לוס אנג'לס
פגשתי את סאלי פעם אחת בחיי. הייתי בת שבעה חודשים. זיכרון אין לי מאותה תקופה אבל תמונות יש. סאלי הייתה בת תשע-עשרה, קרובת משפחה אמריקאית שרצתה בכלל לטייל באירופה אבל נשלחה בדרך גם לבקר אצל המשפחה בישראל. באה לחודש והתאהבה, כמו שהיא אומרת: "התאהבתי במשפחה". הביקור התארך לשלושה חודשים והטיול באירופה נשכח. סאלי מעולם לא שכחה את המשפחה בישראל למרות שלא הייתה כאן שוב. היה קשר מכתבים וטלפונים והוא התנתק כאשר הדור המבוגר יותר נפטר. כחצי שנה לפני הנסיעה שלנו אמא שלי בקשה ממני לנסות למצוא את סאלי "בטח אפשר למצוא אותה דרך האינטרנט". חיפשתי ומצאתי!! הייתה התרגשות גדולה והתחלנו להתכתב בדוא"ל גם לפני וגם במהלך הטיול. היא זאת שקישרה אותי לשאר בני המשפחה שעמם כבר נפגשתי. כדי לעשות סדר באילן היוחסין, אבא של סאלי וסבתא שלי היו בני דודים.
שתינו חיכינו למפגש הזה שעומד להתרחש היום. סאלי עמדה על כך שנשאר לישון אצלה לפחות לילה אחד ואחר כך שנחליט אם להישאר או לעבור למלון. אני הרגשתי קצת לא נעים, אבל מכיוון שהגענו מאוחר החלטנו להישאר. לילה אחד, מה כבר יכול להיות? בשכונת צפון הוליווד, פרבר אפרורי של לוס אנג`לס, קיבלו את פנינו סאלי ובעלה מייקל קבלת פנים חמה ואוהבת. הרגשתי כאילו אני מכירה אותה כל חיי. ישבנו עד השעות הקטנות לעדכן ולהתעדכן. בסופו של ערב הוחלט שאפי ילך מחר עם מייקל לעבודה וסאלי, אני והילדים נלך לקניון. זה המקום לציין שסאלי ומייקל עוסקים בתחום הקולנוע. סאלי מפיקה בפועל של סרטים. היא הפסיקה לעבוד כשנאלצה לטפל באמה החולה. היא אפילו הייתה מועמדת פעם לפרס ה"אמי". מייקל עבד הרבה שנים כצלם, כולל עבודה עם אורסון וולס. היום הוא Grip Manager, שזה מנהל כל מה שקשור באביזרים. בקרדיטים שלו גם הסרט "אודות שמידט" עם ג`ק ניקולסון. אפי, שמתעניין מאד בעשיית סרטים וכל מה שקשור בזה, מתרגש מאד לקראת מחר. הוא הולך לראות הכנות לצילומי סידרה חדשה ברשת HBO.
אפי ומייקל יצאו מוקדם ואנחנו נשארנו בבית ליום רגוע. לסאלי ומייקל יש כלב מסוג פיטבול, "בוגארט" שמו והילדים מאד שמחו לשחק איתו וגם לראות טלוויזיה. הלכנו גם לטייל קצת בקניון ולאכול צהריים והעברנו יום רגוע. אפי, לעומת זאת, בילה כל היום באולפנים בהם עומדים לצלם את הסדרה. הוא ראה איך בונים את התפאורה, את ציוד התאורה, ציוד הצילום ועוד. בערב הלכנו למסעדה ישראלית בשכונה, זה בעקבות געגועינו לאוכל הישראלי. אחר כך ישבנו לשמוע סיפורים על תעשיית הסרטים, כולל מפגש של סאלי עם אחד הבמאים הנערצים על אפי. הרגשנו קצת "אבק כוכבים" עלינו, היה מעניין וכיף לשמוע.
