היכל הספורט, פסלים ובית הקברות היהודי
15.5.05. יום ראשון. וארשה. לילה 3, מלון הולידי אין. כדי שלא נצטרך לאכול במלון ארוחת בוקר במחיר של כ-20 דולר לאיש, יוצאת יהודית ומביאה ארבעה כריכים גדולים שקנתה במזנון של התחנה המרכזית ואנחנו מכירים ארוחת-בוקר משביעה לארבעתנו עם קפה, וחוסכים שמונים דולר. בחדר יש ערכה להכנת קפה, קומקום חשמלי וספלים. יוצאים ברגל להיכל התרבות והספורט של וארשה, שאותו תרמו לה הרוסים כדי שהפולנים יזכרו אותם לנצח, כמו שתרמו לגרמנים את מתחם הזיכרון למלחמת העולם השנייה ליד שער ברנדנבורג. שלא ישכחו אותם לעולם. מביקורנו במוסקבה אנחנו זוכרים ארבעה או חמישה בנייני-מגדל ענקיים כזה שבווארשה, שנוספו לקו הרקיע של מוסקבה בתקופת סטאלין.
באחד מהם נמצאת האוניברסיטה. הארמון-המגדל הווארשאי מוקף בפסלים של ריאליזם סוציאליסטי, דמויות נשים וגברים, פועלים, באותו סגנון בומבסטי של תחנות הרכבת-התחתית במוסקבה, ורק בביצוע יותר גרוע, בבטון, אולי בגלל פגעי מזג-האוויר בחוץ. ארבעה אגפים עצומי-מידות יש לארמון, והכול במבנה סימטרי כמו מגדל קוביות שבנה ילד בעל חוש כפייתי לסימטריה. אנחנו נכנסים לאחד מהם ומגלים בריכת שחייה גדולה שבה מתקיימות תחרויות שחייה לנוער. שוחים לאורך וחוזרים עם בובה דמויית אדם טובע. אין אף נערה בביקיני. כולן בבגד-ים מלא. במקום אחר פסל עם דמויותיהם של מארקס, אנגלס ולנין. ממשיכים להקיף ועולים לכניסה הראשית, הצפונית-דומני. יגאל נשאר למטה ושלושתנו עולים במעלית, תמורת תשלום לא-גדול, לקומה השלושים.
סיור של שלוש מאות ושישים מעלות אך קשה לומר שהוא מעניין או נותן מושג מדוייק על העיר, מחוץ לקו של נהר הוויסלה מצפון. הסיבה היא, בין השאר, שבשנים האחרונות התגבהו מסביב רבי-קומות שכבר מסתירים קצת חלק מהנוף, חלקם הוקמו ביוזמתו של המיליארדר היהודי רון לאודר, חביב השלטון הפולני, ואילו בנוף עצמו לא בולטים מבנים היסטוריים, רק רבי-הקומות, כבישים אחדים רחבים מאוד לאורך קילומטרים רבים, ובתי-קומות רגילים לאין ספור, גם על פני כל האיזור שפעם היה הגטו. לב וארשה היה למעשה עיר יהודית, ודומה כי ימי חיים שלמים לא יספיקו לקרוא ולכתוב כל מה שנכתב בה ועליה ובייחוד על ימי הגטו האחרונים. ובוודאי שהדבר הוא מעבר להיקפו של יומן המסע הקצר שלנו. יהודית מצליחה לצלם מלמעלה תמונת ענק של פרסומת לחזיות "טריומף", בלונדינית יפהפיה עם חזייה אדומה, שמשתרעת כל פני בניין ענק בן שש-שבע קומות לצד התחנה המרכזית, והכיכר שבינו לבין המגדל מאפשרת לראות את כולו. התוצאה בצילום ממש מדהימה. כמו גוליבר ממין נקבה במדינת ליליפוט.
