קובה, האי הגדול ביותר בקריביים, שוכנת בין הים הקריבי לבין האוקיינוס האטלנטי הצפוני. שכנותיה של קובה הן מקסיקו, ארה"ב, ג`מייקה, איי הבהאמס והאיטי.

 הסיבוניי (Siboney) היו המתיישבים הראשונים מדרום אמריקה שהגיעו לקובה בערך לפני 3,500 שנים. אחריהם , הגיעו הטיינו (Taino), אינדיאנים חקלאים משבט ארוואק אשר אנשיו יישבו את מרבית האיים הקריביים, ואת הקצה הצפוני של יבשת דרום אמריקה. ב-27 לאוקטובר 1492 נחת בקובה כריסטופר קולומבוס וקצת אחר כך החל שבט הטיינו לדחוף את אנשי הסיבוניי לקצה המערבי של האי. כשהאירופאים הגיעו, הם מצאו באי כחצי מיליון ילידים אשר חיו בכפרים קטנים, שפרנסתם היתה עבודת אדמה, בעיקר מגידולי תירס, יוקה, בטטות, אבוקדו וכמובן טבק.

 הכיבוש הספרדי החל בשנת 1514 כשדייגו ולסקווז נחת ליד מפרץ Guantánamo עם 300 מאנשיו. זמן קצר אח"כ נפתחה מערכה בינו לבין אטואיי, ראש שבט טיינו שבסופה ברח אטואיי להיספניולה השכנה, שם היה עד לזוועות שביצעו הספרדים. ולסקווז החל בהדרגה להקים שבעה מאחזים (ביניהם ברקואה, סנטייגו דה קובה ב-1514 והוואנה ב-1515) ולהנחיל את שיטת ה- encomienda אשר לפיה המדינה הקולוניאלית ונציגיה בשטח זוכים לאדמות ולעבדים מקרב הילידים האינדיאנים בתמורה לכך שהם מלמדים את המקומיים את הנצרות ודרכיה. מגפה של אבעבועות שחורות, יחס ברוטלי, עינויים ותת תזונה הביאו במהירות לדילול אוכלוסין בקרב המקומיים ועד שנת 1542 חוסלה האוכלוסיה כולה. במקביל משנת 1522 החל ייבוא עבדים מאפריקה כדי שיעבדו במכרות ובמטעים ובשדות קנה הסוכר. העבדים השחורים הורשו להשאר רק בקבוצות ובדיעבד תנאים אלו הכשירו את הקרקע להתפתחות תרבות בעלת שורשים חזקים.

 ב-1791 פרחה וגדלה תעשיית הסוכר בעקבות הגעתם של מגדלים צרפתים שברחו מהאיטי. לא הרבה זמן אחר כך כבר הפכה קובה ליצרנית הסוכר הגדולה בעולם כשהשוק המרכזי שלה היה ארה"ב. במקביל, הבורגנים המקומיים (המכונים criollo) החלו למאוס בשלטון הכיבוש הספרדי. חוסר שביעות הרצון והדרישה לעצמאות הלכו והתעצמו והגיעו למימדים חדשים בסביבות 1850. מגדלים בורגנים מהפרובינציה המזרחית Oriente החלו ב- 10 לאוקטובר 1868 במלחמת העצמאות בעידודו של קרלוס מנואל דה סספדס אשר קרא לביטול העבדות. למעלה מ-200,000 קובנים ו-80,000 ספרדים נהרגו בקרבות והנהגת המורדים המותשת חויבה לחתום על הסכם שלום בפברואר 1878.

 ב- 1886 בוטלה העבדות וגלים של כח עבודה מסין החלו להגיע לקובה. ב-1893 בוטל שיווין הזכויות בין שחורים ללבנים.

 מלחמה נוספת נגד ספרד פרצה ב-1895 על ידי חוזה מרטי, הלאומן הגיבור של קובה. הוא נהרג בחודשים הראשונים של פרוץ הלחימה, אך גם לאחר מותו המשיך המאבק לעצמאות. בפברואר 1898 אוניית הקרב האמריקאית מיין התפוצצה בנמל של הוואנה. וושינגטון האשימה את ספרד והכריזה מלחמה מספר חודשים לאחר מכן. ביולי הספרדים נכנעו והאמריקאים כבשו את קובה.

