נוסעים להרי הרוקי
אני יובל, בן למשפחה חיפאית, שרק בשנים האחרונות התחילה לצאת לטיולים מחוץ לגבולות הארץ. אחרי טיול הכרחי אחד למתחילים בהרי הטאורוס שבטורקיה, ועוד שני טיולים קצרים בהרי האלפים, היעד ההררי הבא שסומן על- ידינו היה הרי הרוקי הקנדיים. אני מודה שזהו לא יעד אקזוטי כמו טיבט, גואטמלה או נמיביה, אבל מה לעשות - תרמילאים אנחנו לא. אני גם יכול להגיד לכם שלא תמצאו פה תובנות פילוסופיות או סיפורים על מקומות שרגל אדם לא דרכה בהם - זהו פשוט דיווח מפורט ממבט ראשון על טיול פופולרי שכמותו רבים כבר עשו, ורבים עוד מתכננים לעשות. אם אינכם שייכים לאחת משתי הקבוצות הנ"ל, אולי אני אצליח לשנות את המצב...
אם כך, לאחר מספר חודשים של הכנות ובירורים, ארזנו את מזוודותינו וב-15.6.2004 יצאנו - אני (19), אחי הגדול (29) והורי (בשנות ה-50 שלהם) - אל שדה התעופה של ונקובר, הגדולה בערי מחוז בריטיש קולומביה. משם, עמדנו לצאת ללופ גדול, ששיאו בצמד הפארקים הידועים ביותר של הרי הרוקי: ג`ספר (Jasper) ובנף (Banff), שניהם במחוז אלברטה.
כבר כשטסנו בשעת לילה מעל אזור הרוקיז, התפעלנו למראה שרשראות ההרים המושלגים האינסופיות שחלפו מתחתינו. סחוטים מהטיסה המייגעת (היי, אין לנו ניסיון בזה...), אספנו את המיני-ואן הסופר-נוח שנשכר מבעוד מועד דרך האתר של חברת Budget (החברה הזולה ביותר לפי הבדיקה שלנו), ויצאנו בשעת לילה מאוחרת אל מקום הלינה הראשון שלנו בצפון העיר, Bed & Breakfast המנוהל על-ידי זוג מהגרים סלובנים חביבים. במשך השהות שלנו פגשנו מטיילים נחמדים אחרים, שהצדיקו את שמם הטוב של ה-B&Bs בתור מקומות מפגש מצוינים לתיירים סימפטיים מכל העולם.
לינק לאתר ה-B&B המומלץ בצפון ונקובר: כאן.
מקניון לין עד גראנוויל
יום 1 - 16.6
קמנו בבוקר הראשון שלנו בקנדה למזג אוויר נהדר - שמיים כחולים לגמרי וראות מעולה, שאפשרה לנו לחזות בהרים המיוערים שמסביב, ואפילו באי ונקובר הרחוק. הדברים נראו אפילו יותר ורודים יחד עם ארוחת הבוקר המצוינת (הרבה מעבר לסטנדרטים שלנו) והשלווה המחויכת שהקרינו מארחינו. היעד הראשון שלנו היה קניון לין (Lynn Canyon Park), שהועדף על-פני קניון קאפילנו (Capilano Canyon) הידוע לשמצה במחיריו, צפיפותו ומסחריותו. כמו בקאפילנו, גם כאן יש גשר תלוי חביב, אם כי קטן יותר. בתור אחד שלא מת על גבהים, זה לא כל כך הפריע לי בכל מקרה. מהר מאוד התוודענו לעצים הענקיים של האזור, לזרימה הבלתי נגמרת של הנחלים ולשלווה הממכרת של הקנדים, שלא מהססים לחייך ולברך אותך לבוקר טוב בכל הזדמנות. הלכנו מהגשר התלוי עד לאגם קטן ופסטורלי בשם Rice Lake, מתפעלים מהטבע העשיר שנמצא ממש "ליד הבית".
משם, המשכנו אל הר גראוז (Grouse Mountain), הר לא גבוה במיוחד שאמור להציע תצפית יפה אל הסביבה. המחיר הגבוה של הרכבל (26 דולר קנדי למבוגר) קצת הרתיע אותנו, אבל החלטנו לעלות בכל זאת. אחרי נסיעה קצרה, שלוותה בהסברים של עובדת בעל קול צפצפני ומעצבן במיוחד, ציפתה לנו אכזבה מסוימת - התצפית הטובה ביותר שמורה ללקוחות המסעדה שבמרכז המבקרים, והנוף משאר נקודות התצפית מוסתר בחלקו על ידי עצים (שום טענות לעצים עצמם...). עלייה רגלית אל הפסגה לא נראתה אטרקטיבית במיוחד לאור מזג האוויר הבלתי-צפוי בחמימותו שתפסנו, ומעליות הסקי שהובילו אליה לא היו פעילות. לנו נראה שתמורת המחיר הנקוב, מגיעה למבקרים תצפית קצת יותר טובה.
ועדיין, יכולנו להתרשם מהנוף הירוק של אזור ונקובר, כולל מאגר קאפילנו שמספק מי שתייה לעיר, סטנלי פארק (Stanley Park) הגדול וההרים שליד. גם הר רייניר הענק שבמדינת וושינגטון נראה בבירור למרחוק. לאחר הצצה חטופה אל דוב גריזלי קטן, שותף לפרוייקט שיקום מיוחד שמתקיים במקום, וצפייה בסרט קצר על אותו פרוייקט, החלטנו לרדת בחזרה. באופן אירוני, הנסיעות ברכבל היו יותר מרשימות לדעתי מאשר השהות למעלה...
אחרי ביקור קצר ודי מיותר בפארק סייפרס (Cypress), שבו נמצא אחד מאתרי הסקי הרבים של האזור, נסענו אל פארק המגדלור (Lighthouse Park) שממוקם על שפת הים במערב העיר. מקום מקסים ופראי יחסית, שמתאפיין בעצי קטלב מרשימים וחופים סלעיים יפים. גם המגדלור עצמו תורם לאווירה... הפארק מרושת בשבילי עפר צרים והיה כמעט ריק מאנשים בזמן הביקור שלנו. בכישרון רב הצלחנו ללכת לאיבוד בין שבילי הפארק הרבים (במפה זה נראה קטן!), אבל בסופו של דבר מצאנו את דרכנו בחזרה לחניון. זה היה סיומו של יום ארוך ומרשים, שבו התרשמנו עמוקות מהחיבור הנהדר בין ונקובר והטבע שמקיף אותה.