מכאן אנחנו נוסעים במכונית לבית-הקברות היהודי של וארשה ברחוב אוקופובה 49/51, הפתוח מדי יום משעה עשר עד ארבע אחר-הצהריים, למעט שבת, שאז הוא סגור. כרטיס כניסה, הנחשב לתרומה, עולה 5 זלוטי, ויש עליו ציור השער הישן של בית-הקברות עם מגן דוד ופיתוחי ברזל, והוא מוצב בנפרד כי כבר אינו חלק מן הכניסה הראשית, ומודפסות אותיות עבריות בקשת מעליו: "קהלה קדושה ווארשא". מיד בהיכנסנו, במובלעת לזכר הילדים שנספו בשואה, פינת הילדים עם תמונות של ילדים שנספו, אנחנו פוגשים שתי קבוצות של קצינים ישראליים שמקבלות במקביל הדרכה מפי מדריכה ומדריך ישראליים שמדברים, בייחוד המדריך, כאילו קהל השומעים אינו יודע כלום, והמדריך שר את משפטי הדיבור הרגילים במין מנגינה מעצבנת, כאילו הוא נהנה מן השואה. "מדריך מסביר לקצינים בקול מתנגן, מעצבן, דרמטי, כאילו רוצה לגרום להם לבכות," כתבתי. בין הקצינים כהה-עור אחד, ספק בדואי ספק אתיופי. ענק.
יש גם ביקור של צעירים וצעירות יהודים וערבים, זאת לפי תיקי הגב שהם נושאים עם כתובת מודפסת בלבן של הסיור או של הגוף המארגן אותו. מה לערבים בבית-הקברות היהודי? שפת-הגוף שלהם מביעה מבוכה וחוסר נוחות. כאילו אינם יודעים מה לעשות עם עצמם ועם הזמן החולף בכבדות. בהמשך, קצת הלאה, כמו פינת הילדים, בסמוך לחומת הגדר שמעברה הכביש ההומה - פסל קבוצתי יפה ונוגע-ללב של יאנוש קורצ`אק ההולך למחנה ההשמדה בראש קבוצה של ילדי בית היתומים שלו. הוא מחזיק ילד קטן בזרועו הימנית, ומושך אחריו קבוצה של ארבעה ילדים וילדות, ושמו מופיע גם בעברית.
סיור בבית הקברות היהודי
מתחילים בסיור. בשורת האנשים החשובים של הקהילה, המתנוססת משמאל כך שאי אפשר שלא לעבור על פניה, בולטת מצבתו של וצלב וישליצקי, שהיה ציר בסים הפולני, נפטר לפני מלחמת העולם השנייה, והיה בן-דוד של אביו של חברנו יגאל וישליצקי. בהמשך אני מגלה את מצבתו הגבוהה אך צנועה של מתתיה שהם ובשמו המלא "מתתיהו משה פוליאקיביץ / משורר ודרמתורגן עברי / נפטר ביום כ"ג תמוז תרצ"ד (1934] / בשנת הארבעים וארבע / תנצבה" - שמתנשאת קצת מעל לדרך, בשורה שנייה משמאל, ומצטלם לידה, אבל אינני שם לב כי המצבה השטוחה והכמעט-מחוקה לרגליה היא כנראה של אורי-ניסן גנסין.
ואני חושב - האם לספר לך, מתתיהו שהם (שאת "צור וירושלים" שלך למדתי לפני יותר מיובל שנים אצל מעריצך ד"ר יעקב בהט-בכשטיץ במגמה הספרותית ב"תיכון חדש" בתל- אביב) - מה הם עשו מהמחזה שלך, שנכתב ודאי בווארשה - בהפקת תיאטרון "בית ליסין" בדצמבר 2003 באולם הקאמרי הישן ברחוב דיזנגוף? כפי שקורה לא פעם אצל הבמאי יוסי יזרעאלי, מרוב אפקטים איבדה ההצגה את המימד האנושי, ואילו המוסיקאי הפורה שלנו (כמעט יותר ממוצארט) גיל שוחט, שכתב את המוסיקה למחזה - ניצח בצד הבמה על התזמורת הקאמרית הישראלית במה שנשמע כביצוע קונצרטנטי לאופרה עם שחקנים שאיש מהם אינו שר ורק מדברים כל הזמן בעוד המוסיקה הצורמנית והרעשנית של שוחט מלווה אותם.
בהמשך הדרך - המצבה המפורסמת של י.ל. פרץ, ש. אנסקי וה.ד. נומברג. על האחרון אינני יודע הרבה כי לא למדתי מעודי ספרות באוניברסיטה, רק אצל בהט ב"תיכון חדש". פוגשים את את המצבה על קברו של דוקטור לאזארו לודוויקו זמנהוף. וכן המצבה המפוארת של שחקנית תיאטרון היידיש הגדולה אסתר רחל קמינסקא, 1925-1870, עם תבליט מרכזי, אולי של פניה, והיא אמה של השחקנית אידה קמינסקה, שהיתה אשתו של זיגמונט טורקוב. לאותה משפחה השתייכו בדרגות שונות של קירבה גם יוסף קמינסקי שהיה שנים רבות הכנר הראשי של הפילהרמונית הישראלית וגם מלחין, דני קיי, במקור קמינסקי, ועוד אמנים ידועים. אידה קמינסקה שיחקה בסרט הצ`כי הבלתי-נשכח "החנות ברחוב הראשי" לפי סיפורו של לדיסלב גרוסמן. על מצבתה של אסתר רחל נכתב: "מאמא אסתר רחל קאמינסקא".
