לייק לואיז
יום 15 - 30.6
ליום הזה חיכיתי הרבה זמן. היום אנחנו סוף סוף הולכים לראות את לייק לואיז (Lake Louise), המפורסם שבאגמי הרוקיז, ולא פחות חשוב - את שכנו הקטן מדרום, Moraine Lake. עשינו בפעם השנייה תוך יומיים את הדרך בת שישים-ומשהו הקילומטרים אל העיירה לייק לואיז, והחלטנו לפנות קודם אל מוריין. הדרך אל האגם פשוט מדהימה. עם כל עיקול ועיקול, נחשפו מול עינינו עשרת הפסגות האדירות שהעניקו לעמק בו שוכן האגם את שמו - Valley of the Ten Peaks. הגענו לחניון מכובד בגודלו, ומיד רצתי להציץ באגם המהולל. האמת שבמבט ראשון הוא לא נראה לי כל כך מיוחד, אבל אחרי שעולים לגבעת סלעים קטנה שנמצאת ליד החניון לשם תצפית ראויה - כבר לא רוצים לעזוב.
מה אני אגיד לכם - אולי המראה היפה ביותר שראיתי אי פעם. צבע כחול מדהים שפשוט מהפנט את העין, פסגות מושלגות משוננות שמשתקפות במים, מרבדים של עצים ירוקים בכל פינה... מה עוד אפשר להגיד. כמו להיות בתוך גלויה. נכון שיש הרבה תיירים מסביב, אבל זה באמת לא שינה לי.
החלטנו ללכת על שיט בקאנו, ושכרנו צמד סירות. כל סירה עולה עשרים ומשהו דולר לשעה, אבל נאמר לנו שאנחנו יכולים לקחת את הזמן שלנו. בעל הבית הזכיר לי באופן חשוד את נייט האפמן, אגב. הקאנו התגלה כסירה שלא כדאי לזוז בתוכה יותר מדי, אלא אם כן אתם מעוניינים בטבילה קרירה. נדהמתי לראות שגם במבט מקרוב, המים לא מאבדים את הצבע החזק והייחודי שלהם - ממש כאילו שפכו לתוכם כמה פחיות טובות של טמבור... טבלתי את היד בנוזל הכחול פעם אחר פעם, כדי לוודא שהעסק אמיתי. אחרי שיט מהנה ביותר וכמה וכמה תמונות, נפרדנו מהמקום בעצב.
מלייק לואיז היו לי פחות ציפיות, למען האמת, כיוון ששמעתי דברים לא הכי טובים על המסחור ועל הצפיפות סביבו. החניון הענקי שקידם את פנינו נתן רמז נוסף לעניין. אז כן, הטיילת ששוכנת בצד הקרוב של האגם באמת הייתה קצת עמוסה, וה"שאטו לייק לואיז", מלון מפואר שנבנה לצידה, לא ממש מוסיף לאווירת הטבע הפראי. אבל מה - מסביב לאגם יש הרבה מסלולי הליכה מצוינים שמרחיקים אתכם מההמולה ומחזירים אתכם לאווירה קצת יותר פסטורלית. אנחנו בחרנו לעלות אל אגם אגנס (Lake Agnes), וממנו אל "הכוורת הגדולה" (The Big Beehive), צוק גדול ועגלגל שנמצא במיקום אידיאלי לתצפית.
העלייה הייתה די ארוכה ומשעממת, ונקטעה לכמה רגעים כאשר חלק מהאגם הציץ לפתע מבין העצים ונתן לנו זריקת מוטיבציה להמשיך ולטפס כדי לחזות במראה השלם. הגענו אל אגם קטן בשם Mirror Lake, שהפך קצת בוצי בזכות סיורי הרכיבה על סוסים שנערכים במקום וזוכים לפופולריות בקרב התיירים הפחות-ספורטיביים. שני שבילים שונים ממשיכים לטפס אל אגם אגנס היפה, ואל בית התה ששוכן לצידו, מעל מפל נחמד. עצרנו למנוחה קצרה, והמשכנו לעלות אל היעד הסופי.
