סף האנדים, ולכן הנסיעה לשם בלילה הינה חוויה בפני עצמה. האוטובוס מתפתל בין ההרים הענקיים והאפלים. לאחר שמשתחררים קצת מהתחושה שהוא עומד ליפול בכל רגע לתהום האינסופית ומסתכלים למעלה, מתגלה כמות מדהימה של כוכבים. לאור היום מתגלה כפר קטן שכלי התחבורה העיקריים בו הם האופניים והסוסים. מרוב השלווה והשאננות אנחנו מאבדים את העירנות על המצלמה ומפספסים תמונה של השילוב האולטימטיבי - איש הרוכב על אופניים שקשורות לסוס.
זקן חביב לוקח אותנו לטיול מאורגן פרטי באיזור. קצת מעיין בקניון מדברי אדום, ומצפה כוכבים (מבחוץ כי עוד אור יום), ושיא הטיול הוא ה- pampa. בדרך אנחנו מצליחים לקלוט מהזקן רק שמדובר באגם גדול ורדוד. הזקן נוסע, מתקרב למים, ממשיך לנסוע, אנחנו מסתכלים זה בזה, הוא נכנס למים, כלומר אין מים. מסתבר שמדובר בקרקעית אגם יבש לחלוטין. משטח ענק ושטוח. האם זו היתה הספרדית שלנו או שמא הזקן התבדח על חשבוננו? כנראה שלעולם לא נדע. הזקן נהנה כילד להראות לנו איך הוא לוחץ על הגז ונוסע בלי ידיים על המשטח הריק. מסתבר שלמי שמגיע ביום עם יותר רוח, יש גם ספורט מקומי של מפרשיות-על-גלגלים באגם היבש.
בערב, נוצרת אחוות לוחמים עם מי שנראה שהם התיירים היחידים כאן פרט לנו. אנחנו אוכלים יחד עם זוג צעירים אוסטרליים וגרמני אחד. האוסטרלים משכילים ודעתניים, אבל את ליבנו מושך דווקא הגרמני שמקרין מעין עדינות נפש. זה מתבטא לא רק בצמחונות האידיאולוגית שלו, אלא בעיקר במשהו בלתי מוגדר בצורת הדיבור ושפת הגוף. אנחנו צופים בהשתאות באוסטרלים המחסלים בשיטתיות 3 בקבוקי יין בזה אחר זה בלי שתהיה לזה כל השפעה נראית לעין עליהם.
למחרת אנחנו מנצלים את אופציית התיירות הנוספת שהעיר מציעה, ולוקחים טיול סוסים מדברי. מקבלים שתי בהמות שקטות מזג, ולאחר תקופת הסתגלות קצרה, אפילו מירית מצליחה להשתלט על כוח הסוס שלה. רוכבים בתוך גבעות צבעוניות, וברקע פסגות האנדים המושלגות. באמצע, יורדים מהסוסים ועולים על צוק קטן כדי לצפות בנוף. אנחנו מקבלים תפוחים מהחווה לכרסם, בעוד המדריך צופה בנוף עם סיגריה, בלא כל התחשבות באודי, שכבר חודש לא עישן.
סאן אוגוסטין ופארק פני הירח
פרידה קצת עצובה מטובי, שממשיך לניו זילנד כדי לעבוד שם, ואנחנו ממשיכים. נוחתים בעיירה רדומה בשם סאן אוגוסטין (San Augustin). כבר התרגלנו שבעיירות הקטנות כמעט כל אדם ברחוב מברך אותנו ב- "hola" אגבי. במלון, אנחנו פוגשים את מי-אם-לא ידידינו האוסטרליים. קבענו לנסוע ביחד לפארק, אבל מסתבר שהם כבר ביקרו בו לפני שהגענו, ועתה הם כבר יושבים להם בשאננות עם בקבוק היין הנצחי שלהם. רגע קטן של מבוכה כאשר הם לא יודעים אם הם אמורים להתנצל, ואנחנו לא יודעים אם לכעוס. שיהיה.