למחרת נסענו ליוניברסל סטודיוס (Universal Studios), פארק השעשועים העוסק בקולנוע. מכיוון שעונת השיא כבר מאחורינו והילדים כבר חזרו לבית הספר לא היו תורים במתקנים ובכניסה. החנייה הייתה קרובה יחסית. מזג האוויר האיר לנו פנים והיה ממש נעים ובכלל לא חם. עם נתוני פתיחה כאלה, אי אפשר שלא ליהנות. ביוניברסל, שלא כמו בדיסני, הזכות לעקוף תורים על ידי כרטיס מיוחד עולה כסף, הרבה כסף אבל ממש לא היה צורך בזה. המקומות המוצלחים ביותר מבחינתי היו: הטרמינייטור- סרט תלת מימד שמהווה כעין המשך לסרטי הטרמינייטור (שליחות קטלנית), אבל כולל גם שואו מדהים על הבמה. כזאת השקעה עוד לא ראיתי. בסרט התלת מימד משתתפים אפילו השחקנים המקוריים: הילד שהפך לנער, לינדה המילטון ואפילו המושל שוורצנגר בכבודו ובעצמו. המופע הבא שנהניתי ממנו היה "עולם המים". גם מי שלא מכיר את הסרט שעליו מתבסס המופע (סרט של קווין קוסטנר שדי נכשל בקופות וכנראה שרוב האנשים לא מכירים אותו) נהנה מהמופע מאד. יש כמובן סיפור עלילה, יש רעים וטובים וכמובן הבחורה. הכל כדי להראות לנו פעלולי אש ומים משובחים ביותר וגם קצת להשפריץ על הקהל. הם קופצים למים, נשרפים באש, נופלים מגובה רב ועוד פעלולים מדהימים. סיירנו באולפני יוניברסל. הסיור מתחיל באופן תמים לכאורה, יושבים באוטובוס והמדריך מסביר מה רואים, אחר כך הופך למתקן משעשע שנתקע בתחנת מטרו ממש כשהרכבת עומדת להתנגש בנו ושעובר על יד מלתעות בדיוק כשהוא חושף את שיניו.
נכנסנו למערה חשוכה והרגשנו שאנחנו מתהפכים ולקינוח ראינו שיטפון שכמובן איים לשטוף אותנו ואת האוטובוס. איזה יופי!! במיוחד כשבדרך מסבירים לנו איזה סרטים צולמו כאן. אפי ואני כמובן מכירים ומזהים. לפני כמה ימים הילדים ראו סרט בטלוויזיה, הסרט צולם בחלקו במקום והם מזהים את אזור השיטפון ועוד כמה מקומות. לקינוח נהניתי מאד בסרט "שרק" בארבעה מימדים (המימד הרביעי הוא המימד התחושתי: מים, תזוזת כסאות). הילדים אהבו את הסימולטור "בחזרה לעתיד" ועלינו עליו פעמיים. הם נהנו גם במופע חיות ובסירה שנופלת למים אחרי "טיול" בין הדינוזאורים. הייתה גם רכבת הרים שנקראת ה"מומיה". אם כבר הספקתם להכיר אותנו בוודאי ניחשתם שאפי ועידו עלו עלייה (פעמיים). הפארק נסגר בשש בערב. המחיר לכולנו - 176$ בהנחת קופון של טריפל A. אחרי סגירת הפארק טיילנו קצת ב- city walk - מתחם בילוי של יוניברסל שכולל חנויות, מסעדות וגם מקומות בילוי לצעירים, עד שהיה לנו קר וכולם רצו לחזור הביתה. דרך אגב, "הביתה" הכוונה לבית של סאלי ומייקל שאמרו לנו "הבית שלנו זה הבית שלכם" וככה גם הרגשנו ונשארנו. קיבלנו חדר לנו חדר לילדים והרגשנו מאד בנוח.
בשבת נשארתי לנוח בבית עם סאלי. מייקל נסע עם אפי והילדים לגריפית פארק. הם היו בפארק התחבורה (travel town), טיילו בפארק ועלו על קרוסלת סוסים עתיקה. בערב נפגשנו עם הדור הצעיר של המשפחה, האחיין של סאלי ומשפחתו. ביום ראשון עזבנו את סאלי ומייקל לכמה ימים ונסענו לכיוון סן דייגו (san-diego). חיפשנו איזה outlet בדרך אבל המתחם הראשון שהיינו בו היה יקר מאד ובמתחם השני הייתה אמנם חנות של VF שאפי מאד רצה, שם הוא מצא לעצמו בגדים וזו באמת חנות אאוטלט אמיתית עם הנחות אמיתיות. קנינו לרותם תיק בית ספר של jansport במחיר 30$. בארץ אותו תיק עולה 250 ש"ח ומעלה. שאר החנויות היו ממש בזבוז זמן לטעמי.
