תושבת באירופה: כיף או לא?

רגעים שכיף להיות תושבת באירופה: כשחוזרים מצ`וקולה קון לטה עם חברה בלגית חדשה, בית קפה שכבר בילית בו יותר מפעם אחת; כשהמכרים מהלימודים כבר מבינים שלא כולם בישראל שחומים ועם תלתלים, וגם אנחנו יודעים מה זו מוסיקה טובה; כשמגלים שאפשר להזמין באינטרנט טיסות ללונדון בפחות מ-300 ש"ח!

 רגעים שלא כיף לשחק אותה אירופאית: כששניה אחרי שיצאתי מהבית השמש התחילה לשחק מחבואים ודווקא היום לא לקחתי מטריה ומעיל; כשחוזרים הביתה, 12 שעות אחרי, ומגלים ששכחתי את החלון פתוח וחוץ מלעשות סירות מנייר אין הרבה מה לעשות בכינרת הקטנה שהתגלתה לי בחדר; כשמגלים כמה עמלות הבנק גובה על ההמרה ליורו; כשאחרי שלוש שעות המתנה בתור ב-Questura, מעין משטרת זרים, הפקידה צועקת עליך באיטלקית "אפונטמנטו" ומסתבר שכל מה שהסבירו לך בארץ בנוגע לויזת סטודנט רחוק מלהיות נכון.

אחרי שבוע ראשון של לימודים, מלא הכרויות חדשות, שיעורים ותחילתה של שגרה חדשה (הקפה אמנם איטלקי, למרצה יש אנגלית שנשמעת כמו אל פצ`ינו בסנדק, והלימודים הם בווילה עם תקרה מצוירת, אבל אני משתדלת לחלק אנרגיה ולא להתלהב מכל דבר) - החלטתי שבולוניה קצת מתחילה לסגור עלי. באופן כללי גם הייתי מאוד מותשת, הרבה התחלות חדשות בזמן קצר. מה לעשות, בכל זאת אני עכבר כפר, ואני זקוקה לשטח פתוח ולמעט מרחב נשימה. רצוי, כמובן, שיהיה מלווה בחוויות גסטרונומיות וסוציאליות. ככה מצאתי את עצמי אוספת כמה חברים חדשים מהלימודים, עולה על רכבת, ואחרי 50 דקות מגיעה לפארמה. עיר מפורסמת מכמה כיוונים שונים - הפרמזן, הנקניקים והכדורגל. תנסו אתם לכתוב או ללמוד בבית קפה כשפארמה משחקת מול אינטר מילאן...

לתחילת הכתבה

פארמה

פארמה (Parma) היא קטנה, צבעונית, ושלווה. הסתובבנו בעיר, קייטנה של עשרה אנשים, שכל אחד יודע מילה באיטלקית, בין הכנסיות ובתוך הרחובות, חמושים במצלמות דיגיטליות. סיבוב מעמיק בפארמה לקח קצת יותר ממחצית יום. בשילוב עם מסעדה טובה, מנוחת צהרים בפארק המקסים, כולו מלא בעצי ערמונים, זה יהיה לכל היותר יום שלם. אבל מה, לפארמה גם יהיה כיף לחזור אחר כך, לא בוער. בשונה מפירנצה, קל מאוד להתמצא בעיר ולהגיע ממקום למקום. שמחנו לגלות שמרבית האתרים מצויים דקות ספורות זה מזה, ומשולטים היטב. השוק העירוני נמצא ב-Piazza Ghiaia, ואינו אטרקטיבי במיוחד. בכל זאת - את צרכינו הסטודנטיאליים - קופסה גדולה של פסטו משובח, כמות נכבדה של פרמז`ן ונקניק, אשכולות ענבים ולחם, הוא סיפק מצוין. פרמז`ן, אגב, כדאי לקנות, כמו שחבר מהלימודים היטיב לתאר, מהמיכל הכי ריק בחנות, ומה שיותר ישן - יותר טוב, רצוי שלא יתפורר בידיים. בענייני נקניקים - שומר כשרותו, יותר עדיף שירחק. פארמה הסתכמה כיום נחמד, מלא בחוויות גסטרונומיות, וגישושים של הכרות חדשה. אחרי כמה שעות סיור בפארמה, יתר צרכינו הסטודנטיאליים התנקזו חזרה לבולוניה - אלכוהול זול, פסטה חמה, מכונת צילום שלא נתקעת והרבה הרבה שיחות על שום דבר, כל יום, עד אמצע הלילה. הלילה, אגב, מתחיל כאן טיפה יותר מוקדם, אם לא הולכים לעוד אחת מעשרות מהמסיבות של סטונדטי תוכנית "ארסמוס" ברחבי העיר. לונדון זה כאן.