יום 2 - 17.6
את היום השני פתחנו בגיחה להר סיימור (Seymour) הסמוך. קיווינו לתצפית מוצלחת, אבל מלבד נקודת עצירה אחת שסיפקה את מבוקשנו, הדרך לא התבררה כמרשימה במיוחד. ירדנו אל סטנלי פארק וביקרנו באקווריום של ונקובר (Vancouver Aquarium), מקום מושקע עם יצוריים ימיים מגוונים, כולל כמה מגעילים במיוחד (תמנון ענק, מישהו?). האטרקציה הגדולה ביותר היא לוויתני הבלוגה החמודים, שנראים כמו דולפינים גדולים ולבנים. אפשר להסתכל עליהם שעות... הביקור הוכתר בהצלחה וגילח לנו כמה שעות טובות מהיום.
אחרי סיבוב הכרחי בסטנלי פארק הירוק והמטופח, שמנו פעמינו אל האי גראנוויל (Granville Island), שבו לא מצאנו משהו מלהיב במיוחד. אולי חובבי הגסטרונומיה שביניכם יתלהבו מהשוק המקורה הגדול. אבל אל תתייחסו, כנראה שהבעיה היא בנו, כי שמעתי הרבה דברים טובים על המקום, והאמת שגם לא כל כך השקענו בחיפוש דברים מעניינים לעשות.
המעבר לתנועה הסואנת של העיר עשה לנו היכרות עם הרגלי הנהיגה הקנדיים. כל מערכת התחבורה שם מושתתת על וויתור ורצון טוב מחד, וחיסכון ברמזורים מאידך - מה שנראה לנו מאד מוזר כאשר הגענו שוב ושוב אל צמתים בעלי ארבעה שלטי עצור, ולא הבנו מי צריך לתת זכות קדימה למי. מאוחר יותר העניין נעשה יותר ברור...
יצאנו מהאי גראנוויל כאשר אנחנו לא בטוחים בצעד הבא, והחלטנו לבדוק את המוזיאון העירוני (Vancouver Museum) שנמצא לא רחוק משם, בפארק וונייר (Vanier). גילינו מוזיאון מודרני וכיפי, עם תצוגות מגוונות שיכולות לעניין את כולם: תערוכת שנות ה-50 (כולל שלל מכשירי חשמל מהתקופה), תערוכת סקייטבורדינג, צעצועים ממדינות עולם שלישי ועוד. אפילו נתנו לנו להיכנס בחינם כי בדיוק באנו כאשר נפתחה תערוכה חדשה על הססקווץ` (Sasquach), מעין קוף אדם מסתורי שנצפה באזורים שונים של צפון אמריקה, ואפילו תועד במצלמת וידאו. מומלץ. קטע משעשע התרחש כאשר העובדים במקום כיוונו אותנו משום מה אל אירוע הפתיחה, ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מסתובבים בין כל מיני אנשים מעונבים (כנראה יוזמי התערוכה), שבטח חשבו שהגענו במיוחד לכבודם...
את היום סגרנו במסעדה סינית מצוינת בצפון ונקובר (Ave 1525 Lonsdale), שנקראת Neighbourhood Noodles House. מנות גדולות ומשביעות, שירות מהיר מאד ואוכל מצוין. כדאי.
ונקובר ושקיעותיה
יום 3 - 18.6
את היום השלישי התחלנו מאוד מוקדם, מפני שהיינו צריכים להספיק למעבורת הראשונה אל האי ונקובר. המארח הסלובני הבלתי-נלאה הפתיע אותנו כאשר קם לסחוט מיץ תפוזים בחמש בבוקר... כל הכבוד לו. בהגיענו אל הטרמינל, התפעלנו מהיעילות שבה העסק עובד, ועוד יותר התפעלנו מהנוף שנשקף ממפרץ הפרסה (Horseshoe Bay). המפרץ ממוקם בתחילתו של פיורד ארוך בשם Howe Sound, שהרים גבוהים סוגרים עליו משני הצדדים ומזכירים קצת את הנופים שרואים בגלויות של נורבגיה או ניו-זילנד. הפלגה של שעה וחצי נתנה לנו הזדמנות להיוועץ עם אחד מעובדי המעבורת על מעשינו באי. כמו שאר הקנדים שפגשנו, גם הוא היה אדם כל כך נחמד, שפשוט קשה להאמין. אפילו קיבלנו הזמנה (בלתי-מנוצלת, בדיעבד) לקפוץ אליו הביתה בדרכנו אל הרוקיז...
כדי לא לקחת שום סיכון מיותר, את המקום שלנו במעבורות אל האי ונקובר וממנו הזמנו מראש, דרך האתר של חברת BCFerries. ההזמנה עצמה עולה כ-15 דולר לכל כיוון, וההפלגה - בערך 60 דולר בסך הכל למכונית רגילה + ארבעה מבוגרים. לא זול, אבל עדיף מלחצות את מיצר ג`ורג`יה בשחייה... המחירים משתנים לפי העונה ועולים בסופי שבוע, כאשר העומס רב יותר. יש אנשים שטוענים כי אפשר לבוא בערך שעה לפני צאת המעבורת, ולעלות אליה גם מבלי להזמין מראש. מצד שני, ישנם גם בעלי ניסיון מר שנתקעו בטרמינל ונאלצו לחכות למעבורת הבאה בגלל מחסור במקום. בכל מקרה, גם אם הזמנתם מראש, תצטרכו להופיע לפחות חצי שעה לפני - או שתוקף ההזמנה שלכם יפוג ומישהו אחר יתפוס את מקומכם.
לפני שהגענו אל העיר הקטנה נניימו (Nanaimo) שבאי, הספקנו (או יותר נכון - אני הספקתי, השאר התעצלו לקום) לצפות בלהקת דולפינים עליזה שעשתה את דרכה צפונה בקפיצות חינניות. מנניימו, התחלנו לנסוע מערבה, לכיוון פארק פסיפיק רים (Pacific Rim National Park). עצרנו בדרך ב-Cathedral Grove, יער מרשים של אשוחי דאגלס ענקיים, ובשני אגמים יפים: Cameron Lake ו-Sproat Lake, שנראו כנטושים לגמרי. הדרך אל החוף המערבי יפה מאד ועוברת בין הרים מושלגים והמון-המון נחלים. עם כך, היא מאד מפותלת ואיטית בחלקים מסוימים, מה שמאריך אותה וגורם לה לקחת כמעט חצי יום. דוגמא טובה להתחשבות ולסדר של הקנדיים קיבלנו כאשר נעצרנו בפקק תנועה מסתורי באמצע הדרך. מהר מאוד, עובדת של המע"צ הקנדי הגיעה אלינו והסבירה בחיוך שמתבצעות עבודות בכביש והתנועה תוזרם שוב תוך עשר דקות. עם כזה יחס, לא פלא שאף אחד שם לא יודע מה זה לצפור.