החל מנקודה זו, השביל הופך להיות הרבה פחות תיירותי, ומספר המטיילים פוחת משמעותית. התרוממנו בשביל מתפתל מעל אגם אגנס, מראה נהדר כשלעצמו, ולבסוף מצאנו את עצמנו על פסגת הכוורת, מתנשפים אך מרוצים. עוד צעד אחד, ועוד צעד מלא ציפייה לעבר הקצה, וסוף סוף אנחנו יכולים לראות את הנוף האדיר: לייק לואיז ממש זוהר בטורקיז חזק כמה מאות מטרים מתחתינו, מוקף ביערות בלתי-נגמרים ובצוקים תלולים. סירות הקאנו האדומות ששטות להן באגם, נראות כמו נקודות קטנטנות מלמעלה. אפשר לשבת שם יום שלם ורק להסתכל על הנוף, אבל השעה כבר היתה מאוחרת והיינו צריכים להתחיל לרדת. גשם חזק התחיל לרדת בדרך למטה, אבל לקנדים שהלכו לצידנו זה לא ממש הפריע - אצלם, רק הטמפרטורה חשובה. ומזלנו שדווקא בתקופה ההיא, הטמפרטורות באזור היו מעל ומעבר לממוצע. שבנו לקנמור, עייפים אך מה-זה-מרוצים...
להלן שני אתרים מצוינים עם הצעות למסלולי הליכה באזור הרוקיז: האחד והשני.
כשהגענו אל ה-B&B, שמחנו לפגוש בכניסה זוג אמריקאים נחמדים. הסתבר שהשניים מתגוררים בערב הסעודית עקב עבודתו של הבעל בתחום הנפט, והשיחה איתם הייתה מרתקת. עוד סיבה טובה להתגורר ב-B&Bs.
פארק קוטני
יום 16 - 1.7
היום האחרון שלנו בקנמור היה בעיקר יום של הסתלבטות וסידורים, שנפל בדיוק על Canada Day, יום העצמאות הקנדי. למעשה לא מדובר בדיוק בעצמאות, אלא באיחוד הפרובינציות השונות שהתרחש ב-1868. כך, מצאנו את עצמנו צופים במצעד המסורתי (והמוזר, לעין ישראלית) הישר דרך החלון הגדול של המכבסה המקומית. כמה שעות לפני תחילת המצעד, כבר תפסו זקני העיירה המשועממים את מקומותיהם על המדרכה. דגלי קנדה מתנוססים מכל עבר, הרחוב נצבע באדום והאווירה עליזה וחסרת דאגות. שוטרים או מאבטחים לא נראו בשטח, אם כי במצעד עצמו כיכבו מגוון כבאיות, מכוניות עתיקות, גררים ישנים וריינג`רים רכובים על סוסים, שזכו לכבוד מיוחד. היו שם גם אינספור ילדים רכובים על אופניים, להקה גדולה של כלבים ובעליהם, כמה ליצנים ואפילו מיסיונר תימהוני שהתחפש לספר תנ"ך והצטרף לחגיגה על דעת עצמו. מאוחר יותר, חזינו במופע זיקוקים צנוע.
בין לבין, נסענו שוב לבנף וביקרנו באתרCave & Basin, שבו אפשר להתרשם ממספר בריכות גופרית בעלות ריח דוחה במיוחד (אחת מהן נמצאת בתוך מערה) ולשוטט במוזיאון מעניין המגולל את ההיסטוריה של המרחצאות ושל האזור בכלל. סיירנו גם על שביל חביב של גשרוני עץ שמוביל לאזור ביצתי-למחצה, בית לכמה וכמה סוגי דגים וציפורים. המקום היה די שומם לצערנו - כנראה שלא באנו בזמן הנכון.
טיפ קולינרי קטן: אם אתם מתכוונים ללון בקנמור, ישנה מסעדה חביבה ולא יקרה מדי בשם Bolo שנמצאת בקצהו המערבי של הרחוב הראשי (.Main St). פאב פופולרי הוא ה-Grizzly Paw, שנמצא לא רחוק משם, ברחוב הראשי גם כן. מצרכים אפשר לקנות באחת מרשתות המזון שנמצאות סמוך לכניסה לעיירה, באזור פסי הרכבת (אי אפשר להחמיץ).