למחרת אנחנו נוסעים לפארק. שמו הרשמי הוא Ischigualasto, וכינוי החיבה הוא Valle de la luna, על שום הנוף שמזכיר קצת את פני הירח. בפארק הנהג מצטרף לשיירת מכוניות. יש תחנות קבועות שבהן עוצרים, צופים בנוף הירחי והמאובנים, הסבר קצר מהמדריך (בספרדית), מצלמים וממשיכים. אכן ירחי משהו, ואבנים מוזרות, שלחלקן יש שמות כמו "הספינקס", "הציפור" וכאלו. הסיור קצת מבויית (אסור לעבור את הקווים), אבל מרשים. בסוף הסיור נכנסים למוזיאון. מסתבר שבפארק הזה נמצאו מאובני הדינוזאורים שנחשבים לעתיקים ביותר בעולם. במוזיאון יש מאובנים בדרגות שונות של עיבוד ושחזור, ויש המחשה של תהליך בניית דגם של דינוזאור מתוך המאובן. מעניין.
בערב, בשר-כפי-יכולתנו ב"על האש" במלון. בשר כאן עולה כמו עוף ושניהם זולים פי 2 מעוף בארץ. אנחנו שוב תוהים לעצמנו אם אנשים פה אוכלים הרבה בשר כי זה זול, או שבשר פה זול כי אנשים אוכלים הרבה ממנו.
בשלב זה אנחנו נעשים קצת רעבים לעיר גדולה, ומוצאים את עצמנו מתגלגלים לכיוון קורדובה. אחרי התאוששות מההפגזה הראשונה של מכוניות דוהרות והמון אנשים, אנחנו מגלים עיר עם ניחוח אוניברסיטאי. סטודנטים מסתובבים ברחובות עם קלסרים ביד, והמון חנויות ספרים. יחד עם הסטודנטים מגיעות גם ההפגנות. קבוצה של כמאה אנשים מלווה בתופים ופיצוצים מסתובבת ברחובות עם שלטים שכתוב עליהם בתרגום חופשי: "רוצים לעבוד פחות ולהרוויח יותר!". גם אנחנו.
העיר היא גם מרכז עסקים, לפחות לפי כמות הבנקים והאנשים עם החליפות. אנחנו חיים בשולי הדברים הגדולים, ולכן בשבילנו זה מתבטא דווקא ב"מוזיאון הבנק של קורדובה", שאנחנו מגלים באחד השיטוטים ברחובות. מבנה מפואר, ארנון ממש, שמכיל בנק כמו בסרטים הישנים. עם סורגי ברזל כבדים שמפרידים בין הפקיד ללקוח, ויש גם את לשכת המנהל עם שולחן העץ הכבד וספרי החשבונות הענקיים, כבר צהובים מיושן. בהחלט מעורר את הדמיון.
בקרב צבא הישראלים-של-אחרי-צבא, קורדובה ידועה בעיקר כעיר המועדונים והבילויים, ושיחת היום בקרב שוכני האכסניות היא - "לאן יוצאים הלילה?". אנחנו לא נמצאים בשלב זה בחיינו (חלקנו עברנו אותו מזמן, וחלקנו מעולם לא היו בו), ולכן לאחר יומיים בעיר, אנחנו חוזרים לגבעות.
הגבעות מתחילות בדמות העיירה עם השם המוזר: Villa Carlos Paz. כאן אנחנו חוגגים את ה-1 במאי. מתברר שבארגנטינה זהו חג חשוב, או לפחות תירוץ לסגור הכל ולקחת יום חופש. (בדיעבד, אולי גם ההפגנות של אתמול היו קשורות לזה), ויש אפילו מאכל מיוחד - מעין נזיד שיש בו כל מיני דברים... (אנחנו הצלחנו לזהות בוודאות שעועית ועוף) אולי זהו מאכל הפועלים. לנו יש במקביל חג לאומי אחר - גמר גביע אירופה. לכן אנחנו מתרוצצים בעיר כדי למצוא אינטרנט שלא נסגר לרגל ה-1 במאי, ולגלות את התוצאה. מזל טוב למכבי...
אנחנו מתקשרים ל- Club Andino (מעין "החברה להגנת הטבע" המקומית), ומצטרפים לטיול יום ראשון שלהם. מירית מאוד מאוד גאה בעצמה על כך שהצליחה לנהל את השיחה בספרדית שוטפת, אבל בהמשך יתברר שהגאווה היתה מוגזמת. אנחנו מבינים שמדובר בטיול של 10 ק"מ, ושהארוחות כלולות במחיר. למחרת אנחנו מתייצבים ב- 7:30 בבוקר (כשעוד חושך בחוץ) ליום טיול שאמור להיות קליל (10 ק"מ , כ-12 שעות). במועדון מחכה קבוצה של מקומיים שנראה שהם מגובשים היטב משנים של טיולים משותפים, ושני מדריכים מסוקסים עם תרמילים ענקיים. על הקירות תלויים גרזני קרח. מתחילים להבין שהטיול לא יהיה קליל כמו שחשבנו. בדרך, משחק לנו מזלנו, ומסתבר שחלק מהמשתתפים לא הספיקו להצטייד במזון, והאוטובוס עוצר ליד מכולת. כלומר, כן - הארוחות לא כלולות ("הם אמרו משהו על ארוחות"...). אנחנו ניצלים בדוחק מיום של רעב.