בצהריים, הגענו אל המוטל שלנו, כמה דקות מהעיירה הקטנה טופינו (Tofino). המוטל נמצא על הכביש שחוצה את הפארק, ומהכביש יוצאים כמה מסלולים רגליים - רובם מסתיימים ברצועת החוף הארוכה. יש כמה דברים מיוחדים בפארק הזה: קודם כל, העובדה שיער גשם צפוף מגיע במקומות מסוימים עד קו המים, מה שגורם לגזעים גדולים שנפלו להיסחף אל הים ולהיפלט בחזרה אל החוף. אפשר לראות שם אלפי גזעים כאלה שנערמו לאורך קילומטרים, ולעתים הם נראים כמו פסלים טבעיים. עניין אחר הוא תהליך הגאות והשפל, שחושף בשעות הבוקר יצורים ימיים כמו כוכבי ים, שושנות ים, צדפות ושאר דברים שלא הייתי מנסה לגעת בהם. מדוזות דווקא לא ראינו...
באותו יום, הספקנו לעשות כמה מהמסלולים הקצרים שמוצעים בפרוספקט של הפארק, להתרשם מכמה חופים מפורצים ולהשקיף על האזור מגבעה בשם Radar Hill. בערב, צפינו בשקיעה מהמזח של טופינו - ללא ספק אחת השקיעות היותר-מרהיבות שיצא לי לראות. אם אתם שם, אל תוותרו על זה. האזור ידוע בשקיעות שלו.
לוויתנים ועיירות פסטורליות
עם טיול בוקר קצר בחוף מקסים נוסף ליד העיירה, וחזרנו אליה כעבור שעה כדי לקחת שיט לוויתנים - הפעילות התיירותית הפופולרית ביותר כאן. כמה וכמה חברות מציעות שיט שכזה, במחירים שמתחילים ב בערך ב-55 דולר למבוגר. לבשנו חליפות כתומות מסיביות (בעיקר נגד הרוח החזקה) ויצאנו לדרך על סירת זודיאק זריזה עם מדריך מזדקן, שכנראה כבר ראה איזה לוויתן או שניים בחייו... ראינו שניים בסך הכל - אחד אפור ואחד Humpback ("גבנון" בעברית), כאשר האחרון אפילו עשה בשבילנו קפיצה גדולה. מחזה מרשים באמת. אבל גם בלי קשר ללוויתנים, השיט היה מאד מהנה, ונתן לנו הזדמנות להציץ אל הטבע העשיר של האזור. יכולנו לראות אריות ים, כמה וכמה סוגי ציפורים ובעיקר המון איים קטנים ויפים. הלוויתנים נמצאים שם במשך כל חודשי השנה, כאשר בסביבות מרץ-אפריל הם מגיעים בהמוניהם.
למידע על שיט צפייה בלוויתנים דרך "מרכז הלוויתנים" של טופינו: לחצו כאן. לסיכום עניין, מדובר באזור פשוט מדהים: מצד אחד הרים מיוערים, מצד שני החופים הנהדרים, והאווירה היא של סוף העולם. הייתי בקלות נשאר שם עוד כמה לילות, אבל התכנון המוקדם היה שונה ואילץ אותנו לחזור לכיוון ונקובר. אבל לא לפני שנישן עוד לילה במוטל סמוך לויקטוריה, במקום שנקרא מאלהאט (Malahat). חיכה לנו בונגלו מרווח מאוד, אם כי לא ממש מפואר. בחצר התרוצצו מין שפנים קטנים וחמודים... בקרבת מקום, על הכביש הראשי, ישנה נקודת תצפית מרהיבה על Saanich Inlet, שלוחה גדולה של הים שמגיעה עד סמוך לויקטוריה.
יום 5 - 20.6
בבוקר, נסענו אל גני בוטצ`ארט, שיש המחשיבים אותם בתור היפים בעולם. עכשיו, לא שלא היה יפה, אבל ציפינו למשהו קצת יותר גרנדיוזי, מן גנים ענקיים כאלה שאפשר ללכת בהם לאיבוד... כנראה שהציפיות שלנו היו מוגזמות. בכל מקרה, זה עדיין מקום ששווה לבקר בו, ושמעתי שמופעי הזיקוקים שלהם הם משהו מיוחד. מאוכזבים קלות, יצאנו לסיבוב קצרצר בויקטוריה עצמה (מה לעשות, רובנו לא בדיוק חובבי ערים מושבעים) ומשם אל המעבורת בחזרה לונקובר.
בשעת אחר הצהריים הגענו לטרמינל המעבורות שבטסאוואסן, וחצינו לצפון ונקובר דרך גשר Second Narrows, במטרה להתחמק מהתנועה של הדאון טאון ושל גשר Lions Gate העמוס בשעות מסוימות. היעד הבא: עיירת הסקי וויסלר (Whistler), אתר נופש פופולרי בקרב הונקוברים. הכביש לוויסלר, שמספרו הוא 99, נקרא Sea to Sky Highway, ונחשב לאחד הכבישים היותר מרשימים מבחינת נוף בבריטיש קולומביה. ואכן, המראות נהדרים: צוקים תלולים סוגרים עלינו מצד ימין, פיורד Howe הגדול מספק את הסחורה מצד שמאל, וככל שמצפינים ההרים הופכים יותר ויותר גבוהים. בדרך עצרנו להצצה בשני מפלים גדולים: מפלי שאנון (Shannon Falls) ההמוניים ומפלי ברנדיוויין (Brandywine Falls) המרשימים לא פחות, שתיירים רבים פוסחים עליהם משום מה. בשעת ערב הגענו אל ה-B&B החמים שהזמנו בוויסלר, עיירה שהיא חיקוי מוצלח של כפר שוויצרי.