יום 17 - 2.7
היציאה שלנו קצת התעכבה בגלל היעלמות מתסכלת של מפתחות האוטו (אשמתי, אני מודה), אבל אחרי שעתיים מורטות עצבים, האבידה סוף סוף נמצאה. נפרדנו לשלום ממארחינו החביבים ושמנו פעמינו אל פארק קוטני (Kootenay National Park) הסמוך. לרוע המזל, דווקא קניון השיש (Marble Canyon), האטרקציה הגדולה ביותר של הפארק, היה סגור בגלל שריפה גדולה שהשתוללה באזור בשנה שעברה. מסתבר שהשריפה הרסה את כל התשתית שהייתה במקום, והוא עדיין מצוי בתהליכי שיקום. חלפנו בנסיעה על פני הנופים הירוקים, תוך כדי עצירה בנקודות מפתח. התחלנו עם סיור קצרצר ביער שנשרף בשריפה והחל לשקם את עצמו (Fireweed Trail).
העצירה הבאה הייתה לצורך טיול רגלי קצר נוסף אל ה-Paint Pots, מקום בו מי מעיינות עשירים בברזל גרמו לאדמה להפוך כתומה-אדמדמה ויצרו בריכות קטנות. בהמשך הנסיעה ראינו שלט קטן - "Numa Falls", והחלטנו לעצור. מצאנו מפל נמוך ושוצף, שאין לו שום קשר, אגב, לשיר הרומני הידוע. עצירה נוספת עשינו בנקודת תצפית נהדרת על העמק, שנמצאת בצד הדרומי של הפארק (אי אפשר לפספס). קצת אחרי כן, אפשר לעצור באגם קטן וירקרק, שקיבל את השם המתאים - Olive Lake. היציאה מן הפארק היא דרמטית-משהו, כאשר הכביש עובר דרך קניון צר ויפה בשם Sinclair Canyon. גם שם אפשר לעצור ולצלם.
זהו, יצאנו מקוטני (וממדינת אלברטה) והגענו אל העיירה רדיום הוט ספרינגס (Radium Hot Springs), שידועה - כמה מפתיע - במעיינות החמים שנמצאים בקרבתה. אבל לא כאן אנחנו ישנים, אלא צפונה יותר, במקום אלמותי שלא הרבה קנדים ידעו להגיד לנו איפה הוא: ספילימשין (Spillimacheen). רק כאשר נכנסנו למרכז המבקרים של רדיום, למדנו שככה מבטאים את השם. קודם לכן, היינו בטוחים שזה "ספילימכן", מן שם אירופאי-גרמני שכזה. כך או כך, מדובר בישוב המורכב בסך הכל מכמה מבנים בודדים, ביניהם מוטל הבקתות שבו הזמנו מקום לשני הלילות הבאים. אזור עמק קולומביה (Columbia Valley), שעליו מדובר כאן, שונה מהותית מהאזורים אליהם התרגלנו בימים שלפני כן.
הטבע יותר פראי, התשתיות פחות מפותחות והכבישים שוממים כמעט לחלוטין... כנראה שכולם בבנף. סביב נהר קולומביה הגדול שזורם צפונה, שוכנים להם אינספור אגמים קטנים סטייל עמק החולה, שהופכים את האזור לגן עדן לצפרים בעונה המתאימה. נוף מיוחד שעוד לא יצא לנו לראות בטיול. התמקמנו בבקתה, שהייתה טיפה צפופה אבל סבירה בהחלט, ודיברנו זמן מה עם בעלת הבית החביבה, מארגנת טיולים בעברה. היא סיפרה לנו בשמחה על כך שהטיול שארגנה פעם לישראל היה בין המוצלחים שהיו לה... קיבלנו דף המפרט את האטרקציות של האזור (כולן נמצאות באזור ההררי שממערב לנהר), ויצאנו לסיור קצר לפני שהחשיכה יורדת. התלהבנו מהיערות הצפופים ומנהר הספילימשין (Spillimacheen River) המהיר שזורם לו סתם כך בקרבת מקום. את האטרקציה הגדולה השארנו ליום המחרת.