ממשיכים לטייל בבית-הקברות. בחזית ובשורות הראשונות קבורים יהודים גם משנות החמישים ואולי אפילו השישים למאה הקודמת. הלאה - יער או חורש עבות שעלה על המצבות ואי אפשר לקרוא אותן, אבל על אלה שאפשר לקרוא יש כתובות בעברית מצויינת. טקסטים באקרוסטיכון, כמו שירים, לזכר הנפטר. ישנה גם חלקה שלמה, גדולה ושקועה, שמסמנת את קבר האחים ההמוני מתקופת המלחמה והגטו. גם את סיפוריו של אורי-ניסן גנסין "אצל", "הצידה" ו"בינתיים" קראנו ולמדנו בעיניים נוצצות לפני יותר מיובל שנים אצל מעריצו יעקב (בהט, ב"תיכון חדש" קראו למורים בשמותיהם הפרטיים) ובהם שיר האהבה המדהים המתחיל במילים "והיה כי יבוא אל ביתי..." את הדף על סופרים עבריים בבית-הקברות בווארשה, שהוצאתי מספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים", השארתי במכונית, וכך החמצתי את קברו של גנסין. עכשיו, במכונית, אני קורא אותו ליהודית, הדסה ויגאל.
וארשה כמעט כולה נחרבה במלחמת העולם השנייה: בימי המצור הגרמני בשנת 1939, בימי המרד היהודי ב-1943, בימי המרד הפולני ב-1944, ובעת השיחרור בידי הרוסים ב-1945. אף-על-פי-כן, מעשה פלאים, ניצל בית-הקברות היהודי המרכזי שליד רחוב אוקופובה. כל המגיע לשם (בחשמלית יורדים בתחנה הנקראת "בית-הקברות היהודי"), ונכנס בשער השחור העתיק, דומה עליו שהוא נושם היסטוריה של העם היהודי. עצי האורן גבוהי הצמרת, המצבות העתיקות המכוסות צמחייה ושקועות באדמה, השורות הארוכות שאין להן קץ של הקברים העתיקים. בית-הקברות ניצל, למעשה, הודות לעובדה שהוא נכלל על ידי הנאצים בתחומי הגטו. הגרמנים הרי זקוקים היו למקום בו יוכלו לקבור את הנרצחים, אולי בשל כך צירפו את השטח לגטו. ואמנם, שימש מקום זה להוצאות-להורג המוניות, וגוויות הנרצחים נקברו בקברי אחים גדולים. אך גם את מתי הגטו קברו שם, אותם שמתו ברעב, גוועו ממחלות ומכפור. הגרמנים הביאו את תנאי החיים בגטו למצב כזה שהתמותה הגיעה ללמעלה מחמשת אלפים יהודים בחודש.
ניתן לשער כי בקצב זה של מתים (למעלה מ-10%), היו היהודים גוועים תוך מיספר שנים אף ללא מישלוחי המוות. ואולם, בית-הקברות שימש לגרמנים, אף מקור תעמולה. הם היו מכריחים את היהודים מדי פעם, לעיני מצלמות הקולנוע שלהם, לקיים לוויות "מפוארות" ולקבור את המת על פי כללי הטקס, ומציגים בפני העולם שאכן אין היהודים נרדפים בווארשה. אדמת בית-הקברות נרכשה על-ידי הקהילה היהודית לפני כמאתיים שנה, ומאמצע המאה הי"ט התחילו היהודים לקבור בו את מתיהם. באותם ימים מנתה האוכלוסיה היהודית כרבע מכלל תושבי העיר. כיום נשתמרו בבית-הקברות כ-150,000 קברים על פני שטח של כ-270 דונם, ואין מצבה אחת דומה לשנייה (!). וכך, בלכתנו בין המצבות הרבות (כמעט כולן מוזנחות מאוד), גילינו אף שלוש מצבות של סופרים עבריים. הן עומדות סמוכות אחת אצל השנייה, דחויות, והכתובות עליהן חלקן מטושטשות, כמעט מחוקות: ה.ד. נומברג, מתתיהו שוהם ואורי ניסן גנסין.