 ב- 1902 קיבל האי סוף סוף עצמאות, לא לפני שארה"ב דרשה שתוכל להתערב בעניינה הפנימיים של קובה בכל רגע נתון על מנת שתוכל להגן על האינטרסים האמריקאיים באי. כמו כן הבסיס הימי של ארה"ב במפרץ Guantánamo נותר שלה.

 חמשת העשורים הבאים אופיינו בשחיתות, חוסר רגיעה, אבטלה כבדה, עוני והתרחבות השליטה האמריקאית על הכלכלה באי. סוכר וטבק יוצאו לארה"ב בתמורה למצרכים בסיסיים בתעריפים לטובת ארה"ב. ב-1933 סמל צעיר בשם בטיסטה פולגנסיו תפס את השלטון ועמד בראשה עד 1944. שתי הממשלות שלאחר מכן אופיינו בשלטון מושחת שהפעיל לחץ כבד על מתנגדי השלטון. בטיסטה הוביל מהפכה נוספת במרס 1952 "להחזרת הסדר על כנו ולהשכנת דמוקרטיה". הבחירות שהיו בפתח בוטלו, בטיסטה ואנשיו תפסו את עמדות הכח. הסדר הושלט על ידי הצבא והמשטרה החשאית, מאות ממתנגדי המשטר עונו והומתו.

ב-26 ביולי 1953 למעלה מ-100 מיליטנטים וסטודנטים, מונהגים ע"י עורך דין צעיר, בשם פידל קסטרו תקפו את הצבא בבסיס קטן בסנייטגו דה קובה. ניסיון זה סוכל ומרבית המורדים נהרגו. קסטרו נידון ל-15 שנים בכלא. שנתיים אחר כך הוא זכה לחנינה והוגלה למקסיקו סיטי שם קיבץ סביבו מהפכנים נוספים, כולל אחיו ראול וארנסו ז`ה גוורה (ד"ר מארגנטינה). בדצמבר 1956 קסטרו ו- 81 מאנשיו הפליגו ממקסיקו ביאכטה קטנה והמהפכה הקובנית החלה. הגרילה התמקמה בהרי סיירה מאסטרה ליד סנטייגו ולאט לאט זכתה בתמיכת האיכרים כשבאותה שעה מתחת לפני הקרקע החלה תסיסה בערים.

במאי 1958 בטיסטה הורה לחסל 10,000 מחיילי הגרילה אבל הניסיון נחל כישלון חרוץ. קסטרו וחייליו בהנהגת צ`ה גוורה וקמילו סינפגוס לחמו חזק עד שלבסוף צבאו של בטיסטה התמוטט והוא עצמו ברח לרפובליקה הדומינקנית בערב ראש השנה בשנת 1959. צ`ה גוורה וקמילו הגיעו להוואנה למחרת היום. פידל, שהיה אז בן 33 בלבד הגיע להוואנה ב- 8 בינואר. הוא הוכתר לשמש ראש ממשלה וב- 25 לינואר למעלה ממילון קובנים יצאו לרחובות לשמוע את פידל מקריא את עקרונות המהפכה החדשה.

 הממשלה החדשה הלאימה מייד את כל האדמות. ההפליה הגיזעית בוטלה, המיסים קוצצו והמשכורות גדלו, נעשתה חלוקה מחדש של אדמות לחסרי רכוש, אלפי מתנדבים נשלחו לרחבי המדינה ללמד את האיכרים קרוא וכתוב. ארה"ב שלא היתה מרוצה וחששה מפגיעה באינטרסים הכלכליים שלה דרשה מה- CIA לפעול להפלת משטרו של קסטרו. קסטרו לא נשאר חייב והלאים את כל נכסי ארה"ב, והתקרב במדיניותו לברה"מ. צעדים אלו ואחרים הובילו בסופו של דבר לניתוק היחסים בין שתי המדינות בינואר 1961. ניסיונה האחרון של ארה"ב להפיל את משטר קסטרו היתה ב-17 באפריל 1961 במבצע המכונה "מפרץ החזירים" שנכשל.