שבוע עבר, עוד לימודים, שנעשו לאט לאט יותר ויותר קשים. רגעים שפחות כיף לענבל לשחק אותה אירופאית - כשהבטחון העצמי יורד כשמתנסחים באנגלית (זה קורה במשפחות הכי טובות. בדוק). וגם כשהסטודנטים האירופאים, כיאה לסטודנטים אירופאים, רובם צעירים בכמה שנים ממני, מחפשים לשתות ולבלות בסופי שבוע. אני צריכה לצאת לטבע, לפחות ליום אחד. אז מצאתי לי חברות מהולנד שהסכימו לטייל, גם אחרי ערב מלא אלכוהול ומסיבות. וככה נסענו לנו, לסן מרינו ולרימיני. באוטו. כי כשאתה אזרח - אין שום בעיה פשוט לקחת את הרכב ולנסוע - מהולנד לאיטליה.

לתחילת הכתבה

סן מרינו

עוד אחת מהתעלומות האירופאיות הבלתי פתורות של מדינה בתוך מדינה. שנים, שנים שהם חיים ככה, ואין אינתיפאדה, ואף אחד לא מנסה לפגוע בשני. כנראה שהנוסחה שאנחנו לא עלינו עליה היא חיילים משוקולד, בולים אחרים, לוחיות רישוי שונות - אבל הכסף אותו כסף, המטבע אותו מטבע, ורצוי גם לתבל בקצת רווחה כלכלית, ולהשתמש באותה שפה. הנוף - פחות או יותר אותו נוף. כזו היא סן מרינו. פנינה תיירותית באמצע מחוז אמיליה רומניה. כמו שכבר נאמר (אני חושבת שנאמר) - אם כבר מדינה בתוך מדינה, לפחות שהנוף יהיה מוצלח. מוצלח ועוד איך - סן מרינו יושבת על גבעה קטנה ומוקפת כולה בהרים ירוקים, כפרים קטנים (ולא אטרקטיביים במיוחד) ובימים יפים רואים ע-ד הים. מוזר, השיגוע הזה, של ים במזרח. נו, איטליה, הם קצת מבולבלים כאן. מדינה בתוך מדינה, ובלי משא ומתן...

נורא מתחשק לי לקטול את סן מרינו (San Marino), להגיד שהיא תיירותית ומגעילה, והומה אדם, והתחושה באוויר היא שכל המקום קיים רק "על הנייר", וזו לא באמת מדינה בתוך מדינה. אני לא כל כך מצליחה. ביום בו ביקרתי שם, השמש באה לביקור קצר, והראות הייתה מושלמת. כל מה שיכולנו לבקש היה מסלול הליכה קצר, שמכל מקום רואים, או את ההרים של האזור, או את הים. קיבלנו. מסלול הליכה של כשעתיים בין שלוש טירות עתיקות עתיקות, בחורש יפה ומסודר, שמקיף את כל העיר העתיקה סן מרינו. מסלול!! תיק על הגב עם מים ועוגיות, נעליים נוחות - וזכינו בסיבוב כמעט חינם ביופי של מסלול. למה כמעט חינם? כי כשמגיעים באוטו לסן מרינו, יש חניה מאורגנת, וצריך לשלם עליה. נכון, אז המקום תיירותי, אבל כשכל התיירים מדברים באיטלקית זה עושה תחושה נוחה יותר. ובכלל, לפעמים יש הצדקה לעובדה שהרבה תיירים בוחרים לטייל איפשהו. אפילו הקפה והקולה עלו רק חצי יורו יותר מבבולוניה.