יום 6 - 21.6
העיירה ממוקמת ממש ליד פארק גאריבאלדי (Garibaldi Provincial Park), וניצלנו את זה לטיול בוקר רגלי אל אגם צ`יקאמוס (Cheakamus) היפה. השביל עובר ברובו בתוך היער, מעל נחל גועש בצבע טורקיז, ואחרי שלושה קילומטרים מגיע אל האגם. מפאת קוצר בזמן, לא יכולנו להישאר יותר מדי כדי ליהנות מהנוף. בדרך חזרה פגשנו פקחית שהזהירה אותנו מפני דוב שנצפה בקרבת מקום, מה שהסביר את שאריות האוכל המעוכל שראינו קודם לכן מוטלות על השביל... מיד התחלתי לפצוח בסדרת מחיאות כפיים ודיבורי סרק קולניים - לא הייתה לי שום כוונה להיתקל בדוב רעב, למרות שאבי ואחי החכמולוגים דווקא קיוו לראות אחד. נראה אותם מקווים אחרי שאחד כזה קופץ עליהם.
עכשיו, נשארה לנו נסיעה ארוכה לעבר היעד הבא - העיירה קלירווטר (Clearwater) הממוקמת סמוך לפארק וולס גריי (Wells Gray Park). נסיעה לצד צוקים ענקיים הובילה אותנו אל העיירה לילואט (Lillooet), שהתגלתה כמקום די מוזנח וכעור. השריפה הגדולה שבדיוק השתוללה בהרים הסמוכים (וכיכבה בחדשות המקומיות והלאומיות במשך ימים ארוכים) תרמה לאווירה המדכאת. מה שכן, זו הייתה עבורנו הזדמנות ראשונה להתרשם מגודלו העצום של נהר פרייזר (Fraser River), שמפריד את העיירה לשני חלקים. המשכנו לכיוון קמלופס (Kamloops), תחנת מעבר נפוצה בדרך אל הרוקיז, כאשר הנוף התחלף בשלב מסוים למדברי-משהו. אחרי שחלפנו במהירות על-פני העיר, התרשמנו מתוצאותיה העגומות של שריפת ענק נוספת שהכתה בהרים שמצפון לה ב-2003. משם, זו הייתה נסיעה מהירה בכביש מספר 5 אל מחוז חפצנו.
בשעה טובה, הגענו אל ה-B&B שלנו בקלירווטר. בית גדול ויפה, שאין מסביבו כלום חוץ מעצים וחיות בר למיניהן. המארחים הבריטים שלנו, שמחנכים את ארבעת ילדיהם בבית, סיפרו לנו כמה נחמד זה כשאפשר לקחת קאנו ולצאת לשיט על אגם גדול ונטוש שנמצא רבע שעה מהבית... וכמה מעצבן זה שמוס (Moose) חצוף מתחיל לאכול את ירקות הגינה שגידלת בעמל רב. למרות גלי היתושים הבלתי-פוסקים שתקפו אותנו בהמוניהם (ספריי נגד יתושים הוא בגדר חובה באזורים האלה!), הכתרנו את המקום כאחד הטובים ביותר שהיו לנו בטיול הזה, בזכות שילוב מוצלח של דירה מרווחת ומצוידת היטב, תחושה של בידוד משאר העולם, ארוחת בוקר מושקעת, מארחים נחמדים ומיקום מצוין, ממש בכניסה לפארק. מומלץ בחום לכל מי שמתכוון לעבור בסביבה.
אתר ה-B&B המומלץ בקלירווטר: לחצו כאן
פארקים לאומיים
יום 7 - 22.6
ביום השביעי עשינו גיחה אל פארק וולס גריי עצמו, כדי לחזות בכמה מהמפלים שפרסמו אותו. קודם הגענו אל מפלי דוסון (Dawson Falls), נמוכים אבל מאד מרשימים בגלל כמות המים האדירה. לאחר מכן הגענו אל גולת הכותרת של הפארק - מפלי הלמקן (Helmcken Falls), שנופלים ברעש גדול מגובה של 140 מטר לתוך מעין מערה ענקית. מדהים.
עברנו במגדל תצפית המשקיף על היערות האינסופיים של האזור, ולבסוף קינחנו במפלי ספהאט (Spahat Falls), שזורמים להם בין צוקים אדירים אל העמק. אם אתם מתכוונים לעשות את המסלול הנפוץ מקלגרי לונקובר, כדאי לכם לשקול לוותר על הפארקים גליישר ורבלסטוק, ולנסוע מג`ספר לכיוון קמלופס דווקא דרך הפארק הזה. הוא יחסית ריק מתיירים והמפלים שלו הם בהחלט בין המרשימים שראינו.
המשכנו בכביש מספר 5 לכיוון פארק הר רובסון (Mount Robson Provincial Park). ככל שמתקרבים אל הרוקיז, ההרים הופכים יותר ויותר דרמטיים. נוסעים, נוסעים, ואחרי אחד העיקולים מתגלה בפנינו הר רובסון במלוא הדרו. אי אפשר לטעות: הוא פשוט ענקי (3954 מטרים), הרבה יותר גדול מכל הר שראינו עד עכשיו. גם הראות שיחקה לטובתנו. לצערנו, טיול לאגמים הסמוכים אל ההר (Kinney ו-Berg) אינו נכלל בתוכנית בגלל קוצר בזמן.
המשכנו לכיוון ג`ספר, עם עצירה ליד אגם מוס (Moose) המרהיב, שסיפק השתקפות מושלמת. בכניסה לפארק ג`ספר, היכן שבריטיש קולומביה נפגשת עם אלברטה, קנינו ב-89 דולר את כרטיס הכניסה השנתי לפארקים של האזור כולו. זה אולי נשמע טיפה יקר בהתחלה, אבל כאשר לוקחים בחשבון את אינספור האתרים שאלמלא הכרטיס היו עלולים להפוך למסחטת כסף איומה - זה כבר נשמע נורא פחות.
הגענו לג`ספר, עיירת נופש טיפוסית, שנראית כאילו אף אחד מהתושבים שלה לא גר בה באמת. התמקמנו ב-B&B נוסף, הפעם לא ללילה אחד אלא לארבעה. ציפתה לנו אכזבה בדמות דירת מרתף חשוכה ולא ממש מצוידת, אווירה קרירה (ולא רק בגלל המזגן שפעל שעות נוספות) ו"ארוחת בוקר קונטיננטלית" עלובה, שנכפתה על בעל המקום בעקבות חוק מוזר שאוסר על אנשי העיירה להגיש ארוחות חמות, או משהו כזה. כמה מאפינס מצ`וקמקים, מיץ תפוזים פלסטי וחטיפי גרנולה ציפו לנו בסלסלה חגיגית בכל בוקר. נו מילא. הרי אנחנו פה בשביל הנוף, לא?
