מגיעים לאושוויץ

19.5.05. יום חמישי. קראקוב, לילה 2. ראשון במלון נובטל ברונוביצ`ה.

 ארוחת-בוקר נעימה בריהוט המבורזל או המפורזל של המלון, שכולו באותו סגנון, גם בלובי הקטן, כולו מעשה-אמנות של ברזל מפותל וכבד. אין בייקון מטוגן, שאליו כבר התרגלנו בכל הבקרים הקודמים, וגם אין דגים מלוחים ומעושנים, אבל כל השאר בשפע יחסי. מכונת-קפה שטוחנת גרגרים קלויים בו-במקום (בדרך כלל הקפה בבתי-המלון בינוני), גבינות טובות, פירות, קומפוט אננס, והארוחה ממילא כלולה במחיר המלון, כמאה ומשהו דולר. אחד המלונות היקרים ביותר בטיול, והחדר הצר והגרוע ביותר. אורזים ומשאירים את המזוודות הכבדות כשהן סגורות במלון, ויוצאים במכונית לאושוויץ. קל יותר למצוא את המקום מאשר את טרבלינקה. אני קצת ישן בדרך, אחרי ארוחת-הבוקר הגדולה ואחרי הלילה הלא-נוח בחדר הצר

 מגיעים לאושווייץ דרך העיירה אושווינצ`ים, שבתחנת הרכבת הגדולה שלה, לא ייאמן -; עדיין עומדים במסילה צדדית רכבות של קרונות משא סגורים ישנים ולא גדולים הדומים להפליא לאלה שבהם הובאו הנידונים להשמדה, ולאלה שראינו במונומנט תחנת-הרכבת המשוחזרת בלודז`. באושוויץ עצמה, במגרש החנייה הגדול, עשרות אוטובוסים. מאות אם לא אלפי בני-נוער, רובם כנראה פולנים, ילדים מכוערים וגלוחי-ראש או מסופרים קצר מאוד, זו האופנה עכשיו, וילדות ונערות קצת יותר יפות לעיתים, ופה ושם אפילו מישהי מהממת, כמו מהאגדות. קצת יפנים. ספרדים. לא שומעים גרמנים או אוסטרים.

מתברר לי שהכתובת "ארבייט מאכט פריי" מתנוססת אמנם על הכניסה למחנה אושוויץ אבל זו אינה הכניסה המפורסמת עם פסי-הרכבת שבתמונות, אלא הההיא שייכת למחנה בירקנאו, ואני חשבתי עד כה ששתי הכניסות האלה הן אחת, הכתובת, ופסי הברזל ובניין השער. מחנה אושוויץ בנוי כולו שתי שורות מקבילות של בתי-קומות מלב�ים אדומות, ומתברר, זאת לא ידעתי, ששימש לפני המלחמה מחנה של הצבא הפולני, ורק בהדרגה, לאחר הכיבוש הגרמני, הפך לבית-כלא לפולנים ואחר-כך למחנה השמדה, שבקצהו למטה ניבנו המשרפות, ובעבודת העבדים של האסירים הכלואים בו -; הורחב שטחו הבנוי באותו סגנון הנדסי שאיפיין את מחנה הצבא הפולני, אותם בניינים ובאותו גובה.

 הבניין הקיצוני מצד ימין הוא "הביתן היהודי". מסתבר שאנחנו שוב בעקבות ביקור צה"ל ומשטרת ישראל. חבורה של קצינים צעירים נכנסת לחדר "יזכור" החשוך של הביתן היהודי, וכל אחד מדליק נר זיכרון צה"לי למרות שבכניסה מצד שמאל כתוב בפירוש שאסור להדליק כאן נרות מחמת הסכנה לבניין. תמוה. ואולם מאוחר יותר מתברר לנו שנר הנשמה הצה"לי עשוי מחומר מיוחד, לא שעווה רגילה אלא מעין ג�`ל כחלחל שקוף, ואולי הוא יותר בטיחותי. יהודית לוקחת אחד למזכרת. הוא עשוי כוסית זכוכית קטנה ושקופה, שעליה מודפס סמל צה"ל ובו משולבת הכיתוב: "משלחת קציני צה"ל בפולין" ולמטה: "עדים במדים / 2005".

דחוס מאוד בחדר ה"יזכור", במרכזו ערימה קטנה מכוסה פרחים אחדים וסביבה הרבה נרות-נשמה ישראליים דולקים; מושמעת שוב ושוב תפילת "אל מלא רחמים" כשהיא מוקלטת מפי חזן. ומסביב החיילים, וכמעט כל אחד מחזיק בידו נר-נשמה בוער. אני לא מוצא עניין ויוצא. משום-מה נראה לי המעמד מלאכותי. איזו אינטימיות מאורגנת עם המוות, בפקודה, כאילו מדובר בערב אזכרה לחבר או בן-משפחה קרוב, וכאילו אין פער דורות כה גדול בין החיילים הצעירים לבין אבות-אבותיהם וקרובי-משפחתם שאותם לא הכירו כלל.

אני יודע שמה שמתרחש כאן הוא "בסדר", אבל משהו מפריע לי מאוד בטקס הזה. יהודית והדסה נשארות בפנים, ויהודית אומרת בצאתה שמאוד התרגשה, ושתיהן בכו. אחדים מהחיילים קמו ואמרו קדיש לזכר משפחותיהם, אחד גם פרש דגל ואמר שלמדנו כי לעולם לא ניתן עוד לדבר כזה לקרות לבני-עמנו, ובציטוט מדוייק -; פרש החייל הצעיר את הדגל ואמר: "תראי סבתא, יש לנו כבר מדינה ודגל! וכל זמן שאנחנו לובשים מדים זה לא יקרה לנו שוב!"

הסיור בשאר חדרי "הביתן היהודי" מאכזב. בעיקר הגדלות של צילומי שואה על הקירות. משהו ערום וריק. כאילו אינו מתמודד עם עוצמת הזוועה לעומת מה שראינו עד כה בפולניה ובמוזיאונים אחרים. בחוץ יגאל מדבר עם הרס"ר, איש-צבא ישראלי מעדות-המזרח, שמספר כי גם הרמטכ"ל נמצא כאן עכשיו בביקור עם פמלייתו. מדברים על חלקות הקברים שקורס המג"דים שיפץ בבית-הקברות היהודי בלודז`, ואשר יגאל ראה וצילם אותן. הרס"ר מספר על עבודת ההכנה הרבה שנעשתה לקראת הסיור, וגם לקראת מבצע איתור הקברים בלודז`. לדבריו סדר היום של אנשי-הצבא בסיור דחוס מאוד. קמים מוקדם מאוד בבוקר וצריכים להספיק כל כך הרבה ולנסוע ממקום למקום. לכולם יש תג של "ישראל" על כתפיהם. הערב הם כבר חוזרים בטיסה לישראל.

 הביתנים באושוויץ, ששימשו למשרדים, לחדרי עינויים ולמגורי האסירים -; מחולקים לפי מדינות ועמים. מנהל הביתן היהודי אמר ליגאל לפני שלוש שנים, בביקורם הקודם של יגאל והדסה באושוויץ, שרק יהודים וישראלים פוקדים את הביתן, ואילו שאר הקבוצות פוסחות עליו. ובאמת, אין בו שום תצוגה מעניינת במיוחד, חוץ מתמונות מוגדלות על הקירות, בהמשך לחדר ה"יזכור" החשוך. הצפיפות בבניינים האחרים גדולה הרבה יותר, אם כי הקהל, הצעיר ברובו, מתנהג בנימוס רב, אולי כתוצאה מן הפחד.

לתחילת הכתבה

סיור בביתנים

אני מנסה להיכנס לעוד ביתן, יווני דומני, אין מה לראות. לעומת זאת מרשימים כמה מן הביתנים הכלליים, כמו הבניין שלידו היו ההוצאות להורג ובחדריו פנימה משוחזר "בית המשפט" המפוקפק של הנאצים, ששם נגזרו ההוצאות להורג; וכן הבניין שבו מוצגות ערמות המשקפיים, כלי הבישול והאכילה, ותותבות האברים העשויות עץ אשר שרדו עשרות שנים לאחר שבעליהן נשרפו. וכן מרתפי העינויים והצינוקים.

ההסברים על השלטים בחוץ הם גם בעברית, אך דומני שלא כך בתוך הבניינים עצמם. חייב הייתי לומר שזה מזעזע. אבל לא. המחנה כולו נראה יותר כבית-סוהר או כמחנה-ריכוז, אולי משום שנבנה כולו בתבנית של מחנה צבאי מסודר -; ולא כמחנה השמדה. הסימטריות של סדר הבניינים מטעה לחשוב שזה מקום רציונאלי. אבל הדבר המוזר ביותר, ואולי גם התורם ביותר לתחושת הניכור הזו -; הוא הפקעת השואה מידי העם היהודי וחלוקתה המלאכותית בין עמים וארצות של אחרים, והלא היהודים שגרו בקרב אותם עמים ובאותן ארצות -; הם כמעט היחידים שהושמדו כאן, ולא פעם ולא פעמיים בעזרת אזרחי ושוטרי הארצות הללו, כולל פולניה עצמה.

 מיהם "אזרחי יוון" אם לא שמונים ושישה אלף היהודים של קהילת סלוניקי, שמהם נותרו בחיים רק מאות בודדות? וממתי הבלגים, הצרפתים ההולנדים, וארצות אירופה האחרות -; הם קורבנות השואה רק לפי האזרחות ולא לפי הדת והעם? והלא מרבית אזרחיהן שהושמדו היו יהודים! שוטרי פריס הסגירו את אזרחיה היהודים למשלוח למחנות-ההשמדה הנאציים! -; ועכשיו הצרפתים גם כן עם של קורבנות!

מחרף הכתובות הרבות, חלקן גם בעברית, ורובן ככולן גם באנגלית -; קשה להתרשם מן המחנה עצמו. הוא נראה יותר כבית-כלא אכזרי. גם כאשר יורדים למטה, לביתן של המשרפות, ישנה איזו הרגשה של חוסר ריאליות. של -; לא ייתכן. התנורים, המשרפות -; קטנות כל כך. כמו איזו מאפייה. שורפים גופה אחר גופה. צריכות היו לעבוד שנים ללא הפסקה. קשה להאמין שבעזרת שלושה תנורים פשוטים כאלה הצליחו להשמיד מיליוני יהודים. אולי הם שוחזרו בחלקם. הם פחות נוראים, פחות אימתניים מכפי מה שהצטיירו לי בדימיון. איכשהו העניין של המשרפות נראה לי כל השנים הרבה יותר גדול ותעשייתי. כאילו היו איזה שניים-שלושה קטרים ענקיים פעורים שאליהם נשפכו ללא הרף עשרות גופות של יהודים.

 במורד הרחוב המרכזי של אושוויץ, בפנייה שמאלה למשרפות, ניצב מולך על במת-עץ עמוד תלייה ארוך, קבוצתי, וכתובת האומרת: "כאן היה צריף הגסטאפו של המחנה. בצריף זה נחקרו, בין השאר, האסירים החשודים בהשתייכות למחתרת או בארגון בריחות. במהלך החקירות, שנמשכו שעות רבות, הוכו האסירים ועונו. רבים מהם מתו. ב-16 באפריל 1947, על פי פסק דין של בית הדין הלאומי העליון בפולין, נתלה כאן המייסד והמפקד הראשון של המחנה אוברשטורבנפירר רודולף הס."

כאשר אני מגיע למשרפות עומדת בחוץ השיירה ובה מכונית הרמטכ"ל אטומת החלונות, ואילו הוא כנראה כבר בסיור בתוך בניין המשרפות. יגאל נשאר בחוץ, הוא כבר ביקר כאן בפעם הקודמת. אנחנו נכנסים. וכאשר אנחנו יוצאים -; השיירה כבר עזבה, ויגאל מספר שראה את הרמטכ"ל יעלון יוצא מהמשרפות ונכנס למכונית השרד. אכן מזל סוריאליסטי היה לי -; כאשר ביקרתי לראשונה בחיי במשרפות כבר היה שם בפנים, ליתר ביטחון -; גם הרמטכ"ל שלי במדיו ובדרגותיו! לפני המשרפות עוברים בחדר, יותר נכון באולם, שבו הומתו היהודים בגאז, לפני שריפתם. שוב ישנה איזו הרגשה לא ריאלית. אלה אינם תאי הגז שראית כל השנים, בילדותך, בדמיונך מגיל שבע לערך. תאי הגז ההזויים היו יותר ריאליים. כאן אתה מתקשה להשלים עם הפשטות, עם הפרימיטיביות הערמומית של המוות, וכמעט מתפתה לבדוק אם החדר עדיין אטום כהלכה.

אגב, זו תחושה שמלווה אותך כמבקר במחנות המוות וגם בתצוגות במוזיאונים. מה אמיתי ומה רק משוחזר? ה"אמיתי" פועל עליך אחרת. ואתה מתפתה לכעוס על הגרמנים גם על כך שהשתדלו להשמיד את ההוכחות לפשעיהם ולא הותירו אותן בתור מוצגים אותנטיים לדורות הבאים. ואני חש רגש אשמה על כך שכל מה שדימיינתי על מה שקרה כאן היה חי וחזק יותר ממה שעיניי רואות בחפצי ובבנייני העדות המתים -; מה עוד שקרבתה המדהימה של אושווינצ`ים לאושוויץ, ללא חציצה, יישות אחת, כאילו מחנה ההשמדה הוא מעין פארק עירוני של העיירה, ובמרכזו -; מוסד עתיק עשוי שתי שורות של בנייני לבנים אדמדמים-חומים, הניצבים בסדר צבאי חרושתי. הסימטריות הזו משרה אווירה מטעה של סדר ושלווה, שאינה קיימת בחלומות הזוועה.

 הביקור באושוויץ תם לאחר כשעה. מה שמזדקר ביותר מכל מקום כמעט הוא -; שהפקיעו את השואה מהיהודים, ולא פלא שיוחנן פאולוס השני, כומר קתולי פולני בקראקוב הסמוכה בתקופת השואה -; דיבר על שלושה מיליון פולנים שנרצחו באושוויץ כאשר הואיל לבקר כאפיפיור במחנה ההשמדה, ולא הזכיר בדבריו את המילה יהודים. נוצרה כאן איזו משוואה מוזרה -; מרבית המבקרים, כאמור, תלמידים פולניים -; יודעים שיהודים הושמדו כאן, אבל מופצצים במידע על בני עמים אחרים, על כך שהמחנה החל כבית-סוהר גרמני לפולנים ולכמרים פולניים, והסתיים בהבאתם אליו של אסירי המרד הפולני בשלהי 1944 בווארשה, והאבסורד הגדול ביותר -; מי הם אלה, ביתני מדינות? -; אלה שביניהן חילקו את הבניינים כאילו מדובר באיזו תערוכה בינלאומית על דוכניה -; האם הביאו לכאן בלגים שהסגירו יהודים? צרפתים שהסגירו יהודים? יוונים שאינם מיהודי סלוניקי? אולי בבודדים או בעשרות, אבל מכל אחת ממדינות אלה הושמדו בראש ובראשונה היהודים במאות אלפיהם!

לתחילת הכתבה

בית הקברות בווארשה

ממש כשם שדגל ישראל אינו מופיע כאן בין שאר דגלי האומות, על חוברת צילומים רשמית שמוכר המרכז לזיכרון הפולני, מרכז שגם מעצב, מחזיק ומפעיל את אתר אושוויץ. בקיצור -; יש הרגשה שאנחנו היהודים נוכחים באושוויץ בעיקר כאשר אנחנו מבקרים באושוויץ, ורק פה ושם יש מפה שמתארת את עשרות הערים והעיירות מצפון רוסיה עד סלוניקי ולוב, שמהן הובאו יהודים להשמדה. וכן בשלט הכניסה ששם בכל זאת מודגש חלקם המכריע של היהודים בין הקורבנות.

 ואתה גם חש שכל הסבל והשואה הללו לא מוסיפים אפילו נקודה אחת לזכותה של ישראל. לא מורידים כהוא זה מהאנטישמיות שקיימת גם בפולניה, אולי פחות בולטת על הקירות בקראקוב, אבל אפשר לראות את אותותיה בציורי קיר של מגיני דוד ועמודי תלייה וצלבי קרס על קירות הבתים בערים האחרות, וגם מהעובדה שאינם נמחקים. וגם לגבי הישראלים, בייחוד הצעירים שמבקרים ונשבעים, כמו החיילים שאמרו "קדיש" בביתן היהודי, ואשר בדבריהם חוזרת שוב ושוב האמירה "לא עוד," אלה שנשבעים שזה לא יקרה בשנית, שעכשיו יש לנו מדינה -; אבל מדינת ישראל כיום לא מאויימת מצד גרמניה, אפילו לא מצד זרמים ניאו-נאציים או אנטישמיים באירופה, מדינת ישראל כיום היא בסכנת השמדה חד-פעמית מנשק גרעיני איראני, והיא במלחמה יומיומית נגד טרור פלשתינאי שטרם הכיר ולעולם לא יכיר בזכותה להתקיים -; ואז מה המסקנה -; שהאיראנים הם הנאצים של ימינו? שהרי לא האנטישמיות האירופית היא הסכנה לקיומו של מרבית העם היהודי כיום אלא איומי הטרור הערבי והאיראני. ואי השלמתם של הערבים עם כך שיהודי אירופה מצאו מקלט "על חשבונם ועל אדמתם" בישראל.

בבית-הקברות היהודי בווארשה פגשנו קבוצה יהודית-ערבית נושאים תרמילי-גב כחולים מישראל, שעליהם מודפס באותיות עבריות וערביות שם המפגש המשותף או הארגון המממן את המשלחת. שבנו ופגשנו בהם באושוויץ, כשהם נמצאים ברחובו הראשי של מחנה ההשמדה, לצד קבוצה של צעירים וצעירות מהמתנחלים ביהודה ובשומרון הנושאים את דגל ההתנחלויות או יו"ש יחד עם דגל ישראל; וראינו בחור מנוער המתנחלים שהולך קצת בטירוף או בהתלהבות נעורים יתירה, עטוף בדגל ישראל כמו בטלית, ברחובו הראשי של מחנה אושוויץ. יש לנו בארץ חברים נאורים שמאמינים כי בגלל יהודים קיצוניים כאלה אין לנו שלום עם הערבים; וכי הקיצוניים שלנו מקבילים בדיוק לפושעי הטרור המוסלמי הקיצוני, שלא להזכיר מקבילות היסטוריות נוראות יותר, הקשורות למקום שבו אנחנו נמצאים.

לא דיברתי עם מישהו מהמבקרים הערבים אבל הסתכלתי עליהם, יושבים ומעשנים בקדמת בית-הקברות בווארשה, או מסתובבים כלא-שייכים בין הביתנים-הבניינים העשויים לבנים אדומות-בריק באושוויץ, ואמרתי לעצמי שגם מבלי לדבר איתם אני יכול לדעת מה הם חושבים. מצד אחד -; אמנם אי אפשר לכפור בשואה, אבל אם האירופאים ובראשם הגרמנים, שהם עם כל כך תרבותי, לא רצו את היהודים וגירשו אותם ורצחו אותם והשמידו מהם -; מה אנחנו אשמים שבאו לפלסטין על חשבוננו?

ומצד שני יכולים הפלסטינים לומר שמאז ה"נכבה" הם הקורבנות, הם ולא היהודים, לא הישראלים. שהרי אנחנו הם אלה הדומים לנאצים, ואילו הפלסטינים הם הכבושים, המעונים, המקופחים והנהרגים! -; והשוואות כאלה נשמעות בתעמולה הפלסטינית. אלה מכאן, ודגל המתנחלים מכאן, כאילו באו כולם להתדיין בפני הנשמות השרופות של אושוויץ יחד עם קורס המג"דים ורמטכ"ל האינתיפאדה -; דווקא ביום שאני הגעתי כדי לכתוב על כך ביומני! -; האם כל יום זה קורה כך? לא. לפחות לא מבחינת ביקור הרמטכ"ל.

מסיימים במשרפות וחוזרים למכונית, ובדרך בודקים בשבע עיניים את הכתובות בשלטים, למצוא כל מקום וכל ניסוח שמקפח את היהודים, וכמובן שישראל אינה נזכרת כי טרם היתה קיימת בתקופת השואה. השלטים בעברית נמצאים רק ברחובות המחנה ובמקומות הגלויים, ואילו בתוך הביתנים אין כיתובים בעברית.
 המוני ילדים ובני-נוער, מיטב היפהפיות הפולניות הצעירות. מוזר למצוא דווקא כאן פריחה מדהימה כזו של יופי ונעורים, ומרץ של חיים חדשים. הנערים כמעט כולם גלוחי ראש או מסופרים קצר. אני קונה בחנות המזכרות ביציאה גלויות אחדות וחוברת, משתדל שיהיו צילומים בשחור-לבן ולא צבעוניים. יגאל העדיף שנבוא לכאן מקראקוב ולא בדרך מלודז` יחד עם המזוודות, כי בפעם הקודמת שהיו באושוויץ היה מגרש החנייה כמעט ריק, ומסוכן היה להשאיר את כל המזוודות במכונית מחשש לגניבה. ואולם הפעם היתה ממש אווירה של קרנבל המוני, אם כי מאופק.

לתחילת הכתבה

בירקנאו

נוסעים לבירקנאו, שאי-אפשר לטעות בה, כי כבר מרחוק רואים את הבניין הסימטרי עם השער באמצעו ואת פסי-הרכבת הנטושים המובילים לשם, ומהצד השני, באמצע המחנה הענקי, הסתעפות מסילות שנועדה כנראה לאפשר לקטר שהביא את הקרונות -; לחזור במסילה מקבילה, במנותק מהקרונות, ולקחת את הרכבת הריקה מזנבה החוצה כשהוא נוסע לאחור כאילו, קדימה. זה מה שמעסיק אותי בביקור במחנה השמדה. להיווכח שאני מבין את הפרטים הטכניים ואיך זה בדיוק התרחש. כאילו אחרת לא אהיה משוכנע שמה שאני רואה הוא אמיתי. מצד שמאל, שטח ענק של צריפי-עץ גדולים וארוכים, שחלקם התחתון עשוי לבנים אדומות. מצד ימין צריפים אחדים משוחזרים, ואחריהם עשרות ארובות לבנים אדומות-חיוורות שהן שרידי התנורים לחימום של צריפי העץ, של ה"בלוקים", שנשרפו בידי הנאצים.

בסוף הדרך האמצעית, בין שני חלקי המחנה הענקי, במקביל למסילת הברזל ולחלקת הקרקע שעליה נעשתה כנראה הסלקציה -; ישנה אנדרטה, ואחריה אגם מים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות, כי שם היו גם כן משרפות, שאותן הגרמנים השמידו. על פשע שריפת היהודים במשרפות הוסיפו את השמדת המשרפות עצמן כדי שלא להותיר עדות לפשעיהם הנוראים. אך מתברר שאת העבודה השחורה לא עשו הגרמנים עצמם אלא ספק שבויי-מלחמה ספק משתפי-פעולה מארצות מזרח-אירופאיות כבושות, בייחוד אוקראינים, שהובאו לבצע את העבודות הללו, שלא לדבר על יהודים שהוכרחו לעבוד ליד התנורים. האנדרטה רחוקה מדי, אפילו יגאל אינו יכול להיכנס לשטח המחנה הענק הזה במכונית, ולהדסה קשה ללכת, ואנחנו מוותרים על האנדרטה הרחוקה. וכמובן כל המחנה, כמו גם אושוויץ, מוקף גדר תיל כפולה עם עמודי בטון שבשעתו היתה גדר חשמלית.

 מרחוק רואים דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים בחולצות תכלת ובמכנסיים כהים. מתברר שהם מתארגנים, וצועדים בסך לקראתנו בדרך הפנימית הראשית, עם ובמקביל למסילות-הברזל הפנימיות ולאזור הסלקציה (שהוא מושג בלבד, כי האדמה שעליה בוצעה הזוועה קורעת-הלב מדשיאה מרבד ירוק ופרחים). הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, ונותן-הקצב, עם רמקול לכתפו ומיקרופון תלוי לפיו, צועד בסך בתוכם ופוקד עליהם כמו מבפנים, ביניהם גם קצינות מבוגרות ולא-רזות הצועדות בגאווה ובראש זקוף וחזה מורם, והם שרים: "עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל עם ישראל עם ישראל חי..." ואני מוכרח לומר כי מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה -; הרגעים שבהם עברו על פניי בסך צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, המתנוסס בכל הצילומים מעל פסי הרכבת -; היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין, עד שבקושי יכולתי לומר להם: "כל הכבוד!" -; כי הגרון היה חנוק.

אמנם, אני בדרך כלל מתרגש וכמעט בוכה רק בסרטים ובטלנובלות או כשאני רואה מצעד, כל מצעד, גם של אחד במאי או של פורים, ולא רק צבאי, אם הוא עובר על פניי ברחוב בצעד אחד, עם תזמורת צועדת, שהיא השיא. מה לעשות, זה מין חוש עדרי כזה, בייחוד כשהצועדים הם ישראלים. ולא רק בהתרחשות עצמה אלא בכל פעם שסיפרתי עליה בעל-פה, וגם כעת כשאני קורא את הדברים לפני פרסום -; אני חש שוב מחנק בגרון, כאילו אני עומד לפרוץ בדמעות, ומיד מקצר בדבריי כדי שלא איראה מגוחך.

בקרב קציני המשטרה היו גם קצינות. עדיין היה קר וכולם בחולצות בלבד, ואחריהם נסעה מכונית קטנה אחת ובה מאחור כל המעילים שלהם. שאלתי את עצמי -; למי הם שרים? הלא לעצמם בלבד. כי זה לא היה יום זיכרון ולא היה קהל ישראלי אחר והמבקרים הלא-רבים היו פזורים על פני השטח העצום של המחנה ורק מעטים אמוד, כמונו, נקהלו במקרה לראות את הצועדים. מאוחר יותר הבנתי כי מאחר שהצעדה צולמה כולה בווידאו, ערכה הגדול הוא אולי כאשר ישדרו אותה בהזדמנויות חגיגיות או בטלוויזיה.

כאשר מגיעים הצועדים לשער הרחב במגדל הגבוה שבמרכז בניין הכניסה למחנה בירקנאו, שכל גגותיו מכוסים רעפים בגון לבני הבריק האדמדמות -; הם יוצאים מתוך המחנה החוצה, ומתפזרים, אך לפני שעולים לאוטובוס שהחזירם, מצטלמים בתמונה קבוצתית למזכרת מחוץ לשער הנורא של המחנה, ועל רקעו. גם אנחנו צילמנו אותם. וכאשר כבר יצאנו במכונית ובירקנאו בגבנו, באה מולנו בעיקול הדרך שיירת הרמטכ"ל לכיוון בירקנאו, אלא שלא ראינו אותו כי ישב במכונית שחלונותיה שחורים.

 נוהגים להאשים אותנו, אנשי היישוב העברי, שלא ידענו על השואה, שלא עשינו די למנוע אותה, שאנחנו אשמים בה, ועוד דברי ביקורת של שטות והבל מבית-מדרשם של שונאי ישראל בקירבנו -; למן החרדים הקיצוניים ועד לשמאל הסהרורי, ואילו אני, שהייתי ילד באותן שנים, כל זמן הביקור באושוויץ הידהד במחשבותיי רק שירו של אלתרמן מ"הטור השביעי": "מכל העמים" שפורסם בשנת 1942 [!], השנה שבה קרוב מאוד היה גורלו של היישוב העברי להיות מושמד כפי שנשמדה מרבית יהדות אירופה:

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ`כים, מבריטים.
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים -;
הם קוראים רק לאם: אל תביטי!
-; -; -;
עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלוהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים
ליהרג מול כיסא כבודך,
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

בזה תם ביקורנו באושוויץ-בירקנאו, ואנחנו שמים פעמינו חזרה לקראקוב. ממש מדהים עד כמה קרובים היו מחנות ההשמדה לערים הגדולות, לודז`, קראקוב ואחרות. ולנו הם נראו, בייחוד במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו להגיע הסיפורים על ההשמדה, ולאחריה, כאשר נחשפו גם צילומי האוויר -; כאילו המחנות נמצאו מעבר להררי חושך, ולכל היותר כפר פולני אחד עלוב בקרבתם. אני גם משוכנע שבסופו של דבר יבנו הפולנים כנסיה או מנזר באושוויץ. הם לא צריכים להתווכח הרבה על כך, יכולים לבנותה בעיירה אושווינצ`ים, עשרה מטר מגדר המחנה. וכמעט בטוח שהיא תיקרא על שם הפופ הנצחי הפולני האחד והיחיד שהיה ויהיה להם מעודם -; יוחנן פאולוס השני.

 אמנם, אחד מקציני המשטרה הזמין אותנו, באמצעות יגאל, להישאר לטקס, שהיה אמור להתקיים בבירקנאו בשש וחצי בערב. ואולם אז היה עלינו לחזור לקראקוב מאוחר בלילה, ועוד לעבור ממלון למלון.

לתחילת הכתבה

חזרה לקראקוב

בדרך חזרה לקראקוב אני ישן. אפשר לומר שמצאתי צידוק לתכונת השינה שלי בנסיעות זו כאשר כתבתי את "אומץ", סיפורו של משה דיין. בתקופות של מלחמה הוא היה נוכח בכל מקום כמעט סביב השעון, לא יום ולא לילה, ומשום שטרם היה אז טלפון נייד, הוא ניצל את זמני הנסיעות שלו ברכב ובטיסות -; לצבירת שעות שינה, מבלי שהטרידו אותו. אותי כן הטרידו, ולא יגאל והדסה, כל אימת שהתחלתי לנחור בנסיעה.

עוצרים באיזו עיירה נידחת, בפונדק. הגברת אומרת שנשאר לה רק מרק ועוד משהו. והנה מגיעות ארבע צלחות מרק תפוחי-אדמה ובורשט, ואחר-כך צלעות עגל לא-טעימות ושני סלטי כרוב -; אדום טרי וצהוב כבוש, ובירה, וקולה. וכרגיל, ארוחה זולה מאוד. וכדאי לרשום את המתכון, סלט הכרוב הירוק הוא ברוטב חזרת לבנה.

מגיעים למלון הקטן שעל גדת הוויסלה, לוקחים את המזוודות ונוסעים לנובוטל ברונוביצ`ה, הנמצא קצת מחוץ למרכז העיר, באזור מוקף דשאים ובניינים גבוהים המרוחקים זה מזה. מתברר שקציני צה"ל והמשטרה גרו במלון ולכן היה מלא כל כך אתמול, ואילו הערב חוזרים כולם בטיסה לישראל. אנחנו מקבלים חדר 206 בקומה השנייה שפונה מזרחה. חדר גדול מאוד ונוח. עם אמבטיה. שתי מיטות ענק נפרדות, וכל הנוחיות חוץ מכספת בחדר. אני יורד מיד לבריכה של המלון. קטנה מאוד וסגורה מכל צד והמים כעשרים מעלות לערך אך אפשר לשחות. חלקה מוקצה לילדים והוא מופרד מהשאר אך אין סולם למים הרדודים רק לעמוקים. אני שוחה לבד כחצי שעה אך הזמן דוחק ואני עולה למעלה.

לשני דברים במהלך המסע אני כמעט שלא מצליח להקצות את מלוא הזמן הדרוש -; לכתיבת היומן, כי אני נרדם בלילה על דפי המחברת ומוצא עצמי כותב שורה אחרונה בלתי ברורה, ולשחייה -; כי תמיד כבר צריך לצאת לארוחת-ערב או למשהו אחר, ורק הרבע שעה האחרון שלי מפריע! יהודית, הקוראת בארץ את היומן כדי לתקן את שגיאותיי, מעירה כאן: "מסכן!"

 כיוצאים עם יגאל והדסה, הכול כמובן במכונית ה"ואן", לאזור קאז`ימייז`, שאותו חיפשנו לשווא אתמול בלילה. הפעם מוצאים אותו די מהר. מסתובבים קצת ברגל כדי להתרשם. בבית-מגורים באוליצה (רחוב) ג`וזפה מס` 42 אני מוצא כתובת שבה נאמר: "ח"ק קובע עיתים לתורה, נתייסדה בשנת תק"ע, נתחדשה בשנת תרע"ב" ומגן דוד חקוק בכתובת. אחר-כך יוצאים אל מול גדר אבן ארוכה עם מעקה ברזל ישן ובו מגיני דוד, שמתחתיה בית-כנסת גדול שהפך למוזיאון, ומצד שמאל נפתחת הכיכר שבה מלון "אסתר", זו נקודת הציון הבולטת למרחוק.

לתחילת הכתבה

מסעדה בעיר

נכנסים למסעדת האוכל היהודי הטובה ביותר, "אלף", שהגדרתה "קפה-מסעדה יהודיים של אמנים", ברחוב שרוקה 17. שרוקה פירושו רחב, הרחוב הרחב. יש שם גם מלון באותו שם. מנות ראשונות דגים ממולאים עם ציר בצימוקים, ובצד עלה חסה ופלח לימון. למרות המתיקות, הטעם מעולה. מוגש עם חזרת אדומה חריפה ולחם לבן טרי. מנה שנייה אני לוקח מרק בשר עם קרפלאך. טעים מאוד. הדסה ויגאל לוקחים מרקים ומנות נוספות. יהודית לוקחת אחרי הדג הממולא מנה מדהימה: שני גרונות-אווז ממולאים בשר טחון דק עם תוספת, דומני פירה של תפוחי-אדמה. הגרונות הממולאים הם ממש שחומים מבחוץ, ויש להם טעם של עוד.

אני אוכל אחד מהם. עם חזרת. יש לציין את איכותו של הבשר הטחון בקרפלאך, בפירושקי ובגרונות הממולאים האלה. הוא מזכיר את הבשר שהיתה שרה, אימה של יהודית, ממלאת בקרפלאך שלה. בשר מבושל, בצל מטוגן וקצת כבד מטוגן, והכול טחון היטב, כמעט נמס בפה, ללא שום תוספת של עוף או בשר ממין אחר.

 באמצע הארוחה נכנס עמוס עוז עם שניים-שלושה מלווים מקומיים שנראים מאוד אינטלקטואליים, ספק סופרים ספק פרופסורים באקדמיה, ואולי שניהם כאחד. מכל מקום, נראים חשובים. אנחנו מחליפים מילים אחדות ולפני צאתנו אני ניגש אליו -; הוא מדבר בפניהם רוב הזמן ונראה שהם מקשיבים לו ברוב עניין -; ושוב אומר לו שלום. לדבריו הוא פעם ראשונה בפולין. למחרת יתברר לנו ש"סיפור של אהבה וחושך" יצא לאור בפולנית, ומשום כך הזמינו אותו.

אני כמובן לא שואל אותו לסיבת בואו. הוא גם לא יודע על ביקור הרמטכ"ל היום בקראקוב ובאושוויץ. מבקש למסור דרישת שלום ליהושע קנז, כשאחזור, ולספר לו שנפגשנו. הוא לא אומר מילה על ספרו בפולנית ואני טרם יודע ולא שואל. הוא נראה מצויין, מתאים לפרס נובל מאין כמותו. משדר חשיבת ויכולת ביטוי בלתי-רגילה. בסופו של דבר, לאור המצב בפולניה כפי שאנחנו רואים, טוב שיצא לאור ספרו וטוב שהוא עצמו, בכוחו הרטורי הרב, בא לדבר כאן.

לידינו שולחן של יהודיות קשישות אמריקאיות, ואחריהן חבורה של אינטלקטואלים פולנים ממש. נראה שהפולנים אוהבים לשתות בירה עוד יותר מאשר לאכול. לוקחים ביציאה כרטיס-ביקור של המסעדה ובדרך למלון עוברים שוב בלב העיר העתיקה של קראקוב, ליד גדר האבן והמדשאה המלאים נרות בוערים. עוצרים. יורדים. אני שואל שתי בחורות, הנראות כסטודנטיות משכילות, מה פשר ההדלקה, ואת מהן עונה כי אתמול חל יום הולדתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני והם מדליקים נרות לזכרו. נדמה לי שאחרי פילסודסקי הוא עתיד להיות הפולני המונצח ביותר בכל אתר ואתר.

שכחתי גם לציין שקראקוב, חוץ מתייריה, אכן נראית גם עיר אוניברסיטאית, קצת בדומה לאוקספורד. הרבה צעירים וצעירות בעלי סבר פנים אינטליגנטי, מהסוג שאינו רק שותה בירה וזורק כספו על מכונות-מזל. ובכיכר העיר, סביב הסוקוניצה, זוגות אוהבים אינם חדלים להתחבק ולהתנשק יום ולילה. תענוג לראותם. אפילו בארץ לא רואים סצינות אהבה פומביות כאלה. אבל אולי נובע הדבר כאן מכך שאין לצעירים רבים מקומות משלהם להתייחד, כמו במכוניות או בדירות בשכירות או אצל ההורים, אבל מרווחות.
 חוזרים למלון עייפים מאוד. אני נרדם בכתיבה.

לתחילת הכתבה