האנדרטה לזכר המרד הפולני
עד כאן מדברי שמאי, ואנחנו נוסעים לראות את האנדרטה לזכר המרד הפולני בשלהי 1944. יהודית ואני מתעכבים ליד מדריכה מקומית דוברת אנגלית מצויינת, שמסבירה בדיוק את אשר קרה. וארשה, לדבריה, נחרבה במרוצת שלוש פעמים או שלוש תקופות. לראשונה עם כיבושה בידי הגרמנים והפצצותיהם בספטמבר 1939. פעם שנייה נחרב כליל אזור גטו וארשה, שבמרכז העיר, ב-1943, ובשלישית נחרבה בידי הגרמנים לאחר כישלון המרד הפולני בשלהי שנת 1944, והשאר נחרב כאשר כבשו אותה הרוסים מידיהם. הממשלה הפולנית הגולה בלונדון לא רצתה שהרוסים, ההולכים וכובשים את פולניה בדרכם לברלין, יקימו בה מדינה קומוניסטית, ועל כן החליטה על פריצת המרד של כוחות המחתרת של פולין החופשית בווארשה, כדי שהם ישחררו אותה. הרוסים כבר עמדו אותה שעה מעברו השני של נהר הוויסלה, וכבר הקימו גם הם ממשלה פולנית קומוניסטית (שאם אינני טועה חלק מחבריה היו קומוניסטים יהודים). הם ראו כיצד הגרמנים כותשים במשך כשישים יום את המרד הפולני, שבו נהרגו כחמישים אלף איש, ורק לאחר שדוכא, התקדמו וכבשו את וארשה. (הסרט "פנינים ואפר" של אנדז`יי ויידא מספר על אותה תקופה, על המחתרת של הימין הפולני).
האנדרטה עצמה מרשימה מאוד. עשוייה דמויות לוחמים, חיילים ואזרחים פולניים, מברזל, והם חובשים כובעי-פלדה גרמניים או קסקט אזרחי, ורוכנים קדימה בהסתערות עם נשקם, וגושי אבן לוחצים מאחוריהם וכאילו מאיימים למחוץ אותם. בפינה אחרת קבוצת דמויות, כומר במדיו, חייל עם כובע-סירה צבאי פולני, כמו של הבריטים, עשוי בד, ועוד אישה וחייל עם קסדה. ולרגליהם הרבה פרחים טריים ונרות נשמה. האנדרטה הקבוצתית המדהימה הוקמה כמובן לאחר ימי השלטון הקומוניסטי, שלא היו מעוניינים לתת פומבי לציניות הקטלנית שלהם, ואכן סגנונה, אמנם ריאלסטי, אינו מתאים לקיטש הסוציאליזם הריאליסטי של הסגנון הקומוניסטי, אלא מאוד אמנותי ומותיר רושם כבד בלב הצופה. הדסה, שהיה לה קשה ללכת מהמכונית לכיכר לאחר הצעדה הארוכה בבית-הקברות, נשארת במכונית ומסתפקת בראיית האנדרטה תוך כדי נסיעה.
פראגה
בדרך למכונית, וגם במקומות אחרים ובערים אחרות, פזורות לעיתים על המדרכות תמונות צבעוניות קטנות ובהן יפהפיות פולניות חשופות שת העונות לשמות יוליה, אווה, אולה, סילביה, פטרישיה ומוניקה, והן מזמינות אותך להתקשר אליהן, והכתובת כאילו נרשמה בכתב-יד של העלמה, ויש גם אתר באינטרנט. אנחנו ממשיכים בנסיעה ומוצאים את עצמנו בפראגה ומחליטים למצוא בה מסעדה פשוטה. מאחר ויום ראשון היום, הרבה מסעדות סגורות. באחת מהן, שנראית מתאימה לנו, מתקיימת חגיגה משפחתית והגברת מודיעה לנו, ולא במאור פנים, שאין אפשרות להיכנס לסעוד, אבל לא טרחה לשים שלט בחוץ כדי שלא נעצור ונעשה את הדרך מהרחוב למסעדה. אנחנו נופלים על מסעדה אחרת, במלון ששמו "הוטל הטמן וארשאווה" ברחוב קלופוטו�ו�סקייגו 36, שאמנם גם בו יש חגיגה משפחתית ואומרים לנו שנצטרך לחכות קצת לקבלת המנות, אבל אנחנו נכנסים פנימה ומקבלים שירות הוגן משתי מלצריות פולניות בלונדיות גבוהות ויפות. אכן, אחת התופעות היפות ביותר בפולניה היא הרגליים של הבחורות הצעירות, תמירות ודקות כרגלי איילות אך לא רזות מדי, זקופות, אולי משום שהן עובדות קשה ועדיין לא הסתרבלו.