לקראת הערב התחלנו לחפש מוטל באזור לגולנד. מצאנו מוטל ב Oceanside צפונית ל- Carlsbad שם נמצא פארק השעשועים legoland. משפחת ארליך אותם פגשנו בברייס קניון נתנו לנו קופון (ששמרנו מאז וגם זכרנו איפה שמרנו). הקופון שאותו הם קיבלו באחת מרשתות הפאסט-פוד, נתן כניסה לשניים במחיר אחד. הילדים נכנסו חינם וזו בהחלט הנחה משמעותית. שילמנו בכניסה 114$. גם פה לא היו תורים בכלל ויכולנו ליהנות מהפארק בחופשיות. היו אמנם פחות הופעות מאשר בקיץ אבל מכיוון שלא ראינו באף מקום הופעות שישוו לדיסני, לא חשנו הפסד גדול. כאשר נכנסים ללגולנד הדבר הראשון שמתרשמים ממנו הם הצבעים. צבעי הלגו הבוהקים שולטים כאן בכל מקום. המתקנים מותאמים ברובם לילדים קטנים, מלבד מתקן אחד אבל גם בו אפשר לבחור את דרגות ה"פחד". המבנים הבנויים מלגו נמצאים במתחם אחד שבו אפשר לראות את ארה"ב בהקטנה, כל מיני מקומות בניו-יורק, וושינגטון ועוד. בהמשך רואים את שבעת פלאי תבל (או חלק מהם) כמו: מגדל אייפל והטאג` מאהל. מומלץ להביא בגדי ים כי יש מתחם שעשועי מים גם לקטנטנים וגם ליותר גדולים. לקראת סוף היום רותם ועידו לבשו בגדי ים והלכו להשתעשע במים. מלבד מתקנים (קרוסלות, רכבות הרים וכדומה) והמבנים מלגו יש גם סרטי תלת מימד נחמדים ומופע מצחיק על מכבי האש.
סן דייגו
עם סגירת הפארק שמנו פעמינו לכיוון סן דייגו. בדרך מצאנו מינימרקט "גלאט" והצטיידנו בבמבה, ביסלי, מילקי, חומוס ועוד. בסן דייגו הזמנו מראש מלון. בחרנו את מלון comfort suites בגלל שבמחיר 110$ ללילה קיבלנו חדר גדול מחולק לשניים על ידי מחיצה. יש מיטה גדולה להורים ומיטת קומתיים לילדים, שתי טלוויזיות וארוחת בוקר מצוינת. המחיר הזה הוא לאמצע השבוע, החל מיום חמישי המחיר קופץ בהרבה. המלון נמצא בסביבה טובה ומעבר לכביש הראשי יש מרכז חנויות מאד גדול ובשכנות לו נמצא מלון הילטון. ארוחת הבוקר הייתה כמובטח, בופה ובו מבחר די גדול של: בייגל`ס, מאפים, לחם, דגנים, וופל בלגי ואפילו גבינה, ביצה קשה ושוקו חם. לאחר ששבענו נסענו לגן החיות המפורסם של סן דייגו. גן החיות שמתהדר בתואר "גן החיות הגדול בעולם" נמצא בפארק בלבואה (balboa park). השתמשנו בקופונים שקיבלנו ביוניברסל ושילמנו 83$ לכולנו. הכרטיס שקנינו כולל גם סיור מודרך באוטובוס, נסיעה ברכבל ושימוש בשאטל. קודם כל עלינו על הסיור באוטובוס. לבקשת הילדים ישבנו בקומה השנייה. כדאי לעלות על הסיור כי הגן מאד גדול ואי אפשר להספיק את כולו ביום אחד, כך שלפחות ראינו כ 75% מהגן בסיור.