מגיעים, יורדים מהאוטובוס ליד ההר, ומתחילים לטפס, ולטפס, ולטפס. כלומר מסתבר שה-10 ק"מ של ההליכה שזורים בתוך 1000 מטר של טיפוס וירידה חזרה. הנוף ירוק ויפה, עם נחלים קטנים, ויש גם את האופוריה של הפסגה, ותחושת השיתוף עם האחרים, שנוצרת מתוך המאמץ, גם בלי שאנחנו יכולים לדבר הרבה (בסוף היום הם אפילו מציעים לנו מאטה מהכוסות שלהם). בקיצור, זכינו ביום עוד יותר חוויתי מזה שלו ציפינו.
העיירה Mina Clavero
הגשם חוזר. אנחנו מוצאים חנות ספרים משומשים ומנסים לקרוא קצת בספרדית. בסוף אולי נקלוט משהו. אבל הדרך היעילה ביותר לנצל ימים גשומים היא נסיעות, ולכן אנחנו שוב בתנועה. הפעם לעיירה קטנה בשם Mina Clavero. מתבהר קצת, ואנחנו חוזרים לחפש את הטרק המושלם. אנחנו כבר מתחילים להנות מתהליך חיפוש הטיול. זה דומה קצת לעבודת בילוש - באחת האכסניות מישהו זורק לנו קצה חוט על פארק עם קונדורים. האשה ב- Information ב- Mina Clavero מודה שיש משהו כזה, ואפילו מצלמת לנו מפה סכמטית שהיא מוצאת. בעזרת רמזים ועדויות נסיבתיות אנחנו מפענחים איפה הצפון במפה. בשלב האחרון והדרמטי, רק באוטובוס שעובר ליד הפארק, אנחנו מוצאים איש נחמד שמראה לנו בדיוק את השביל. השביל עצמו לא מאכזב. הוא מסומן בבירור, ומוליך אותנו בבטחה בין הגבעות הסלעיות עד ל"מרפסת", כלומר המצוק התלול שממנו אמורים לראות את הקונדורים.
גם הרפתקאות לא חסרות בדרך: בנוסף לערפל הכבד שבא והולך בצורה בלתי צפויה, כך שרגע אחד אתה הולך בתוך ענן ולא רואה את כפות ידיך, ורגע אחד הכל שקוף והענן מעליך, יש גם את שלטי האזהרה. קודם כל יש את הפומות. שלט עליז שניבט ממנו פרצוף של פומה. כתוב שבמקרה של היתקלות עם פומה תהיה רגוע, תשתדל להיראות גדול, ותצעק. מקלות ההליכה של אודי נראים פתאום מאוד חשובים. אנחנו מאריכים אותם לגודל המקסימלי, וממשיכים ללכת בזהירות... מתוך השלט הבא מחייך אלינו נחש שמח וטוב לב. השלט ממליץ להיזהר מה- "yarara nata". טוב, אנחנו נזהרים גם ממנה... המשימה העיקרית שלנו היא כמובן חיפוש קונדורים. אנחנו חמושים, ואף ציפור לא חומקת ממבט בוחן. אדומי החזה הקטנים הם חמודים, אבל לא משכנעים. הציפורים החומות הבינוניות לפחות נראות כציפורי טרף. לבסוף אנחנו רואים מעבר למצוק ציפור שנראית מספיק גדולה ומספיק רחוקה כדי לא להפריך את התיאוריה, ומגדירים אותה כקונדור. בסופו של דבר טיול יום חביב ביותר. של כ-18 קילומטר מישוריים למדי, ולא לפחוד מהערפל.
הכפר הזה רק עשה לנו תיאבון לעוד כפרים, ואנחנו ממשיכים דרך קורדובה דרומה לכפר בשם Villa General Belgrano. זוהי לחלוטין ירייה באפלה. כל מה שאנחנו יודעים על הכפר מסתכם בפסקה קטנה ב- Handbook, שמתאר אותה כמקום עם השפעה גרמנית ו"בסיס טוב לטיולים באזור". מתברר שנפלנו על פנינה של ממש. עיירה שהיא חלומו של כל תייר. ציורית, עם שלטי עץ עליזים וחנויות קטנות של עבודות יד, ושל שוקולדים ואלפחורס ביתיים. תשתית תיירות מכובדת, מגוון מסעדות ומלונות, ואפילו Information דובר אנגלית והמלצות על טיולים בסביבה. איזה יופי!