מנה ראשונה דג מלוח עם בצל ברוטב שמנת ומיונז. מעולה. גם בארוחות-הבוקר בבתי-המלון - אחד המעדנים הוא הדג המלוח הפולני, אמנם לא מתוק כדג הטעים המוגש במנות הראשונות של מסעדת שצ`ופק בתל-אביב, אבל באותה רמה. פחות התפעלתי מהדגים המעושנים שלהם בארוחות-הבוקר. מנה עיקרית חמיצה עם כיסונים. שותים קולה. המחירים סבירים. תשומת-הלב שלנו מופנית גם לשני ילדים מופרעים, אחד שמן מפגר ואחד פרופסור-לעתיד ממושקף, ששייכים למשפחה החוגגת, ולבסוף מתברר שבמרוצת ההשתוללות הם יצאו לרחוב והלכו לאיבוד, וכשאנחנו יוצאים למכונית - בני המשפחה מתפזרים לשני צדי הרחוב בניסיון למצוא אותם, שלבסוף עולה יפה. משפחה מוזרה, יש שם רק בחורה יפהפיה אחת שלא ברור אם היא נשואה לאחד מהם או בתו של מישהו אחר, שמחבק אותה כל הזמן, וקשה שלא להסתכל עליה. זה נחמד שבתוך כמעט כל משפחה חסרת חן ויופי צומחת כפרח עלמה מקסימה שכל היתר הם לה רק כמו עלים מגושמים מסביב. כאשר אנחנו מבקשים כרטיס ביקור, העובדות מתעקשות שהכתובת היא וארשה ולא פראגה, למרות שהמלון נמצא מעבר לנהר, בפראגה. אולי לא כל האיזור שמעבר לוויסלה הוא פראגה, ואולי הם מעדיפים להיקרא וארשה. חוזרים למלון, עייפים. אמבטיה ואני הולך לישון.
בערב (עדיין אור בחוץ) באות אווה וחברתה אלה (אלקה), שגם אותה יהודית ואני פגשנו בשעתו בפריס. שתיהן לא יהודיות. אלה עובדת באחד הבנקים הגדולים בעיר. עושים סיבוב בעיר בעקבות צילומי הגלויות העתיקות של וארשה שהבאתי איתי. העמוד. עוברים על פני הפוליטכניקום, שחזיתו נותרה כשהיתה בגלוייה העתיקה שלו. מבקרים בפאביאק, מקום הכלא הגרמני בתקופת המלחמה, הנמצא על גבול הגטו. הבניין עצמו, ששימש כבית-סוהר גם לפני הכיבוש הנאצי, נהרס בידי הגרמנים לאחר דיכוי המרד הפולני של שלהי 1944. נותר ממנו רק חצי שער וקורת גדר עם תיל דוקרני מפחיד. האתר מאוד מרשים. כאשר אתר הזיכרון שמסמל אותו הוא רק חלק קטן מהבניין הגדול בן כשלוש קומות או יותר שניצב כאן. בייחוד מרשים עץ הברזל, יציקת ברזל מדוייקת של עץ מת מקורי שניצב באותו מקום, ללא עלים, רק גזע וענפים שבורים בקצותיהם, וקליפה מצולקת שעליה היו בשעתו נעוצות פתקאות רבות לזכר הנרצחים במקום, לא כתוב אפילו שמו של הפסל-היוצר אבל זהו אחד הפסלים היפים והמרשימים שראיתי בחיי, והוא נחרת בזיכרון.
לוחות זיכרון לרצח עשרות ומאות אנשים דבוקים לאורך קירות הבטון החשוף, אשר כלפי הרחוב קרועים בה, בגדר הבטון, פתחים לא סימטריים ובהם קרעי ברזל שחורים חסרי צורה ברורה, צירוף של סורגים ושל ברזל מעוקם שנותר מבתים שנהרסו בהפצצות. יש מדרגות למטה, למוזיאון שכבר סגור בשעה זו. מצד שמאל, מעבר לחומה ולכביש, יש גן עצים ירוק שניטע על מקומו של כלא מקביל לנשים.