פארק באגאבו
יום 18 - 3.7
אחרי קצת התמזמזות מיותרת, אספנו את עצמנו ונסענו שוב אל ההרים שממערב. הדרכים באזור זה הן דרכי עפר, רובן ברמה טובה. אחרי שחזינו במפל אלכסוני רועש, שאת שמו אני אפילו כבר לא זוכר, פנינו אל דרך בת לא פחות מארבעים קילומטרים (דרך עפר, כאמור) שתוביל אותנו הישר אל פארק באגאבו (Bugaboo Provincial Park) הנידח. נוסעים, נוסעים, נוסעים, אבא שלי כבר מאבד את סבלנותו וטוען שאנחנו לא מגיעים לשום מקום, ומה אנחנו עושים פה, ומי בא לפה בכלל.
את הקיטורים קוטע בבת אחת מראה מדהים שנגלה מולנו: הר גבוה ומושלג, שקרחון גדול גולש ממנו לכיוון העמק וסלעים ענקיים ומחודדים מעטרים את פסגתו. אלה הם ה-Spires, צוקי גרניט כהים שמספקים הרבה תעסוקה לחובבי טיפוס הרים אשר מגיעים לפארק בהמוניהם. ההרים בפארק גבוהים יחסית, והפסגה הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה של כ-3400 מטרים. מסלולי הליכה בודדים עומד לרשות המטיילים הפחות-רציניים, שלא מתכוונים להסתכן בנפילה לאיזה סדק עמוק שנפער בתוך הקרח. המסלול הראשי מוליך לבקתת מטפסים שנמצאת בגובה של 700 מטרים מעל החניון, ובמרחק של כחמישה קילומטרים ממנו.
אחרי עצירה ב-Upper Bugaboo Falls, מפלים נחמדים שאפשר לעמוד כמעט מתחתם, הגענו בשעה טובה לחניון. לא הופתעתי כאשר הוא היה כמעט מלא לגמרי (אם כי שאר המשפחה דווקא כן הייתה מופתעת - "מי מגיע לחור הזה?"). כיוון שהשעה לא היתה מוקדמת מדי, החלטנו להתחיל ללכת, רק כדי להתרשם. אבל עוד לפני כן, נשאר עוד משהו לעשות: לגדר את המכונית. כן, מה ששמעתם. כבר במהלך ההכנה לטיול, קראתי ברשת על כך שהאזור שורץ דורבנים שטניים, שהארוחה החביבה עליהם מורכבת משלל רכיבי גומי המצויים בחלק התחתון של האוטו, כולל צינורות הבלמים, הצמיגים וכיוצא בזאת. את העובדה המצערת גילו כמה מטיילים שהתפלאו למצוא את עצמם ללא בלמים אחרי שחזרו מהטיול. אבל אל דאגה, את המיגון לא צריך להביא מהבית: ערימה של רשתות מתכת, אבנים גדולות ומקלות מסופקת לכל המעוניין. הפכנו את האוטו ליעד מבוצר, ויצאנו לדרך.
השביל פשוט מקסים, עובר בתוך היער, בינות ומעל לנחלים קטנים. לאט לאט מתחילים לעלות אל מעל לקו העצים, חולפים תוך כדי כך על פני מפלים מרשימים. למרות שידענו כי מדובר בעלייה לא פשוטה ולא בטוח שיהיה לנו זמן לחזור לפני החשיכה, נשבינו בקסם של הנוף ופשוט לא היינו מסוגלים להפסיק ללכת... במיוחד כאשר הקרחון הגדול והמזמין שעל ההר הפך קרוב יותר ויותר. טיפסנו וטיפסנו, עלייה לא מאוד קשה למען האמת, והנה הבקתה כבר נראית מעלינו. השביל זימן לנו מפגש בלתי צפוי עם דורבן ביישן, שלמזלנו החליט לשמור את התחמושת שלו לפעם אחרת ולהתחבא בשיחים. חצינו שלוגיות חלקלקות, נעזרנו בחבלים שהיו מתוחים לצד אזורים בעייתיים ואפילו טיפסנו על סולם גבוה שהוצב על אחד הסלעים.