 שנה לאחר מכן, באוקטובר 1962 פרץ משבר הטילים של קובה, שהעמיד כמעט את כל העולם בפני משבר גרעיני. הסכנה חלפה כשהסובייטים נענו להוציא מקובה את הטילים בתמורה להבטחתו של קנדי לא לפלוש לאי.

במשך השנים ניסו למעשה צ`ה גוורה וקסטרו ליצור אוטופיה סוציליסטית במדינה. זה כלל צעדים של ארגון מחדש של הכלכלה והחרמת כל צורות היזמות הפרטית. שנות ה-70 אופיינו בהתחזקות הקשר עם ברה"מ לשעבר ואימוץ דפוסי שלטון סובייטים. ב- 1975 כונס לראשונה קונגרס המפלגה הקומוניסטית ושנה לאחר מכן אומצה חוקה חדשה. בין היתר הוחלט גם על חלוקה מנהלית חדשה ומספר הפרובינציות גדל מ-6 ל-14.

 לאחר התמוטטות ברה"מ בראשית שנות ה-90 סבלה קובה ממשבר כלכלי חמור ועל כך הכריז קסטרו על מדינות "צנע". באותו הזמן קובנים רבים רצו לצאת מקובה וארה"ב קלטה 30,000 מהם בבסיסה במפרץ Guantánamo ובמחנות שלה בפנמה.

 בשנת 1993 הועברו חוקים שאיפשרו לקובנים לסחור בדולרים ולרכוש מטבע זר, וכן נקבע שב-100 מקצועות מוגדרים יוכלו הקובנים להיות עוסקים עצמאיים. המתיחות בין ארה"ב לקובה המשיכה וממשיכה להתקיים והארוע המתוקשר האחרון היה ה"מריבה" על אליאן גונזלס שניסה ביחד עם אימו להגיע לחופי ארה"ב.

 הבידוד הפוליטי של קובה עצר רבים מלבוא ולבקר בה, אולם בשנים האחרונות גילינו אותה ואלפי ישראלים ביקרו בה, התוודעו לאנשיה הנפלאים, לתרבות המיוחדת הכוללת מוסיקת צ`ה צ`ה צ`ה, סלסה ורומבה, לנופים, לחופים, לארכיטקטורה הקולוניאלית הישנה לצד בנייה חדשה, לסיגרים הקובניים (איך לא?) וכמובן לחום המופגן כלפי התייר המערבי.

 השילוב בין תרבות אפריקאית, מקצבים דרום אמריקאיים וקצת מוסיקה מערבית יצרו בקובה תרבות מדהימה. הקובנים אוהבים מוזיקה. הם חיים מוזיקה ויוצרים מוזיקה סוחפת הנשמעת ברחבי במדינה. תמיכת קסטרו בפיתוח אלמנטים תרבותיים תרמה מאוד לשימור ולהעמקת השורשים התרבותיים של הקבוצות האתניות השונות החיות באי. ברחבי קובה פזורים עשרות תיאטראות, מוזיאונים, מרכזים לאומנות, קאסות דה לה טרומה בהם ניתן ללמוד ולהוודע לעושר התרבותי המקומי. אך לא רק תרבות קובה מציעה למבקרים בה. עיירות חוף מטופחות (למשל ורדרו), אזורי כפר, מערות נטיפים, ונופים מישוריים (רוב רובה של קובה הוא מישור), מקבלים את פני התייר.

 עריה החשובות של קובה- הוואנה (הבירה), טרינידד, סנטייגו, ברקואה, ואחרות מציעות שפע של פעילויות למבקר בהן. מה שבטוח, לרגע לא משעמם במדינה הזו ואפשר לבקר בה כל השנה. אין בקובה הבדלים משמעותיים בין עונות השנה. הקיץ ברובו חם אבל לעיתים גם גשום עם טמפרטורות גבוהות ולמעלה מ- 75% לחות.

יעדי הכתבה