לאתר הרשמי של פארק ג`ספר: לחצו כאן.
מקניון מאלין עד לג'ספר
יום 8 - 23.6
הראשונה בסדרת האטרקציות של הפארק אותה החלטנו לחקור, היתה קניון מאלין (Maligne Canyon). הנחל הירקרק שם הצליח לחפור נקיק מרשים בעומקו, והוא זורם לו לאורך הערוץ בסדרת של מפלים קטנים. השביל יורד ויורד, ומפתה מאד להמשיך למטה עם הנחל היפה, רק צריך לזכור שחייבים לעלות אחר כך בחזרה...פה פגשנו לראשונה בכבשה בעלת-קרניים (Bighorn Sheep), שנעלמה במהירות בתוך היער.
התחנה הבאה שלנו הייתה אגם מדיסין (Medicine Lake), אגם בצבע טורקיז בהיר שלהפתעתנו לא היה מלא לגמרי. הצצה קצרה בשלטי ההסברה בנקודת התצפית הבהירה לנו שהאגם מתרוקן לאיטו בחודשי האביב והקיץ, ומתנקז לתוך מערכת מסועפת של מחילות תת-קרקעיות. על הכביש לצד האגם התהלך לו עדר של כבשים חביבות, שזכו לכבוד של מלכים משיירת המכוניות.
המשכנו בנסיעה, ולבסוף הגענו אל אגם מאלין (Maligne Lake) הגדול, אחד היעדים הפופולריים ביותר בפארק, בעיקר בזכות אי קטן וירוק בשם Spirit Island שנמצא בעומקו ומככב בהרבה גלויות. הבעיה היחידה: המראה המפורסם נגיש רק דרך הפלגה יקרה (35 דולר למבוגר), או דרך שיט ארוך בקאנו, עבור התיירים הספורטיביים שאינם ממהרים לשום מקום. גם בשל מזג האוויר האפרורי במעט, העדפנו לוותר על התענוג ולעשות טיול רגלי קצר לצד האגם, ואל אגם קטן נוסף בשם אגם מוס (Moose Lake) שנמצא בקרבת מקום. חביב אבל לא הכרחי.
בדרכנו חזרה אל ג`ספר, עצרנו ליד שיירה של מכוניות חונות. מהר מאד איתרנו את האטרקציה: דוב שחור לא גדול מדי שעמד לו בעשב ליד הכביש והיה עסוק בזלילה אינטנסיבית. מאוחר יותר יתברר שזה הדוב היחיד שנראה בטיול הזה (בסביבתו הטבעית...). בהמשך הדרך ראינו גם כמה צבאים - אל תשאלו אותי על הסוג המדויק. הגשם קטע לנו ביקור קצר באגם פירמיד (Pyramid Lake) הסמוך לג`ספר, והחלטנו לסגור את הבאסטה.
יום 9 - 24.6
השכמנו קום ונסענו לעבר הר אדית` קאבל (Edith Cavell), אחד הסמלים של ג`ספר, שמתנשא מדרום לה. ההר קרוי על שם אחות בריטית שטיפלה בפצועי בעלות הברית מעבר לקווי האויב במלחמת העולם הראשונה. ערפל סמיך כיסה את כביש הגישה, אבל פתאום, בבת אחת, שמנו לב שמלמעלה-למעלה מציצה באופן דרמטי פסגה מושלגת ענקית... לזה לא היינו מוכנים. השמיים התבהרו לאט לאט, ועכשיו כבר יכולנו לראות גם את הר אדית` המדובר, ואת קרחון המלאך (Angel Glacier) העבה שנתלה על הצוקים שלו. שביל קצר מהחניון הוביל אותנו אל קרחון גדול נוסף, שבריכה ירקרקה של מי קרחונים נוצרה לצידו. חתיכות קרח גדולות שנפלו משני הקרחונים היו פזורות מסביבנו ובתוך האגם, ודמיינתי לעצמי בחלחלה מה קורה למישהו שדבר כזה פוגע בו פתאום.
ואכן, את השלווה הפרו מדי פעם רעמים חזקים של מפולות, שגרמו לנו למתוח את הצוואר ולהסתכל למעלה אל ההר. רצינו להמשיך אל Cavell Meadows, מסלול הליכה מומלץ שמתחיל במקום, אבל הוא היה סגור מפני שלא כל השלג הפשיר עדיין. הסתפקנו בהליכה בקטע הקצר שנשאר פתוח, וזכינו לראות כמה מרמיטות ופרחים עדינים, ולתצפת על ההר מנקודה קצת יותר גבוהה. לאחר מכן ירדנו להציץ באגם קאבל הצלול שנמצא מתחת לכביש בדרך. בסך הכל, זה היה אחד המקומות היפים ביותר שהיינו בהם. גיחה לפארק ג`ספר לא תהיה שלמה ללא ביקור בו.
לפנות ערב, חזרנו אל ג`ספר ותפסנו שלווה עם טיול קליל אל האגמים הקטנים אנט (Annette), אדית` (Edith) ופירמיד - הפעם במזג אוויר הרבה יותר יפה.
מג'ספר עד בנף
יום 10 - 25.6
קמנו למזג אוויר מעונן וראות גרועה, מה שטרפד את התוכנית שלנו לעלות ברכבל על הר וויסלרס (Whistlers), לתצפית מבטיחה על אזור ג`ספר כולו. החלטנו לעשות את מסלול חמשת האגמים הקליל, שנמצא מדרום לעיירה. זה היה טיול מעגלי חביב ומישורי ברובו של כמה קילומטרים. האגמים, כל אחד בגוון שונה מעט של טורקיז, סיפקו השתקפויות מצוינות וזכינו גם לראות צבי בעל קרניים גדולות. מומלץ למשפחות עם ילדים ובכלל.
לאחר מכן, הדרמנו עוד כמה עשרות קילומטרים על כביש מספר 93, הלא הוא ה- Icefields Parkway הידוע. עצרנו עצירה בלתי-מתוכננת ב- Buck Lake, אגם קטן בעל צבע כחול כהה נהדר, והמשכנו אל מפלי את`באסקה (Athabasca Falls) הרועשים. כמות המים שעוברת שם היא פשוט אדירה... חזרנו אל ג`ספר דרך כביש A93.