"נפלנו" על יום חם, מה זאת אומרת חם, לוהט!! סיוט!! וכשחם המוטיבציה יורדת ואין כוח לכלום, בטח שלא ללכת עוד ועוד בשבילי הפארק. בקשנו מהילדים להחליט על איזו חיה הם בשום אופן לא מוותרים מכיוון שאין סיכוי שנראה את כל החיות. רותם ביקשה לראות את הנחשים והזוחלים ועידו את הפילים. תכננו את המסלול כך שנספיק לראות את שניהם. שילבנו נסיעה בשאטל (השאטל לא עוצר בהרבה מקומות בגן לכן אי אפשר לנצל אותו כל כך), עלינו על הרכבל ו..כן גם הזענו והלכנו ברגל, די הרבה.. כשכבר הרגשנו רעבים, לא מצאנו שום מקום ממוזג שאפשר להיכנס ולאכול בו. בכל הקפיטריות ודוכני המזון יושבים בחוץ. החלטנו לצאת מהגן, נסענו מחוץ לפארק בלבואה, אכלנו במקדונלדס` (בחרנו באוכל מהיר כדי לא לבזבז הרבה זמן בחוץ) שהיה הרבה יותר זול והרבה, הרבה יותר קריר וחזרנו לגן החיות. יצאנו בשתיים, חזרנו בשלוש והספקנו בדיוק להופעה של אריות הים. לאחר מכן הסתובבנו בגן החיות לילדים וכשהחום היה בלתי נסבל החלטנו שזהו, מספיק לנו חיות להיום. הספקנו עוד לנסוע לקניון Westfield שנמצא בקרבת המלון ושם קנינו לילדים את נעלי הספורט עם הגלגלים שכבר מזמן הבטחנו שנקנה להם. חזרנו למלון בשעה שמונה בערב, מאוד מאוד עייפים.
למחרת נסענו לראות את נושאת המטוסים midway magic שמשמשת כמוזיאון ונמצאת בנמל north harbordr של סן דייגו. המחיר לכולנו- 42$. הספינה הענקית הזו נבנתה בשנת 1945 ושימשה את ה navy- של ארה"ב במשך 47 שנים. על הספינה יש מוזיאון מטוסים קטן: פנטום, F18 ,F14, סקייהוק, סיקורסקי ודיה (כל מיני מטוסים שהזכירו לי את השירות הצבאי שלי, וגם כמה זה היה מזמן ואיזה מטוסים חדשים יש..). בבטן האנייה יש אזור שבו נמצאים המנועים ואזור של סימולטורים (בתשלום נוסף) וסתם קוקפיטים שאפשר לטפס עליהם ולהרגיש טייסים לרגע. כשהיינו על הסיפון אפי הסביר לנו איך המטוסים ממריאים (בעזרת הקטפולטה) ואיך הם נוחתים (בעזרת כבל) במסלול הקצר הזה שעל נושאת המטוסים. כדי להגיע לקומות למעלה צריך להצטרף לסיור מודרך בן 25 דקות, שם רואים את חדרי הבקרה, חדר הקפטן, איך משיטים את הדבר הגדול הזה ואיך חיים בתוכו. היה מאד מעניין. השירות הצבאי שלי בחיל האוויר השאיר בי סנטימנטים למטוסים ולכל הקשור בהם ומכיוון שאף פעם לא הייתי על נושאת מטוסים זה מאד עניין אותי.
כמו בכל מקום גם זה הזכיר לי סרט, "אהבה בשחקים" או כמו שהוא נקרא במקור top gun. מסתבר שבית הספר הזה שבו מכשירים את הטייסים נמצא גם לא הרחק מכאן. בילינו אחר הצהריים בפארק בלבואה שכבר הזכרתי קודם. הפארק הגדול הזה שנמצא בלב סן דייגו משמש כ"ריאה ירוקה" לעיר. מלבד גן החיות מצויים בו הרבה מוזיאונים. בעצם זה מתחם המוזיאונים של העיר: מוזיאון מדע, מוזיאון חלל, אמנות, היסטוריה ועוד כמה. בפארק יש טרולי וכדאי לעלות עליו (חינם) רק כדי להתרשם מהיופי. אנחנו הלכנו בשדירת el-prado - שדירה רחבה, בקצה האחד שלה נמצא מוזיאון המדע ולאורכה יש מזרקות, מוזיאונים רבים ומבנים יפהפיים. אפשר ללכת לאורך המסדרונות בצדדים, מתחת לקשתות הבנויות או ברחבה הגדולה. בפארק יש גם ארועי תרבות, קונצרטים והצגות. לצערנו, תכננו להקדיש לסן דייגו שלושה ימים ובדיעבד הסתבר שזה מעט, יש לעיר הזו הרבה מה להציע ולא הספקנו למצות אותה, איזה למצות? נראה לי שרק טעמנו חלק מאד קטן ממנה. אז אם אתם מתכננים טיול לחוף המערבי תנו מקום של כבוד לסן דייגו.