מגיעים לאזור הארמון-המצודה, שמשוחזרים בלבנים אדומות, והולכים ברגל עד לכיכר העיר העתיקה, שגם היא נהרסה כולה במלחמה. בפינת הכיכר רואים בצילומים כיצד היתה במקורה, אחר-כך עיי חורבות בשנת 1945, ולאחר נבנתה מחדש. סביב הכיכר בתי-קפה הומים. במרכזה קילון מים פעיל שילדון פולני נחמד זהוב-שיער מפעיל אותו (זהוב-שיער הייתי גם אני בילדותי) ואחריו אני. פסל של בתולת-הים של וארשה עם חרב בידה מתנוסס במרכז. חבורה של צעירים וצעירות, בייחוד אחת בלונדית יפה, בריאת שרירים ויחפה, עושים להטים מרתקים באש חיה, גם מהפה, לאחר שלוגמים כנראה ספירט, או תרגילים עם שני כבלים שבקצותיהם כדורי אש בוערת. נחמד. איך הם לא מקיאים מבליעת הדלק ושאיפת העשן והחום החזק. אני מצטלם עם מלאך-המוות הפולני, או תליין גבה-קומה או אינקוויזטור לבוש שחורים כולו, שפניו מכוסות בברדס שחור - ואשר הפחיד בהקשת המטה הגדול שלו את הדסה ההולכת לצידי.
ארוחת-ערב במסעדה או דקרטה בכיכר. לא על שם הפילוסוף הצרפתי דקרט אלא על שם האציל הפולני ז`אן דקרט (1790-1738) שהיה בתקופתו ראש העיר של וארשה. המסעדה נמצאת בכיכר השוק הישן, ברחוב ריינק סטארגו מייסטה 42/38, בצד הצפוני של הכיכר הקרוי גם בשם סטרונה דקרטה, באחד הבתים שהיו שייכים לאותו דקרט. אנחנו שישה. אני לוקח מנה ראשונה מרק עוף-בשר ביתי עם אטריות. אווה מזמינה צלחת פטריות-יער מיוחדות אחת לכולנו לטעום. גם מחלקים לנו משקה וודקה חם בטעם פירות, מין פונץ`, בספלי חרס כרסתניים בגודל בינוני. מנה עיקרית שלי קוטלט חזיר, שזה שניצל כתות בתוספת כרוב חמוץ ותפוחי-אדמה. יגאל לוקח עיגולי חזיר ממולאים שזיפים. יהודית ברווז עם תוספות. מנה אחרונה גלידה סורבט וכן שני קנקני סודה. הכול יחד (עם מנות עיקריות של האורחות) עולה 230 דולר (130 לי"ש) שהם כאלף שקל וזה סכום גדול מדי לארוחה בינונית בתכלית. כארבעים דולר או כמאה ושבעים שקל לאיש. בתל-אביב בסכום כזה אפשר לקבל ארוחה הרבה יותר טובה. ראה הוזהרת כל קורא יומן מסע זה - אל תלך לאכול ב"דקרטה" שבכיכר העיר העתיקה בווארשה, למרות התפאורה והריהוט המסוגננים, ומערכות הסכו"ם והצלחות המפוארות.
אווה הערב פחות מופרעת אבל עדיין בלתי אפשרית. אין אצלה תשובה פשוטה. שמאואץ (שמאלץ) - יש שלוש דרכים להכין אותו, והראשונה עם בצל מטוגן וקליפות תפוחי-עץ מטוגנות שיש להוציאן בזמן. המשך? אין. אבל היא מתקנת שוב ושוב, לא אומרים שמאלץ, אומרים - ש��מ�או�א�ץ! כמו אצל שמעון פרס, כל תשובה מתחלקת אצלה לשלושה סעיפים. חברתה אלה שקטה יותר, וקצת עצובה. יש לה בן מבוגר ללא נישואים, ומשרה טובה בבנק, גם בקנה-מידה ישראלי. היא ואווה נוסעות יחד לטיולים בחוץ-לארץ ולוקחות עימן אפילו כלי-בישול. מה הסיבה? אווה אוהבת לבשל לעצמה את האוכל שלה, ולא פחות מכך היא אוהבת לישון עד מאוחר בבוקר ולכן אינה רוצה להיות תלוייה במועדי ארוחות-הבוקר במקומות שבהם היא מתארחת.