בשארית היום, שהפך להיות יותר ויותר בעייתי מבחינת מזג אוויר, ביקרנו במוזיאון קטן וחביב של פוחלצים שנמצא בתוך מלון Whistlers Inn במרכז העיירה, ועסקנו בעניינים לוגיסטיים כגון כביסה (יש במרכז העיירה מכבסה נוחה עם עמדות אינטרנט) וקניית מצרכים בסיסיים.
יום 11 - 26.6
היום אנחנו אומרים שלום לג`ספר ונוסעים דרומה, אל מקום הלינה הבא שלנו - העיירה קנמור (Canmore) שליד בנף. אבל קודם לכן, מחכה לנו יום של נסיעה רצופת עצירות בדרך שנחשבת לאחת היפות בעולם. ואכן, ככל שמתרחקים מג`ספר, ההרים מסביב הופכים גבוהים ומרשימים יותר, רבים מהם מכוסים בקרחונים עבים ומשובצים באינספור מפלים. אתה פשוט לא יודע לאן להסתכל קודם. התחנה הראשונה שלנו הייתה מפלי Sunwapta, שני מפלים צרים וחזקים שנופלים האחד אחרי השני אל קניון עמוק ויפה. אי קטן וירוק מפצל את הנהר לשניים ממש לפני המפל - תמונה קלאסית לאלבום.
המשכנו לנסוע, כאשר מדי פעם עצרנו בתצפיות (Viewpoints) הרבות שפזורות בצידי הכביש. באחת מהן, נסענו קצת ברוורס כדי לראות את הנוף יותר טוב, ופתאום התנגשנו עם רכב אחר שהגיח מאחורה... לא נעים בכלל, אבל לפחות הביטוח כיסה לגמרי את הנזקים הקלים שנגרמו לפגושים של המכוניות.
במצב רוח שפוף מעט, המשכנו לנסוע במעלה הדרך, אל מקום ששום טיול ברוקיז אינו שלם בלעדיו: קרחון Athabasca. הקרחון גולש משדה הקרח הענק קולומביה (Columbia Icefield), שלמרות הצטמצמות משמעותית במהלך השנים עדיין נשאר מרשים מאד בגודלו. יצאנו לסיור ההכרחי על הקרחון, על גבי אוטובוס מיוחד עם גלגלי ענק. למרות המולת התיירים הגדולה מסביב, תחושת המסחור שאופפת את הסיור והעובדה שאין לכם יותר מדי זמן לבלות על הקרחון - מדובר בחוויה מיוחדת שנדיר למצוא ביעדי תיירות פופולריים אחרים. כמו כן, במרכז התיירים שממנו יוצא הסיור, ישנו מוזיאון קטן אבל מעניין שמוקדש לאזור. שווה מבט. למידע על טיולים לקרחון את`באסקה: לחצו כאן
נכנסנו אל פארק בנף, כאשר הנופים המדהימים מסביבנו ממשיכים וממשיכים. עצרנו בקניון מיסטייה (Mistaya Canyon), מקום נוסף בו נהר עקשן החליט להתחפר בסלע. אף פעם לא נמאס לראות את הזרמים האדירים האלה. חלפנו ליד אגמים נהדרים כמו Mistaya, Bow, Hector ו-Peyto (לא בהכרח בסדר הזה). האחרון ראוי לציון מיוחד: בשביל לראות אותו, צריך ללכת כמה דקות, ולבסוף מגיעים לתצפית בלתי-נשכחת שאסור להחמיץ בשום אופן. לא סתם זהו אחד האגמים המצולמים ביותר בכל הרוקיז.
העצירות המרובות שלנו כרסמו בשעון, ומכאן זו הייתה נסיעה רציפה אל קנמור. הגענו בשעת ערב ומצאנו במהרה את ה-B&B שהזמנו. מקום הרבה יותר נחמד מאשר בג`ספר, זוג מארחים נחמדים ותנאים טובים. קנמור נמצאת 20 ק"מ וקצת דרום-מזרחית לבנף (מחוץ לתחומי הפארק בנף). היא בערך באותו הגודל של בנף, אבל זולה יותר ופחות הומה. בשנת 1988 התפרסמה כאשר האזור אירח את אולימפיאדת החורף, ומאז היא רק גודלת וגודלת. "שלוש האחיות" (The Three Sisters), שלישיית פסגות משוננות שמתנוססות מדרום לעיירה, הן מסימני ההיכר הבולטים שלה.
זה יהיה הבית שלנו בששת הלילות הבאים. אתר ה-B&B המומלץ בקנמור: לחצו כאן
קניון ג'ונסטון
יום 12 - 27.6
הדבר הראשון שעשינו על הבוקר זה למסור את ארבעת כרטיסי הזכרון העמוסים של המצלמה לצריבה על דיסקים. עד שהדיסקים היו מוכנים, עשינו טיול קצר אל סכר קטן שנמצא מעל העיירה והתרשמנו מתרבות הרכיבה על אופניים של המקומיים. אספנו את התמונות ונסענו אל בנף, כדי לעלות להר הגופרית (Sulphur Mountain). אפשר גם לעלות ברגל ולרדת בחינם ברכבל, אבל השביל המטפס לא נראה אטרקטיבי במיוחד, והעדפנו לחסוך זמן ואנרגיה. למעלה, חיכה לנו נוף נהדר של כל האזור, ואפילו מזג האוויר האפרורי-משהו והראות הלקויה לא הפריעו כל כך. המרחבים המיוערים העצומים הרשימו אותנו מאד במבט מלמעלה... היה קשה לעזוב. האתר הרשמי של הגונדולה: לחצו כאן
ירדנו מההר ופנינו אל הדרך הנוסעת למרגלות Tunnel Mountain, הר צנוע בגובהו, שנקרא כך פשוט כיוון שהיו פעם תוכניות לבנות מנהרה שתעבור מתחתיו. מהכביש ישנה נקודת תצפית יפה על מלון Banff Springs המפואר שעוצב כטירה, ועל נהר בואו (Bow) שזורם מתחתיו במהירות. בהמשך הדרך ישנה נקודת תצפית נוספת על ה-Hoodoos, זקיפי אבן בהירים שמתנוססים מעל קטע יפה של הנהר.