כאשר סוף סוף הגענו למעלה, יכולנו לראות מצד אחד את ההר מכוסה הקרחונים ועטור הצוקים המרשימים, ומצד שני את העמק הירוק שממנו הגענו. כאילו כדי להשלים את התמונה, התיישבה מעל העמק קשת גדולה (אמנם קצת חיוורת, אבל עדיין קשת). אחרי שהתרשמנו מהנוף, החלפנו רשמים עם המטיילים שהיו במקום, הצטלמנו, והתחלנו לרדת מכיוון שכבר היה די מאוחר. הירידה היתה הרבה יותר מהירה מהעלייה, זה בטוח.
אין לי מספיק ניסיון עם טיולים רגליים באזור הרוקיז כדי להמליץ דווקא על המסלול הזה ולא על מסלול אחר, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח - מדובר בפארק נהדר, ששווה לשקול לטייל בו אם אתם נוסעים לאזור ואוהבים ללכת קצת ברגל. למטפסי הרים, מיותר לציין, הוא מומלץ במיוחד.
פארק קליישר והר רבלסטוק
יום 19 - 4.7
מרוצים מהטיול של אתמול, קמנו ויצאנו צפונה, לכיוון פארק גליישר (Glacier National Park) מרובה-הקרחונים, שקל מאד לבלבל אותו עם הפארק בעל השם הזהה ששוכן במדינת מונטנה, ליד הגבול. מזג האוויר לא האיר לנו פנים באותו יום, וכאשר הגענו אל מרכז המבקרים של הפארק במעבר רוג`רס (Roger`s Pass), ההרים הגבוהים מסביב היו מכוסים כולם בעננים. במרכז המבקרים ישנו מוזיאון מוצלח, בין השאר עם הסברים על מפולות השלגים הרבות שפוקדות את האזור ועל האמצעים שאיתם המקומיים מתמודדים עם הבעיה.
מגליישר, המשכנו אל הפארק הסמוך, פארק הר רבלסטוק (Mount Revelstoke National Park). מזג האוויר השתפר, ולפני שהגענו אל העיירה רבלסטוק, עצרנו להציץ ביער מרשים של עצי אדר (Giant Cedars Trail), וב-Skunk Cabbage Trail, שביל עץ שעובר מעל ביצה עמוסה בצמחיה ובפרחים. ה-Skunk Cabbage הוא צמח מעניין בעל עלים גדולים אשר גודל במקום בכמויות גדולות.
ליד העיירה רבלסטוק, פנינו אל Summit Road, כביש פופולרי שעולה אל הר רבלסטוק עצמו. ההר ידוע בשל הפריחה הייחודית שמעטרת אותו החל מסוף האביב. ואכן, בצידי הדרך יכולנו לראות כמה סוגים של פרחים צבעוניים. כרי העשב באזור הפסגה, לעומת זאת, עדיין היו צהבהבים בגלל השלג שכיסה אותם זמן לא רב לפני כן. שלוגיות גדולות עדיין הציצו פה ושם. אבל גם כך היה שווה לעלות - הנופים שנשקפים מנקודות התצפית השונות הם נפלאים. שימו לב לא להחמיץ את השביל הנקרא Meadows in the Sky - לא סתם זהו השביל המפורסם ביותר שם.