בדיוק כשאנחנו מתכוונים לצאת ולכבוש את העיר, אודי מצטנן. מציידים אותו בכל סוכריות המציצה, הכדורים והלימונים שיש למדע ולסבתות להציע, ומשאירים אותו במיטה. אני יוצאת לבדי לשביל בנחל. במרחק של כשעה הליכה מהעיר יש שביל רגוע ויפה ליד הנחל (פרט לשור עצבני אחד, שמפר את השלוה). מתיישבת לכתוב את חוויות הימים האחרונים. קבוצות המטיילים העוברים מסתכלים על האשה היושבת ליד הנחל וכותבת בשפה מוזרה. כנראה נראית להם כיצור אקזוטי למדי. מוזר לטייל לבד. דווקא המצלמה מפחיתה מתחושת הבדידות. כאילו יש עוד צופה בלתי נראה, שמסתכל יחד איתך. אני גם תופסת עד כמה התרגלתי להסתמך על חוש הניווט של אודי, שבדרך כלל מוביל אותנו בבטחה ברחובות על סמך איזושהי מין מפה פנימית שיש לו בראש. אני עצמי תלויה לחלוטין במפות, ואם אני עוזבת את המפה לרגע, מיד אני מוצאת את עצמי הולכת בכיוון ההפוך או משהו.
למחרת אני ממצה את שאר אפשרויות התיור שיש לעיר להציע. אני מגיעה למוזיאון OVNI, כלומר מוזיאון ה- UFO`s, שמתגאה גם ב- 400 המוצגים הארכיאולוגיים שלו. נשמע קצת מוזר. צריך לבדוק. מסתבר שאכן מדובר בחוויה מיוחדת במינה. לא מדובר במוזיאון מעונב, אלא במשפחה בעלת אובססיה לדבר אחד - להוכיח לעולם שמוצא האדם מן החייזר. איש מבוגר פוגש אותי בכניסה, ומתקשר לקרוא לאמא שלו. מגיעה האמא, אשה זקנה ושמנה ממוצא גרמני (גם הספרדית שלה מתובלת מבטא גרמני כבד), ואנחנו נכנסות לחדר שדחוס בפסלונים וכדים עתיקים, לצד פוסטרים בעלי אופי ספיריטואליסטי שתלויים על הקירות. אנחנו מתיישבות, ובמשך כחצי שעה אני מקבלת הרצאה על תיאוריית הבריאה החדשנית - כל העמים הם צאצאיהם של חייזרים אינטליגנטיים להחריד, שביקרו בתקופה זו או אחרת בכדור הארץ. העמים השונים הם תוצאה של חייזרים מכוכבי לכת שונים, והכל מלווה הדגמות בסגנון - השם "יהוה" הוא הרי עיוות של "יופיטר", ממש כמו שהשם שלה, "הופמן", כבר עוות על ידי המקומיים ל"הוסמן", וכדומה. הכל מתערבב במישמש יחד עם כל התיאוריות הפארא-פסיכולוגיות ששמעתי עליהן אי פעם - דיקור סיני, טלפתיה, רייקי, צ`אקרות ועוד הרבה דברים טובים. והמסקנה המעשית - להיות כולם חברים ולהתייחס יפה לכדור הארץ. החלק השני של ההרצאה מתייחס למוצגים, וכאן מתברר שכל פסלון הוא למעשה חייזר, וכל כד הוא חללית. מתברר שהיא ובעלה הסתובבו 40 שנה בעולם וליקטו את המוצגים אחד-אחד. בקיצור, תמהונים, אבל עם הרבה חן. עוד שטרודל תפוחים באחד מבתי הקפה הגרמניים, ואני חוזרת לאודי שמחכה במלון.
למחרת, החולה קם ממיטתו ויוצאים ליום קל בספארי. אחרי החזיר הפרתי בכניסה אנחנו מחליפים מבטים עם זוג בופלואים, זוג לאמות, חמור ידידותי אחד, וכמה פומות (בתוך בלובים). הפומות מתעלמות מאיתנו, אבל מסתכלות במבטים רעבים על הטווסים המשוטטים בשטח. אנו ממשיכים צפונה לסלטה.