כדי להגיע ליעדנו הבא, קניון ג`ונסטון (Johnston`s Canyon), עלינו על Bow Valley Parkway, כביש משני שנמתח במקביל לכביש מס` 1 ומגיע מבנף עד העיירה לייק לואיז (Lake Louise). הגענו אל תחילת השביל ומצאנו את עצמנו צועדים יחד עם המוני תיירים. נראה שזוהי אחת מאטרקציות התיירות הפופולריות ביותר בכל הפארק, אם כי הרוב המכריע של התיירים מעדיפים רק להציץ בתחילתו של הקניון ולחזור במהירות. מסיבה זו, ככל שמרחיקים לכת, השביל הופך פחות ופחות צפוף, ובשלב מסוים כולם מתחילים לברך אחד את השני לשלום... המשוואה הכללית בנושא הזה פשוטה: אזורים הומים בתיירים מרגישים מנוכרים יותר ובאזורים מתוירים-פחות ישנה מעין "אחוות מטיילים" שמתבטאת בהנהוני שלום ידידותיים במקרה הרע, ובשיחות נפש במקרה הטוב. טוב, אולי לא שיחות נפש, אבל שיחות "מאיפה באתם ולאן אתם הולכים" ברמות עומק משתנות - בהחלט. את החלקים האלה אהבתי - תמיד כיף לפגוש אנשים נחמדים ולהתאמן קצת על האנגלית.
מראה הקניון עצמו, דרך אגב, נהדר: נחל של מי קרחונים כחולים-ירקרקים זורם לו מתחת לשביל (שבמקומות מסוימים הופך לגשר עץ מפאת חוסר במקום) ונשפך במספר מפלים, כולל שניים גדולים יחסית. אנחנו הלכנו עד המפל העליון (עניין של שישה קילומטרים הלוך וחזור), שהזכיר לנו במשהו את מפל התנור בחורף (התנור, קח את זה כמחמאה!). עוד סימן לתיירותיות של המקום מספקים הסנאים, שכנראה רגילים שמאכילים אותם ולכן מתקרבים אל האנשים באופן חשוד...
חזרנו לכיוון קנמור, כאשר מימיננו נשקפים נופים עוצרי נשימה של העמק ושל נהר ה-Bow. ליד בנף פנינו אל ה- Minnewanka Loop - כביש מעגלי ששיאו באגם מינוונקה (הגדול שבאגמי הפארק). מזג האוויר האפרורי לא היטיב עם האגם כל כך והוא לא נראה מרשים מדי - לפחות מאזור הכביש. לא היינו מתנגדים לחקור אותו קצת יותר לעומק. לאחר שפגשנו עדר של עזים שהיו עסוקות בליקוק מינרלים מהכביש, המשכנו לעצירה קצרה באגם Two Jack הקטן והפסטורלי ולבסוף חזרנו אל ביתנו הזמני.
רפטינג
יום 13 - 28.6
היום אנחנו עומדים בפני פעילות טיפוסית לאזור - רפטינג. יצאנו בבוקר אל מרכז הרפטינג המקומי ועלינו אל האוטובוס שלקח אותנו מזרחה דווקא, אל קטע מרוחק יותר של נהר ה- Bow. מוזר איך ההרים הגדולים "נגמרים" די מהר כאשר נוסעים בכיוון הזה. הגענו אל המקום, החלפנו את בגדינו לחליפות גומי מיוחדות וירדנו בשביל קצר אל המים. נסיון ברפטינג אין לנו יותר מדי (הירדן בקיץ נחשב?...), ולמרות שקטע הנהר עליו שטנו היה די קצר וסוער רק בחלקו, הספקנו להיזרק החוצה מהסירה יחד עם כמה קנדים וקנדיות חביבים (כולם חוץ ממני, למעשה) כבר באשד הרציני הראשון... אל דאגה, דברים כאלה לא קורים לעתים קרובות, וכולם חזרו לסירה בשלום אחרי טבילה קצרה במים הקפואים. למרות שבסך הכל היה נחמד בהחלט, הייתי ממליץ להרפתקנים שביניכם ללכת על רפטינג בנהר ה- Kicking Horse שבפארק Yoho - הוא אמור להיות קצת יותר ארוך, ובנופים דרמטיים יותר.
אחרי הרפטינג היה לנו זמן לעוד כמה סיבובים באזור בנף, אז נסענו בכביש שמטפס אל הר נורקווי (Norquai). מלמעלה אפשר לתפוס בפריים אחד את בנף, את Tunnel Mountain ואת הר ראנדל (Rundle) הענק והמשונן. מומלץ... למרגלות ההר נמצאים אגמי וורמיליון (Vermillion Lakes) הצלולים, שבמזג אוויר נוח משקפים את כל הסביבה בצורה מדהימה. כמה מהתמונות הנפוצות ביותר של האזור צולמו כאן.
בנף עצמה, שיצא לנו לשוטט בה פה ושם במשך השהות שלנו באזור, היא עיירה די מצועצעת בסך הכל, והרחוב הראשי שלה עלול לפעמים להיות עמוס בערך כמו אזור הטיימס סקוור בניו-יורק. בהזדמנות זו אני חייב לציין את הניקיון הקנדי - במיוחד בפארקים, אפילו במקומות העמוסים ביותר לא תוכלו לאתר בדל סיגריה בודד (טוב, העישון כמעט מוקצה שם לחלוטין) או איזו שקית ניילון זרוקה בצד. קצת מוזר עבור מי שרגיל לערימות זבל בצידי הכבישים ולמזבלות ענק שמתנשאות מעל סביבתן. בכל אופן, למראה נחילי התיירים שהקיפו אותנו מכל עבר והסתערו על מזכרות קנדיות קיטשיות לרוב, חשנו שעשינו בחירה נכונה כאשר הזמנו מקום לינה דווקא בקנמור.