לאחר שירדנו בחזרה לכביש הראשי, המשכנו דרום-מערבה, אל עמק אוקאנאגן. ההרים הופכים בהדרגה לנמוכים יותר, היערות נעלמים ואת מקומם תופסים שטחים חקלאיים נרחבים ומרחבים ירוקים בהירים. בקיץ, הכל פה מתייבש. הגענו לוורנון (Vernon), עיר חביבה הממוקמת לצד אתר סקי ידוע בשם Silver Star. ה-B&B שהזמנו היה ממוקם בערך בחצי הדרך לאתר הסקי הזה, קצת מעל העמק. בית גדול ומרשים, שאנחנו תפסנו חלק נכבד מהקומה התחתונה שלו. בעלת הבית המבוגרת-אך-נמרצת הסבירה לנו קצת על האזור, ואפילו רשמה בפירוט מה כל אחד מאיתנו רוצה לארוחת הבוקר. ארגון כזה לא ראינו בשום מקום...
חיפוש מהיר אחרי מסעדה (לארוחת הערב) לא הניב תוצאות מוצלחות, ועברנו לחלק השנוא עלי ביותר בכל הטיול - שיטוט בסופר המקומי והחלטה על רכיבי ארוחה שנבשל בעצמנו ב-B&B. אולי זו באמת ההזדמנות לדבר קצת על התפריט היומי שלנו, שכלל במרבית הטיול סנדוויצ`ים עם רוסטביף (עכשיו אנחנו לא מסוגלים להסתכל על זה יותר), חטיפי תירס, צ`יפסים ושטויות אחרות. במקומות מסוימים מצאנו מסעדות סבירות, ובמקומות אחרים הסתפקנו בבישול מהיר של אטריות, מרקים מוכנים ושאר דליקטס. בכל אופן, מהשורות האחרונות אתם יכולים להבין שלאכול טוב לא היה בראש סדר העדיפויות שלנו בטיול הזה.
מוורנון להלס גייט
יום 20 - 5.7
האמת שלא יצא לנו להסתובב יותר מדי באזור וורנון - הנוף לא היה מלהיב במיוחד לעומת מה שכבר ראינו, והאטרקציות מעטות. גם העייפות הכללית מהטיול התחילה לשחק תפקיד בנכונות שלנו לעשות דברים - האווירה בשלב זה התחילה להתחלף מ"וואו, איזה יופי!" ל"נו, מתי מגיעים כבר לונקובר?". כמובן שמי שמגיע לאזור לזמן יותר ארוך יכול להנות מפעילויות מים שונות באגם אוקאנאגן הסמוך, או מסקי בחורף. ניסיון לא מוצלח לריקון כרטיסי הזיכרון שלי (המטורפים דרשו משהו כמו 7 דולר עבור צריבה של כל 50 תמונות, כאשר באמתחתי היו כמה מאות לפחות!), הוציא אותנו לדרך מתוסכלים מעט. טוב, אולי זה הייתי רק אני.
יצאנו מוורנון ונסענו מעל אגם נחמד בשם Kalamalka, שמשנה מפעם לפעם את גווניו בגלל תופעה גיאולוגית כלשהי שלא חקרתי יותר מדי. חלפנו על פני העיר קלוונה (Kelowna), שההרים מסביבה היו חרוכים קשות תודות לשריפת ענק שהתרחשה בסוף 2003, ופנינו מערבה, לכיוון עמק פרייזר (Fraser Valley). אחרי נסיעה ארוכה ומפותלת באזור מדברי-למחצה, על כביש שאנחנו היינו אחת המכוניות הבודדות עליו, הגענו אל Spences Bridge, עיירה הממוקמת לצידו של נהר תומפסון הרחב והצלול. המשכנו לנסוע דרומה, והגענו אל ליטון (Lytton), עיירה שלצידה נהר התומפסון מתחבר עם נהר הפרייזר הבוצי והרחב עוד יותר. לא לוקח יותר מדי קילומטרים עד שהצבע הכחול של התומפסון נכנע, והבוץ של פרייזר משתלט על העסק.