אחד המקומות התיירותיים והמפורסמים בסן דייגו הוא עולם הים (sea world). הילדים ציפו בקוצר רוח לאטרקציה הזו. רותם בגלל בעלי החיים ועידו בגלל המתקנים שהוא שמע עליהם וכבר רצה לעלות עליהם. שילמנו 166$ לאחר הנחת טריפל A. בכניסה מקבלים את זמני ההופעות ומתאימים את המסלול שלנו לפי ההופעות. ההופעה הראשונה שראינו הייתה הופעת דולפינים נחמדה שגם שטפה אותי היטב לאחר כמה שפריצים מכוונים לקהל. אי אפשר להתלונן, הם כותבים על כל ספסל ואומרים גם בעל פה באיזה שורות נרטבים על בטוח, באיזה שורות יש סיכוי להירטב ומהיכן נשארים יבשים. מהדולפינים החמודים עברנו למתקן, לא כל כך חמוד. המתקן שנראה כמו סירות הספלאש שהפחד בהן היא הירידה המהירה למים, היה הרבה מעבר לזה. רותם ואני עלינו כי ראינו מבחוץ את הנפילה למים וכבר עשינו ירידות שכאלה בפארקים אחרים, אבל המתקן הזה היה יותר מאשר סירה שנופלת למים. הנפילה למים זאת רק ההתחלה הפחות מפחידה להמשך של נסיעה מהירה ברכבת הרים שנכנסת למבנה חשוך ובקולות מאיימים מתחילה לרעוד בחושך, להסגר בחדר ולעלות במעלית מתנדנדת כמובן בקיצור.. איזה פחד!!
לא האמנתי ששרדתי את זה ורותם בכלל הייתה בהלם, אפי ועידו... כמובן עלו על המתקן הזה עוד פעמיים, בלעדינו כמובן. גם במתקן הזה מאד נרטבנו אבל זה היה החלק הפחות חשוב. המשכנו למופע של אריות ים ועוד חיה שעד כה חשבתי אותה לאריה ים. היא נקראת walrus ולפי התרגום לעברית היא נקראת "ניבתן" בגלל הניבים הגדולים שלה. ה- מופע של עולם הים, המושקע ביותר לכל הדעות, הוא מופע של לוויתנים קטלנים "שאמו" או "אורקה". מלבד מופע יש כאן, כמו כל דבר אמריקאי, שואו ענק. מסכים גדולים שזזים, מוסיקה, הפעלת הקהל על ידי לימוד תנועות שמורות ללוויתן להשפריץ.. עלינו. הפעם נזהרנו ולא קיבלנו שפריץ. יופי של מופע. את זה רותם ואני ראינו פעמיים ובטח ברור לכולם מה עידו ואפי עשו באותו זמן. היה גם מופע של חיות מחמד. לטעמי אחד השיאים שלנו בעולם הים היה האכלת הדולפינים. אפשר היה לקנות אוכל לדולפינים ולהאכיל אותם בבריכה שבה הם שחו. במקרה הגענו לשם כשהייתה שעת האכלה והיה כל כך מדהים. הן חיות חמודות והם רצו גם אוכל וגם ליטוף ולאושר של רותם ועידו לא היה גבול. יש סימולטור שמדמה נחיתה בקוטב ולאחריו יוצאים לראות את דב הקוטב, הבלוגות וה- walrus . בסוף היום אחרי שכבר התייבשנו לגמרי חטפנו שטיפה רצינית במתקן האבובים. באמת היה כיף בעולם הים. השילוב של המופעים והמתקנים הוא שילוב מנצח לילדים. מחר, אחרי שנבלה עוד כמה שעות בסן דייגו, נמשיך צפונה בחזרה ללוס אנג`לס.
היום מתקיים בסן דייגו מרוץ סירות שאותו אפי רוצה לראות, אבל, לפי דרישת הילדים הלכנו קודם למוזיאון המדע (באמת שזו הייתה דרישה שלהם, עדיין לא נמאס להם ממוזיאוני המדע). המוזיאון נמצא גם הוא בפארק בלבואה. בילינו שם קצת יותר משעה ונסענו לראות את מרוץ הסירות. לא ממש הבנו מה אנחנו רואים ומי מתחרה במי ואחרי שאפי סיים לצלם את הסירות המהירות, והן בהחלט מאד מהירות, התחלנו לנסוע בחזרה לכיוון לוס אנג`לס לפגוש שוב את מייקל וסאלי. יצאנו מסן דייגו בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים לנסיעה של כשעתיים, אבל היו כאלה פקקים וכל כך הרבה תנועה שממש לא נסענו. הגענו לבית של מייקל וסאלי בשעה שמונה וחצי בערב. על מה ולמה היו הפקקים אנחנו לא יודעים, אולי זה תמיד ככה ואולי בגלל שיום שישי וכולם יוצאים לסוף שבוע? היינו מותשים אחרי כמה ימי פעילות מאד אינטנסיבים ונסיעה כל כך ארוכה. נשאיר אתכם ב"מתח" לכתבה הבאה, עדיין לא סיפרתי מה עשה ג`יי לנו, מה ראינו במייסיס` ועל מיני ישראל שמצאנו בלוס אנג`לס.
הפינה של אפי - אופי אמריקאי
קליפורניה - הים התיכון של ארה"ב. לישראלים יש אופי, קוראים לו אופי ים תיכוני. ממספר ביקורים קצר באירופה אני בהחלט יכול להגיד שיש משהו משותף באווירה ובהתנהגות שלנו, של האיטלקים ושל הספרדים. אני מאמין שהוא משותף גם ליוונים ולתורכים. מדובר באופי חם, אוהב שיודע ליהנות מהחיים אך לעיתים גם נמהר ורותח. כשמטיילים בארה"ב, בייחוד במדינות הצפוניות יותר, אתה נתקל באופי האמריקאי כמו שאנחנו "מכירים" אותו, נחמד אך מעושה (למרות שאני יכול להעיד שהנחמדות שלהם היא אמיתית ולא נתפשת אצלם כמלאכותית). קליפורניה היא שונה, בייחוד בלוס אנג`לס. אני לא יודע אם זה נובע ממזג האוויר החם, מזיהום האוויר האינסופי בלוס אנג`לס (שהוא ממש חריג לעומת כל השאר), מהפקקים האינסופיים (אמרו לנו שכביש 405 הוא מגרש החניה גדול בעולם), מהנגיעה בזוהר של הכוכבים וה-Show Biz, מהרבגוניות של האוכלוסייה ועוד...
בכל מדריכי התיירים מזהירים אותך לא להיכנס לאזורים מסוימים בלוס אנג`לס. קרובי המשפחה אמרו לנו שאנחנו לא רוצים להיפגש עם שוטר, בייחוד לא שוטר תנועה ובכלל כדאי שלא להישיר מבט לכל אותם אנשים מוזרים שמסתובבים בעיר. שם יכול מישהו שחתכת בטעות בכביש לצאת אליך עם אקדח ולרוקן עליך מחסנית. זאת המציאות שם והיא שונה לחלוטין משאר ארה"ב. אני הרגשתי את זה בדרכים מוזרות. פתאום צופרים לך בצמתים וברמזורים, היה מאוד קשה להשתלב בתנועה, אף אחד לא סובלני וזאת בעייה שלך בלבד. היו תורים בהם אנשים היו עוקפים אותי מבלי להתבייש ולבקש סליחה (בפארקי השעשועים) והיו שם גם אנשים שלא התביישו לזרוק לכלוך לרצפה (שוב, בתוך הפארקים). אני מוכרח לציין שאחרי שהתרגלתי למשהו אחר, התחושה הייתה לא נעימה. כאילו יש כאן את כל הצדדים השליליים של האופי הים תיכוני מבלי הצד החיובי והטוב של זה. כאן זה לא מקום שארצה להיות בו לאורך זמן.