פארק יוהו
יום 14 - 29.6
יום אחד, בעת שיטוטי ברשת במסגרת ההכנות לטיול, נתקלתי לראשונה בתמונות של לייק או`הרה (Lake O`Hara) שבפארק יוהו (Yoho National Park). "שם אנחנו חייבים להיות!", אמרתי לעצמי והמשכתי הלאה. מאוחר יותר, כאשר ניסיתי למצוא מידע נוסף על האגם המבטיח, הופתעתי לגלות שהוא נמצא בסופה של דרך עפר תלולה בת 14 קילומטרים, והגישה ברכב אסורה... רוצים להגיע לשם? או שתלכו ברגל את הדרך המעייפת, או שתיקחו אוטובוס מיוחד, שיוצא רק פעמים ספורות ביום. מדוע ההגבלה יוצאת הדופן הזאת? מפני שהקנדים מנסים לשמור על האזור העדין, שמשמש גם כמסדרון חשוב עבור בעלי חיים. עדרי תיירים יפנים תזזיתיים? אולי בלייק לואיז הממוסחר (עליו עוד נדבר בהמשך), אבל לא אצלנו. כמובן שעקב יופיו של המקום, המקומות באוטובוס נחטפים דרך קבע אפילו חודשים מראש. כמה מקומות בודדים נשמרים לתיירים מזדמנים, וכדי להירשם צריך להופיע מוקדם בבוקר במרכז התיירים בעיירה הסמוכה פילד (Field). גם שם יכול להשתרך תור ארוך, עוד לפני שהמרכז נפתח בכלל. גם המחיר עשוי להרתיע מעט: כל מקום עולה 15$, וההזמנה מראש עולה 12$ נוספים. אבל תאמינו לי - זה שווה את זה.
נסענו את 90 הקילומטרים מקנמור ועד לחניון (בדרך עוד התרשמנו מ- Castle Mountain, הר שמזכיר טירה בצורתו), ועלינו לאוטובוס הצהוב והמיושן שחיכה לנו במקום. נסיעה מקרטעת בשביל עפר ארוך, וסוף סוף הגענו. מזג האוויר היה מושלם לשמחתנו הרבה - שמיים בהירים לגמרי, שמש זורחת, טמפרטורה נוחה... קלאסי. מבט אל האגם אישר את מה שידעתי כבר הרבה זמן: את המקום הזה לא נשכח כל כך מהר... קרני השמש האירו את המים הצלולים, שמצידם החזירו בצבע הטורקיז המהמם שכל כך מאפיין את האגמים באזור. מלמעלה, הרים מושלגים הקיפו אותנו מכל כיוון. גן עדן. אחרי התבוננות במפת האזור והתייעצות קצרה עם הפקחית הנחמדה, החלטנו לעשות חלק מהמסלול האלפיני (Alpine Route), שייקח אותנו למעלה למעלה, לגובה של 2,500 מטרים (האגם נמצא ב-2000 בערך). עלייה תלולה וארוכה הרימה אותנו אל מעל האגם, וחשפה אותנו עם כל מטר של עלייה לתצפית יותר יפה עליו. המצלמה שלי לא הפסיקה לעבוד. בדרך איתרנו כמה מרמיטות ואפילו ארנב אחד חמוד. מלמעלה יכולנו לראות איך זרם של מים מגיע מכיוון ההרים מכוסי הקרחונים ולבסוף נשפך, דרך כמה בריכות טורקיז ומפלים רועשים, לתוך האגם.
אחרי עלייה מאומצת, הגענו לשיא הגובה (2530 מטרים), במעבר ההרים Wiwaxy Gap. שלוגית גדולה ונקייה כיבדה אותנו בנוכחותה. הנוף שנשקף מסביבנו פשוט בלתי נתפס. אחרי מנוחה קצרה, המשכנו ללכת בשביל הקרוי Huber Ledges, תוך כדי חצייה של כמה שלוגיות חלקלקות בדרך. אחת מהשלוגיות האלו נופצה לחתיכות קטנות על-ידי אבן מידרדרת גדולה, ממש אחרי שאחי חצה אותה. מפחיד. מי הפשרת שלגים זרמו מכל עבר וסיפקו לנו הזדמנות למלא מחדש את הבקבוקים. לבסוף נחשף בפנינו אגם אואיסה (Oesa), שבתקופה זו של השנה עדיין נמצא בתהליכי הפשרה ראשוניים. עצרנו לצד האגם הקפוא כדי לחזות בפלא.
מכאן, נאלצנו לרדת ללייק או`הרה בשביל שעובר ממש ליד בריכות הטורקיז הנהדרות והמפלים שראינו מלמעלה. קצת לפני הירידה הסופית אל החניון, אנחנו עוצרים פעורי-פה בנקודת תצפית מדהימה, שמציבה אותנו ממש מעל המים. האגם כולו פרוש לרגלינו ואני ממש מצטער שאוטוטו חייבים להיפרד ממנו. בכל אופן, זה היה אקורד סיום ראוי ביותר. עוד תמונה אחת ועוד תמונה אחת, שיחה קצרה עם זוג ישראלי, ואנחנו עולים לאוטובוס ומקרטעים במהירות מפתיעה אל החניון הראשי. מידע על אזור לייק או`הרה, כולל פרטים על הזמנת מקומות באוטובוס: נמצא כאן.
את שארית היום בילינו באטרקציות השונות של פארק יוהו. קודם כל, נסענו למפלי טאקאקאו (Takakkaw Falls) המרשימים, שנופלים מגובה של לא פחות מ-254 מטרים. הדבר הראשון שמכה בך ברגע שאתה יוצא מהאוטו, זה הרעש האדיר של המפלים - ללא ספק הרועשים ביותר שיצא לי לשמוע. הדבר נגרם בזכות מדרגה גדולה שעוצרת את זרם המים באמצע הנפילה, כאשר הוא עדיין מרוכז ולא מפוזר לרסיסים. הדבר השני שמכה בך זה ענן הרסס, שגורם לצילום מקרוב להיות כמעט בלתי-אפשרי...
חזרנו לכביש הראשי ופנינו אל אגם אמרלד (Emerald Lake). גשם חזק התחיל לרדת בפעם הראשונה מאז תחילת הטיול, אבל גם הוא פסק אחרי כמה דקות. לא רחוק מתחילת הכביש נמצא הגשר הטבעי (Natural Bridge), מקום בו מימיו המהירים של נהר ה- Kicking Horse הצליחו לחורר סלע גדול ולפרוץ דרכו. אפשר גם לעלות על הגשר - אבל כדאי לעשות את זה בזהירות יתרה. הסלע די חלקלק במקומות מסוימים, ואני אישית לא הייתי מעוניין ליפול לתוך הנהר השוצף... הגענו אל האגם והעפנו מבט, רק כדי להתרשם. צבע המים, אולי בגלל מזג האוויר, לא הזכיר כל כך את הצבע האמרלדי שראיתי בתמונות. על שיט קאנו ויתרנו עקב מזג האוויר ההפכפך. לא נורא, מחר מחכים לנו צמד אגמים מוצדקים ביותר.
לחלק ב' של הכתבה לחץ כאן
נכתב וצולם על ידי יובל לחצו כאן - לתמונות נוספות