ככל שמדרימים, הופך העמק לצר יותר והנוף מחליף את צבעו בחזרה לירוק האהוב. לבסוף, הנהר הענק נאלץ להצטמצם לתוך קניון צר יחסית, שבו נמצאת אחת האטרקציות המרכזיות של האזור - Hell`s Gate Airtram. כאשר הגענו בשעת אחר הצהריים, המקום כבר היה סגור. אבל לא נורא, המוטל שלנו ממוקם ממש מעבר לפינה, ביישוב קטן והיסטורי הקרוי ייל (Yale) - אז אפשר לחזור מחר. פעם, בסביבות שנת 1858, ייל שימשה תחנת מעבר חשובה עבור מחפשי זהב. האוכלוסייה שלה תפחה אז לכ-20,000 איש. היום, יש קצת פחות - בערך 200. המוטל שלנו התגלה כדי עלוב בסך הכל, אבל לפחות המיקום שלו היה לא רע.
יום 21 - 5.7
את יום זה, כאמור, החלטנו לפתוח עם נסיעה ל-Hell`s Gate - רכבל שיורד מהכביש, חולף מעל הקטע הצר ביותר של נהר הפרייזר ונוחת במרכז תיירים ממוסחר להפליא. העובד בכניסה זיהה את ישראליותנו והדגים לנו כמה מילים בעברית - לא ידעתי אם לצחוק או להתבאס. בכל זאת, אף ישראלי לא אוהב שמטיחים לו בפרצוף את עצם ביקורם של ישראלים אחרים במקום בחו"ל שאליו הוא כרגע הגיע. בכל אופן, ירדנו ברכבל תוך כדי האזנה להסברים חסרי התלהבות מפי המפעילה, ולמרות המסחור המוגזם-משהו של המקום, התרשמנו מאד מהנהר עצמו. רוחבו בקטע זה הוא רק 35 מטרים, ועומקו בעת הגעתנו היה יותר מ-50 מטרים (!). רק כדי שתקלטו את הכמויות - באביב, כאשר מפלס הנהר מגיע לשיא, כמות המים שעוברת שם היא כפולה מכמות המים שזורמת במפלי הניאגרה. הזרמים האדירים שנאבקים האחד בשני ויוצרים מערבולות גדולות הם פשוט מרשימים מאוד, ולא משנה כמה חנויות מזכרות יש מאחורי הגב שלך.
מה שכן, התפלאנו למראה קוביות הבטון המכוערות שהציצו מתוך המים והזכירו בלוקים של איטונג. בדיקה מהירה גילתה כי מדובר במעברים מיוחדים שנבנו לטובת דגי הסלמון. מסתבר שבתחילת המאה הקודמת, כאשר הקנדים פוצצו כמה סלעים בשביל להניח במקום פסי רכבת, הדבר גרם למפולת גדולה שסתמה חלק מהנהר והגדילה את מהירות הזרם. התנאים החדשים לא אפשרו לדגי הסלמון לשחות במעלה הזרם, ולשם כך נבנו המעברים, שבהם הזרם הוא איטי בהרבה. במקום ישנו מוזיאון מרתק שעוסק בנושא זה, ובמסעותיהם המורכבים של דגי הסלמון בכלל. אני אומר לכם, הדגים האלה פשוט ראויים להערצה.
יצאנו משם כאשר אנחנו מועשרים בידע, ויצאנו דרומה. לפני שיצאנו מאזור הקניון, ביקרנו בפארק קטן שנקרא "פארק גשר אלכסנדרה" (Alexandra Bridge Provincial Park), שבו אפשר לעלות על גשר היסטורי ויפה שעובר מעל הנהר. חלפנו על פני העיירה הופ (Hope) ונסענו במזג אוויר גשום בחזרה לצפון ונקובר, ללילה אחרון ב-B&B הראשון שבו שהינו. לפני כן, עוד הספקנו להיכנס אל קנדה פלייס (Canada Place), מבנה מפואר בצורת ספינה שנמצא בצד הצפוני של ה-Downtown, ולראות סרט Imax על חיי האריות באפריקה. מומלץ בחום. האיחוד עם זוג הסלובנים לא היה יותר מדי מרגש, ואחרי ששמע על התלהבותנו מהסלמונים, המליץ לנו בעל הבית לנסוע אל מדגרות הסלמון של קאפילנו. למה לא? נסיעה קצרה הביאה אותנו לשם, ושוב חזרנו להתפעל מהעצים הנהדרים שנמצאים ממש בתוך העיר. במדגרות, שהכניסה אליהן היא חינמית לחלוטין, יכולנו לראות כיצד הסלמונים קופצים במעלה זרם מלאכותי. שוב, כל הכבוד להם...
סגרנו את היום עם ארוחה טובה במסעדה הסינית מתחילת הטיול, שכבר הספיקה להיכנס אל הפנתיאון המשפחתי. סיום ראוי לטיול ראוי. אבל רגע, עוד לא נגמר!
חזרה לארץ
יום 22 - 6.7 ויום 23 - 7.7
בעצב רב אך עם קורטוב של שמחה על החזרה הקרבה הביתה, עלינו למטוס. לפני שחזרנו אל מרחצת הזיעה הקרויה גם מדינת ישראל, עצרנו בטורונטו לשני לילות, שבהם ישנו אצל חברים. את רוב האטרקציות של טורונטו כבר ראיתי בפעם הקודמת והיחידה שהייתי בצפון אמריקה, לפני כשנה וחצי. גם אז, אגב, אותם חברים סיפקו לנו מקום לינה. לכן, היעד שלי הפעם היה ברור: Canada`s Wonderland. הקנדים קוראים לו "הדיסנילנד של הצפון", ואני, משוגע על לונה פארקים שכמותי, לא הייתי מודע לכך בביקור הקודם. אז בעוד החברים הראו להורינו את העיר, אני ואחי (גם הוא חובב מתקנים) שוטטנו לנו בפארק הגדול, מתלבטים מה לעשות קודם. שנינו ראינו בכך סיום אולטימטיבי לטיול.
הפארק עמוס ברכבות הרים, ונראה כי מתכנני הרכבות עומדים למצות את כל פוזיציות הרכיבה האפשריות: אם הישיבה הסטנדרטית לא הספיקה לכם, ונמאס לכם גם מהישיבה במושב התלוי מלמעלה, תוכלו לנסות פה את רכבת ההרים שבה פשוט עומדים (תוך כדי הישענות על מושב) ואת האטרקציה החדשה: רכבת שבה שוכבים על הבטן, במן תנוחת סופרמן שכזו. מדובר בפלא תכנוני של ממש - את העמידה הארוכה בתור העברנו בהתפעלות הדדית. אה, וגם המתקן עצמו היה שווה. ואם כבר הזכרתי עמידה בתור - זה שינוי מרענן לעמוד בתור שבו אף אחד לא מנסה לעקוף אותך, אף אחד לא שומר לשני מקום ואף אחד לא מעז לגעת בך מבלי להתנצל עמוקות לאחר מכן...
בכל אופן, היה שווה. בילינו שם שעות ארוכות והייתי חוזר בכיף כדי לעשות כמה מתקנים שלא הספקנו. למי שמוכן להשקיע עוד קצת כסף אקסטרה, ישנו מעין מתקן בנג`י ענקי, עם חבל ארוך שפשוט מושך אנשים למעלה ואז זורק אותם מצד לצד כמו מטוטלת. נראה כיף, אבל לנו לא היה מספיק כסף לזה.
למחרת בבוקר יצאנו אל הטיסה הסופית לישראל. [זמן הקלישאות] את הטיול הזה נזכור לשארית חיינו. וגם עכשיו, כאשר אני מסתכל על התמונות שצילמתי, אני מתקשה להאמין שהיינו במקומות כל כך יפים. שהיינו מוקפים בטבע במלוא עוצמתו. זכינו לטייל במדינה נהדרת, שלא מציעה רק נופים בלתי-נשכחים, אלא גם תושבים סימפטיים שכיף לדבר איתם, ורצוי לייבא כמה מהם לארץ... אפילו העלות הכוללת לא יצאה מאד גבוהה, יחסית לחישובים המוקדמים שעשינו. אז... תודה שקראתם, ואם אתם מתכוננים לטיול דומה משלכם - מקווה שעזרתי במשהו.
נכתב וצולם על ידי יובל בתאריך 16.8.2004 לחצו כאן - לתמונות נוספות