 ואחרי כל טיול, קצר ככל שיהיה, אני תמיד עייפה. תמיד נרדמים באוטובוס חזרה הביתה לא?, אז החלטנו לנו, למשוך עוד טיפה עייפות, מעורבבת בהנג אובר של הערב הקודם, ולנסוע לראות איך באמת נראה הים שם, ממזרח. אני מנקרת, הבנות מהולנד נוהגות. חלק מההתבגרות שלי כאן באיטליה כולל את הניסיון לא לפקד על כל טיול. אתם יודעים מה? זו הרגשה לא רעה בכלל..

לתחילת הכתבה

רימיני

רימיני (Rimini) מסתבר, זו באמת עיר, לא רק שם של כמה פיצריות גרועות בארץ. עיר מוזרה, בלי סטייל. רימיני נראתה לי קצת כמו עיר חוף ישראלית, רק טיפה יותר מסודרת. גם חיצונית, גם בהרגשה. דבר ראשון - אפשר לנשום את הים. המראות כל כך שונים מבולוניה: כלום לא אדום, הבניינים לא גבוהים, התקרות לא קמורות, הרחובות לא צרים ו..כן, גם לא מטונפים. עיר חוף. נטושה. החופים ממסופרים ומלאים באורות צבעוניים של מסעדות חוף ומלונות קטנים, עדות לכך שקבוצות גדולות של משפחות, או אירופאים בגיל ההתבגרות, מעבירים כאן כמה ימים של קיץ. אוקטובר זה כבר לא העונה. להגיע לעיר ים נטושה זו הרגשה מאוד מוזרה, במיוחד שזו לא עיר ישראלית. אבל הבנות התעקשו לראות את הים. חנינו את האוטו ועקפנו את הגדרות. ועל החוף היתה שקיעה יפה וצבעונית. השמש, כמו שכבר הסברתי, התבלבלה, והלכה לשקוע בצד השני. התמונות, כפי שתראו, לא משקרות, המחזה היה יפה. עיתוי ההגעה שלנו היה מושלם. אה כן, והיו שם בחוף גם המון אנשים. הולכים בים, רואים שקיעה, מחזיקים ידיים, נוסעים באופניים. ישראל, כבר אמרנו?

רגעים ששוב פעם כיף להיות באירופה - כשחוזרים מטיול של יום הביתה. לחדר שכבר מכירים. כשהמסנג`ר והסקייפי עובדים ואפשר לדבר עם החברים כמו בבית; כשגומרים לנקות את המהומה שנוצרה מהגשם ועושים תה חם ויושבים במיטה ושוכחים שכל הבלגאן הזה קרה; כשהולכים לשוק בבולוניה וקונים גבינה ושוקולד במשקל, והמוכר מכיר אותך בפנים, כשבסינמטק יש סרט שמדבר אנגלית והוא לא מדובב; כשכבר יש למי להתקשר בערב אם סתם רוצים לפטפט.

 שני בבוקר. אני עוברת על הכתבה כדי לשלוח אותה ל"למטייל", רגע לפני שעוד שבוע מתחיל, כרגיל, מאוחר ממה שאנחנו רגילים. לא רע. חזרתי ללמוד איטלקית. לא נעים שהברמן תמיד צוחק עליך. השמש החליטה להזכיר שהיא קיימת, אז הלכתי ללמוד בגני מרגריטה (Giardino di Margharita), גנים ציבוריים נעימים במיוחד, ולא כי הם יפים, כמו שפשוט הכל מלא צעירים שמנגנים ועושים ג`אגלינג ואווירה שמחה. לקחתי חומר לימודים. פרשתי שמיכה ועשיתי פרצוף עסוק בדיוק לחצי שעה. הפארק היה פעיל מדי, ולא הצלחתי להתרכז. הגנים המזרח אירופאים שלי לא חישלו אותי מספיק, ואיך שהשמש קצת נעלמה, נעשה לי קר, והתחלתי לשוטט. העלים התחילו כאן, באיחור מסוים ביחס ליתר אירופה, להצהיב, להשחים ולעשות תחושה של סתיו. בראש מתנגן לי השיר של בלגאן: "תצא אחריה, תיגש ותאמר: `הי, יש לך ריח של סתיו... סביר שלא תיגש, אבל זה לא העיקר, תחשוב שזה חוץ לארץ, וזה בסדר".

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה